בס"ד, ט' בסיון התשס"ג

הרב מרדכי אלון שליט"א

אחרי החגים

לפרשיות המועדים שמחוץ למועדים (בהעלותך)

בדרך כלל אחרי החגים שמור בלכסיקון שלנו לאחרי סוכות, ולא משתמשים בזה גם לאחר שבועות. אבל בכל זאת אני מבקש לעסוק דווקא הפעם במושג הזה, גם מפני שבאמת מעכשיו ועד לחג הבא עלינו לטובה, הרגל הבא עלינו לטובה, החגים, חודש תשרי, באמת זמן ארוך עובר. וגם מפני שבפרשה שלנו, פרשת בהעלותך, אנחנו עוסקים בפסוק מעניין מאוד ששייך למועדים, דין מיוחד שקשור למועדים ולחגים, אבל הוא שייך גם למה שקראתי בכותרת השיעור למועדים שמחוץ למועדים. אני מתכוון לפסוקים שמופיעים במקור 1 בפרק י', פסוקים ט' ו-י' לפנינו במקור 1. שני פסוקים, נושא אחד משותף, אבל לכאורה שני נושאים או תתי נושאים שהופכים אולי לשתי מצוות או לשני עניינים שונים.

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם". פסוק ראשון עוסק בצרה, בצר הצורר אתכם, מתרחשת מלחמה. בפסוק הראשון לא מדובר כאשר כבר ניצחנו, אלא הפוך, מדובר בזמן שהדברים הם קשים מאוד. אגב, הביטוי "וכי תבאו מלחמה בארצכם", הוא ביטוי קשה בעברית – "וכי תבאו מלחמה". כי תקרנה מלחמה, כי תקרה מלחמה, כי תבוא מלחמה, אבל מה זה "וכי תבאו"? האם מלחמה זה דבר עד כדי כך קשה? שיש מן הפרשנים, כמו הנצי"ב שחוקר בדעתו, שאולי הכוונה היא חלילה שכי תבואו ביניכם לבין עצמכם מלחמה. הוא דוחה את זה, אבל הוא אומר שמבחינת העברית זה נראה יותר כך, כי מה זה "וכי תבאו מלחמה בארצכם"? אבל המדובר פה הוא על מצוות תרועה בחצוצרות. דין של תרועה, נראה אם יש הבדל בין תקיעה לתרועה, לא ניכנס לזה, אל יש פה תרועת חצוצרות שנועדה כדי "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם". מה זה "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם"? בפשטות זה שה' יזכור אתכם. זו מין גזירת הכתוב כזאת, כי ה' יכול לזכור אותנו גם בלי שאנחנו נתקע בחצוצרות. אבל אולי בדומה ליום התרועה, לראש השנה, שאנחנו תוקעים בשופר או תוקעים בחצוצרות וה' זוכר אותנו. לפני זה, זה "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם".

הפסוק השני עוסק לא ביום צרה אלא ההפך. "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם". מיד נמשיך, אבל בואו נראה רגע את פירוט הדברים. לגבי ראשי חודשים אין פה שאלות, כולנו יודעים מה זה. הנה התייחסות מעניינת מאוד לראשי חודשים, מסתבר שראש חודש איננו רק יום שמקריבים בו קורבן, אלא הוא יום שתוקעים בחצוצרות וזה בין תוך המועדים. "מועדיכם" – כנראה זה כל המועדים. אז מה זה "יום שמחתכם"? מה פירוש המילים? "וביום שמחתכם ובמועדיכם", אם הייתם אומרים שיום שמחתכם זה כותרת, אז היה כתוב וביום שמחתכם – במועדיכם ובראשי חדשכם". זה לא יכול להיות כותרת, זה דבר בפני עצמו. אגב, זה גם לא ימי שמחתכם. מהו יום שמחתכם? מיהו?

