קראו את השיעור

הרב מרדכי אלון שליט"א שעור בפרשת במדבר

כו' באייר התשנ"ו- ביהכנ"ס ישורון, ירושלים

תומלל ע"י אופירה

אנו פותחים את ספר במדבר, כותרת השיעור לקוחה דווקא לא מהפרשה הראשונה- פרשת במדבר אלא מתחילת הפרק האחד עשר, מפרק יא, "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'..." וכו'.

מיד ניכנס לפסוקים מפר' בהעלותך ואח"כ לפסוקים בפרשה שלנו, אבל ביקשתי לפתוח דווקא בפסוקים של פר' בהעלותך כדי לחזור ולזכור רגע אחד את סידרו של הספר שלפנינו.

פר' במדבר כולה- ארבעת הפרקים שבה, עסוקה בעצם בשתי נקודות: בסדר הדגלים והמחנות, ובסדר המיוחד של שבט הלוויים. הסדר הזה של שבט הלוויים מסתיים בחלק משפחות הקהתי בסוף פרשת במדבר, ונמשך מיד בפרשה הבאה, היא פרשת "נשוא את ראש בני גרשון גם הם", היא משפחת הגרשוני.

הפרקים הראשונים הם, אם כן, סדר המחנות והסדר של מרכז המחנות- הוא המשכן והעובדים בו. אחר כך שני פרקים שעוסקים בחריגות, ולא ניכנס לזה בכלל הפעם- פרשיות הנזיר והסוטה. ואח"כ חזרה לקורבנות הנשיאים עפ"י המחנות והשבטים שהתבררו בפרשת במדבר, שוב התרכזות בבני לוי ובחנוכת המשכן "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה".

בעצם, כמעט תשעת הפרקים הראשונים, להוציא את החריגות באמצע, שהם הנזיר והסוטה- על קרבנותיהם המיוחדים, עסוקים בסדר האלוקי של כלל ישראל, כאשר כולם מסביב למחנה, למשכן, ושם- "הזר הקרב יומת".

בסוף הפרק העשירי, לאחר פרשיות נוספות שקשורות לדברים שצריך להבין מה הם עושים בדיוק, רוב הדברים הם הסדר ברצף, יש שם את עניין פרשת פסח שני של אותם טמאים לנפש אדם המבקשים לא להיגרע מחלקם ובכ"ז להצליח לחוג ולהקריב את הפסח.

סוף פרק י' מתאר שבעשרים לחדש השני- חודש אייר, מתחילים לנסוע, ה-"ויסעו ויחנו" של כל ספר במדבר נפתח. משה פונה ליתרו חותנו ואומר לו באותו היום, כ' אייר:

"נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר האלוהים. לכה איתנו והיטבנו לך" וכו'.

העם נוסע ותיאור הנסיעה הוא בשני פסוקים מרכזיים החותמים את עשרת הפרקים הראשונים, פסוקים ידועים ב- נ' המהופכים בשני צידיהם "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אוייבך וינוסו משנאיך פניך.." – עד לסוף הפרק.

אז מתרחשת המהפכה. העם המסודר, המאורגן, בסדר המופתי האלוקי המופלא הזה, מתחיל להתאונן. מיד אח"כ האספסוף מתאווה תאווה. בקברות התאווה קוברים את העם המתאווים, שמרום הגדולה של עמוד הענן ועמוד האש, והמשכן, והלוויים ודגלי ישראל והמחנות - פתאום מתגלה ב"וישטחו להם שטוח סביבות המחנה את הבשר.." שהם רוצים. והירידות נמשכות. מרים ואהרן מדברים במשה. עוצרים בפארן ושם חטא המרגלים הנורא על פרשה שלימה- פרשת שלח.

לא נגמרת הפרשה הזאת, ונחלקים הראשונים מה קודם למה מבחינה היסטורית, וקורח ועדתו ואון בן פלת ודתן ואבירם שאיננו מבינים בדיוק את החיבור, את האינטרסים המשתפים אותם, טוענים טענות קשות נגד המנהיגות, נגד הסדר, נגד הריכוז. הם כועסים "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

כשמשה משיב להם ברור לגמרי מה הם מבקשים, משה מגיב "המעט לכם" וכו' "וביקשתם גם כהונה". הרבה מאוד מתח שנמשך עד לפרשיה האחרונה, מי מריבה, שבה משה ואהרון עצמם כבר מגיעים אל המתח בתואר שקוראים אל העם "שמעו נא המורים המן הסלע הזה" וכו'.

