קראו את השיעור

אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי

הרב מרדכי אלון – שעור בפרשת בחוקותי תשנ"ח

תומלל ע"י אריה

עיקר העיון יוקדש לתנאי, תנאי קצר שבעקבותיו, עם קיומו, מגיעה הברכה וחלילה עם הפרתו מגיעה הקללה – התוכחה.

פרשת בחוקותי, עוסקת ברובה בברכות שיגיעו אם בחוקותי תלכו ובקללות שיגיעו אם לא תשמעו לי. עסקנו יותר מפעם בברכות ובתוכנן. נתמקד הפעם בתנאי לקיומן של הברכות.

לפני שנכנס לתנאי לקיומן נשאל שאלה ראשונית שצריך לתת עליה את הדעת. בשני מקומות בתורה, התורה מסכמת בעצם בפרשות של ברכה וקללה את השכר והעונש בעקבות ההליכה בחוקות ה' או חלילה ההפך, ב"בחוקותי" וב"כי תבא". לאחר האחרונה נפטר משה רבנו ושם הסיכום.

למה צריך שתי פעמים?

מהם השינויים המהותיים בין שתי הפרשות ולמה?

והשאלה העקרית – מובן מדוע פרשה כזו מופיעה בסוף התורה (סיימנו לומר לכם מה המצות ועכשיו אם תקיימו, כך, ואם לא חס וחלילה, כך). אבל מה הטעם של עצירה באמצע התורה? למה זה צריך להיות סיכום ספר ויקרא? הרי יש עוד מצוות שלא פורטו?

נעיין בברכות בפרשת בחוקותי:

"בחוקותי" ויקרא פרק כו-ג

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם: ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם: ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו: ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם:"

רוב הברכה עוסקת ביעודים גשמיים והסיום של הברכה הוא תאור רוחני מרתק "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאל' …" סופה של הברכה מתאר מצב שהקב"ה מתהלך בתוכנו.

אומר רש"י במקום

"אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם"

תאור של חיבור מוחלט בין האדם לשכינה.

לעומת זאת בפרשת כי תבא:

"כי תבא" דברים פרק כח-א

"והיה אם שמוע תשמע בקול ידוד אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום ונתנך ידוד אלקיך עליון על כל גויי הארץ: ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך כי תשמע בקול ידוד אלקיך: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה: ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך:"

אין אם בחוקותי תלכו אלא רק שמירה ועשייה של המצוות. ואז מה יקרה? ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ …" ובסיום "ונתנך ה' לראש" - היחס בין ישראל לאומות. כל זה למה? "כי תשמע אל כל מצוות …"

השאלה הראשונה שניתן עליה את הדעת היא מה מקומה של פרשת סיכום בסוף ספר ויקרא?

שאלה שניה:

ההבדל בתנאי בין שתי הפרשות. כאן, ללכת בחוקותיו, לשמור את מצוותיו ולעשות את מצוותיו. על פניו זה נראה דומה אבל בפר' כי תבא לא קיים השלב הראשון. אין שם תזכורת של בחוקותי תלכו.

רש"י עוסק בשאלה אחת מכל השאלות. מה פירוש "בחוקותי תלכו". לדעת רש"י זה לא יכול להיות כפשוטו שתקיימו את מצוותי, כי הרי זה כבר כתוב! לכן, אומר רש"י, בשם חז"ל:

"אם בחקתי תלכו, יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו, הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כמו שנאמר (דברים ה) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:"

מה מוביל את רש"י לפירוש? הוא עונה בעצמו, שיש כאן כפילות.

מהיכן אתה יודע שהעמל בתורה נקרא בחוקותי? ובכלל מה זה עמלים בתורה מה פירוש המושג? אני מבין מה זה לשמור מצוות, מה זה ללמוד תורה, אבל מה פירוש המושג "עמלים"? אם זה בפשטות, יגיעה, אז מה כתוב פה? שאם לא נלך בחוקותיו

אומר רש"י במקור 6

"ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה, ולדעת מדרש חכמים יכול לקיום המצות כשהוא אומר ולא תעשו וגו' הרי קיום מצות אמור הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה"

אז האם יעלה על דעתנו שהסיבה לגלות ולכל הקללות שמופיעה בפר' בחוקותי ומתארת את הגלות על כל צרותיה, היא בגלל שאנחנו לא עמלים בתורה? נניח שכל היהודים לומדים תורה אבל לא עמלים (לפי הפירוש הפשוט), האם זה מקביל ללא לקיים את מצוות ה'?

