בס"ד, יום ראשון, י"ח חשוון התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת חיי שרה

"ואברהם זקן" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

מנהג בישראל הוא והוא נהוג בכמה וכמה מקהילות הספרדים לקרוא מתוך פרשתנו, פרשת חיי שרה את פרשיית "ואברהם זקן בא בימים" – הפרשייה בה אברהם מבקש מאליעזר שילך וימצא אשתו לבנו יצחק, את פרשייה זו נהגו, כאמור לקרוא לחתן בשבת חתן בה הוא עולה לתורה.

 

יסודו של מנהג זה עוד מופיע בספרות הגאונים והוא נידון אח"כ בספרות תשובות הראשונים, אצל בעל "הערוך" ובשו"ת התשב"ץ, ואח"כ בעוד ועוד פוסקים.

ראייה תמציתית של  מנהג נוכל לראות באנציקלופדיה התלמודית, המסכמת את פניו השונים של מנהג זה, וזה לשונה:[1]

"מלבד הקריאה בסדר היום,[2] נהגו הקדמונים לקרוא לחתן בשבת בפרשת חיי שרה מן "ואברהם זקן"  עד "ולקחת לאשה לבני משם"  או שקורא שלושה פסוקים בלבד....ויש שכתבו טעם לקריאה זו להזכיר לעם  כדי להזכיר לעם שיזהר שלא יקח אשה לשם יופי או לשם ממון או לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהא נעזר בהם, אלא שתהא כוונתו לשם שמים וידבק במשפחה הגכונה"

 

ודברים אלו וודאי ברורים על רקע פרשת חיינ שרה וציוויו של אברהם לאליעזר שלא ייקח אישה לבנו מבנות הארץ.

"או שהטעם שהרגילו לקרוא בפרשה ידועה אפילו לעמי הארץ"

 

וכאן נעיר כי זה מפני שהעולה לתורה צריך לקרוא ממש הוא בתורה,[3]  וכיוון שפעמים ויש חתן עם הארץ שאינו יודע לקרוא וקורים עבורו, לכך יש עבורו פרשה שכולם קורים בה וכך גם הוא יידע לקורא בה.

ומכאן ממשיך בעל האנציקלופדיה התלמודית ומבאר את המנהגים השונים, אימתי ואיך קורים באותה פרשייה.

מ"מ לעניינו רואים אנו את חשיבותה של פרשייה זו. ומנקודה זו והלאה נבקש להיכנס לעובי הקורה.

למעשה פרשת חיי שרה מצטיירת כאי של שלווה בין הפרשות הסוערות שלפניה ואחריה, פרשות של מאבקים ומלחמות, של מבול, ושל מתח עצום. פרשות של סכסוך בין אחים וירידה מצרימה וכן על זה הדרך. בין כל אלה פרשת חיי שרה, למרות ההתחלה המצערת, מתארת פרשת שידוכים ארוכה – שאחריה נישואין  והכל שליו ויפה.

 

למעשה זוהי ראייה שטחית ביותר, משום שפרשת השידוכים הארוכה כ"כ שלפנינו, ובעקבותיה החתונה, נמצאת במרכז ספר בראשית.

בספר זה בו אנו עוסקים במאבקי עד ובמלחמות עולם, בספר המתאר מבול וכליה המתאר את הופעתו של נצח ישראל, בספר זה אין אנו נותנים את הלב כי המשפחה היא המרכז.  הוא עוסק בגיבוש זהותה של המשפחה, מי בתוכה ומי נלווה אליה מן החוץ. כשבסופו הוא עוסק במסע האחווה- המשפחתי הגדול של משפחת יעקב.

