קראו את השיעור

בס"ד, ז' בתמוז התשס"ג

הרב מרדכי אלון שליט"א

אני מאמין באמונה שלמה

בביאת המשיח… בכל יום שיבא.

לפרשת בלק

פרשת בלק, או כפי שהיא מכונה בדברי חז"ל הרבה פעמים, פרשת בלעם, היא חריגה מאוד מאוד בתורה, היא שונה, היא מוזרה. מה זכו שני הרשעים הללו, במילים של היום, לכל-כך הרבה שעות מסך? למה מראיינים אותם? מספרים מה בלק אמר, מה בלעם דיבר, ואיך הם תכננו. כמה אפשר לעסוק בכל התוכנית והמניפולציות? הרי מה יצא בסוף? ברכה אחת גדולה, אז שיגידו את הברכות. בכלל הדמות של בלעם, נעזוב עכשיו את בלק, אבל הדמות של בלעם, כל אימת שחז"ל רצו לקחת דמות ולהנגיד אותה לדמות חיובית הם מוצאים את בלעם. איך אמרנו בשבת האחרונה במסכת אבות? "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע"? אם רוצים דוגמא למה שההפך מעין טובה זה בלעם. "מלוא ביתו כסף וזהב", חז"ל קראו לבלעם בלע עם, רצון לבלע, רצון לקלל. גם בתום השנה האחרונה בשנת הארבעים זו לא עוד פרשה כמו פרשת סיחון, האמורי ועוג, אלה מלחמות, ואדום שכן מסכימים שתסובב ולא מסכימים. אלא זו איזו מין פרשה של חיפוש השורש של האנטישמיות, השורש של הרע. זה מחייב הבנה גדולה, כי אם טרחה התורה כל-כך לכתוב על זה, זה צריך לימוד.

אולי המשפט שבו אנחנו פותחים את הדברים במשפט הראשון במסכת בבא בתרא, אולי המשפט הזה מעיד יותר מכל על המבוכה של הפרשה. כתוב בו "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". כדי לדייק בציטוט כולו, הציטוט ממשיך "משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב". אז זה שמשה כתב ספרו וגם ספר איוב זה יפה מאוד. תורת משה, משה אמת ותורתו אמת, הרי אני הבנתי עד הים שפרשת בלעם זה חלק מהתורה, אז למה "משה כתב ספרו ופרשת בלעם"? מעבר לדברים המשונים האחרים שיש בפרשה הייתי רוצה לפתוח דווקא בהערתו המרתקת של החתם סופר. במקור 2, זה מקור בדברי החתם סופר שנמצא דווקא בדברי הלכה, זו התשובה האחרונה של החתם סופר בשו"ת חתם סופר בחלק יורה דעה. בתשובה האחרונה שלו הוא דן בה בעניינים לגבי העיקרים ולגבי שלושה-עשרה העיקרים של הרמב"ם, איך מונים את העיקרים? והאם יש בזה נפקא מינות להלכה? לא ניכנס לסוגיה, אבל בין הדברים הוא פתאום אומר כך: "יש לי לעורר בדבר אחד". הוא רוצה שנתעורר לנקודה. "הנה אין לנו בכל התורה", פה הוא מעורר עוד נקודה מיוחדת בפרשת בלעם. "אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עדי רעיה חוץ בלעם", זה מעניין מאוד והוא מסביר. "כי כל מופתי מצרים ומדבר, את הכל ראו עינינו ונעשה לפני ס' (שישים) ריבוא". כמו הכוזרי הידוע כששואלים אותו למה לא כתוב אנוכי ה' אלוהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ, ובמקום זה כתוב "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתי מארץ מצרים", למה פתח בזה? עונה החבר, רבי יהודה הלוי, שהתשובה היא פשוטה, מפני שאשר בראתי שמים וארץ אתה לא ראית. אבל "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אתה ראית, ולא רק אתה ראית אלא שישים ריבוא ראו, וכל העברת הדברים היא כי ראו. עם שלם ראה והעביר את זה מדור לדור, מדור לדור, בדיוק כמו שעם שלם ראה את מלחמת השחרור לפני כך וכך שנים, וחלק גדול מן היושבים פה לא ראו, אבל אנחנו מקבלים את זה כנתון, כי שמענו את זה מההורים שלנו. וידאנו את זה, קיבלנו את זה. כך באותה מידה זה היה שלושים שנה לפני או עוד חמישים שנה, עוד מאה וכו'. עוד מעט יטען החתם סופר שגם ספר בראשית אין בו שישים ריבוא, אבל אחרי בריאת העולם כל דבר מעיד מישהו לבנו. לפי החתם סופר חלק גדול מכל סיפור התולדות בספר בראשית הוא כדי לרשום את שמות העדים. מי סיפר על המבול? העביר את זה נוח ובניו, אלה השמות, אנשי העדות, מה היו שמותיהם של אנשי העדות? רוצים לוודא מידע, רוצים לוודא תוכן.

אבל פרשת בלעם זה הפלא ופלא, מי סיפר לכם שהיה סיפור משה ובלעם? כשבלעם עמד שם עם הטלסקופ וכיוון "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", והם הזיזו את המזבחות, האם עם ישראל ראה? האם משה ראה? האם אהרון ראה? האם המודיעין נשלח לבדוק מה הוא מתכנן? איפה זה היה? עם ישראל יודע שביקשו להיכנס לאדום, מלך אדום לא נתן אישור, משה רבנו הודיע ששולחים שני מרגלים. אבל פרשת בלעם היא פרשה שלמה שאין לה שום עדים. זו הערה מרתקת של החתם סופר, שהוא אומר שזה מנוגד לכל המבנה של התורה. נראה רק את לשונו במהירות "כי כל מופתי מצרים ומדבר, את הכל ראו עינינו ונעשה לפני ס' (שישים) ריבוא וכו', ואין האבות מנחילין שקר לבניהם". זה רעיון מאוד חשוב. מלחמת השחרור הייתה, למה? הרי אני לא הייתי, אז מי אמר שהיא הייתה? אבא שלי סיפר לי. אבל אולי הוא משקר? "אין האבות מנחילין שקר לבניהם", נוודא את זה על שישים ריבוא אבות, ונוודא את העניין. "ואין האבות מנחין שקר לבניהם והווא ליה כאילו ראינו בעינינו". כל התורה בנויה על זה, "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם". "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים". "אתם ראיתם", כלומר, ראינו והיינו. "לא את אשר איננו פה כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום אני כורת", כל העסק הולך כך כל הזמן.

