קראו את השיעור

"מהר סיני אל קברות התאוה"

את דיבורינו הפעם נבקש לייחד במה שנראה כחוט שני נסתר, השוזר את הפרשות שלפנינו, המראות את עם ישראל בקלקוליו השונים. בפרשות אלו נפגשים אנו עם קברות התאווה , מעשה המרגלים, קורח ועדתו ועוד.

אנו נבקש להראות כי ישנה דינמיקה שלילית נסתרת, המהווה את הזרז לכל המשברים הללו.

או לשון אחרת, ישנה תפיסה מוטעית, המקננת בליבם של ישראל המהווה מצע להתרסקות גדולה אחרי העזיבה של הר סיני, והמהווה שרשרת אחת לכל הקלקולים האלו.

אך פתח דבר, יש עלינו לתָאֲרֶך את רצף ההתרחשויות, תיארוך זה יראה כמה גדולה ההתרסקות, שבאה בזמן קצר לאחר עזיבת ישראל את הר סיני. אך נראה נא את הדברים קמעא-קמעא.

מתארת התורה כך:¹

"ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות"

הנה כי כן בכ' באייר בשנה, שלאחר ו' סיוון של מתן תורה, קרי אחד עשר חודש לאחר שבאו ישראל אל מול הר סיני, נעלה הענן מה שמראה את הסימן האלוקי להמשך התזוזה הלאה כשהמגמה מן הסתם היא הביתה ! לארץ ישראל.

ואז מתארת לה התורה את תחילת המסע:

"ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן"

ומכאן לתיאור התזוזה של המחנות:

" ויסעו בראשונה על פי ה 'ביד משה: ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה לצבאותם ועל צבאו נחשון בן עמינדב: ועל צבא מטה בני יששכר נתנאל בן צוער: ועל צבא מטה בני זבולון אליאב בן חֵלֹן"

ואז:

"והורד המשכן ונסעו בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן"

וכך ממשיכה התורה ומתארת את תנועת הדגלים השונים, כשלאחריה באה פניית משרע"ה ליתרו להתלוות לעם ישראל:

" ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חֹתֵן משה נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה איתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל"

ותשובת יתרו:

"ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך:"

כשלאחריה הפצרת משה:

"ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית לנו לעיניים: והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' עמנו והטבנו לך:"

הנה כי כן למותר לציין, כי מכל אלו משמע כי עתה נכנס ישראל ליֵשוֹרֶת האחרונה של המסע לארץ המובטחת.

ומכאן מתארים הכתובים כדין, תיאור שהוא לב דברינו:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה: וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה:"

על אותה "דרך שלושת ימים" נחלקו המפרשים אם נסעו ישראל בפועל שלושה ימים, או נסעו ביום אחד דרך שלושת ימים.² כך או כך, בין אם ביום אחד עסקינן או בשלשה ימים,, בסך הכל הכללי נמצאים ישראל קרובים מאוד מבחינת הזמן, המקום, והזיכרון לחווית הר סיני.

וכאן באה לה פרשה המסומנת באותיות נו"ן בתחילתה ובסופה, ללמדנו שאין כאן מקומה:³

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינסו משנאיך מפניך: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל:"

ואז באה התורה ומתארת התרסקות, שהיא בבחינת חידה גדולה מאוד:⁴

"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"

לפנינו אפוא חטא המתאוננים, שבא לו ימים אחדים בלבד לאחר סיני.⁵

אך בזה המפולת הרוחנית אינה נעצרת:

"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן ענינו:"

וכאן הקושי להבין את מהלך הדברים עולה בשיא עוצמו. הרי אנו נמצאים בסך הכל שלושה ימים לאחר היציאה מסיני, שלושה ימים לאחר החנייה הגדולה על הר האלוקים, והנה באה לה התרסקות אחר התרסקות. עם ישראל נופל לתאוות. השבר הוא כ"כ גדול עד שגם המנהיגות עומדת, כביכול, חסרת אונים. משה רבנו מגלה כביכול סימן לשבירה מסוימת, מה שלא היה גם בחטא העגל:⁶

"לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי:"

ה' אומר למשה רבנו כי יהיה בשר גם יהיה , אך התגובה האלוקית היא חריפה ביותר, המראה את הכעס על ישראל:

"לא יום אחד תאכלו ולא יומיים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים:"

התגובה האלוקית היא חריפה מאוד, בלשון ימינו היינו אומר כי אומר הקב"ה לישראל אתם תאכלו עד אשר "יצא לכם מהאף"

הראב"ע מתאר במתק פירושו , את תוכן דברי ה' שנוקט מספר ימים שונה "לא יום...ולא יומיים...ולא חמשה ימים...ולא עשרה ימים...ולא עשרים יום" מתאר הראב"ע כי מספר ימים אלו יש בו תוכחה נסתרת לעוצמת התאווה שהיתה להם לישראל בבקשת הבשר.

"'ולא יומיים'-כפל. 'חמשה ימים-כנגד אצבעות היד האוכלים'. 'עשרה-כפל בשתי ידיו'.'גם עשרים-כמשל האומרים מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו'"

כנגד התאווה המתפרצת של ישראל, ודי לנו לזכור בזה את מטבע הלשון המיוחדת המתארת כיצד העם "התאוו תאוה" במשמע שהתאווה הייתה לשם להתאוות ובאמת לא היה חסר שום דבר, מול זה אומר הקב"ה, מול התאווה שלכם עד כדי כך שרוצים אתם לאכול בידיים וברגליים, מול זה תאכלו גם תאכלו בשר עד אשר יצא מאפיכם.

וכל זה

"...יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים"

על המטבע "את ה' אשר בקרבכם" מפרש רש"י:

"אם לא שנטעתי שכינתי בינכם, לא גבה לבבכם להיכנס לכל הדברים הללו"

הערה זו של רש"י היא מענינת ביותר. רש"י כתולה את השבר הגדול במחשבת העם כי "ה' בקרבם" כאומרים אנו כי סיבת השבר בגדול הוא השראת השכינה.

כך או כך, אומר הקב"ה הבשר אותו עם ישראל יקבל בשר "עד אשר יצא מאפיכם", שעל כך מבאר רש"י כי הם יאכלו בשר עד אשר הם ינפחו את אפם...

ולאחר דברי ה' בא לו השליו:⁷

"ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השליו הממעיט אסף עשרה חומרים וישטחו להם שטוח סביבת המחנה:"

העם אוסף עוד ועוד בשר , הוא פורש "שטיחים של בשר". "הממעיט" שעל פי חז"ל הכוונה לחיגרים-לנכים שהיו בישראל, אספו עשרה חומרים. ושוב נזכור ונזכיר אנו נמצאים ביום כ"ב אייר , שלושה ימים בלבד לאחר כ' אייר איך באה ההתרסקות הזו?

נעיר כבר עכשיו כי עלינו לראות את חטא המרגלים כרצף אחד ממשבר שהחל לו כבר בהר סיני.

ושוב נשים לנוכח עיננו את רצף התאריכים, בשנה שקודם לכם בר"ח סיוון באים ישראל ועומדים לנוכח הר סיני, ביום ו' סיוון נתנת תורה לישראל, ואז עולה משה אל ההר , וביום י"ז תמוז הוא יורד את העם ורואה אותו מחולל מסביב לעגל, הלוחות נשברות, וזהו אחד מאותם סיבות לאבל שביום י"ז בתמוז. והנה עולה משה להר שוב, ויורד לאחר ארבעים יום, ביום הכיפורים, עם הבטחת הסליחה. עם ישראל נשארים עוד חונים בהר סיני, המשכן נבנה ואז ביום כ' באייר מתחילה, כאמור, התזוזה לארץ ישראל, ולאחר מסע של שלושה ימים בלבד (או דרך של שלושה ימים על פי שיטת רש"י- מה שרק מעצים את השאלה עוד יותר) באות רצף של התרסקויות. התמורות שבאות אח"כ הן שאהרון ומרים מדברים במשה. בכ"ט בסיוון נשלחים המרגלים וחוזרים ביום ט' באב, ואז ההתרחשויות השליליות מגיעות לדיוטה הנמוכה של "וימאסו בארץ חמדה" ומאז בוכים אנו בכייה של דורות.