האבן עזרא, שאנחנו רגילים להיתקל בפשט הפשטים של האבן עזרא, טוען שביום שמחתכם זה ממשיך את פסוק ט'. כשאתם תגמרו את המלחמה ותנצחו אז הרי אתם תשמחו, אז ביום שמחתכם בניצחון. חז"ל לא קיבלו, זה גם קשה כי זו כבר פתיחה של נושא חדש – יום שמחתכם, מועדיכם וראשי חודשיכם". אז מה זה יום שמחתכם, הרי לכאורה כל המועדים הם ימי שמחה, אם זה הולך על-פי "ושמחת בחגך". ואם לא, אז מה זה כן? נגיע לזה מיד. אבל מה הדין שם? "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם", פה כבר מדובר על קורבנות, כי זה לא דובר בפסוק הקודם, אלא בפסוק הקודם זו הייתה רק תקיעה תוך כדי צרה. אגב, זה גם לא במקדש הפסוק הקודם בכלל, אלא אתם צריכים להריע בחצוצרות. אנחנו יודעים שמוציאים תיבה אל רחובה של עיר, מוציאים ומריעים, אז יש את החצוצרות. כאן מדובר על בקורבנות של המקדש, אז על הקורבנות, שרש"י אומר שאלה קורבנות הציבור, תוקעים בחצוצרות, "ועל זבחי שלמיכם" אלה שלמי החגיגה. "והיו לכם", הקורבנות הללו, "לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם".

אגב, חז"ל ראו פה את מלכויות, זיכרונות ושופרות רמוזים בפסוק הזה. מובא ברש"י, אם נסתכל בדיבור המתחיל "אני ה' אלהיכם. מכאן למדו מלכויות עם זיכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם זה שופרות, לזיכרון זה זיכרונות, אני ה' אלהיכם זו מלכויות". אגב, אני חושב שאנחנו זוכרים מיום העצמאות ומיום ירושלים שנוהגים לומר את הפסוקים האלה אחרי תפילת שמונה-עשרה, והאשכנזים שבינינו לא מכירים, אבל הרי אנחנו יודעים שגם חלק מהאשכנזים והספרדים כמעט כולם לרוב המנהגים והתימנים ודאי, שיש את המנהג שאומרים פסוק לפני שמונה-עשרה בשבתות "ושמרו בני-ישראל אל השבת", או "אלה מועדי ה'", או "תקעו בחודש שופר" בראש השנה. בראש השנה לחלק גדל ממנהגי הספרדים והתימנים הפסוקים שאומרים הם אלה ולא "תקעו בחודש שופר". אלא הם אומרים את הפסוקים "וכי תבאו מלחמה בארצכם… וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם". זה דבר שמחייב הבנה, המנהג המופלא הזה, מפני שלא מדובר פה על ראש השנה, אלא מדובר פה על משהו אחר לגמרי. נצטרך לאט לאט להבין את זה.

אני רוצה כדי להתחיל להבין את זה, לפני העניין של יום שמחתכם נבין קודם כל רגע את פסוק ט' בפני עצמו. המדובר הוא על צרה, הרמב"ם מנסח את זה להלכה במקור 5.

הלכה א': "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור", כך הוא למד את הפסוק שזו מצוות עשה מן התורה. "שנאמר (במדבר י') 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'". הוא מבין ש"על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר, כל דבר שייצר לכם. אגב, אפשר להבין לפי זה ברמב"ם גם את הפתיחה "כי תבאו מלחמה בארצכם", כלומר, כל מלחמה ולאו דווקא אם היא באה מבחוץ, אלא גם דברי כמו: דבר, בצורת, רעב, מלחמה. הוא באמת מסיים כך "כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו".

אומר הרמב"ם בהלכה ב': "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') 'עונותיכם הטו' וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". אגב, עוד בלי להבין הרבה, אבל לפי זה כנראה החצוצרות נועדו, כמו שהרמב"ם כותב בהלכות תשובה, לעורר את הלבבות, "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". ומה תהיה מגמת ההתעוררות הזאת?

הנה בהלכה ג' ברמב"ם: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו", מהשלילה נלמד את החיוב. "אלא יאמרו דבר זה", שקרה כמו: מלחמה, בצורת, דבר, "ממנהג העולם אירע לנו", הזכרנו את זה לא מזמן. "וצרה זו נקרה נקרית", זה קרה, זה מקרה. "הרי זו דרך אכזריות". זה רמב"ם מופלא, למה זו דרך אכזריות? כי אם מתרחשת צרה, ואני אינני בודק מה אני יכול לעשות כאן, אז אני ממשיך פה את החלק שלי. זה הכל בגלל השיטה, בגלל הדברים, כלומר אני לא אשנה כלום, אלא זה טבע, זו מציאות. "הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות". אחרי-כן זה ילך ויגדל, יגדל ויגדל. "הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי", מקרה, קרה נקרית, "אוסיף לכם חמת אותו קרי", כי אם זה מקרה אז ממשיכים.