"ואפילו חידוש עולם ומעשה נחש בגן עדן והמבול והפלגה, כבר כתב הרמב"ן בספר דרשות הרמב"ן, הרי האדם הראשון ראה עצמו יחידי בלי אב ואם, ומעשה גן עדן וגירושו, והוא דיבר פה אל פה עם שם בן נוח, רבו של יעקב אבינו עליו השלום, כי בן חמישים היה יעקב כשמת שם בן נוח", כך כל הסיפור, "ועמרם שמע מלוי… ואי אפשר להכחיש זהו במעשיות וסיפורי התורה וכו', חוץ מפרשת בלעם". אז התורה היא או עדות של רבים או אנשי עדות מעבירים. אבל לגבי פרשת בלעם תראו את לשונו. "מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו, ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה, מי באה בסודם. וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם. ואפילו משה רבנו עליו השלום לא ידע, ורק מפי הקדוש ברוך הוא יתברך שמו נכתבו הדברים". ועכשיו הוא שואל שאלה מצוינת, בהפטרה שלנו בשבת כתוב "עמי זכר נא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם". אומר החתם סופר, שאנחנו מצווים תמיד במצוות זכור, אבל זה בתנאי שראינו. "זכור את אשר עשה לך עמלק", איך אני אשכח? בטח שאני זוכר. זה שאתה לא היית שם ואתה לא מוכן לזכור, זה מכיוון שאין לך שום קשר היסטורי לאבות ולסבים שלך. אבל "זכר את אשר עשה לך עמלק", "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים", בוודאי, התעכבנו שבעה ימים. "זכר נא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם", בשביל לזכור צריך לראות, לזכור ולהפנים. איך עושים את זה? "והנביא צווח: 'זכר נא מה יעץ בלק', והנה המאמין", עכשיו עד כאן, עד כאן החתם סופר. אבל החתם סופר הרי לא בא פה כפרשן, אלא זה החתם סופר קלאסי, זו הלכה ביורה דעה. אז תסביר את זה. אבל הוא בא עכשיו כאיש ההלכה. "והנה המאמין בכל התורה ובמצוותיה רק מסתפק בפרשת בלעם הרי הוא כופר ב'ה' אחד ושמו אחד', ולא יאמר אדם שפרשת בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנוי עליו בניין, ומכל מקום הכופר בה כופר בעיקר". כי כל עוד זה עיקר, והפכה פרשת בלעם לבעלת יחס נצחי זהה ל"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. היא חגיגה כל-כך, שאין במבנה משהו נוסף כזה.

עכשיו מגיעה השאלה שבעצם בשבילה אני מקדים את הכל. האיש שכל-כך, תסלחו לי, הוא אפילו לא מפוקפק, כלומר, אין שום ספק שהוא מלא זעם, מלא רוע ומלא רשעות. עם הפרשה היחידה שהיא לא עדי ראיה, זה פלאי פלאות, בלעם הוא האדמו"ר שלנו לענייני משיח. מי שלימד אותנו שצריך להאמין במלך המשיח זה בלעם.

הרמב"ם מתאר את זה ברור ופשוט. נתחיל בעולם של הלכה ממש, במקור 5, שנראה עכשיו רק את תחילתו. כדאי לזכור שני פרקים בסיום הלכות מלכים, אגב ההלכות החותמות את הרמב"ם, את הי"ד החזקה, את משנה תורה לרמב"ם, הן הלכות משיח או הלכות מלך המשיח. מפני שכל החלק האחרון הוא הלכות מלכים ומלחמותיהם, איך נוהג מלך? ומה עניינו של מלך בישראל? והגדול שבכל המלכים שאליו העולם כולו מחכה הוא מלך המשיח, שעוד נדבר עליו. הוא מתואר במקור 5, ושם כמו שהרמב"ם רגיל מתואר גם המקור שאנחנו יודעים בתורה על המלך המשיח. "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קורבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו", ועכשיו נשים לב להגדרה ברמב"ם. "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו", נשים לב, הוא מדבר על שני אנשים. כנראה שאפשר להאמין בו, אני קורא לזה, אבל לא להאמין בביאתו. זה נשמע מוזר, אנחנו נדבר על זה בהמשך. יש דבר כזה "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", כלומר, יש דבר שנקרא ביאת המשיח שזה תהליך בעולם. ויש אמונה שרעיון המשיח שהולך ומתרחש, הולך ונרקם, מתורגם בסוף לאדם שנקרא המלך המשיח, אלה הם שני שלבים באמונה של משיח, כך הרמב"ם מדבר. האחד הוא שישנה ביאת המשיח, שזה תהליך היסטוריה מאוד ארוך. כל הפרק הזה הרמב"ם מתאר את התהליך ההיסטורי הזה, ניגע בזה בהמשך. ואחר-כך רעיון המשיח איננו רעיון אבסטרקטי שנשאר באוויר, אלא הוא מתורגם לאדם שיהיה המלך המשיח, שהוא זה שיעשה את הדברים שראינו עכשיו בשורות הראשונות.

אז מי שאינו מאמין בו, ומי שאינו מחכה לביאתו, עכשיו תראו את הרמב"ם "לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו". איפה כתוב בתורה על מלך המשיח? בנביאים זה מלא "ויצא חוטר מגזע ישי" ועוד מלא מלא. אבל איפה זה כתוב בתורה? "שנאמר", מקור ראשון, "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך'". אלה הם פסוקים בפרשת ניצבים, תחפשו בפסוקים האלה משהו על מלך המשיח. "'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וכו''. 'אם יהיה נדחך בקצה השמים'". מה הנושא? קיבוץ גלויות ושיבה לארץ, תשובה. "והביאך ה' אל הארץ". אבל האם כתוב פה משהו דווקא על מלך המשיח? לא כתוב. כתוב שתהיה, בעזרת ה', מציאות של גאולה, והוא יקבץ גלויות. אבל איפה מלך המשיח? "ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים", אבל איפה זה בתורה? "אף בפרשת בלעם נאמר ושם ניבא", מי? בלעם, הוא. "שם ניבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם", והוא עוד לא המשיח, המלך המשיח. "ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה], ושם הוא אומר", עוד מעט נראה את הפסוקים. "אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח", זה הכל דברי בלעם בפרשה שלנו. "ומחץ פאתי מואב זה דוד… וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו 'ומשלו מים עד ים', והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר 'ותהי אדום לדוד לעבדים', והיה ירשה שעיר אויביו זה המלך המשיח שנאמר 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו'".