דילגתי כמובן על כל התופעות המתרחשות מבחוץ- על המלחמות, על בלעם ובלק, על הפרשיות האחרות, על ארנון וסיחון, על עוג. עסקתי רק בסדר של הפרקים האחרונים, ובאי- הסדר של הפרקים הבאים אח"כ. תחילתו של אי הסדר היא בפסוקים של "ויהי העם כמתאוננים". מיד כשנראה אותם נבין מדוע העיסוק בפסוקים ההם חיוני כדי להבין את ספר במדבר מהפרשה הראשונה- פרשתינו, פרשת במדבר.

זה לשון הפסוקים, פרק יא, פס' א-ג, מקור 1:

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה".

כתוב פה מה העונש, לא כתוב פה מה החטא. כתוב שהחטא הוא התאוננות, לא כתוב על מה. לא כתוב מה קרה. זו שאלה פרשנית ידועה אבל כל ההקדמה שלי היתה כדי להבין את עוצמתה של השאלה הזאת.

זוהי הפרשה שרק ממנה מתחילים כל התואנות האחרות. כל שאר הטענות הפסוקים מסבירים אותם. אפשר להוסיף במגמות המוסתרות של קורח ודתן ואבירם אין סוף דברים. אבל מה הם מבקשים כתוב מפורש- הם מבקשים כהונה. אפשר להוסיף, להאיר את חטא המרגלים באין סוף מגמות נוספות , אבל מה הם רוצים כתוב. מה מרים ואהרון מדברים במשה- כתוב מפורש. כאן לא כתוב כלום אבל זה לא חטא אחד ברצף החטאים, זהו החטא הפותח את כל החלק הזה של ספר במדבר. העונש הוא נורא : אש יוצאת ואוכלת בקצה המחנה.

חז"ל נחלקים פה ורש"י מביא את שתי הדעות, מה פירוש של הביטוי "בקצה המחנה". האם פירושו קצה- מה שאנחנו קוראים המוקצה, הקצה, השוליים- או שהקצה שורשו מלשון קצונה- קצינים, כלומר השוליים העליונים. אבל האש אוכלת. ולנו עדיין לא ברור על מה ההתאוננות.

"ויצעק העם אל משה, ויתפלל אל משה ותשקע האש...ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה" (במדבר יא, ב')

וצריך להבין - תבערה זה לא רק התבערה של החטא הזה אלא זאת תבערה של כל הספר. מהבערה הזאת עכשיו יוצאת אש ואוכלת שדות קוצים רבים רבים. מכן האספסוף ומכאן אהרון ומרים ומאן המרגלים ומכאן קורח, וכך הלאה עד הסוף. אז מה החטא?

רש"י טוען שם בפרשת בהעלותך שכדי להבין מהו החטא שם צריך לראות מהם הפסוקים שקודמים לזה. הזמן קצר, זו דרכו של רש"י בניסיונות תמיד לקשר דבר בדבר הקודם הקרוב אליו ביותר. לא ניכנס לדוגמאות. אבל המילים שקודמות ל"ויהי העם כמתאוננים" ,כבר אמרנו, הם המילים "ויהי בנסוע הארון..", על זה וודאי אין להם מה להתאונן. מה יש להם להתאונן של "בנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"? שהקב"ה אומר "יפוצו אויבך ינוסו משנאיך..". על זה ודאי אין להם על מה להתאונן. על מה מתאוננים?

אז אין ברירה, ממשיך רש"י, בצורה פרשנית מתמטית פשוטה, ללכת עוד פסוק אחורה. הפסוקים שם מתארים "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים". וכשהם נוסעים מהר ה' דרך שלושת ימים- שם נערכת אותה שיחה עם יתרו שמבקשים ממנו להצטרף - לא כתוב שום דבר רע בפסוקים.

אבל רש"י כדי להבין פשוטו של מקרא נצמד כאן למדרשם של חז"ל. חז"ל אמרו שהנסיעה הזאת היתה נסיעה מאוד מאוד לא מכובדת, מאוד לא רצויה. מריצים אותם משך שלושה ימים, והם בוכים:

מקור 2: "אמרו: אוי לנו, כמה ליבטנו בדרך הזה, שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך".

אז למה כל כך חורה אפו של הקב"ה? הם עייפים, שלושה ימים מריצים אותם!