אלה הם החצוצרות של פסוק ט', אז מהם החצוצרות של פסוק י'? זה דבר אחר לגמרי – קורבנות של שמחה, של ימים טובים. אני עוד לא יודע מה זה יום שמחתכם, אבל זה לכאורה דבר לגמרי אחר. במקור 6 מעיר המגיד-משנה הערה מדהימה. "מצוות עשה מן התורה וכו'. זה מבואר בכתוב ומפורש בספרי (פ' בהעלותך)", כלומר, מה שהרמב"ם למד. "וראיתי לרבינו בספר המצוות שלו (מצוות עשה נט), כלומר, הרמב"ם כשהוא מונה את המצוות, "שמנה תרועה זו". איזו תרועה? בשעת הצרה. "ותקיעה שבשעת הקורבנות" של המועדים "במצווה אחת. ותמה אני למה, שהרי שני פסוקים הם בכתוב". זו שאלה הלכתית. בספר המצוות מונה הרמב"ם מצווה אחת לתקוע ולהריע בחצוצרות בשעת צרה ובשעת המועדים על הקורבנות. שואל המגיד משנה: זו אומנם אותה פעולה, אבל הרי אלה הם בכלל שני דברים אחרים לגמרי. צריך לתקוע בשופר בראש השנה, וצריך לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל, זה אותו שופר, אז האם זו מצווה אחת? אלה הן שתי מצוות עשה. יש מצוות עשה של יום תרועה, ויש מצוות עשה של שנת היובל לתקוע בשופר. בשופר של שנת היובל מקדשים את שנת היובל, משחררים את העבדים לבתיהם וכו' וכו'. ובשופר של ראש השנה מתעוררים. אין בכלל קשר. בחצוצרות של פסוק ט' מתעוררים בצרות, ובחצוצרות – בתקיעות על הקורבנות של פסוק י' – זה בכלל בהקשר אחר, זה על קורבנות, זה במקדש וזה בכלל לא אותו דבר. "ותמה אני", למה מנה אותם מצווה אחת? הוא כותב כך: "ונראה שדעתו ז"ל שהמצווה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקורבנות, ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין", בכל מקום. "ואין ראוי למנותן בשתי מצוות", כך כנראה הוא חושב. אבל איך המגיד-משנה מסיים? "ועוד צריך עיון". זה נחמד מאוד שדעתו היא שזו מצוות עשה אחת, רק לא הבנתי מה הוא אומר, מה הקשר בכלל בין שתי המצוות? פתחנו בשאלה הלכתית לימודית.

עוד לפני שאכנס למה הוא יום שמחתכם, אני רוצה לנסות לפתור את השאלה של המגיד משנה, וממנה לחזור ליום שמחתכם. ספר החינוך גם הוא מונה כרמב"ם את שתי המצוות האלה של פסוקים ט' ו-י' כמצווה אחת. הוא גם מסביר את טעמה, ויכול להיות שמזה ניתן להבין למה ראה הרמב"ם שתי מצוות שהן כל-כך שונות אחת מרעותה – לתקוע בחצוצרות בשעת צרה, ולתקוע בחצוצרות בקורבנות ובמועדים יחד? ננסה לראות את זה, נראה את ספר החינוך במקור 4.

מצווה שפב. "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום". זה חידוש גדול, איפה הוא ראה בכל יום? "בהקריב כל קורבן, וכמו-כן בשעת הצרות". שמענו מה הוא אומר? מתי זה בכל יום? איפה זה כתוב בפסוק? כנראה שזה בכל קורבן ציבור, אבל מאיפה למדו את זה? אולי זה בכל קורבן תמיד, אולי זו ההלכה, שבתמיד של שחר ובתמיד של בין-הערביים צריך לתקוע בחצוצרות, אבל איפה זה כתוב בפסוק? אומרים חז"ל במסכת ראש השנה "וביום שמחתכם" – רמז לתמידין. זאת אומרת, ש"ביום שמחתכם" זה כל יום? יש שיר של נעמי שמר "יש לי יום יום חג", יכול שזה המקור של השיר. יוצא ש"ביום שמחתכם" זה רמז לתמידין, זה יום יום. בואו נשאיר רגע את הספר החינוך, נמשיך איתו אחר-כך, כדי להבין, כי יש פה דבר מוזר, הרי אנחנו לא יודעים מה זה יום שמחתכם. אילמלא היה כתוב יום שמחתכם והיה כתוב רק מועדיכם וראשי חודשיכם לא היינו מגיעים לזה.