אגב, הוא חוזר על זה עוד יותר חזק במקור 8, שלא ניכנס לזה אלא רק נראה מלמעלה. זה בשלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, שאנחנו מקצרים אותם ואומרים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". שם הרמב"ם מאריך טיפה במקור 8. ""ימות המשיח – והוא: להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר. 'אם-יתמהמה – חכה-לו'". מה הנושא כאן, האם הוא או הביאה? הביאה. "שיבוא", "אם-יתמהמה – חכה-לו. ולא ישים לו זמן, ולא יעשה-לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. והחכמים אומרים: 'תפח רוחן של מחשבי קצין'". ועכשיו "ושיאמין בו". רואים איך הרמב"ם מחלק בין שני הדברים? ממש מפורש. מה זה "שיאמין בו"? "שיהיה לו יתרון, ומעלה, וכבוד על-כל-המלכים שהיו מעולם: ולגדלו ולאהבו ולהתפלל בשבילו". אז הוא מסיים "ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו – כפר בתורה שיעדה בו בפירוש", איפה? "בפרשת 'בלעם' ופרשת 'אתם נצבים'". בפרשת "אתם נצבים זה מופיע כללית, ורק בפרשת בלעם זה מופיע. והרי השאלה הזאת מחייבת באמת הסתכלות גמורה. אנחנו עוד לא מבינים מה עושה בכלל פרשת בלעם? למה אנחנו צריכים את זה? מה עניינו? פתאום מסתבר שהוא זה שמלמד אותנו ביאת המשיח.

במחשבה שניה חשבתי היום, ונגיע למשפט הזה שוב בסוף. המשיח נקרא אצלנו בנביאים "עני ורוכב על חמור". איך תיארו חז"ל? שלושה שלבים יש ברכיבה על החמור בהיסטוריה, והזכרנו את זה פעם. החמור זה לא החמור, אלא החמור זה כל החומר, כל החומרנות. הראשון שמבחינתנו חשוב פה ברכיבה על החמור, שעדיין לא רוכב בדיוק, זה אברהם אבינו בדרך לעקידה. לא כתוב שם שהם רכבו על החמור, אלא כתוב "ויחבוש את חמורו". הם מן הסתם היו על החמור, אבל זה לא כתוב בשום מקום, אלא כתוב "ויחבוש את חמורו", הדברים היו על החמור. אברהם פה, והוא מצליח לחבוש את החמור, החמור מתחתיו. כי כדי להגיע לעקידה, כדי להגיע לדביקות כזאת, למסירות כזאת לא יכול להישאר גרם חמור בעולם, החומר הזה צריך להיעלם, והוא חובש את החמור. הוא ויצחק הופכים לאחד, והם מגיעים לעקידת יצחק. העולם מתקדם הלאה בביאת המשיח. השלב הבא של העולם בביאת המשיח הוא משה רבנו. איך הוא מופיע אלינו ממדיין? על החמור, אבל הוא לא רוכב, אלא ציפורה ושני הבנים "וירכיבם על החמור", אבל הוא לא. המנהיג דואג שאנחנו נרכב על החמור אבל הוא לא, והוא גם לא זוכה בסוף להכניס אותנו לארץ ולרומם את כל החומר, אלא הוא מרכיב אותנו על החמור. העולם ממשיך בביאת המשיח, עד שהוא מגיע לראשון שהוא המלך המשיח האחרון, שהוא עני ורוכב על חמור. אין לו כלום משלו, הוא כביכול עני גמור, הוא כבר רוכב על החמור.

אם יש בעולם אנטי תזה לאברהם זה בלעם – תלמידיו של אברהם ותלמידיו של בלעם. אם יש אנטי תזה למשה זה בלעם – "לא קם בישראל כמשה נביא עוד", אבל באומות העולם קם, זה בלעם. בלעם הוא בראש וראשונה האנטי תזה גם למשיח. המשיח רוכב על החמור, ואנחנו עוברים תהליך. הבלעם שלנו הוא נשלט על-ידי האתון, לא האתון נשלטת על ידו. הוא לא מבין מה קורה פתאום, האתון עוצרת אותו, והאתון רואה את המלאך, אבל הוא כבר לא רואה. האתון, החלק הנקבי של החמור, הוא כבר זה שבעצם מדריך את בלעם. חז"ל מתארים בכלל בין בלעם לבין האתון כל מיני מערכת מוזרה, שלא נכון להיכנס אליה בעניינינו. שנים ארוכות של קשרים מפוקפקים בין בלעם לאתון. איך הוא מדבר אליה שם בכזו ערגה – כל-כך הרבה שנים אנחנו יחד, "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה", כך עונה לו האתון. אני לא התנהגתי, אני לא התנהגתי, זו שיחה מעניינת. כשהאתון הזאת ובלעם מסיימים את השיחה, מסתבר שהאתון תופסת מקום כל-כך מרכזי בפרשה. אני חושב שכשנתייחס לכל הסוגיה הזאת, כשננסה להבין איך מבשר בשורת המשיח לעם ישראל ולעולם הוא בלעם הרשע, גם פרשת האתון ובלעם אולי יתבררו לנו קצת.

הפסוקים שבהם בלעם מודיע על המשיח נמצאים במקור 3, והם מופיעים בסוף הברכות. "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", זה מעניין מאוד. העצה הזאת מופיעה אחרי ששלוש פעמים בלעם נכשל, או בלק נכשל, ניסיון הקללה מתהפך לברכה, בלק כועס מאוד, פונה אל בלעם ואומר לו "ברח לך אל מקומך". אני רציתי לכבד אותך, אבל "מנאך ה' מכבוד" ותעזוב. בלעם אומר לו: אני אמרתי מההתחלה "גם מלוא ביתו כסף וזהב אני לא אוכל", אבל אם כבר אז באותו מחיר אני מוכן גם להציע לך הצעה. זה פסוק מוזר "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". אני אציע לך מה העם הזה יעשה, האם זו עצה? הרי זו לא עצה, כי עצה זה להציע הצעה. לכן למשל רש"י מפרש, אני אומר את זה על-פה, רש"י מפרש פה פירוש מעניין מאוד. "לכה איעצך עצה", אבל מה העצה? זה לא כתוב פה. חוץ מזה אני גם אספר לך מה יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. זה פירוש כזה, אבל כך אומר רש"י. מה העצה? רש"י אומר שזה כתוב בעוד כמה פסוקים. אלוהיהם של אלו הוא שונא זימה, אבל תושיב את בנות מדיין, את בנות מואב, תתחילו שם זנות, תהיה התבוללות, והעם הזה ככה יגמר כאשר לא תהיה לו משפחה ולא יהיה לו קשר של "שוכן לשבטיו" ו"מה טובו אוהליך יעקב", כך תגמור אותו. איפה זה כתוב? בפרשה הבאה. אז רש"י אומר "לכה איעצך עצה", זו ההצעה שהוא הציע. חוץ מזה, תן לי באותו מחיר שאתה שכרת אותי, אני גם אגיד לך מה יקרה בסוף באחרית הימים. מה זה חשוב?