מה זה עמלים בתורה?

יש כאן שתי שאלות, האחת תוכנית והשניה פרשנית. מבחינת התוכן אני רוצה להבין מה הפירוש של המושג עמל בתורה שהוא המפתח לברכה או חלילה לקללה. והשאלה הפרשנית שבה פתחנו, מהיכן למדת, רש"י (כלומר חז"ל ב"תורת כהנים") שהמושג בחוקותי תלכו עונה למושג עמלים בתורה?

"את מצוותי תשמרו" זה קיום מצוות, אבל למה בחוקותי תלכו זה עמלים בתורה? גם אם נניח שאני מבין מה זה, מהיכן בא הפירוש הזה?

בשאלה האחרונה שבה גם נתחיל את הכל, רש"י לא מתייחס לכאורה, לחלק נוסף של הפסוק. בפסוק נאמר גם "ועשיתם אותם" מה זה? סתם עוד תוספת? מי שינסה לומר שזה מצוות עשה ו"תשמרו" זה לא תעשה, זה נראה חלש וגם לא כתוב כך, כי הרי לא מדובר פה עכשיו על סיכום כל סוגי המצוות. לפי זה היה אפשר לתרץ בהתחלה שבחוקותי זה גזרות שנקראים חוקים. תשוו את זה לפסוק הכל כך פשוט בפר' כי תבא, למה הסיבוך פה? שם כתוב "אם שמע תשמע בקול ה'" וגם שם שני החלקים, לשמור ולעשות. כדאי להבין את זה גם על הרקע שפתחנו בו, למה כל זה מסכם איזה מין סיכום ביניים את ספר ויקרא?

אגב, הביטוי לשמור ולעשות מוכר מהרבה מקומות ושניהם לא זהים. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות" שבת כאן היא דבר שלילי – שומרים אותה, שובתים. אבל יש שמירת שבת שגורמת לעשיית שבת, ליצירת שבת.

אור החיים הק' מפרש בעומק (אחד מ- 42 פירושים לפסוק כנגד "ודברת בם").

האוה"ח מנסה להבין למה עמל בתורה הוא בעצם חוק:

"וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל (קה"ר ג י) כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח:"

זה רעיון יפה אבל לא פשט. אומר האוה"ח, הרי הקב"ה יכול היה לברוא את האדם ללא שכחה אבל הוא חקק חוק שאשכח כדי שאלמד עוד פעם, ומכאן בא הרעיון של העמל. כלומר החוק הוא טבעי, לא העמל, שבגלל החוק הטבעי אני צריך לעמול.

אבל מה באמת הפשט? מאיפה הגיעו חז"ל וגם רש"י, ורש"י בפשטות, גם בתנאי החיובי וגם בתנאי השלילי לא מביא אפשרויות אחרות כי זה הפשט אין אפשרות אחרת, כי אם מדובר על מצוות הרי קיום מצוות אמור?

אני מניח לדברים האלה, משאיר את השאלות האלה פתוחות ורוצה לעסוק במשנה אחת שמתוך עיון בה והבנתה קצת נחזור אח"כ לפרשה שלנו.

השבת נקרא במסכת אבות את הפרק השישי, הפרק של הברייתות, קנין תורה. פרק שנוסף למסכת אבות כדי להתכונן אתו למתן תורה. בפרק הזה מופיעה המשנה הבאה:

מסכת אבות פרק ו משנה ב

"אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה, נקרא נזוף, שנאמר (שם יא), נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם. ואומר (שמות לב), והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת, אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה (תדיר) , הרי זה מתעלה, שנאמר (במדבר כא), וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות:"

שאלה ראשונה

המשנה עוסקת בתלמוד תורה ומייחסת ל"עוסק" בתורה. אני רוצה להבין את הרישא, ענין הבת קול. אנחנו מכירים בכמה מקורות בנות קול שיוצאות מן השמים ואומרות אמירות מסוימות, כמו למשל הבת-קול שקבעה הלכה כבית הלל. אחרי שהיא יצאה פעם אחת לא ראינו צורך שהיא תצא כל יום שוב. למה הבת-קול במשנתנו, שאני עדיין לא מבין מה היא אומרת, צריכה לצאת כל יום?