אגב, שאלה נוספת, מה עם שבתות, האם לתקוע בחצוצרות? לכאורה כן, כי תמידין כן, אבל חצוצרות בשבת? תוקעים במוספים, איפה כתוב פה שבתות? ישנן שתי דעות, זוהי סוגיה ארוכה במסכת סוכה, וכדי לעשות את זה יותר ברור הבאתי את הרב הירש, כי הוא פשוט עושה סיכום נפלא עם הצעה פשוטה שלו בהבנה של הסוגיה. אני רואה את זה כאילו זה כבר ממש תוך סיכום הסוגיה במקור 3. כותב הרב הירש: "וביום שמחתכם. נתבאר במסכת סוכה נג ע"ב שהיו תוקעים כל יום לתמיד של שחר ושל ערב". קודם כל אלה נתונים, שכל יום היו תוקעים לתמיד של שחר ושל ערב. עוד מעט נראה שלא פחתו מעשרים ואחת תקיעות, ולא הוסיפו על ארבעים ושמונה תקיעות. כל יום ויום היו תקיעות גדולות בבית-המקדש, ועכשיו אני לא מדבר רק בשעת צרה. "וכן היו תוקעים לכל המוספים בשבתות ובימים טובים. ורק זו השאלה הנידונה שם, נד ע"א: כיצד תוקעים ביום שיש בו קדושות שונות וקרבים בו אפוא מוספים אחדים? ראש חודש שחל להיות בשבת", אז יש גם זה וגם זה, אז מתי תוקעים את התקיעות ואיך? אבל מוסכם וברור לגמרי, אין שאלות שתוקעים כל יום בתמיד של שחר ובתמיד של בין-הערביים וכל שבת ויום טוב במוספים שלהם.

אני מדלג שם כמה שורות, הרב הירש ממשיך. "אלא שקשה להבין לפי זה את הפסוק שלנו. נזכרו בו בפירוש מועדים, ראשי חודשים, ונוסף על כך 'יום שמחתכם'". "השאלה היא, מחד, מה משמעות 'יום שמחתכם'? ברור על כל פנים שאין הוא כלול במועדים, שהרי הוא נזכר בצידם", "וביום שמחתכם ובמועדיכם". "מאידך יש לשאול, איזה מן הסוגים האלה כולל את השבת ואת התמיד? בספרי נאמרו שתי שיטות. האחת מבארת: 'וביום שמחתכם אלו שבתות'". אז לפי זה איפה למדו את התמידין? אומר הרב הירש מ"במועדיכם". כלומר, "ביום שמחתכם אלו שבתות", ואז במועדיכם כנראה רמז לתמידין שכל פעם כאשר קרב קורבן ציבור, בכל מועד שקרב קורבן ציבור. לפי זה זו תפיסה חדשה של המילה מועד. אנחנו התרגלנו למועד כיום חג קבוע בתורה בשנה. שיטה שניה תופסת את יום שמחתכם כרמז לתמידין. "ולא נתבאר, לדעה זו, איזה סוג כולל את השבתות". בהמשך הרב הירש יטען שלפי זה השבתות נמצאות במילה מועדיכם, ודרך אגב, זה לא קשה, כי כתוב בתורה "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם", ומועדי ה' זה כולל גם שבת. זה דווקא בסדר, אלה הם מועדי, אלה מועדי ה'. כלומר, בתוך המילה מועד יכול להיכנס למרות שכתוב מועדיכם. הרב הירש דן בזה באריכות. יוצא שיום שמחתכם זה או התמידין או השבתות.