יש פירוש מעניין מאוד אחר של בעל העיקרים, ר' יוסף אלבו, הוא אומר אחרת לגמרי. הוא אומר "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", פירוש יפה, אבל קשה לקבל אותו בפשט. הוא אומר שלפעמים העצה הטובה ביותר שאחד יכול להציע לחברו זה בוא ותדע את מקומך, חבל על הזמן, אין לך סיכוי. הוא אומר "לכה איעצך", תשמע, הבנתי את הרעיון, שנינו ניסינו מאוד. מה שקרה לאמוני זה כסף קטן יחסית למה שהולך לקרות לך באחרית הימים. אז בוא, זה העם, ואני במקומך הייתי מתחיל לפתח קשרים, תנסה לעבוד אחרת. "לכה איעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". חכה כשהוא "ימחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". זה לא יקרה עכשיו "אראנו ולא עתה". מה שהוא עשה לאמורי ולעוג מלך הבשן זה לא יקרה לך, אבל כשזה יקרה אוהו. כך אומר בעל העיקרים, ר' יוסף אלבו. זה יפה אבל זה לא הפשט.

הרמב"ן הולך פה בדרך לגמרי לגמרי שונה, פלאי פלאות. אבל נראה לפני-כן את הדברים שבלעם אומר. וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין: נאם שמע אמרי אל וידע דעת עליון". אגב, פעם ראשונה שמופיע הביטוי "יודע דעת עליון", עד עכשיו זה לא הופיע. חז"ל בהקצנה שלהם אומרים "יודע דעת עליון", אבל הרי "דעת בהמתו לא הווא ידע", הוא לא ידע מה היא רוצה אז הוא יודע דעת עליון? אבל ההקצנה הזאת לא משנה את הקושיה הגדולה, שהוא יודע דעת עליון. בלעם יודע דעת עליון, הוא מגיע למדריגות נבואיות שאי אפשר לקבל דוגמתן בשום מקום. "מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים". הרמב"ן אומר שאם כתוב פה "יודע דעת עליון", זאת אומרת, שהנבואה הבאה גדולה מהקודמות, כי עכשיו הוא מדבר כ"יודע דעת עליון", שעוד מעט נבין את המושג הזה. "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". זאת אומרת, שמה שאמרת עד עכשיו האם זה כן עתה? האם זה כן קרוב, ורק זה עכשיו יהיה לא קרוב? נצטרך להבין את זה עוד מעט. "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת", שלא נשכח, מי זה בני שת? כל העולם, כל האנושות, כי קין מת בסוף. כל המבול גומר את הכל שם ונשארים נעמה עם נוח שהם מבני שת. מי שנשאר זה שת, כי הרי הבל נהרג. "וקרקר כל בני שת", כלומר, תהיה מציאות שתקרקר, שתערער, שתרומם, שאינני יודע בדיוק מה זה, אבל היא תהיה שייכת לכל העולם כולו, לכל האנושות כולה. "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל: וירד מיעקב והאביד שריד מעיר". נצטרך להבין את כל זה עוד מעט.

אומר הרמב"ן בשורה שלישית במקור 4. "לכה איעצך מה לך לעשות". בחמש השורות הראשונות הוא מצטט את רש"י, נדלג על-כך ברשותכם, עד למילים "לשון רש"י. אז הוא אומר את דעתו. "והנכון בעיני, שיאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ האלהים שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". מה זה עצה? "מלשון 'זאת העצה היעוצה על כל הארץ' (ישעיה יד כו)". אומר הרמב"ן שלפעמים המילה עצה בעברית, פירושה, זו התוכנית. אתה לא נשאלת, דע לך שזו התוכנית. אגב, מזה המילה מצע, זה המצע, זה המניפסט, זה מה שמתוכנן שיתרחש. ואני שיודע דעת עליון משתף אותך במצע שיש בעולם. "'שמעו עצת ה' אשר יעץ על אדום' (ירמיה מט כ). ואמר ''איעצך'". מה זה "איעצך", הרי העצה זו לא עצה לך? "כי השומע עצה יקרא נועץ". אשתף אותך בסוד, ואז כאילו אתה זה שיודע את המצע. לא זה שיתייעצו איתך מה לעשות.

מה עכשיו הסיפור? "והנבואה הזאת לימות המשיח היא". אגב, אם אתם זוכרים לפי הרמב"ם זה הולך חצי חצי. "אראנו ולא עתה" זה הולך על דוד, "אשורנו ולא קרוב" זה על המשיח. לפי הרמב"ן הכל הולך על המשיח, כי כל נבואותיו מוסיפות בעתידות". עכשיו ניתוח של הפרשה פלאי פלאות. "מתחילה אמר שהם חלק ה' ונחלתו". בפעם הראשונה, כשהוא מנבא בפעם הראשונה הראשונה הוא אומר "הנה ברך לקחתי לא איש אל ויכזב", ואז הוא אומר כך: "לא הביט אוון ביעקב לא ראה עמל בישראל אל מוציאם ממצרים", כלומר, זה עם גדול. הוא אמר שהם "חלק ה' ונחלתו". בברכה השניה, אחרי שהברכה הראשונה לא הצליחה, הוא לוקח אותו למקום אחר, ושם הוא אומר לו "עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". מה התוכן? "ובשנית הוסיף כובשם הארץ והורגם מלכיה", דם חללים, "לא ישכב עד יאכל טרף". "ובשלישית", מה הייתה הברכה השלישית האחרונה? "מה טובו". מה התוכן שם? "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאוהלים נטה ה', כארזים עלי מים", כלומר, ארץ-ישראל. "ובשלישית ראה שבתם בארץ ופרו ורבו על הארץ והעמידם מלך ינצח את אגג", כמו שכתוב "וירום מאגג מלכו ותינשא מלכותו". "ותינשא עוד המלכות שראה דוד מתנשא למעלה…, כלומר בעבור אשר הבטיחם שתינשא מלכותם", עד שם, אלה היו שלוש הברכות הראשונות.