"ויחר אפו- אמר הקב"ה למה הרצתי אתכם כל כך מהר, אני הייתי מתכוון לטובתכם שתיכנסו לארץ מיד"- כמה שיותר מהר. אז מה אתם מקטרים?

הבעיה בפירוש הזה היא כפולה: א- זה לא כתוב בפשטות. בפסוקים לא כתוב בפירוש שכך קרה. אם כי יש פרשנים שמבקשים ללכת בדרכו של רש"י ולהראות שכך פשוטם של פסוקים שם. אבל זה לא מעניינינו הפעם. הקושי השני- על זה כ"כ חורה אף ה'? כשהאספסוף מתאווה תאווה הקב"ה מרגיע את משה ואומר אין דבר, אני אתן בשר, אני אתן דגים. על מה הם כועסים? על שהיה קשה להם לרוץ שלושה ימים. גם לי היה קשה לרוץ שלושה ימים. עם ישראל, שישים ריבוא, רק גברים, רצים שלושה ימים. קשה.

אז הם התאוננו- לא בסדר. מה קרה?

זה מוביל פרשנים אחרים לנסות ולנקוט בשיטות אחרות.

אנחנו מבקשים לראות בפסוק הזה, שממוקד אם מותר לומר, בצומת- במרכז של המעבר בין שני חלקי הספר, אנחנו מבקשים לראות בפסוק הזה התאוננות על משהו הרבה יותר כללי. נלך בדברים בעקבותיו של ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה'משך חכמה'. אבל לפני שניכנס לדבריו- שתי הערות פרשניות למבנה הספר. אנחנו בפתיחתו.

רש"י מכריח אותנו עפ"י חז"ל ועפ"י פשוטו של מקרא ממש, להבין שהחלק הראשון של הספר- כרונולוגית, היסטורית- מאוחר מהפרקים הבאים. למה?

נראה רגע את מקורות 3,4:

מקור 3 הוא הפסוק הפותח את הספר. הוא פסוק עם תאריך, עם נקודת זמן.

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד" מתי? "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור" (במדבר א, א)

אם כן מתי אנחנו מדברים, באיזה חודש? חודש שני. צאתם מארץ מצרים בחודש הראשון בניסן. אנחנו שנה שניה בחודש השני. בסדר.

מקור 4 הוא תחילת פרק ט: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור". והמשך הפסוקים זה "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" וכו'.

ואז באים הטמאים והרחוקים ומבקשים גם הם לעשות פסח שני. אז אין שום ברירה אלא להיתפס לפשוטו של מקרא כמו רש"י במקור 5 ולומר את הדבר הבא: "פרשה שבראש הספר- (רש"י בפרק ט' פסוק א) לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה."

רש"י שם ממשיך "ולמה לא פתח בזו..."- למה לא פתח ספר במדבר באמת בפרשה של חודש ניסן? אין מוקדם ומאוחר- בסדר. אבל תמיד אחרי שאנחנו מקבלים את הכלל הזה אנחנו מבקשים לדעת מדוע שינתה התורה מהסדר ההיסטורי. רש"י עונה כפי שהוא עונה שם. אבל ההערה הזו היא חיונית.

ה'משך חכמה', בונה על היסוד הזה את הרעיון הבא- נקרא את הדברים במקור מספר 6 . אז ניכנס לפסוקים בפרשתינו. אני מזכיר לפני כן: כל פרשת במדבר בעצם מורכבת משני חלקים עם גשר ביניהם. שעושים את זה בעצם לשלושה חלקים: סדר המחנות של כלל ישראל, סידרו של שבט לוי והמשכן, וחלק שלישי מהותי מאוד- שמקדישים לו הרבה מאוד פסוקים- המעבר מקדושתם של הבכורות בכלל ישראל, לעבודה בפועל של הלוויים. בשלושת אלה- עוסקת פרשת במדבר. מיד נראה את זה. אבל לפני כן מה אומר ה'משך חכמה'. אולי על פניו זה ייראה קצת מוזר בגלל המהפכנות של הפירוש, אני מקווה שמשך השיעור- אני חושב שהדברים פה הם מהפיכה יסודית- רוחנית, שמרוממת את כולנו להבנה מסוימת בכל הספר:

"העניין כי כבר אמרו רבותינו ז"ל (ספרי- זה המקור של רש"י) כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. ופרשה של טמאים," כלומר פרשת הפסח- "בר"ח ניסן נאמרה. ופרשה של ראש הספר –באייר." בחודש הבא. זה פשוטם של פסוקים שקראנו. עכשיו הוא אומר מה קרה בעצם בינתיים: "וציווה לפקוד ישראל והלויים, (פרקים א-ד) ולעשות דגלים ולהניף הלויים"- להניף הלוויים, זאת אומרת- להרים אותם תנופה מלפני ה', מעל ישראל, עוד מעט נראה "ואחר כך נסעו ממדבר סיני ובאו פארן."