ושוב הניגוד הוא כ"כ עצום, עוד חרוט בלבנו תיאור התורה "ויחן שם ישראל כנגד ההר"- שעל כך דרשו חז"ל "כאיש אחד בלב אחד" והנה עתה רק שלושה מים לאחר שעזבו את הר סיני עם ישראל מתעסק ב"שטיחים של בשר"...

ועתה נשאל אנו, היכן נמצאת נקודת השבר, היכן מתחילה אותה סטייה שהשלכותיה הן כה קשות ?

חז"ל מזהים את תחילת השבר בפסוק, שהבאנו לעיל:

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם ..."

חז"ל קובעים כי המטבע "ויסעו מהר ה'" יש בו מן השלילי, כוונתו של הגד זה כי ישראל הסיעו את עצמם מה'- סרו מאחרי ה'. וכפי שהזכרנו לעיל , קובעים חז"ל כי הפרשיה של "ויהי בנסוע הארון..." המסומנת באותיות נו"ן תחילה וסוף, אין זה מקומה אלא שהיא באה "להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה"

וזה לשון חז"ל:⁸

"רשב"ג אומר עתידה שתיעקר פרשה זו⁹ ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ? 'ויהי העם כמתאוננים' פורענות ראשונה (היא) 'ויסעו מהר ה''. וא"ר חמא בר' חנינא שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה ? אמר רב אשי בדגלים¹⁰"

על דברי הגמרא "שסרו מאחורי ה'" מפרש רש"י:

"בתוך ג' ימים למסעם התאוו תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה"

הנה כי כן יש בבקשת הבשר מרד מסותר בקב"ה. דומה שככל שאנו מעמיקים יותר בכתובים הולכת לה השאלה ומתעמקת עוד ועוד.

עם ישראל עזב את הר סיני רק לפני שלושה ימים והנה כבר מתארגן לו מרד בקב"ה. גם אם נשווה את המשבר שלפנינו למשבר חטא העגל, עדיין משבר זה הוא חמור הרבה יותר, שכן חטא העגל לא נבע מרצון למרד לקב"ה אלא מפאת בלבול ומפאת הרצון לראות תחליף למשה רבינו, שמבחינתם הלך ואיננו עוד, או אפילו אם נאמר שהיה רצון לראות איזו שהיא אלוהות מוגשמת-מוחשית, בכ"ז לא היה בחטא זה מרד ישיר בקב"ה. ואילו מחז"ל ומרש"י שלפנינו למדנו כי רצון ישראל לבשר יש בו בקשה עקיפה אך מכוונת למרוד בקב"ה.

ועל כך נעיר כי תהיה זו טעות גדולה למצוא את הבעיות שלנו עם ארץ ישראל, רק בחטא המרגלים. חטא המרגלים היה למעשה הצטברות של קלקול , שפרץ במרד כלפי שמיא.¹¹ הבעיות שלנו עם ארץ ישראל ועם הקב"ה החלו להם כבר בהר סיני...למרות ששם ראינו קולות וברקים, ראינו את האש שירדה מהשמים בכ"ז מיד כשעזבנו את ההר באה התרסקות...