בראשונה הוא אומר לו: אדוני, אתה חושב שזה סתם ציבור שאפשר לזרוק אותו מפה? זה לא ילך לך, זה "חלק ה' ונחלתו". בלעם אומר: בוא נלך מפה, נלך למקום אחר. אז באה הברכה הבאה ואומרת: הציבור הזה שהוא של הקדוש ברוך הוא, "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו", הוא ינצח את כל מי שיפריעו לו בדרך. אחר-כך מגיעים, עדיין עוד יש תקווה, שהוא ינצח אבל יישאר ליד, שהנה הוא מסתובב, הוא בערבות מואב מעבר לירדן ירחו. אז באה הברכה השלישית, שבה רואה בלעם את העם הזה כבר יושב בארצו, והוא רואה אותו עם מלך "וירום מאגג מלכו ותינשא מלכותו", הוא רואה את זה, זה מפורש. אז אומר לו בלק: לך מפה, רק אל תמשיך לדבר, זה מספיק. אז בלעם אומר לבלק "ועתה בנבואה הזאת הרביעית יוסיף לראות עניין המשיח, ולכך הרחיק העניין מאוד ואמר 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב' (פסוק יז), מה שלא אמר כן בנבואות הראשונות". כי זה הולך להתממש בזמנים שאני ואתה יכולים להבין, או שאתה בלק תראה את זה, או שהבן שלך יראה את זה, שהעם הזה יתיישב בארצו ויהיה לו מלך. אבל שהעולם כולו יזכה לראות משם את המשיח ב"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", והכל יחזור למה שראינו, זה לא עתה, זה לא קרוב., "ואמר שזאת עצת ה' שיעץ להיות באחרית הימים".

"וקרא עצמו עתה 'שומע אמרי אל' 'ומחזה שדי יחזה', כאשר עשה בנבואה השלישית, והוסיף לקרא עצמו 'יודע דעת עליון'", הוא מתאר נפלא. "והאומר כך 'יודע אני דעת פלוני', כלומר, אם מישהו בא ואומר: שמעתי את מה שאתם אומרים, אני יודע מה דעת פלוני, למה הוא מתכוון? "ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בלבו הדברים שלא יגיד בפיו". איך כתוב שם בפסוק? "ויוגד לרבקה את דברי עשיו בנה". איזה דברי עשיו? מה שהיה כתוב לפני-כן "ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". כשאני אומר, שאני יודע למה הוא מתכוון, שאני יודע את דבריו, בא עכשיו בלעם ואומר לבלק: עד עכשיו אמרתי לך דברים שכל מדינאי יכול היה להגיד לך אותם בעשרה אחוז, עשרים אחוז, שני אחוז. כל מדינאי שרואה את עם ישראל מגיע לערבות מואב על ירדן ירחו, חלק אומרים שהם יצליחו להיכנס לארץ, וחלק אומרים שלא. חלק אומרים שהם ינצחו את סיחון, הרי כבר ראינו שהם ניצחו את האמורי, אז שמונים אחוז או עשרים אחוז, פרשננו לעניין הזה. אז הולכים לנביא ושואלים אותו: האם זה ילך או לא ילך? עכשיו אני מדבר איתך על משהו אחר. אני מדבר איתך עכשיו כיודע דעת עליון, אני אגיד לך מה התוכנית האמיתית, אתה לא יודע מה בלב של הקדוש ברוך הוא. כל הסיפור הזה הולך לקראת משיח, זה לא סיפור לאומי של איזה עם שהולך לשבת פה, אלא העסק הזה הולך לקראת משיח. "וכן זה יכווין לומר שהוא יודע ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו בסוף כל הימים, וזה כעניין שנאמר (ישעיה סג ד) 'כי יום נקם בלבי'". כך הוא ממשיך "דרך כוכב מיעקב", כי המשיח יקבץ נדחי ישראל. אנחנו לא נקרא את כל ההמשך, אבל הרמב"ן מתאר את זה שלב שלב.

למה זה דווקא בפרשה הזאת? לעניות דעתי זה דבר פלאי. פרשת בלק היא איזו מין הפסקה מוחלטת בכל סיפור שנת הארבעים במדבר. בעצם ארץ מואב היא ארץ כמו כל הארצות, היא ארץ שבה עם ישראל רוצה לעבור אולי כדי להגיע פנימה לתוך הארץ, אבל לא זוכה לקבל את זה, מפני שמואב לא מסכימים בדיוק כמו שאדום לא מסכימים, וכמו שעמון לא מסכימים. בזה יכול היה הסיפור להיגמר. אילו הם היו מתקיפים כמו סיחון אז היינו נלחמים בהם, וכמו הניצחון מול סיחון היה פה ניצחון, ואילו לא אז לא. אבל בלק לוקח את המלחמה עם ישראל למקום לגמרי שונה. הוא קורא לבלעם מארם, מהררי קדם. הוא מבקש מהאדם הזה עם כל הכוחות שלו, עם כל העוצמות שלו, לקעקע את ישראל בשורש שלהם. הבקשה הזאת היא בקשה שצריך להתמודד איתה לעומק. דווקא בלק ודווקא בלעם שמגלים את הכוחות הכי גדולים, אבל איך הם מכוונים להכי הכי הכי למטה, הם אלה שיגלו בסופו של דבר את הרעיון של מלך המשיח. כי מה בעצם הוא רעיון מלך המשיח? רעיון מלך המשיח איננו רעיון מקומי. זוכרים איך בלק פותח בהתחלה בהתחלה בפרשת בלק? פעם כבר הזכרנו את זה, כשבלק פותח את הפרשה, הוא פותח במילים "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה". כך אומר בלק לזקני מדיין. אגב, זו פעם ראשונה שיש קואליציה של מדינות נגד עם ישראל. באים נגד סיחון, סיחון נלחם. באים נגד עוג מלך הבשן, עוג מלך הבשל נלחם. באים נגד אדום זה אדום. אבל מואב קורא לזקני מדיין, הם הולכים לקרוא לבלעם, והם מנסים לעשות פה איזושהי קואליציה שהיא הרבה מעבר לגיאוגרפית, כי אין שום קשר בין מקומו של בלעם למואב. בלעם הוא מארם, ממסופוטמיה.