שאלה שניה

(שאלות אלו נשאלות ע"י הרב חרל"פ וממנו נלמד את ההסבר ואת פר' בחוקותי)

השאלה היא על התוכן של מה שהבת-קול אומרת. היא מצטטת פסוק בספר משלי "נזם זהב …" על מי הפסוק הזה מוסב? על מי שאינו עוסק בתורה. מה זה לא לעסוק בתורה? הפשט - הוא לא לומד. אני מבין שזה חמור מאד, אבל בלי להבין את הפסוק ובלי להבין את המשפט, בטוח שאין קשר לכאורה בין המשפט לבין הפסוק. הרי על מה מדובר בפסוק "נזם זהב באף חזיר" אז נניח שזה שאינו עוסק בתורה מגונה מאד והוא כמו החזיר במשל, אבל הרי בפסוק מדובר על אחד שיש לו נזם של זהב. על מי מדובר במשנה? על מישהו שאין לו בכלל תורה! אם המשנה היתה מבקשת להביא פסוק שמדבר על מישהו שלמד תורה הרבה ועכשיו משתמש בה כדי לנגח, אני מבין – יש לו נזם של זהב (במשל, ובנמשל זה כנראה התורה) אבל הזהב הזה לא שוה שום דבר כי הוא נמצא באף חזיר. זה מובן.

אבל על מי המשנה מדברת? על מישהו שבכלל לא עוסק בתורה. אז אם הוא לא עוסק בתורה אז זה לא נזם זהב באף חזיר, זה כלום! מה זה קשור לפסוק?

שאלה שלישית

אנחנו מכירים בת-קול שיוצאת מהשמים. כאן יש לנו בת קול קרקעית שיוצאת מהר חורב. היא מונחת כאן בעולם הזה ויוצאת מכאן, מהר חורב (אגב, למה הר חורב ולא הר סיני). היא נמצאת כאן והיא מוכנה כל יום לזינוק, וכל יום היא צועקת "אוי להם לבריות" וחוזרת ואומרת את זה שוב מחר, אז זה כנראה לא עובד, כי היא כל יום צריכה להגיד את זה. הבת קול הזו, בשונה מהבנות קול הגדולות, גם, כמונו, לומדת פסוק ואומרת פשט, כי היא הרי מצטטת, "שכל מי שאינו עוסק בתורה, נקרא נזוף, שנאמר (שם יא), נזם זהב באף חזיר" אבל הציטוט לא נשמע לענין.

אומר הרב חרל"פ, שיסוד הטעות שלנו בהבנת המשנה הוא פשוט. אנחנו לא מבינים את המושג עוסק בתורה. מה פירוש הביטוי לעסוק בתורה? פעם דברנו על כך כשלמדנו את ענין ברכות התורה. אנחנו מכירים בברכות התורה "לעסוק בדברי תורה" (הרמב"ם מנסח "על דברי תורה"). אח"כ הברכה השניה "והערב נא … לומדי תורתך" ובסיום "המלמד תורה".

יש שני דברים, האחד לעסוק והשני ללמוד. מה בין זה לזה?

בכל דבר בעולם, בכל מתנה שאני מקבל, ישנם שני צדדים. בחינה אחת של ההערכה שלי את המתנה היא הבחינה החיובית. אם אני זוכה לארוחה טובה, אני מודה על הארוחה הטובה ואני שמח בה. אני מודה על הטעם, הגיוון, הכמות והתפריט. אבל יש עוד דבר אחד שצריך להודות עליו וב"ה שאני כמעט ושוכח להודות עליו, על זה שאם לא הייתי אוכל הייתי מת. האוכל הזה, מלבד כל הדברים, מחייה אותי. הוא מונע חורבן והוא טוב. כדי לחוש שהוא מונע חורבן צריך אחד משניים, או חו"ח אסון, כדי להרגיש את זה, או לחילופין, מודעות מאד גבוהה. מודעות, שלמרות שיש לי הכל, בעצם אין לי כלום ואני מודה על כך שאני זוכה לזה.

אותו דבר לגבי התורה.

יש בחינה אחת של הערכה את התורה מפני שהיא חכמה עצומה. אני מנסה לשכנע עד כמה היא יפה, בהברקה מיוחדת, רעיון מיוחד, המכלול שבה, העומק שבה "כי היא חכמתכם ובינתכם". איך רואים את הגודל? אני מכיר עשרים דברים וזה הוא המיוחד שבהם הגדול שבהם, הנצחי שבהם וכו'.

בחינה שניה היא, לא כמה חיובית אני רואה את ערכה, אלא תחושה אחרת לגמרי. בלעדיה, אני מת.