 

ונראה נא את הדברים קמעא- קמעא. וזהו לשון הכתובים:[4]

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה'  בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל:

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ  שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי"

 

אברהם לראשונה משביע אדם, כשתוכן השבועה הוא:

"וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ  אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ : כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק"

 

מעניינת העובדה כי תנאי אברהם אינו מתחיל על דרך החיוב אלא על דרך השלילה. הוא ראשית קובע איזו אישה הוא אינו רוצה לבנו יצחק. הדבר בולט במיוחד, שכן את מעשה האירוסין, מתחילים אנו בברכה היחידה, שיש בה גם תוכן שלילי. אנו מברכים "בא"י אשר קדשנו במצותיו, וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין . בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין"

ולמעשה ברכה זו אינה ברורוה די הצורך, ויש לפנינו  הערה כפולה לפנינו . ראשית יש כאן ברכה על דבר האסור לנו, והיכן מצאנו שאדם מברך על האסור לו. שנית, מדוע שלא לברך ישירות על המצווה המותרית לנו, לברך על החיוב ישירות.

 

לצורך השוואה, אנו מצווים על השחיטה , ואסור לנו לאכול ללא שחיטה. אך לא מצאנו שבברכת השחיטה אנו מברכים "אשר אסר לנו את החי והתיר לנו לאוכלו ע"י שחיטה".

 

נניח להערה זו לפי שעה.

 

ובהמשך הדברים שואל אליעזר שאלה לגיטימית:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הָעֶבֶד אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם"

 

לשון אחרת מה עדיף ממה להשאירו בא"י או להשיאו אישה.

ועל כך משיב אברהם תשובה נחרצת:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה"

 

ואברהם מסביר כי יש לו הבטחה אלוקית, שהכל יסתדר:

"ה'  אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיך וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ--וְנִקִּיתָ, מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה"

 

על אף שאליעזר יודע את ההיסטוריה של אברהם. אברהם שב ומדגיש את המהלך האֶלוֹקי בו הקב"ה לקח אותו עד עתה.

והנה, אליעזר מגיע לבית משפחת אברהם ופוגש את רבקה, ונוֹכַח לראות את מעשיה הנעלים. רבקה, לאורך הפרשייה, מצטיירת בשיא ייחודה ובפרט בהנגדה לרקע השחור שהיא גדלה בו, שהנציג המובהק שלו הוא לבן.

 

או אז פוגש אליעזר את משפחת רבקה מספר להם את אשר התרחש ואת הרקע לכל ומסיים בבקשה הבאה:

" וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת-אֲדֹנִי--הַגִּידוּ לִי וְאִם-לֹא--הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל-יָמִין אוֹ עַל-שְׂמֹאל"

 

וכאן לבן עונה תשובה שיש בה אמנה עמוקה כביכול:

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב : הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

 

למעשה גם בתגובה זו שלפנינו יש ביטוי לקלקולו של לבן. לבן ראשית קופץ ועונה לפני אביו בתואל. שנית כתוב "ויען" – לשון יחיד, כלומר המשיב הוא לבן, הוא אינו נותן לבתואל להשיב.

 

למעשה, במאמר מוסגר נעיר, כי ללבן תהיה בעיה קשה עם אביו, הוא באופן תמידי מתעלם ממנו. הוא באופן עקבי מייחס את עצמו לסבו נחור ולא לאביו בתואל . את זאת אנו רואים שבשעה שיעקב חיפש את לבן, הוא שואל את הרועים:[5] "וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ". גם כשלבן ירדוף אחר יעקב, ולבסוף יעשה זה עימו הסכם הוא יתבטא כך: " אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ--אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק" לבן נשבע בנחור, ויעקב כמעין אנטיתזה ללבן נשבע באביו יצחק.

מ"מ לענייננו , אנו רואים התבטאות יוצאת דופן של לבן , התבטאות עם הרבה אמונה, כביכול, שאינה עולה לכאורה בקנה אחד, מהידוע לנו על אופיו של לבן. למעשה הדו שיח ממשיך לו ובתואל יוצא בכלל ממעגל השיחה,[6] ואז לבן, כשאמו נגררת אחריו בשיחה אומרים כך:

"וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ(ה) אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ".

ואליעזר משיב כך:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי וה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי"

ומשם השתלשלות המאורעות היא:

"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה) וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ :  וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּהוַתֹּאמֶר אֵלֵךְ : וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת-מֵנִקְתָּהּ וְאֶת-עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת-אֲנָשָׁיו."

ומכאן באה הברכה, שעליה אנו מבקשים להתעכב:

"וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ--אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו."