שם –חטא המרגלים בהמשך, בפרשת שלח. עכשיו העיקר: "ולזה התחילו העם להתאונן על הילקח מאתם העבודה וניתנה ללויים..." (משך חכמה, במדבר יא, א).

זאת לא התאוננות טכנית על משהו שקרה מקודם. זה מהלך היסטורי שלם. אבל אם על זה ההתאוננות – שעוד מעט נבין אותה, ממשיך ה'משך חכמה'- על זה אפשר להבין למה הם מתאוננים. אז למה החטא הוא כל כך גדול, למה בוערת בהם אש ה'?

המשך דברי ה'משך חכמה' נראה עוד מעט. אבל ננסה בינתיים להבין מה קורה בעצם במעבר הזה מהבכורות ללויים.

ראשיתו במקור 7 בפרשה שלנו בפרק ג:

"וידבר ה' אל משה לאמור: ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים." בלי שום פרשנויות, פשטות- פעם היו הבכורות, עוד מעט נבין לאיזה עניין, מעכשיו היו לי הלוויים. זה לא "בנוסף ל", זה "במקום". והוא מסביר, הקב"ה, בפסוק הבא: "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'" (במדבר ג, יא-יג).

שלושה פסוקים, ולהוציא את הראשון של "וידבר ה' אל משה לאמור", השניים הבאים קשים מאוד: הראשון- "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל"- מאיפה לקחת? מה פירוש? "תחת כל בכור" – מה עשו הבכורות? מה קרה, למה לקחת?

השני מתאר משהו היסטורי שלכאורה אנחנו יודעים, אחרת לגמרי: "כי לי כל בכור"- אז אנחנו זוכרים שהבכורים באמת היו מקודשים. על התפילין שלנו יום יום אנחנו מניחים בזרוענו, על ראשינו את הפרשה של "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל..", לא רק באדם. "באדם ובבהמה לי הוא". אז זה מובן- הבכורים היו קדושים.

"קדש לי כל בכור" –לא נאמר מאיזו שהיא סיבה. ממתי הבכורים קדושים לפי הפסוק האחרון שקראנו?

נחזור שוב: "כי לי כל בכור" מתי זה התרחש? "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'".

מה כתוב פה בכלל? קדושת הבכורות היא פונקציה של מכת בכורי מצרים? דין קדושת הבכורות הוא לא דין עצמאי? זה לא מופיע בתורה בלי קשר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם"?

אז שתי שאלות, של הבנה בפסוק בפרשה : א. "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל..."- מאיפה? למה? למה תחת כל בכור, מה הוא עשה?

ב. על מה מדובר? הבכורים היו קדושים. אז אנחנו באמת כבר לא מבינים מהפסוק הקודמים למה הוציאו את זה מהם. נראה בהמשך שלא הוציאו מהם את הקדושה. אבל אחרי שהוציאו את מה שהוציאו- פתאום נאמר שקדושתם היתה "ביום הכותי כל בכור".

מה כתוב פה? התורה, אגב, חוזרת על זה במילים שונות במקור 11, פרק ח':

"וידבר ה' אל משה לאמור: קח את הלוויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם... והבדלת את הלוויים מתוך בני ישראל והיו לי הלוויים. ואחרי כן יבואו הלוויים לעבוד את אוהל מועד וטהרת אותם והנפת אותם תנופה...כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל...".

"נתונים נתונים". איך הוא קרא לזה מקודם? "..לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל"(מקור 7) . ביטוי שצריך להבין. "...תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי". ושוב שבה התורה ואומרת את הרעיון שאנחנו לא קולטים. ממתי הבכורים היו קדושים? "כל לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל...".

זה סוג הפסוקים שכתוב בהם הכל, אבל שום דבר לא מובן. למה? ומה פרוש ההתליה הזאת בין עניין קדושת הבכורים ובין המכה שחטפו הבכורים האחרים להבדיל- בכורי מצרים?