צוהר לליבון העניין פותח לנו המהרש"א במסכת שבת על המקום. המהרש"א נזקק להסביר מדוע "ויסעו" הוא ביטוי שלילי, הנקרא בפי חז"ל "פורענות ראשונה". מהעולה מדבריו נוכל אנו לענייננו להבין היכן החל הקלקול.

אומר המהרש"א:

"...משום דלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום בית המקדש שנתקדש לעולם אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק (=אלא) הר האלהים או הר חורב והר סיני"

ראשית מעיר המהרש"א כי אנו מבינים שמשהו אינו כשורה כבר מכך שהתורה מתארת את מסע ישראל מהר סיני כ " ויסעו מהר ה' (הויה)"

הר סיני בד"כ אינו קרוי "הר ה'" (הויה) אלא הר סיני, הר חורב או לכל היותר "הר האלהים"

"ועל כן דרשו שנסעו מ'אחרי ה'' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מדברי תורה"

ומוסיף המהרש"א דברים קשים:

"כי מנסיעתם מהר סיני שהיה בית המדרש שלהם נעשו בתי כנסיות¹² של עמי ארץ לילך אחר תאוות ליבם "

ומכאן נשוב אנו לברר את דבריו. בכך שמתארת התורה כי בני ישראל נסעו מ'הר ה'', הדבר מראה כי היחס של בני ישראל להר סיני היה בפנימיותו אינו נכון. הר סיני הוא תחנת הדלק הגדולה של האומה, חלה עליו קדושה בעת ירד ה' עליו בענן, אך קדושה זו הייתה לשעתה, היא אינה קדושה עצמית בו.

ההר הנושא את הקדושה העצמית הוא הר אחר , הר המוריה. שם השכינה מצויה לה תדיר, לשם ישראל היו צריכים לנסוע לאחר שהתמלאו בדלק השמימי שקבלו בהר סיני. זהו יסוד ההבדל בין שם "אלקים" המתאר גילוי או נוכחות אלוקית בעולם, לבין שם "הויה", המתאר גילוי אלוקי נבדל עצמי ועיקרי יותר. בכך שהר סיני מתואר כהר ה' לומד המהרש"א כי עם ישראל עשה את הר סיני עיקר ולא את הר ה' האמיתי הוא הר המוריה. הר סיני רגע לאחר שנסתיימה קבלת התורה, איבד את קדושתו, קדושתו הייתה לרגע, לצורך הגילוי האלוקי, לצורך קבלת תוכן השמימי שאותו יחיו ישראל בהר האמורי, בהר המוריה.

אך יש בו משהו בהר סיני, באותם חיים רוחניים המנותקים מארץ, מאדמה ומממלכה מן המושך, שם בָהָר אין צורך לעסוק בפוליטיקה וצבא, שם ניתן להיות כל היום בבית המדרש ללא התמודדות אמיתית עם גילויי תכניו של בית המדרש בחיים, באומה ובממלכה. וכך כשנוסעים ישראל מהר סיני באה התרסקות, ברגע שהם עוזבים את בית המדרש הם נופלים לבחינת "בתי כנסיות ש עמי ארץ" לאמר, מעין כינוסים של עמי ארצות, דבר הבא לדי ביטוי בכך שהעם "מתאווה תאווה", תאוותו היא פשוט להתאוות, בצורה חריפה היינו אומרים תאווה לשם תאווה.

תורת ה' נתנה לישראל בכדי שהיא והחיים יהיו אחד. כשהחיים מנותקים מן התורה אין להם טעם, משום שהקיום האנושי נמצא לגמרי בארץ, בגובה ננסי, אך כשהתורה מנותקת מהחיים אין לזה טעם, משום שהיא לגמרי בשמים, ואם כך הוא הרי שצדקו מלאכי השרת בטענה שטענו לפני הקב"ה, שלא יתן את אותה חמדה גנוזה ומוטב שתישאר לה בשמים .