 

על ברכה זו חז"ל אומרים "ניבא ולא ידע מה ניבא", משום שנבואה זו בסופה של דבר התקיימה בו.

 

אך מסביב לתוכן ברכה זו נבקש להרחיב את הדיבור. חז"ל למדו כך במסכת כלה:[7]

"כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה ....ומניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר "ויברכו את רבקה וגו'"

 

לגמרא בכתובות יש מקור אחר לעניין וזה לשונה:

"גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה ?

 שנאמר (רות ד) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה"

 

כלומר את ברכת חתנים אין אנו לומדים מלבן אלא מבועז ורות.

שואלים בעלי התוס' במקום, הרי לכאורה קשה, שהרי ממסכת כלה למדנו כי את ברכת חתנים למדנו מהפסוק בפרשתנו "ויברכו את רבקה" ועל כך משיבים תוס' כך: מלבן למדנו את ברכת האירוסין ומבועז ורות למדנו את ברכת הנישואין.

 

ומכאן נתחיל לברר את הדברים, ע"י הצגת שאלה נוקבת.

אין עוד ברכה המתארת את הנִבְדָלוּת של עם ישראל כברכת "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין ", כפי שעתידים אנו להיווכח בהמשך דברינו, ואת ברכה זו למדנו דווקא מלבן, כיצד ניתן להבין מדוע דווקא ללבן יש את הזכויות יוצרים לברכה כ"כ עליונה שכזו ?

 

יעידו דבריהן של בנותיו,  לאה ורחל,  כאשר יעקב מֵסִיח לפניהם כי פני אביהם אליו אינם כתמול שלשום , והם כאומרות לו, שְׁאֶת שהוא שם לב אליו עכשיו , יחס אביו לסובב, הן יודעות על בשרן זה זמן רב וכלשונן:

"וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ  הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ : הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל אֶת-כַּסְפֵּנוּ"

 

דבריהן אלו מעידים כאלפי עדים על יחסו של אביהן שלהן אליהן. א"כ שבה ועולה השאלה, כיצד ייתכן, שמאדם מושחת שכזה נלמד דבר שהוא כה פנימי השייך לעם ישראל.[8]

הנה כי כן לבן הוא זה שהכל אימת שהוא מופיע, מופיע דבר שלילי עמו ועם ומאדם שכזה אנו לומדים הלכות שהן כ"כ יסודיות.

ולא זו אלא שאת עצם  היסוד כי איש ואישה זיווגן הוא מן השמים את זאת גם למדנו מ"הרב" לבן. דבר שהגמרא במסכת מועד קטן קובעת כי את הכלל "מה' אישה לאיש" למדנו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. כאשר מן התורה למדנו את מדברי לבן שאמר: ""וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מה' יָצָא הַדָּבָר". למדנו אם כן כי המקור המרכזי שהוא מן התורה על חיבור, שבין איש ואישה אותו למדנו מדברי  לבן. והקושי במקומו עומד.

 

כדי לברר את הדבר על בוריו נזכיר את שידוע לנו כבר כי במעשה לקיחת האישה והקמת בית בישראל ישנם שני שלבים. הראשון הוא אירוסין[9] הקרויים גם קידושין, והשלב השני הוא שלב הנישאוין. בימינו שני שלבים אלו נעשים בסמיכות אחד אחרי השני, מטעמים שלא ניכנס אליהם במסגרת זו.

האירוסין-קידושין נפתחים בברכת בורא פרי הגפן  ובברכת "אשר צוונו על העריות..." לאחר מכן אומר החתן "הרי את מקודשת לי.." וכאן נסתיים שלב האירוסין. לאחריו באות שבע הברכות ואלו הן ברכות הנישואין .

בשלב האירוסין יוצאים האיש והאישה ממעמד שייכותם לכלל העולם ומקדישים את עצמם זה לזה. יצויין כי בשלב זה אין בני הזוג מותרים אחד לשני. למעשה בשלב זה יש ממד של שייכות ובכ"ז שייכות שהיא כביכול בלתי ממומשת, כיוון שבני הזוג אסורים אחד על השני.