נתייחס לשתי השאלות. נתחיל בשאלה השנייה. במקור הבכורים קדושים ומיועדים להיות עובדי הקודש, עובדי המקדש. הלוויים לא מיועדים לזה במקור. כאשר משה מגיע לסנה והקב"ה אומר לו את המהלך שיהיה ביציאת מצרים והוא אומר לו שם את המשפט הגדול העתידי "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך. בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה"- אין שם הכוונה למתן תורה, אלא להקרבת קורבנות ביום מתן תורה. בסוף פרשת משפטים אכן נאמר שהיו שם קורבנות. היה שם דם באגנות, במזבח. "חצי הדם באגנות וחצי הדם במזבח". משה לא שואל ריבונו של עולם מי יהיו עובדי השם, מי יהיו המקריבים?

אבל התורה אומרת מי. המקריבים היו נערי בני ישראל. כלומר וודאי לא הלוויים.

נערי בנ"י פירושו- כך חז"ל מיד- הבכורים. הם היחידים שנאמר עליהם שהם קדושים. בקדושה מיוחדת שמחייבת עבודה. זה אגב, פתוח סוגריים, שאלה מעניינת נוספת- הרי מראש אנחנו יודעים ששבט לוי הוא מיוחד. זה היה לפני כן, לא לעניין עבודה: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". שבט מאוד מיוחד. למדנו בחז"ל תמיד שאת הלוויים לא שיעבדו במצרים, אבל לפני שפסה מהבכורים זכות העבודה- ללוויים היא לא היתה בכלל.

וכך היתה המציאות כפי שמובא במקור 10 במשנה במסכת פסחים:

"עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות" בעבודת ה', "ועבודה בבכורות" הם היו העובדים. לא גם בבכורות וגם בלויים. "משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים...".

אז עם המעבר מהבכורים ללוויים יש שני דברים שמתרחשים: א'- יש ריכוז של עובדי ה' בשבט אחד, מרכוז, מונפול של עובדי מקדש מרוכזים שבטית. הם לא מפוזרים משפחה משפחה, כל בכור במשפחה שלו. ב'- יש גם ריכוז גיאוגרפי של מקום העבודה. אם עד עכשיו תוך כדי עבודת הבכורות הותרו הבמות, ז"א כל יהודי עבד את אלוקיו בחצר ביתו או בבמה שהיתה ממוקמת קרוב לביתו, ומי היה עובד ה', מי היה נציגו בקודש- בנו הבכור או הבכור הקרוב לו במשפחה. מכאן ואילך בנו הבכור מאבד את הכוח זה והוא גם לא יכול לעבוד את ה' בבמה אלא הוא עובד את ה' במקדש, בירושלים. או במדבר- במשכן, שנמצא במרכז המחנות.

אבל לפני שנעבור למעבר בין הבכורים ללוויים- מה בדיוק היתה קדושת הבכורים? אם נעיין טוב נראה שזה קצת מסובך.

מקור 9- אלה הפסוקים שיש, כפי שאמרתי מקודם, בראשינו על התפילין: (שמות יג', א)

"וידבר ה' אל משה לאמור: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא..."

אני מדלג על כל הפרשה ומגיע לפסוק יג' באותו פרק (יג): "..וכל פטר חמור תפדה בשה..".

כלומר לא רק בכור בהמה טהורה פודים, אלא גם פטר חמור. "ואם לא תפדה וערפתו...".

עסקנו בשנה שעברה באריכות במצווה הזאת של פטר חמור תפדה בשה.

"וכל בכור אדם בבניך תפדה". צריך להבין, לא תפדה וזה יעבור ללוויים. זה בכלל לא קשור. העבודה עוברת מהבכורים ללוויים הרבה יותר מאוחר מסיבה הרבה יותר מאוחרת. משהו פה לגמרי לא מובן. איך פודים בהמה בכורה?. בכור בהמה טהורה. מה קורה משפטית כשפודים אותו? לפני כן הוא היה הקדש, כלומר היה לי אסור לעסוק בו בענייני חולין. אני פודה אותו. עכשיו מה קורה? הוא פדוי. הקדושה נתפסת בכסף והוא פדוי, הוא עכשיו חולין. יפה.