הזכרנו בעבר כי בתוכחה זו פותח משה רבנו את דבריו בראש ספר דברים, עת הוא מתחיל להפרד מבני ישראל טרם מותו. שם בתחילת ספר דברים, אומר משה:¹³

"ה אלוהינו דיבר עמנו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה: פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת:"

כבר מעיר רש"י במקום "רב לכם- כפשוטו !"¹⁴

במילים אחרות אומר הקב"ה לעם די ישבתם בהר סיני, פנו וסעו לארץ ישראל !

הזכרנו בעבר את דבריו החריפים של הכלי יקר המתאר ביתר פרוטרוט את תוכן התוכחה. הכלי יקר מתאר כי כאן למעשה כאן נעוץ שורש הבעיה של עם ישראל, "ההתאהבות" בהר סיני ולא בהר המוריה . במילים אחרות ישנה אהבה של התורה המתגלה רק בבית המדרש¹⁵ תחת אהבה של תורת החיים של ארץ ישראל, המתגלה בכל התחומי החיים השונים הכלליים של מדינה ושל ממלכה, והפרטיים של האדם. אמנם בהר המוריה לא נשמעים קולות וברקים אך זהו הר ה' לעומתו הר סיני על חשיבותו הגדולה בעת מתן תורה הוא "רק" בחינה של גילוי, הוא בבחינת "הר האלקים". אפשר לומר כי זהו התוכן הכפול של חג השבועות, מחד הוא יום מתן תורתינו, ובהמשך ישיר הוא גם יום לידתה של שורש מלכות דוד בעולם, כאומרים אנו שהתורה של סיני יש עליה להתגלות בהר ה', במלכותו של דוד .

וזהו לשון הכלי יקר:¹⁶

"'רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם'- זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו להם אל האָרֶץ, מקום מיוחד לקיום המצוות, ו'רב לכם' הוא מלשון 'רב לכם בני לוי' (במדבר ט"ז, ז') כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם עניין שֵבֶת ישיבה של קבע בהר הזה"

הדבר חריפים ביותר, ישיבתם של ישראל בהר סיני הייתה כי הם שנאו את הארץ...

ומכאן מסביר הכלי יקר את לשון" פנו וסעו" , תמצית דבריו היא כי "פנו" היא מלשון להפנות פנים או בלשון ימינו היינו אומרים "לשנות גישה" , וכלשונו:

"'פנו' הסבו פניכם אל עצמות מקור שלכם, כי משם נוצר חומר של אדם הראשון, כדרך שאמר לאברהם 'לך-לך'"

אך בהמשך דברי משה רבנו ע"ה מתואר כיצד עם ישראל לא קיבל את התוכחה דאז, שכן נאמר "ונסע מהר חורב", לאמר לא היה שינוי תפיסה, הייתה רק נסיעה טכנית גרידא, השינוי בא לו מאוחר מידיי, רק אחרי חטא המרגלים.

וכלשון הכלי יקר:

"ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו"

במשמע שמשה רבנו עצמו בדבריו בהמשך, מבאר את התוכחה שבדבריו:

"ואמר, 'ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו', והיה לו לומר 'ונפן ונסע מחורב' כדרך שאמר 'פנו וסעו', אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימתון (=אתם קיימים) כי אני אמרתי 'פנו וסעו' כשתלכו מהר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה ואתם בלכתם מחורב רוח אחרת היית עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה, ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם¹⁷ אתם עומדים לשנוא את הארץ"

הנה כי כן יש "מקום מיוחד לתלמוד תורה" אך מקום זה יכול להביא למרד אם אין הפנים נשואות ל"מקום שמירת המצוות", לאמר , למקום בו יש גילוי של כל אותן תכנים עליונים.

הנה כי כן "שנאת הארץ" כלשון הכלי יקר מביאה לחיים כפולים, שאפשר לאפיין בהם את הקיום הגלותי של ישראל, מצד אחד של הרחוב יכול להיות בית מדרש ובצד השני התבוללות איומה.