מה הוא אומר לזקני מדיין? "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". הזכרתי פעם בהקשר לזה את דברי העקדה. הביטוי "כלחוך השור את ירק השדה", הייתי אומר, שהוא הביטוי הכי פחות שייך לרגעים של מלחמה. זה כמעט ביטוי של איזו פסטורליה שחוץ ממוסיקה וגלים לא חסר שם כלום. השור לוחך את ירק השדה, סך-הכל יש אווירה די נחמדה. "ויגר מואב ויקץ מואב מפני בני-ישראל", אז איך הוא מתאר אותם – שור מלחץ עשב? תתאר אריה נוהם, תתאר כלב שבא לנבוח, תתאר חרב. הזכרנו פעם את דברי העקדת יצחק, ואני מקדים אותם. העקדה אומר, שהשור המלחך את העשב עושה את הפעולה הכי פשוטה שיש. איך שור מלחך עשב? הוא שם את ראשו על העשב, כלומר, מניח את הראש שלו על הדשא, ועם הלשון הענקית הזאת שהיא חדה כמו משור, הוא מלכך את כל מה שיש מסביב, כלומר, הוא עושה סיבוב כזה, ומסדר את העשב. כשהשור דנן קם אז האזור נראה כמו משהו, שהיום קוראים לזה בתספורות פטרייה. האזור נראה עם דשא מתחת לסנטר, כלומר, אפשר ממש לסמן בזה את השור, ומסביב המקום חלק. תכלס, איפה המקום הכי מוגן באזור השור והפה שלו? מתחת לסנטר. אומר בלק: תשמעו זקני מדיין, אני היחיד פה באזור שאין לי בכלל מה לפחד מעם ישראל, כי ישנו כלל "אל תצר את מואב ואל תתגר במלחמה". אסור להם להילחם בי, המודיעין שלי מסר לי את זה. מה שאני אנטישמי זה לשמה. לי אין שום אינטרס אלא רק ימח שמם. אני היחיד שיכול להיות רגוע. אומנם העם שלי ככה קצת נבהל, אז נרגיע אותם. לכן אני אומר לכם שבואו נקרא לבלעם, למרות שהוא בכל לא קשור, זו בכלל לא מלחמה גיאוגרפית, זו לא מלחמה טופוגרפית וזו לא מלחמה דמוגרפית, אלא זה פתרון סופי, שורש. נזהה את השורש, ונחסל אותם דרך השורש.

אז בא בלעם, ובלעם מנסה ללכת באמת לנקודות הראשוניות של העם הזה. אבל כל קללה מתהפכת לו לברכה, והוא מתחיל לגלות את חבל ה' לנחלתו. הוא מתחיל לגלות שהעם הזה בעצם הולך להיכנס לארצו, ואז הוא מגיע לאט לאט לרעיון המשיח. כי מה בעצם אומר רעיון ביאת המשיח בעולם? רעיון ביאת המשיח הוא, מעבר למשיח עצמו, שכל הדרך בהיסטוריה הולכת לקראת עולם שהולך אל הגאולה שלו ויהיה בעולם משיח. תהיה בעולם מציאות שבה הכל הכל כפוף אל הקדוש ברוך הוא ואין שום דבר שמסתיר את זה. ביאת המשיח היא בעצם תהליכים היסטוריים שלמים שלפעמים אנחנו לא יודעים לשים אליהם לב, אבל הם הליכה איטית בקצב כזה או אחר שלפעמים אינני מבין אותו, שהולך לקראת תיקון עולם שלם במלכות שדי. המשיח יכול לנחות עכשיו, אבל למה הוא הולך ובא, הולך ובא לאט לאט? ביאת המשיח זה כמו ביאת השמש, כמו שקיעה, זה תהליך. למה הוא הולך לאט לאט? כדי להפוך את העולם לכשיר לקבלתו של המשיח. העולם צריך להתחנך לקראת קבלת המשיח.

בואו נראה את התיאור הזה ברמב"ם. הרמב"ם מסביר בדיוק את מושג ביאת המשיח במקור 5. הלכה ג': "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו", מה פתאום, אלה כולם דברים לא חשובים לעניינו של משיח. "אין הדבר כך", והוא מביא ראיה מרבי עקיבא ומבר כוכבא. אבל הרי בסוף ראו שרבי עקיבא טעה לגבי בר-כוכבא? אומר הרמב"ם שזה לא משנה, אבל רבי עקיבא קבע שהזיהוי למי שהוא בחזקת הולך לקדם את רעיון המשיח, הוא שהוא מקדם את קיבוץ נדחי ישראל, והוא מקדם את הרעיונות שדיברנו עליהם בהתחלה. העולם הולך לקראת רעיון המשיח.

עכשיו הוא ממשיך הלאה בהלכה ד': "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח". ממש כמו מושגים בהלכה שיש חזקה בממונות. זה עוד לא ודאי, זה חזקה שצריך להוכיח, וצריך להביא ראיות. אבל זה הולך לקראת, לקראת, ועכשיו תראו עד כמה. בהמשך הלכה ד' יש שם סוגריים מרובעים, ומי שיחפש את זה ברמב"ם אצלו בבית, אז אם יש לו רמב"ם בלי צנזורה, של הרב קאפח או של מוסד הרב קוק, הוא ודאי ימצא את זה שם. אבל אם לא הוא יגלה שהצנזור "הטוב בחסדיו" השמיט את זה מסיבות שמיד נראה עד כמה הן מובנות, את כל מה שמופיע בהמשך. כך שמעולם לא הבנו את הלכות ביאת המשיח כי כל החלק החשוב היה מושמט. הצנזור הכוונה לצנזור הנוצרי.

בואו נראה מה כתוב. "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית-דוד השלמים והכשרים, שמתו". פה הוא לא מדבר על המשיח הנוצרי, מיד תראו, זה להבדיל. אבל עכשיו הוא ממשיך. "אף ישוע הנוצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית-דין, כבר נתנבא בו דניאל. שנאמר 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'". כלומר, יקומו פריצים מתוך העם הזה וינסו "להעמיד חזון ונכשלו". כאן הוא אומר עליו דברים מאוד קשים. "וזה גרם לאבד ישראל בחרב" וכו' וכו'. "אבל", ועכשיו העיקר, בשביל זה זה מובא, כי הרמב"ם לא בא לספר פה היסטוריה על ישו, אלא הוא בא להסביר מה זו ביאת המשיח. "אבל מחשבות בורא העולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו, ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו", שהרמב"ם משער שאנחנו יודעים איך קוראים לו, "אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח". לפלס דרך מי? ישו ומוחמד הם מפלסי הדרך למשיח. זה פלאי פלאות הרמב"ם הזה. "ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד". צריך להגיע עד למדריגות הכי נמוכות, הכי תחתונות שיש, כמה שיותר למטה. "'שנאמר כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'.