מה זה בכור בהמה טמאה, "פטר חמור"? אותו דבר. עכשיו אני לא מבין מה פרוש "בכור בניך תפדה"? אם הוא קדוש- אז למה להוציא אותו לחולין? ואם הוא פדוי- אז במה מתבטאת קדושתו?

עזבתי את פרשת במדבר, עזבתי את ספר במדבר. סתם פשוט להבין את פרשת הבכורים- זו פרשה שיש לנו בתפילין. מה הבכור? קדוש- אז הוא הקדש. פדוי- אז הוא חולין. חצי חצי? מה הוא?

והשאלה הנוספת זכורה: מה קרה שם "כי ביום הכותי כל בכור" שפתאום תלו את הקדושה בזה? מסביר רבי עובדיה ספורנו, במקור 12, את המהלך הראשון- עוד לפני שנכנסים לספר במדבר. הוא אומר את זה גם בפרשה שלנו. המקור פה דווקא לקוח מספורנו על פרשת בהעלותך:

"'כי נתונים נתונים המה (הלויים) לי מתוך בני ישראל- נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי...".

ועוד רגע נגיע לחלק הזה עוד מעט כשנברר על הרגע שבו הבכורה עוברת בקדושתה, בעבודתה ללוויים.

ואני מדלג לפירושו בפסוק יז': "כי לי כל בכור- שהיתה מקודם העבודה בבכורות, מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה".

הבכור הוא הנכבד בביתו- כדאי לזכור שמתחילת התורה יש מתח בין בכורים לצעירים. הבכור נכבד בביתו- קין והבל, יעקב ועשו, ראובן ויהודה ויוסף. כל הדרך. אפרים ומנשה.

"ביום הכותי כל בכור... הקדשתי" ושאלנו מה זה קשור למכת בכורות של מצרים?

הנה הספורנו-

"ביום הכותי כל בכור- אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון- היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי. שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל, כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה"

ולמה עשיתי את כל זה שעשיתי אותם הקדש?

"וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש" להצילם ממכת הבכורות, "שלא היו ראויים להינצל מנגעי משלחת מלאכי רעים, בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם, ואמרתי שייפדו כדי שיצאו לחולין בזה, שיהיו מותרים בעבודת הדיוט".

אני אסביר על-פה:

בכור בהמה טהורה , טמאה הוא קדוש- פירושו הוא הקדש. כמו בכורים בתבואה- כך ביכורים בחי. אדם צריך לדעת הראשית איננה שלו. בבכור אדם במקור זה אותו דבר אבל זה שונה. אדם הוא קודש. אז מה הפירוש? שזה כמו בהמה שהוא קודש, קרי שאסור לו לעשות שום דבר, אסור לו עבודת הדיוט אסור לו כלום? חס וחלילה. אדם הוא קודש פירושו שאדם בכור קיבל את התפקיד הנכבד מכולם לעסוק בעבודת הקודש. אבל כאן הנקודה. הבכור הוא חלק מהמשפחה. הלוויים, הכהנים - באמת מנותקים מכל עסקי החולין. הם לא נוחלים נחלה, לא מתעסקים בנחלה, אין להם אחוזה. אבל הבכור הוא חלק מהמשפחה. הוא לא סתם נוחל נחלה, הוא אפילו לפעמים נוחל פי שניים מדין בכור. הוא עסוק בעניינים ארציים לא פחות מאף אחד אחר מהאחים במשפחה. אז מה, מותר לו לעסוק בעבודת הדיוט או אסור לו?

הבהמה שהיא קודש- היא מנותקת לחלוטין. אסור לה לחרוש, אסור לעשות אתה תלמים בשדה.

אבל האדם הבכור שהוא קודש- כאן הנקודה הגדולה:

האדם הוא שני דברים- הוא קדוש פדוי. זה פלאי פלאות. הוא אמור לעסוק בעבודת הקודש, אבל הוא גם חייב להישאר במציאות. לכן אני מקדיש אותו, ואתה תפדה אותו כדי שהוא יעשה את שני הדברים גם יחד. הוא יעסוק בעבודת המקדש, והוא ינחל בקרקע, יעסוק בעניינים הצבאיים, הוא יעסוק בשדה. מה זה "ביום הכותי כל בכור... הקדשתי"? אומר הקב"ה, "כי ביום הכותי כל בכור הקדשתי" היה עניין זמני, פתוח סוגריים סגור סוגריים. כדי שיינצלו הבכורות מהגזירה שיש על כל העולם עכשיו. אז עשיתי אותם הקדש, וכאילו הבדלתי אותם בכלל מהמציאות העולמית שסובבת אותם.

