Read the Shiur - Keren Yishai (Hebrew)

קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ט"ז אייר, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת בהר בחוקותי

"מספור לספירה - מספירה לספר - מספר לספיר"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

ערב פרשות בהר בחוקותי, בשבוע של ל"ג בעומר , מוצאי פרשת אמר שהיא גם פרשת ספירת העומר, נעסוק בעניינם של סְפירות שונת המופיעות להם בתורה .

ארבע ספירות ישנן בתורה, וכולן מצויות להן בספר ויקרא, שהשבת נזכה לסיימו בעז"ה.

ספירת הזב והזבה וספירת הנידה, אלו מופיעות בפרשת תזריע ומצורע, אח"כ ישנה ספירת הטמא לטהרתו, ישנה גם ספירת העומר ואח" כ ספירה רביעית, שבעז"ה נזכה לשוב ולקיימה עת היובל ישוב לנהוג ,והיא ספירת "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים..." המשותף לכל הספירות, שהן מתארות מסוים, שכשנגאלים ממנו באים אתה מגיעים למציאות אידיאלית.

הספירות שייכות גם למספר שבע ושמונה. ישנה ספירה של שבע שבעקבותיה היום השמיני או המציאות השמינית מקבלת פנים אידיאליות יותר. הנה יש לנו את ספירת העומר בה אנו מצווים "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואז ביום השמיני של השבוע השביע מגיע חג השבועות. הוא הדין בזיקה ליובל בה אנו מצווים, כאמור, "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים... " ואז שנת החמישים, שהיא השנה השמינית של השמיטה השביעית, מגיעה בה שנת היובל. זוהי הערה קצרה, שלא נרחיב עליה את הדיבור, ובכ"ז ראויה לתשומת לב.

ובכ"ז ישנו הבדל אחד מהותי בין ספירת העומר והשמיטות מהצד האחד, לבין ספירות הטהרה השונות, הבדל שמיד נעמוד עליו.

פתח דבר נראה נא את דברי הכתוב.

את פרשתנו, פרשת בהר פותחת התורה בציווים שונים, הנוגעים להלכות שנת השמיטה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ:

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה--לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:"

ולאחר תיאור זה של הכתובים בא תיאור ספירת השמיטות לקראת היובל:

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם:"

כשאחת ממאפנייה הבולטים, אם לא הבולט ביותר, מעבר לזה שדיניה כדינישנת שמיטה נסופת הוא בכך שכל הארץ מתמלאת בחֵירות, עבדים משתחררים וקרקעות שבות לבעליהן:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:"

ובהמשך:

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ:"

תיאור הספירה של השמיטה והיובל, מובא בפרשתנו, לאחר שהלכות שמיטה מופיעה, הספירה.

כאן לא יועילו רצונותיו של העבד, גם אם יאמר "...אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי", שאילו היה הדבר בשנת השבע או אז היה נרצע ונשאר לעבד, בשנת היובל אין הדבר מועיל חובה היא לשחרר את כל העבדים.

ומכאן לשאלה העולה, בזיקה לתחולה המשפטית של שנת היובל, שאלה העולה, מסתירה, כביכול, בין שני כתובים, שהובאו לעיל, שהרי מהכתוב:

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה"

משמע מראש השנה, ואילו מהכתוב:

"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם"

כשמשמעות הדבר היא:

משמע ששנת היובל מתחילה ביום הכיפורים. אם כן מהו התאריך בו מתחילות לחול ההשלכות המשפטיות של שנת היובל.

על כך משיבה הגמרא כי ישנו דין המֵחֵל לו בראש השנה. ומאז ועד יום הכיפורים, בעשרת ימי תשובה, ישנו פרק זמן נוסף שהוא בבחינת מעמד ביניים. ואז ביום הכיפורים מתרחש השלב הסופי בקריאת הדרור על הארץ. את דברי הגמרא מזג הרמב"ם בלשונו הזהב לעולמה של ההלכה ונראה נא את דבריו שלו:

" מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן—

אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם.

כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן"

במילים אחרות, בראש השנה מפסיק השעבוד בעבדים, ביום בו ממליכים את שם ה' בעולם אנו מגלים כי בני ישראל וכל העולם כולם עבדי ה' הם, וכלשון הכתוב: כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..." אך העבדים אינן חוזרים עדיין לבתיהם.