ומסיים הכלי יקר :

"לכך אמר 'ונסע מחורב ונלך את כל המדבר' , כל אחד מכם ישית פניו אל המדבר ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה, אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם, ושם נאמר ונפן ונסע"

במשמע, עם ישראל "שם את פניו" לכל התוכחה כשהיה זה מאוחר מידיי, רק אחרי חטא המרגלים, אז רק הבין עם את מקומה המיוחד של ארץ ה'.

והערת סיום אחרונה שתשלים את האמור עד כה.

באמצע פרשת בהעלותך מופיעה לה פרשת פסח שני, מבחינת התיארוך פרשה זו נאמרה בא' בניסן לעומת זו תחילת חומש במדבר הוא "בראשון לחודש השני" דהיינו א' באייר , א"כ מבחינה כרונולוגית, קדמה פרשת פסח שני, לפרשייה הפותחת את ספר במדבר. על כך העיר כבר רש"י ואמר:¹⁸

" בחודש הראשון- פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, הא למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה, ולמה לא פתח בזו ? מפני שהיא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד"

במשמע שזהו הפסח היחיד, להוציא פסח מצרים, שעשו ישראל עד כניסתם לארץ ישראל.

אך כאן שואלים הפרשנים הרי כתוב בתורה "והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם את העבודה וגו'" במשמע שקיום הפסח הוא בא"י, אז מדוע לבוא על עם ישראל בטענות, הרי גם פסח זה שעשו לכאורה לא היו מחויבים בו.

נקודה נוספת היא שרש"י אומר את דבריו אלו בשם חז"ל, ולכאורה הדברים אותם חז"ל אומרים מעט שונים, וזה לשונם:¹⁹

"...בגנות ישראל הכתוב מדבר שהיה להם אחד עשר חודש שהיו חונים לפני הר סיני. וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה..."

החזקוני מסביר כי בדברי רש"י באים לדי ביטוי דברי חז"ל באופן, שלולא ההתמהמהות על הר סיני בני ישראל היו כבר בארץ ישראל, עסוקים בהקרבת קורבן פסח"

וכלשון החזקוני:

"ואם תאמר אי זה גנות הוא הרי בפרשת בֹא תלה הכתוב מצוות פסח בביאתן לארץ ? אלא יש לומר שאם לא חטאו במתאוננים היו נכנסין לארץ באותו אייר..."

ומדברינו עד כה למדנו כי חטא המתאוננים היה כנגזרת לעיכוב על הר סיני, ואז לאחר שהם עזבו את ההר באה לה ההתרסקות הגדולה...

ואם נשאל מדוע לבוא בתוכחה על ישראל, והלא עמוד הענן לא זז מהר סיני, והרי על פיו חנו ונסעו בני ישראל, על כך נשיב שתנועת העמוד הייתה על פי הכנתן של ישראל, אילו הם היו מוכנים לכך, כבר קודם לכן היה נעלה העמוד. עכשיו כשנתמהמהו כל כך הרבה, סימן הוא כי הם לא היו מוכנים.

הקב"ה המתין להם, לישראל, עד זמן מסוים, ואז נע העמוד כדי בכ"ז לתת להם אפשרות לתקן את עצמם, אח"כ בא שילוח המרגלים בכדי לתת עוד ארבעים יום של ניסיון של תיקון ביחס לארץ, אך כל אלו לא עזרו, השינוי ביחס לארץ, כפי שראינו לעיל מדברי הכלי יקר בא לו מאוחר מידיי, לאחר שנצטוו ישראל לשוב אל המדבר למשך ארבעים שנה.

הנה כי כן למדנו כי זו תכליתן של ישראל לא להישאר רק על הר האלקים אלא לבוא להר ה', שם בארץ אשר בחר ה', הארץ שהיא בבחינת "עצמות מקור שלכם" כלשון הכלי יקר, שם תבוא התכלית של "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" .