הזמן קצר מכדי להיכנס ללמה הבכורים היו צריכים לסבול. "כי קולר כולם תלוי בהם". אבל מה שלנו חשוב זה החלק הקודם. לא זאת המציאות הקבועה, זו מציאות זמנית שהיתה ביום הכותי כל בכור. נו, ומה קרה למחרת? למחרת המצב צריך להיות המצב האידיאלי- הבכור קדוש כי אני הקדשתי אותו, הוא עוסק בקודש אבל הוא מותר בעבודת הדיוט.

הרב הירש זצ"ל, בפרוש נפלא שם במקום בספר שמות מסביר את הרעיון הזה של קדוש פדוי בצורה נפלאה.

מקור 13- רש"ר הירש, יג':

"הבנים הבכורים נועדו מלכתחילה להיות כהנים ולעשות את עבודת הקרבנות." הדברים פה הם כמעט סיכום לדברים שראינו. "עד שלא הוקם המשכן...עבודה בבכורות. הם הם 'נערי בני ישראל', אשר ציוום משה, בעת כריתת ברית התורה, להקריב עולות ושלמים כנציגי האיחוד הלאומי של משפחות ישראל." זה לא שבט, זה נציגים של כל העם. "הם ישאו וייצגו בתוך הבתים והמשפחות את התודעה הלאומית של מרות אלוהית וייעוד אלוהי".

זה לא יהיה ממוקד במקום אחד, לא ע"י שבט אחד. תהיה לזה נציגות בכל בית.

ממשיך הרב הירש:

"וכל בכור אדם בבניך תפדה- כבר כאן מדובר על פדיון בכור אדם, אף כי לפי ייעודם המקורי- אותו קיפחו בעוון העגל- הוקדשו הבכורות לכהונה ולעבודת ה'" אז הם מוקדשים לגמרי לעבודת ה'. "לולי הפדיון, קרוב לוודאי כי היה עליהם להתמסר כליל לתפקידי כהונה"

אז מה היה קורה אז? "ומנותקים היו מחוג משפחתם"

זה לא משפחת כהנים שכולה עסוקה במשמרות במקדש.

"אולם זאת לא נתבקש מהם. אלא ככל יתר אחיהם ישתלבו בחיי משפחה רגילים, יהיו מופת בהטיית שכם לייעוד הכלל-יהודי הקדוש, ייצגוהו וימחישוהו. כי לא במקדשים אלא בבתים תתמלא משימה זו בנאמנות אמיתית ושלמה. פדיון בכורינו מבטא את הרעיון שגם חיי בנינו הרגילים יהיו לתועלת לעבודה כנה ואמיתית למען ייעוד- הכלל הקדוש".

כך נראה העולם עד לרגע שהכל נהרס. עולם בו יש שבט שעסוק בעבודת המקדש, עולם שבו הבמות היו מותרות ועבודת המקדש היתה ע"י הנציג שלי מהבית שלי, שגר איתי בחדר שלי. ונוחל איתי ועוסק איתי בעניינים ארציים, וחלק מחיי המשפחה שלי.

בחטא העגל- כך רש"י במקור 8 וכך חז"ל וכך כל הפרשנים, וכך כבר רמזנו לפני- בחטא העגל מתהפכת ההיסטוריה:

"ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל". רש"י- "ואני מהיכן זכיתי בהן?"

אומר הקב"ה מאיפה לי יש זכות בלויים? מתוך בני ישראל... ע"י הבכורות זכיתי בהם, ולקחתים תמורתם לפי שהיתה העבודה בבכורות, ושכחטאו בעגל (הבכורות וכל ישראל) נפסלו".

ואז קרא משה מי לה' אליי. ומי הצטרפו אליו- רק בני לוי. "והלויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם."

ספורנו מסביר על פי זה נפלא את הביטוי "נתונים נתונים המה לי". מדוע הכפילות הזו? מקור 12:

"נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי, כמו שהעיד באמרו: "מי לה' אליי! ויאספו אליו כל בני לוי',

אבל לא רק מעצמם הם נתונים, אלא גם מתוך בני ישראל:

"תחת פטרת כל רחם- שהיתה העבודה מוטלת עליהם" -על הבכורות.

עכשיו כדאי להבין מה קורה