במהלך עשרת ימי תשובה העבדים מסתובבים, הם "אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם" – הם חשים את החופש, את המצב, בו אין יותר שיעבוד . ואז ביום הכיפורים באה לה התקיעה בשופר והכל חוזר למתכונת החיים, שהייתה קודם לשעבוד.

ומי אחראי על "העברת שופר" ביום הכיפורים ?

הפסוק לכאורה אומר "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה..." משמע שהארחאים על כך הם בית דין, אך אז מוסיף הפסוק: "... בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם" מהעובדה שתחילת הפסוק היא ביחיד וסופו הוא ברבים, משמע שציווי זה הוא בזיקה לכלל העם. דהיינו ביום הכיפורים של היובל יש את בית הדין התוקעים בשופר בלשכת הגזית וישנם שאר העם התוקעים כל אחד במקומם. אם נצייר את הדבר במחשבתנו היינו אומרים כי כל הארץ "מתמלאת צלילים".

וכאן מתעוררת השאלה, מה הצורך בכל זה ?

נניח לכך, לפי שעה ונסתפק בקביעה כי אלו הם האירועים, לענייננו של יום הכיפורים בשנת היובל.

וכיצד מגיעים לאירועים אלו של שנת היובל, הווי אומר ע"י ספירה.

וכאן מעלה בעל ספר החינוך שאלה בדבר ספירת "שבע שבתות שנים" שהרלוונטיות שלה היא גם זיקה לספירת העומר:

"ואם תשאל למה חייבו ז"ל למנות שבע-שבע מדכתיב וספרת לך, ולא ראינו שימנה הזב ימי ספירו והזבה ימי ספירה"

כאמור, בי"ד מחויב לספור, את אותן שבע שבתות שנים, ומכאן שואל החינוך, והרי לא ראינו כי הזב והזבה סופרים, את הימים לטהרתם (בוודאי שהם עוקבים אחר מספר הימים, אך אין מצווה לספור בפה)

במילים אחרות, היינומ מציגים את השאלה באופן הבא,

מסתבר לומר כי הספירה היא אמצעי להגיע מנקודה לנקודה, מה היא אם כן הסיבה , שבספירות אלו של שבע שבתות השנים, וספירת העומר, ישנו ערך לספירה לא רק כאמצעי כמטרה, בפני עצמה.

וביתר הרחבה:

מן הידוע הוא כי ישנו דיון הלכתי במקרה בו שכח אדם ולא ספר יום אחד מימי הספירה, האם רשאי להמשיך לספור בברכה. להלכה, נתקבלו דבריו של בה"ג, ועל פיו, בעניין זה נוהגים רוב עדות ישראל, כי זה ששכח ולא מנה יום אחד מימי הספירה אינו רשאי למנות עוד בברכה.

על דברי בה"ג אלו שאל אחד מן הגאונים, "וכי מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שוב שום", או בלשון אחרת, מה הטעם להוסיף חטא על פשע,, באם היה דילךוג על יום אחד ישובו נא לספור ביום המחרת. כך או כך, ניתן להעמיד את שאלה זו על בסיס שאלתנו , וכי הספירה היא תכלית והלא היא רק אמצעי.

ומכאן, לתשובת בעל ספר החינוך:

"תשובת דבר זה ... כי כל עניין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה אמת , וכן באתנו הקבלה שצווי "וספרת לך דיובל צריך מניין בפה וצווי הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגן של ישראל בכל מקום כך הוא , ואעפ"י שאינם נביאים – בני נביאים הם !..."

הציר המרכזי בתשובת בעל החינוך היא כי בסופו של דבר הכל תלוי במסורת, כך קיבלו ישראל ולא אחרת. – תשובה זו יש בה מן הכללי ואין בה התייחסות פרטית למצוות אלו.

קודם שנתייחס לדברים ביתר שאת, נעלה שאלה נוספת. כידוע ספירת העומר מתחילה לה , ביום שאחרי יום טוב ראשון של פסח. במוצאי יום טוב הראשון, במן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצוות קצירת העומר. וכדברי הכתוב:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן:

וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

ואז בעקבות קצירת העומר, מתחילה לה ספירת העומר.

את המחלוקת, שבין הפרושים והצדוקים מסביב ל"ממחרת השבת" רובנו ככולנו מכירים.