כיצד? כבר נתמלא העולם". כיצד? כלומר, איך זה קורה שישו ומוחמד מישרים דרך? "כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה, ומדברי המצוות", התמלא כבר העולם. "ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי-לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגלה נסתריהם". הוא מתכוון פה לנצרות. "וכשיעמד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים". כשהוא ידבר איתם אז הם יגידו: כן, את המילים האלה כבר שמענו, זה לא חדש, רק שהבנו אותם הפוך. ואז "מיד הם כולם חוזרים ויודעים, ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום". זה פלאי פלאות. זאת אומרת, מה בעצם התפקיד של ביאת המשיח? מה זה "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"? אני מאמין שכל התהליכים בעולם מיישרים את הדרך לקראת ביאת המשיח. למה משיח לא בא? כי העולם עוד לא תוקן לקראתו.

מי יהיה האדם הראוי ביותר להביא את רעיון המשיח בעולם? מי שנמצא הכי רחוק. מי שלא שייך לשום מיקום היסטורי. מי שאת הפרשה שלו אי אפשר להביא, לא עם עדי ראיה, ולא למקום אותה בשום אירוע גיאוגרפי. מי שהשנאה שלו את העם לא נובעת, לא מבעיה שהוא הולך לכאן ולא מבעיה שהוא הולך לכאן – בלעם ובלק. בלעם הגאון הנבואי הגדול ביותר שלקח את כל מה שיש בעולם, אבל תמיד מילא את הנפח שלו כסף, זהב וכבוד. עין גבוהה, רוח גבוהה, עין רעה, נפש גבוהה. כל הדברים שלא יכולים לאפשר למלך המשיח להגיע. בלעם שיודע את הזעם שהקדוש ברוך הוא זועם בעולם, בלעם הזה הוא זה שיודע לגלות שהעולם צריך תיקון שנקרא מלך המשיח. התיקון הזה שיבוא לעולם, אותו בא בלעם לגלות לכולנו, דווקא בלעם. יש דברים שכדי להבין את הקדושה ואת הגדולה שלהם, וצריך לתפוס מלך המשיח לעשות בעולם, הוא רוצה לרומם את כל העולם, את כל החלקים שבי, הוא לא רוצה לרומם את החלקים הטובים שבי. אז מי שצריך לבשר את בואו צריך להיות מי שהכי הכי הכי רחוק מהמציאות שנראית מלך המשיח, הוא זה שצריך לגלות את מלך המשיח.

שתל הקדוש ברוך הוא באומות העולם נביא שמדרגתו לא יורדת ממדרגתו של משה, אבל הוא כל כולו אנטי תזה למשה. משה האיש העניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, זה שמרכיב את כולנו על החמור מפה. בלעם איש הגאווה, האיש של הכסף והזהב, האיש שההתחברות שלו אל החמור אל האתון היא כזאת שהיא כל-כך הפוכה מההתבטלות הגמורה של העני הרוכב על החמור, הוא זה שילמד את עם ישראל ואת העולם כולו בסופו של דבר, מה התפקיד של עם ישראל עד בוא המשיח, ומה התפקיד של המשיח בעולם.

"משה כתב ספרו ופרשת בלעם", והרי היא כל-כך הפוכה מספרו של משה, כל מה שיש שם זה ההפך. אבל אין לך גילוי של מה שמשה רוצה יותר מפרשת בלעם שמגלה מהמקום הכי נמוך, הכי תחתון את מלך המשיח. דווקא בלק מלך מואב, בלק שלוט ובתו שתמיד אנחנו זוכרים אותם, בלק שמגיע ממואב, מהילד שנולד מהסבא והבת בצורה הכי הכי נמוכה ומעוותת שיכולה להיות. מלך מואב "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", האנטי חסד הכי גדול שיכול להיות. בלק שיודע שלא יפגעו בו, והוא זה שבא לראות איך ניתן לקרוא לבלעם, ולרומם את הכל אל המקום הרע. "מן ארם ינחני בלק מהררי קדם". איך כותב בעל הטורים? לא יודע מה זה הררי קדם, אני רק יודע שבהררי קדם בארם כבר יש שם משהו ארמי. אלה שתי המילים הארמיות היחידות בתורה בספר בראשית "יגר שהדותא", שם נקבעה אבן גל עד, ושם הובטח שאף אחד לא יבוא מארם להפריע לישראל, ואף אחד לא יבוא מישראל להפריע לארם. ככה סוכם. מהררי קדם הולכים לקעקע את הכל, משם. ואת כל הכוחות, בסופו של דבר כשאתה רוצה להבין למה הרוע הזה נמצא? קח את בלעם ותבין איך משם הולך להתגלות מלך המשיח. אז אם השיר "החכם" ההוא מדבר על המשיח שלא בא ולא מצלצל, הוא בא, ומי שלא מאמין שהוא בא כופר בתורה ובמשה רבנו. אם הוא לא מצלצל זה מפני שאנחנו לא מכינים מספיק את כל המציאות גם הכי נמוכה שבי לקבל את המשיח. הרבה פעמים אני רוצה לקבל משיח, אבל שהוא לא יפריע לחלקים שלא שייכים כל-כך, כי הוא יכול להרוס לי את התוכניות. לכל אחד יש חתיכת בלעם ובלק. האם גם הם כי הם המבשרים את בוא המשיח.

את עניין המשיח הרמב"ם מסיים, וזה פלאי פלאות שעם זה הרמב"ם כולו מסתיים, זה סוף הרמב"ם, סוף המשנה תורה. "ממשה עד משה לא קם כמשה", ומשה רבנו שכותב את פרשת בלעם ואת ספרו, גם הרמב"ם מסיים את ספרו בפרשת בלעם, זה מעניין מאוד. כשהוא מסיים ומתאר מה יהיה שם בימי המשיח הוא כותב בהלכות מלכים, פרק י"א, הלכה ה': "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ולא תחרות". באותו הזמן, מתי? בימי המשיח. "שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר". זהו, כלומר, יאכלו וישתו, האם זה הרעיון? האם בשביל זה היה כל הסיפור עד עכשיו? "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". כיוון שכל העולם ירצה לדעת את ה', "ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים", כי בזמן ביאת המשיח, כלומר, בחמשת אלפים השנים האחרונות הם תמיד היו בקבוצה א', כלומר, הם עסקו בזה יותר. "וישיגו דעת בוראם", זו השאיפה של ימי המשיח. תראו את הביטוי "וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם". זה מוזר, כי הבנתי שלעתיד לבוא כבר נשיג את דעת בוראנו באופן מוחלט. מה פתאום, בימי המשיח "ישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם". אבל האם היום אי אפשר להשיג דעת בוראנו כפי כוח האדם? לא, כי יש חלקים שלא נותנים לך, כי אתה משיג את דעת בוראך, ואז משהו מושך למטה. אבל אז "ישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם", זו השאיפה. ויפסיקו להיות כל מיני מסתורים שלא נותנים למשיכות הזאת להתגלות. "שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".