אני פה משאיר באוויר שני דברים מעניינים. אם יום שמחתכם זה שבתות, למה לא כתוב בפירוש שבתותיכם? האם שבת זה משהו כזה בנסתר? אב, אני מכיר "ושמחת בחגך", אבל אני לא מכיר מצוות שמחה בשבת. יש מצוות עונג שבת בנביא, אבל לא מופיעה מצוות שמחה. "ושמחת בחגך" זו מצווה מיוחדת בבשר, ביין ובבגדים, יש לזה הגדרות הלכתיות, יש קורבנות מיוחדים של "ושמחת בחגך", אבל אין את זה בשבת. פתאום מסתבר שבתורה סתם יום שמחתכם זה שבתות, אז איזה מין דבר זה? אם נגיד שיום שמחתכם זה התמידין אז זה בכלל פלאי פלאות. מילא שהתמידין רמוזים במילה מועדיכם, אז כנראה מועדיכם זה הזמן שאני נועד איתכם, ואז זה יפה שבכל פעם שיש קורבן ציבור הקדוש ברוך הוא נועד איתנו. אבל האם כל יום בגלל שיש תמיד של שחר ותמיד של בין-הערביים הופך ליום שמחתכם? מהי הגדרת המילה שמחה? יום שמחתכם זה מושג. הפסוק הוא מאוד קשה, ואני אגיע לזה, אבל אני אגיע לזה רק אחרי שנגמור את החינוך.

אני חוזר למקור 4, חזרה לסוגיה הקודמת. "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קורבן", הכוונה היא קורבן ציבור. זה לא עובד בקורבנות פרטים, אין שום דין בקורבן פרטי. "וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר 'וכי תבואו מלחמה' (במדבר י' ט'), וכתוב אחריו גם כן 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וכו'' (שם י'). ועף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חודש", עכשיו לומד החינוך ש"לאו דווקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקורבן". אני מדלג שם, "למדנו מכל מקום", הוא מוכיח את זה מהגמרא, "דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה".

"משורשי המצווה", מה הטעם של המצווה? שימו לב שאצל החינוך כמו אצל הרמב"ם זו מצווה אחת לתקוע בשעת צרה, ולתקוע על הקורבנות בשעת שמחה. "משורשי המצווה, לפי שבשעת הקורבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות". אגב, לפי זה למה זה דווקא בקורבן ציבור, הרי זה בכל קורבן? בכל קורבן צריך להתכוון יפה שהוא לא יפסל. ידוע "שבשעת הקורבן צריכין לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות. וגם-כן צריך הקורבן כוונה שלימה לפני אדון הכל שציוונו עליו. וגם-כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול", תראו איך הוא משווה בין שני הדברים. "בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה". למה חצוצרות? "לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן". אם האדם לא יהיה ער הטבע יעמוד כמו גוף, כמו גולם. "ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקו החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם, ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן". התקיעה החזקה של החצוצרה נותנת לך ריכוז בדבר אחד פתאום לרגע. "ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה". הוא אומר: מה אני אתן פה עכשיו הרצאה במוסיקה, מי שפעם שמע שופר וחצוצרות יודע על מה אני מדבר, ומי שלא זה לא יעזור לו. ידוע הדבר לכל מי ששמע פעם שופר וחצוצרות בכוונה. אומר החינוך כך: החצוצרות נועדו כדי שתצליח להתכוון. מה החשש שלי שלא תתכוון? כי האדם הוא בעל חומר, וצריך לעזור לו להתעורר אל הכוונה. אז למה זה שייך דווקא לקורבן ציבור? ולמה זה שייך לצרה?

הפרי-מגדים במקור 4 שמשמאל רואה בחינוך הזה תשובה ששאלנו מקודם על הרמב"ם. אני אקרא אותו, ואז נתחיל לראות את הכל יחד. הוא כותב כך: "עיין מגיד-משנה פרק א' מהלכות תעניות", ואחרי זה הוא מביא שם "ומשכתב שם שהרמב"ם ז"ל כלל מצוות עשה אחת לקורבנות ולצרה. ותמהו שם למה לא מנה לב' מצוות עשה אחר שהם זמנים מתחלפים, כמו שופר של ראש השנה ויובל ביום הכיפורים, יעוין שם. ועיין בספר החינוך פרשת בהעלותך למדת קצת תירוץ", זה ביטוי יפה של הפרי-מגדים. "עיין בספר החינוך פרשת בהעלותך", עיינו, זה מה שקראנו הרגע. "שהכוונה להם", לשתי התקיעות האלה, "אחת. שאדם צריך כוונה גדולה בקורבן (ושלא יקריבהו רק לשמים לא לשום מזל וכו'). וכן בעת צרה צריך כיוון גדול לה'. והיינו נמי כמו שכתב הרמב"ם בסמוך שלא יאמר מקרה הוא או ממערכת השמים, האדם חומר צריך התעוררות רב". שלא יגיד שהצרה הזאת נקרית סתם במקרה. מתי צריך התעוררות? כשלא תקבל את זה כשחיקה וכשגרה. "לזה צריך התעוררות רב, ולזה נצטווינו להריע בחצוצרות, וכיוון שהכוונה אחת מנה במצוות עשה אחת. כך יש לומר קצת", כלומר, מצאתי תירוץ קצת. "ושופר של ראש השנה ויובל שתי כוונות להם". למה זה נמנה כשתי מצוות? "זה לחירות, וזה לשבור ליבנו ולשוב בתשובה ולזכור עקידת יצחק ותענית בחצוצרות ושופר ושופר בראש השנה משום הכי אתיא שפיר" וכו'. זה תירוץ יפה מאוד, ששני החצוצרות, גם של המועדים וגם של הצרות, כוונתם אחת – לעורר את האדם.