הצדוקים קבעו כי "ממחרת השבת" היא כפשוטו, דהיינו ביום ראשון הראשון שיחול לו לאחר פס, לפי זה תחלית הספירה הוא קבוע ביום ראשון של השבוע, אך התאריך של חג השבועות הוא תאריך מתנייד.

הפרושים למדו לעומת כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת יו"ט, וע"כ קצירת וספירת העומר לעולם יחולו במוצאי יו"ט הראשון.

אך על שיטתנו, שיטת הפרושים נקשה נא בכפליים. ראשית לכאורה, הצדוקים נאמנים יותר לפשט הכתובים בה "שבת" משמעותה כפשוטה "שבת בראשית", ואילו דרך לימוד הפרושים כי שבת היא יו"ט נראית כיותר רחוקה . וגם אם נשיב איך שנשיב, מהשאלה השנייה, היותר חזקה לא ניצלנו. נצייר נא בעיני רוחינו את הציור הבא בו יו"ט ראשון של פסח חל להיות ביום שישי . כבר נעיר כי לפי הלוח שסידרו לנו חכמי ישראל, מעל ל 1500 שנים, אין הדבר ייתכן, ויו"ט ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים ב,ד,ו בשבוע, אך למעשה שהדבר היה תלוי לחלוטין רק בקידוש החודש, מציאות זו בהחלט היה יכולה לקרות.

ואז, לפי שיטתם של הפרושים, קצירת העומר תחול בליל שבת ! לכאורה חילול שבת המוני, וכאן יכולים הצדוקים לומר כי לכאורה גם אם יש ספק שהם צודקים, היה לחוש לדבריהם, שהרי אם לא כך הדבר יכול להביא לחילול שבת המוני.

אומר הרמב"ם כי זו למעשה בדיוק הסיבה שקצירת העומר, תיעשה גם תיעשה, בשבת ! ותִדְחֶה את השבת.

ואלו דבריו:

"עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה קבלה ממשה רבנו. וכיצד היה נעשה. מערב יו"ט יוצאים שלוחי בי"ד ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח קצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול, וקוצרין שלוש סאין שעורין בשלושה אנשים ובשלוש קופות ובשלוש מגלות"

העומר היה נקצר בשדה שעל יד ירושלים, ערב לפני הקצירה שלוחי בי"ד עושים את אותן שעורים לכריכות בכדי שיהיה נוח להיקצר.

ומכאן כשמחשיך מתחיל תהליך קצירת העומר, התהליך מלווה בפנייה של הקוצר אל העומדים, אך יש בה בפניה זו מן המשונה, כפי שנראה, מכיוון שהקוצר חוזר על כל שאלה ג' פעמים.

"כיוון שחשכה אומר להם הקוצר לכל העומדים שם,

בא השמש ?! אומרים לו הין !, בא השמש ?! אומרים לו הין !, בא השמש ?! אומרים לו הין !"

ומכאן לשאלה הבאה שגם היא נאמרת בנוסח משולש:

"מגל זה ?! אומרים לו הין !, מגל זה ?! אומרים לו הין !,

מגל זה ?! אומרים לו הין !,"

ולשאלה הבאה:

"קופה זו ?! אומרין לו הין !, קופה זו ?! אומרין לו הין !,

קופה זו ?! אומרין לו הין !,"

ואם קורה כי קצירת העומר חלה בשבת (כאמור לא לי חשבון לוח השנה שלנו)

"ואם היה שבת, אומר להן, שבת זו ?! אומרין לו הין ! , שבת זו ?! אומרין לו הין ! , שבת זו ?! אומרין לו הין !"

ואז שואל הקוצר את הנוכחים:

"אקצור ?! והן אומרין לו קצור !, אקצור ?! והן אומרין לו קצור ! , אקצור ?! והן אומרין לו קצור! ".ואז נזקק הרמב"ם, מדוע הייתה חזרה שכזו , על כל דבר שלוש פעמים !

"וכל כך למה ? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו חכמים שאינה אלא שבת יו"ט וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת"

נניח לכך ונשוב לדברים בסוף דברנו.

ועוד נשאל, מדוע התורה אינה אומרת לנו באיזה יום יחול לו חג השבועות. מדוע תולה התורה את חג השבועות בתאריך שהוא בסופו של ספירה, ובכלל מה צורך בספירה.

על שאלבה זו האחרונה כבר נוכל להשיב תשובה מדברי בעל החינוך:

"משורשי המצווה היא לפי ששכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ וגו