 

בשלב האירוסין העיסוק הוא בחתן ובכלה, בקשר שבינהם לאחר מכן תבואנה שבע ברכות הנישואין שבהם, יודגש יותר האדם האוניברסאלי ("יוצר האדם" "אשר יצר את האדם") וכו' ולאחריו נעסוק בירושלים ובקיבוץ הגלויות, ללא ספק שם אנו עוסקים כבר ביסודות יותר כלליים.

 

ואת שלב אירוסין זה נבקש לברר, באופן שנתבונן שוב במטבע הלשון המיוחדת בה משתמשים בברכת האירוסין.

כזכור הברכה היא:

" בא"י אשר קדשנו במצותיו, וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין . בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין"

 

יש לברר מה טיבו של הגד זה "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין"  מדוע דווקא ע"י מצווה זו באה לידי ביטוי קדושתן המיוחדת של עם ישראל. לצורך ההשוואה כל המצוות האחרות נושאות את התוכן הכללי של: "אשר קדשנו" אך זו יש לה את התוכן המדויק של "על ידי חופה וקידושין" משמע שיש כאן ביטוי מיוחד ספציפי שעל ידו באה הקדושה לידי ביטוי ביתר שאת וביתר עוז.

 

פתח להבנת הדברים מצאנו בדברי האבודרהם,[10] המעיר על מטבע הלשון המיוחדת של ברכה זו.

האבודרהם מביא כי יש בכך שני מנהגים. יש מנהג האומר כי אין לומר "על ידי חופה וקדושין" אלא "מקדש עמו ישראל" גרידא. ואז מביא האבודרהם את דברי הרי"ף המקיים את המנהג, שבסופו של דבר כולנו נוהגים על פיו היום ונימוקו עימו.

וזה לשונו:

"והרי"ף כתב שאינו בדין מפני שהנישואין שייכי באמת באומות ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקידושין"

 

הנה כי כן, הרי"ף מדגיש כי הדבר המיוחד בישראל הוא לא שאיש ואישה רוצים לחיות יחד . הייחודי לנישואין הוא האירוסין הקודמים  לפני הנישואין. לכן מברכים אנו "מקדש עמו ישראל על ידי  החופה שקדמה לה קידושין. ייחודו של עם ישראל הואר בקשר הזוגי שקדמה לו ברית האירוסין.

והיסוד הוא שהאירוסין הם המראים כי לקשר הזה יש קשר אל הרוחני אל הנבדל, אל העליון. הוא אינו מתחיל בקשר בו רק איש ואישה רוצים לחיות יחד. הקשר הוא אלוקי הוא מעבר לעולם. זהו תוכן המילה "אסור" שמחד מראה על דבר שאני בָּדֵל ממנו, ומאידך מראה על חיבור, שהרי "אסור" בעברית משמעותו גם "קשור".

 

וכיצד הדברים מתיישבים ועולים לקנה אחד ?

התשובה היא כזו ברגע שקודם לשלב הנישואין שלב בו שני הזוג אסורים אחד על השני, ובכ"ז קשורים הם מראים כי הקשר שלהם אינו מתחיל ומסתיים בממדי העוה"ז הגופניים הארציים הנמוכים, שאז הוא היה שקר.  אלא הוא קשר הקושר אותם לעולמות עליונים ביותר, שהם המחברים בניהם.  אחרי ידיעה זו הם יכולים לשוב ולהתחבר מחדש , שכן הם הראו את הקשר שלהם לנבדל.

 

בהקצנה נוכל לומר, למה את ואני קשורים אחד לשני כי רק מתחשק לנו או כי יש קשר קָמָאִי עליון הקושר את בן פלוני לבת פלוני.

 

לכן אנו מודים ומרכים על כל כי יש שלב של "אסר לנו את הארוסות" שמכוחו אנו באים ל"מקדש עמו ישראל  ע"י חופה וקידושין", משום שרק אז רואים אנו כי הקשר בין פלוני לאשתו הוא נצחי עליון.

 

ומכאן נשוב נא לענייננו. את היסוד דלעיל מֵבִין זה, המנסה פעם אחר פעם להרוס את היסוד הזה. לבן מבקש, לעַקֵב את הקשר שבין יעקב לרחל בין יעקב ללאה. הוא מבקש להרוס את הכל.