אלו שני דברים שונים. אדם שלא לומד תורה, לא יכול להוכיח לאף אחד אחר את ערכה, כי הוא לא למד. ככל שהוא לומד יותר הוא יכול לשכנע רבים יותר בגדולתה. אבל יש סוג אחר של בני אדם, הוא אינו יודע הרבה תורה, אולי הוא יודע רק מעט תורה, אבל הוא לא יכול בלי. בלי רבע שעה פרשת שבוע ביום הוא לא יכול, הוא לא נושם, הוא זקוק לזה, הוא צריך את התורה.

נעסוק בסיפור המפורסם שעל הבסיס הזה אני רוצה להבין אותו בעומק קצת.

ברכות ס"א ע"ב

"תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה {דברים ל'} כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא זו תורה וזו שכרה {תהלים י"ז} ממתים ידך ה' ממתים וגו' אמר להם חלקם בחיים יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא:"

תמיד הטרידה אותי שאלה אחת, האם באמת הדגים הקטנים יותר חכמים מהשועל? אז איפה כל המשלים? למה השועל לא חשב על זה?

הסיבה היא פשוטה, כי הוא חכם גדול! הוא חכם כ"כ גדול והוא בעצם פפוס בן יהודה. מה אומר פפוס לר"ע? תשמע, טכנית, זה לא נכון עכשיו ללמוד תורה. תסתכל במציאות, תעשה השוואה ותראה שלא כדאי. עונה לו ר"ע, אתה יודע מה הבעיה שלך פפוס? שבחיים לא היית במים! אני לומד תורה כי עכשיו זה מעניין? אני לומד תורה כי בלי זה אני לא שווה כלום! אז מה אתה מציע לי? לצאת מהמים? אבל אני לא יכול להסביר לך את זה אתה אף פעם לא היית שם. אתה לא תבין את הסיפור, אתה לא מבין מה פירוש בלי זה אני לא יכול. אתה שמעת על רבי עקיבא המעיין הגדול, החריף העצום, אז אתה אומר עכשיו תפסיק חודש ואח"כ תמשיך. אבל אתה שכחת שיש עוד ר"ע, העוסק בתורה. לעסוק, בעברית "תנאית" זה הרבה פעמים לעשות משהו שהוא בכלל בלי כוונה, אלא שהוא פשוט נעשה. יש מושג בהלכות שבת שנקרא "מתעסק". מתעסק פטור כי הוא לא מתכוון.

יכול להיות יהודי שלומד המון תורה, הוא לומד ויודע אבל לא עוסק תורה כי הוא לא קשור אליה, כי היא לא קשורה אליו כי הוא לא מחובר את התורה. יש לו מאות קילוגרמים תורה במידע שלו אבל זה לא המים שמהם הוא חי, לכן חייו יכולים להיות גם לא מכוונים לכוון.

נחזור למשנה

בא ריב"ל ואומר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" כמה זה פשוט! אם מישהו לא מכיר אותי ולא ראה אותי מעולם אלא פשוט חיפש שם בספר הטלפונים ומתחיל להעליב אותי. האם זה מעליב? מתי יכול להיווצר עלבון? כאשר מישהו מכיר אותי.

מה זה עלבונה של תורה? שמישהו שיודע את התורה לא עוסק בתורה. זה לא בת קול שיוצאת פעם בהיסטוריה ואומרת, אלא כל יום ויום היא יוצאת, הוא יודע תורה, הוא למד והנה מגיע יום והוא לא זקוק לחמש דקות האלה. אז היא מחכה עוד יום. ומגיע עוד יום ומסתבר שאולי הוא יודע המון, אבל הוא בכלל לא עוסק בתורה. הוא לא קשור אליה והוא לא מבין שבלעדיה הוא לא יכול. יש לו תורה אבל היא לא טבעית לו. היא אצלו כמו מקצועות אחרים, הוא יכול בלי תורה.

אמר ריב"ל ,בכל יום ויום, לא בשמים אלא כאן. היא בוחנת כאן את הבדיקה הפשוטה, לא כמה תורה למדת אלא האם אתה עוסק בתורה. והיא יוצאת מהר חורב. להר סיני יש כמה שמות והשם חורב הוא ע"פ האמירה הידועה שאמר הקב"ה לישראל "אם מקבלים אתם את התורה מוטב, וכו'. זאת התחושה של הר חורב – בלי זה אי אפשר. יש הרבה פעמים שיש תורה אבל אין תורת חיים. התורה הזאת לא חיה. יש מסגרת שבה אני לומד X זמן ובשניה Y זמן ועכשיו המסגרת נגמרה, אז די. תמה המסגרת, כמו בהרבה דברים אחרים.

פפוס! אתה חכם