צריך להבין את זה לעומק. למה זה דווקא בקורבנות ציבור? ואיך צריך לעשות את זה כל יום ויום? האם זה לא מקטין החצוצרות של יום יום? אני חשבתי שחצוצרות זה עסק מיוחד של מועדים, של ראשי חודשים. נדמה לי שהדברים פשוטים מאוד, וצריך להבין אותם על-פי הרעיון של המושגים של יום שמחתכם.

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת". אגב, מעניין שהדבר הזה חל בארץ-ישראל. למה זה לא חל בכל מקום? מה זה "וכי תבאו מלחמה בארצכם"? ואם תהיה צרה, אם יש דבר, חרב וכל מיני דברים? מה זה שייך? הרמב"ם מגדיר לנו שכשיש צרה אז האסון הגדול ביותר שיכול להתרחש הוא השגרה, השחיקה, הכניסה לזה שזה מנהג העולם, קרו נקרה. המושג שזהו מנהג העולם הוא סכנה קיומית למוסר של האדם. כל היכולת של האדם לקלוט משהו ולהתעורר אליו נובעת מקבלתו את מה שקורה בעולם כהשגחה של הקדוש ברוך הוא, ויש לו לאדם מה לעשות כדי לתקן. כשאדם מביא קורבן פרטי לבית-המקדש, כל קורבן, אז מה הוא מביא? נניח שהוא מביא קורבן תודה על שמחה, אני לא צריך לעורר אותו לכוונה, הוא בא להגיד תודה. נניח שהוא מביא קורבן חטאת על חטא, אני לא צריך לעורר אותו, הוא יודע מה הוא עושה. אבל תמיד של שחר ותמיד של בין-הערביים זה אבי אבות השגרה. כל בוקר זה הנוהל, כך מתחילה עבודת המקדש בתמיד של שחר. זו שגרה משתי סיבות: סיבה אחת כי זה תמידי, וסיבה שניה כי אין כאן אף אחד שזה מעניין אותו, זה של כל הציבור, זה ממחצית השקל. זה לא קורבן התודה שאני האדם הפרטי מביא על הנס הפרטי שקרה לי עם כל הרגשות שלי, עם כל המשפחה, כולם יודעים וכולם באים. אלא זה סתם כי התעוררנו הבוקר, ואנחנו עם ישראל ועם ישראל חי, אז מקריבים קורבן תמיד של שחר. אגב, מביאים אותו ממחצית השקל של כל הציבור. אין כאן שום עסק פרטי שלי, אני לא יודע כלום. אני קם בבוקר, זה לא יום שמחה, אין כאן בשר ויין, אין כאן איזה אירוע מיוחד. לא קרה כלום היום, זה לא פסח שהקדוש ברוך הוא פסח על בתי בני-ישראל, זה לא סוכות וזה לא כלום, זה קורבן ציבור. סכנת השגרה שבנס הקיום וסכנת השגרה שבשעת הצרה היא בדיוק בדיוק אותה סכנה קיומית לרוח, לטבע ולמוסר של האדם.