זהו גם תוכן הדברים המופיעים בהגדה, כי פרעה גזר רק על הזכרים ואילו לבן ביקש לאבד את הכל. פרעה היה זה שנלחם מלחמה פיסית, הוא ביקש לגזום ענפים מעם ישראל, אך כדוגמת עץ שגוזמים אותו, שהוא גַדֵּל בצורה יותר יפה ומשובחת, הוא הדין, למעשיו של פרעה. ברגע שפרעה מחל ל"גזום" את עם ישראל, ברגע שהוא מְעַנֶה אותו הרי שעם ישראל "כן ירבה וכן יפרוץ" . אך שלא כמוהו לבן, מבין את כל זה ומבקש לעקור את הכל מהשורש, דוגמת בלעם. גם זה האחרון זיהה את נקודת החולשה האמיתית של עם ישראל, ומבקש להכות בישראל בנקודת הליבה שלו, במשפחה. ועל כן הוא יוצא בעצה לבלק, עצה  שהצליחה , להביא את בני ישראל לזנות עם בנות מואב.  וזוהי לדאבון לב גם המכה הגדולה שמוּכֶּה בה בשעה זו העם היהודי, אחוזי ההתבוללות הנוראים בעולם והריסת הגרעין המשפחתי היהודי.

 

ומכאן נשוב נא לשליחותו של אליעזר. אברהם אומר לו ה' אלוקי השמים והארץ" אברהם יודע כי כל תפקידו הוא לקרוא בשם ה' מלך השמים והארץ אך הדבר הזה לא ייתכן אילולא, שתהיה אישה ליצחק, הראויה לו, אישה שאיתה יִבַּנֶה הגרעין הליבי של כלל ישראל.

 

שלא כאברהם היה לוט, והשוני בנהם בא לדי ביטוי בנשותיהם, אשת אברהם, שרה, צעדה יד ביד עם אברהם, הוא היה מקרב את הגברים והיא את הנשים וכך הם עשו נפשות בחרן,[11] ולעומתם עומדת אשת לוט, המתלוננת על הכנסת האורחים שלו, היא אינה מלווה אותו באמת מסעו וסופה היה שהפכה לנציב מלח.

 

ומכאן לשאלה שפתחנו בה, פרשייה זו פרשת השידוכין והנישואין נמצאת לה בלב ספר בראשית, כל הספר הזה עוסק במשפחתיות ובנקודת המרכז שלו נמצאת פרשיית הנישואין המפורטת ביותר, כאומרת התורה מכאן הכל מתחיל, מכאן נבנה כלל ישראל.

 

לבן הוא זה המזהה את הכוח הזה לעיתים כשהוא אינו יכול לעכבו הוא משלים עימו על ל"סיבוב הבא" בו הוא שוב ינסה לעכב אותו.

נסיים נא בדברי חז"ל המסכמים את הכל האמור עד כה.

 

על הפסוק "מה' יצא הדבר" שואלים חז"ל,[12] מהיכן יצא ? – כשהמשמעות היא מהיכן הכוח שהוציא את דבר זה,

ועל כך הם משיבים שתי תשובות. הראשונה בשם ר' יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא כי הדבר יצא מהר המוריה, כשיסוד הדברים הוא מההתעלות העצומה שהייתה לה בהר המוריה בא הכוח העצום הזה, הכוח של מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין. ורבנן אמרו "ותהי אישה לבין אדוניך כאשר אמר ה'" שאלו הן דברי לבן.

 

ולמעשה שתי התשובות הן נכונות עיתים ואנו מגלים את הייחוד שלנו דרך העוצמות האדירות המתעוררות בנו ועיתים דואגים אומות העולם להזכיר לנו את מקומינו.

 

הנה כי כן, סיכומם של דברים, היסוד העצום בעם ישראל, הבסיס לבניין הכלל הוא התא המשפחתי, אותו אנו בונים בקדושה . קדושה הבאה לדי ביטוי באירוסין-קידושין, ולאחריהן הנישואין. שכן רק כשיודעים שהחיבור הוא חיבור שמימי יש בכוחינו לגלות את הדברים בארץ, באור אחר לחלוטין.