אני לא יודע אם פעם הזכרתי, אבל האור שמח, ר' מאיר שמחה מדווינסק, שאנחנו נוהגים להזכיר אותו הרבה פעמים דווקא במשך חכמה על התורה, הנה הוא מופיע פה באור השמח על הרמב"ם. אז הוא מסיים כך: "וכתב עוד רבינו וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'". מה זו הדוגמא הזאת של מים וים, מה כתוב פה? "וכיוון בזה", זה פלאי פלאות. "שבעת אשר ההשגות שבכוח המורכב מחומר ונפש להשיג, אינן מבוררין". האדם בנוי מחומר ונפש, אפשר לקרוא לזה חומר ורוח. וההשגות שהוא רוצה להשיג הן תמיד מצד אחד גדולות מאוד ומצד שני נמוכות מאוד, יש בלבול. "אז עלול לצאת גם לחקור אף במה שנמנע מהשגת האנושי להשיג", זה פלאי פלאות האור שמח. כלומר, האסון יכול להיות שלפעמים האדם ינסה לצאת להשגות שהוא לא מסוגל להגיע אליהן. כלומר, הוא יצא ממה שהוא באמת יכול, "אבל בהשיגו מה שבכוח האדם להשיג על אמיתתו בלא שיבושים וספיקות", זה פלאי פלאות, תשמעו טוב. "אז יבין מה שאינו יכול להשיג". כלומר, מה השאיפה שלי בימות המשיח? שהאדם ידע שהוא כולו אדם, והוא ידע מה שהוא לא יודע. ולא תהיה קינאה ולא תחרות, כי כולם ירצו לדעת את ה'. כשהאדם ידע שהוא לא יודע הכל, הוא ידע שכדי שאפשר יהיה לדעת בעולם את הכל הוא צריך גם אותי, ואני חייב גם אותו, ואז לכולנו יהיה מקום. עכשיו אין לי מקום, כי הרי הוא יכול להשיג את הכל בלעדי, אני רק מפריע. אבל אז יהיה לנו מקום. "וכמו שאמרו בארבעה שנכנסו לפרדס שמפני שצפייתו הייתה בהטעיה לכן יצא מגבול ההשגה לבקש מה שאי אפשר להשיג, רק בהתפרד הנפש מהחומר". כלומר, יש דברים שאפשר להשיג רק בעולם אחר.

איך זה קשור לסוף של הרמב"ם? ואיך זה קשור לכל מה שאמרנו? הנה השורות החותמות. "וזה שאמר הכתוב 'ומלאה הארץ דעה'", מה זה "מלאה הארץ דעה"? הדעה לא תהיה רק בחלק למעלה, אלא הכל הכל יהיה דעה את ה'. "'ומלאה הארץ דעה', שהדעת יהיה על בוריו בלא שום סכסוך וספק ויהיה כמים לים מכסים". מה הרעיון של הים? שהמים "ממלאים את הים, ואינם מתפרצים חוץ לגבולם". אתה עומד בחוף, ודווקא שם אתה מאוד רגוע, משחק עם מטקות. למרות שבעצם אם המים יחליטו להמשיך עוד איזה מטר או שניים הסיפור יכול להיות פה מאוד עצוב. אתה מאוד רגוע לא בגלל שכך וכך גרם של גרגירי חול עוצרים את זה, אלא כי אתה יודע שיש פה גבול. "חוק שם לים ויסך אותו בדלתיים", זה פלאי פלאות הים, שיש מים, הם ממלאים את הים, ובמקום שזה הגבול של הים, הים יודע שעד כאן, אומר לים: עד פה תבוא. מה יקרה לעתיד לבוא? "ומלאה הארץ" כלומר, ביבשה. ההבדל בין הים ליבשה הוא שביבשה נמצאים בני-האדם. הדגים שנמצאים בים יודעים את ערכם, כנראה לכן הם שותקים. על היבשה נמצאים בני-האדם, אז כנראה לכן זה ההפך, ואז הם רוצים כל הזמן לפרוץ מגבולם. אגב, זה דבר טוב מבחינה מסוימת, כי האדם שואף תמיד לפרוץ עוד, לפרוץ עוד ולפרוץ עוד, אבל זה יכול לשגע אותו, ובדרך כלל הוא פורץ עוד על חשבון מה שהוא לא יכול ועל חשבוני שאולי כן הייתי יכול. אבל אז "מלאה הארץ דעה את ה'", כמו שהמים מכסים את הים. "כן יהיה מעלת האדם אז שלא יתפרצו מגבולם". למה? "לסיבת ידיעתם מה שבכוח האדם באמת".

אחד בעולם לא ידע מה שבכוחו באמת, והוא התווכח עם הקדוש ברוך הוא. ה' אומר לו: לך, אבל תגיד מה שאני אומר לך. הוא ניסה שלא לעשות את זה, אני אנסה מה שה' לא יכול, אני אנסה עוד, וקראו לו בלעם. אחד בכל התורה ניסה לנצח את הקדוש ברוך הוא במה שנתנו לו, הוא היחיד שראוי לבשר את רעיון ביאת המשיח, כשיתבשר רעיון ביאת המשיח על ידו יתברר שמשיח שייך לכל המציאות שקיימת בעולם. אז ידע כל פעול, יבין כל יצור. זה לא קשור לעם מסוים. הבלעם הזה הוא בלי עם, הוא ממקום שום מקום. הוא לא קשור לשום עם, הוא לא קשור למלחמה הזאת, הוא לא קשור לא למואב ולא לאדום, הוא לא מהאזור. הוא בא לגלות את האדם שניסה להתעלות מעל מה שיכול האדם, ולא לאפשר לקדוש ברוך הוא לגלות את עצמו בעולם. הוא זה שבא לגלות את פרשת ביאת המשיח זה מלך המשיח. "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" אולי כדי לגלות שדווקא דרך פרשת בלעם יבוא ספרו של משה לידי הגאולה והביטוי הגדול של בוא המשיח שיבוא במהרה בימינו.