באה התורה ואומרת אמירה שהיא עכשיו הופכת לגבינו למהפכת עולם. "ביום שמחתכם" רמז לתמידין. פסח הוא יום שמחה גדול כי הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, זה נכון לט"ו בניסן עד כ"א בניסן כשקרע לנו את הים. מכ"ב בניסן זה לא נכון, אז פסח נגמר. סוכות זו מדרגה עצומה, אבל מה קורה יום אחרי החג? מה קורה יומיים אחרי, שלושה ימים אחרי? בסוכות יש כל-כך הרבה דברים שמזכירים לנו את מה שקרה לנו עכשיו, את הנס הגדול שקרה לנו, אוכלים בשר ושותים יין. אבל בבוקר סתם במקרה הטוב אוכלים גבינה וזיתים כשזוכרים לאכול, זה הבוקר. באה התורה ואומרת: אני רוצה לחדש לך חידוש. לאדם שיש לו קורבן תמיד התמידין הופכים את יומו ליום שמחתכם יותר ממועדיכם וראשי חודשיכם. זה מדהים, זה הולך לפי סדר מלמעלה למטה – יום שמחתכם, מועדיכם, ראשי חודשיכם, כי מועד זה יתר מראש חודש. אז יום שמחתכם, מועדיכם, ראשי חודשיכם. למה? כי אדם שיכול להגיע עם התמידיות הזאת הציבורית לשמחה שלו הוא נמצא במציאות הגדולה ביותר של שמחה, כי מהי שמחה? מה פירוש שמחה? המושג שמחה הוא לא רק "ושמחת בחגך", יש עוד פעמים שמחה. "אור זרוע לצדיק ולישרי שמחה", כלומר, יש גם משהו תמידי בשמחה.

מה זו שמחה? ההגדרה ההלכתית לשמחה זה התרת הספיקות. שמחה זה כשהאדם יודע שהוא שייך למשהו, והמשהו הזה הוא בלתי נפסק. שמחה זה כשהאדם יודע שהוא לא תלוש, כשהאדם יודע שהוא ממשיך, כשהאדם יודע שהוא חלק מאיזשהו נצח ששום דבר לא יכול לעצור אותו. אדם שמח כאשר הוא מבין שעם כל הרוחות שיש מסביב הוא שייך למשהו שימשיך הלאה. "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי", אז באה השמחה. השמחה היא בעצם הביטוי של ידיעת האדם מאין הוא בא, לאן הוא הולך, ולמה הוא שייך, יש איזה מין רגעים של עונג כזה. אבל שמחה בעומק היא שפתאום האדם מתחבר למקור שלו, לכן בחגים יש שמחה מיוחדת "ושמחת בחגך", "זכר ליציאת מצרים". "היום הזה נהיית לעם", "היום הזה ה' הוציא אתכם על צבאותיכם מארץ מצרים", "היום הושבתי אתכם בסוכות". אז אתה יושב פה ומבין שאני קשור למשהו שכל הזמן ממשיך.

באה התורה ואומרת, יום שמחתכם רומז לתמידין, שיש שמחה שהיא הרבה יותר גדולה מהשמחה של החג, שהיא השמחה התמידית של עצם זה שאתה חי ואתה חלק מאיזשהו נצח שלא נפסק. החצוצרות באים לעורר אל התחושה הזאת. בקורבן פרטי אין עניין בחצוצרות, אבל בקורבן כללי יש עניין כי האדם הוא בעל חומר, והחינוך כותב שבאופן טבעי אדם בעל חומר יהיה ישן אם לא יעירו אותו. צריך להבין את זה לעומק, שאדם בעל חומר הוא אדם פרטי. יש לי את הגוף שלי, אני חי בעולם שלי ואני שורד. החצוצרות באים להעיר אותי ולהגיד לי למה אני שייך, אתה מחצית השקל. אתה עכשיו יושב בבית ואוכל ארוחת בוקר, קמת הבוקר, ובבית-המקדש עכשיו מקריבים קורבן ציבור בשמך. קורבן הציבור שקרב עכשיו כל יום הוא ביטוי שלך הפרטי בתוך הכלל הגדול הזה שלא נפסק אף פעם לתמידיות.

פעם הזכרתי, יש מדרש מדהים שמופיע בהקדמתו של ה"עין-יעקב" במקור 7. אחרי הדברים האלה זה פתאום מקבל משמעות. כתוב בהקדמת הכותב ל"עין-יעקב" "מצאתי כתוב בשם המדרש", מצטט הכותב שזה שם הפרשן. "ובקשתיהו ולא מצאתיהו". הוא זוכר מדרש, הוא אומר: חיפשתי, חיפשתי "<