קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ט"ז אייר, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת בהר בחוקותי

"מספור לספירה - מספירה לספר - מספר לספיר"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

ערב פרשות בהר בחוקותי, בשבוע של ל"ג בעומר , מוצאי פרשת אמר שהיא גם פרשת ספירת העומר, נעסוק בעניינם של סְפירות שונת המופיעות להם בתורה .

ארבע ספירות ישנן בתורה, וכולן מצויות להן בספר ויקרא, שהשבת נזכה לסיימו בעז"ה.

ספירת הזב והזבה וספירת הנידה, אלו מופיעות בפרשת תזריע ומצורע, אח"כ ישנה ספירת הטמא לטהרתו, ישנה גם ספירת העומר ואח" כ ספירה רביעית, שבעז"ה נזכה לשוב ולקיימה עת היובל ישוב לנהוג ,והיא ספירת "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים..." המשותף לכל הספירות, שהן מתארות מסוים, שכשנגאלים ממנו באים אתה מגיעים למציאות אידיאלית.

הספירות שייכות גם למספר שבע ושמונה. ישנה ספירה של שבע שבעקבותיה היום השמיני או המציאות השמינית מקבלת פנים אידיאליות יותר. הנה יש לנו את ספירת העומר בה אנו מצווים "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואז ביום השמיני של השבוע השביע מגיע חג השבועות. הוא הדין בזיקה ליובל בה אנו מצווים, כאמור, "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים... " ואז שנת החמישים, שהיא השנה השמינית של השמיטה השביעית, מגיעה בה שנת היובל. זוהי הערה קצרה, שלא נרחיב עליה את הדיבור, ובכ"ז ראויה לתשומת לב.

ובכ"ז ישנו הבדל אחד מהותי בין ספירת העומר והשמיטות מהצד האחד, לבין ספירות הטהרה השונות, הבדל שמיד נעמוד עליו.

פתח דבר נראה נא את דברי הכתוב.

את פרשתנו, פרשת בהר פותחת התורה בציווים שונים, הנוגעים להלכות שנת השמיטה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ:

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה--לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:"

ולאחר תיאור זה של הכתובים בא תיאור ספירת השמיטות לקראת היובל:

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם:"

כשאחת ממאפנייה הבולטים, אם לא הבולט ביותר, מעבר לזה שדיניה כדינישנת שמיטה נסופת הוא בכך שכל הארץ מתמלאת בחֵירות, עבדים משתחררים וקרקעות שבות לבעליהן:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:"

ובהמשך:

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ:"

תיאור הספירה של השמיטה והיובל, מובא בפרשתנו, לאחר שהלכות שמיטה מופיעה, הספירה.

כאן לא יועילו רצונותיו של העבד, גם אם יאמר "...אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי", שאילו היה הדבר בשנת השבע או אז היה נרצע ונשאר לעבד, בשנת היובל אין הדבר מועיל חובה היא לשחרר את כל העבדים.

ומכאן לשאלה העולה, בזיקה לתחולה המשפטית של שנת היובל, שאלה העולה, מסתירה, כביכול, בין שני כתובים, שהובאו לעיל, שהרי מהכתוב:

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה"

משמע מראש השנה, ואילו מהכתוב:

"וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם"

כשמשמעות הדבר היא:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"

משמע ששנת היובל מתחילה ביום הכיפורים. אם כן מהו התאריך בו מתחילות לחול ההשלכות המשפטיות של שנת היובל.

על כך משיבה הגמרא כי ישנו דין המֵחֵל לו בראש השנה. ומאז ועד יום הכיפורים, בעשרת ימי תשובה, ישנו פרק זמן נוסף שהוא בבחינת מעמד ביניים. ואז ביום הכיפורים מתרחש השלב הסופי בקריאת הדרור על הארץ. את דברי הגמרא מזג הרמב"ם בלשונו הזהב לעולמה של ההלכה ונראה נא את דבריו שלו:

" מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן—

אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם.

כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן"

במילים אחרות, בראש השנה מפסיק השעבוד בעבדים, ביום בו ממליכים את שם ה' בעולם אנו מגלים כי בני ישראל וכל העולם כולם עבדי ה' הם, וכלשון הכתוב: כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..." אך העבדים אינן חוזרים עדיין לבתיהם.

במהלך עשרת ימי תשובה העבדים מסתובבים, הם "אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם" – הם חשים את החופש, את המצב, בו אין יותר שיעבוד . ואז ביום הכיפורים באה לה התקיעה בשופר והכל חוזר למתכונת החיים, שהייתה קודם לשעבוד.

ומי אחראי על "העברת שופר" ביום הכיפורים ?

הפסוק לכאורה אומר "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה..." משמע שהארחאים על כך הם בית דין, אך אז מוסיף הפסוק: "... בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם" מהעובדה שתחילת הפסוק היא ביחיד וסופו הוא ברבים, משמע שציווי זה הוא בזיקה לכלל העם. דהיינו ביום הכיפורים של היובל יש את בית הדין התוקעים בשופר בלשכת הגזית וישנם שאר העם התוקעים כל אחד במקומם. אם נצייר את הדבר במחשבתנו היינו אומרים כי כל הארץ "מתמלאת צלילים".

וכאן מתעוררת השאלה, מה הצורך בכל זה ?

נניח לכך, לפי שעה ונסתפק בקביעה כי אלו הם האירועים, לענייננו של יום הכיפורים בשנת היובל.

וכיצד מגיעים לאירועים אלו של שנת היובל, הווי אומר ע"י ספירה.

וכאן מעלה בעל ספר החינוך שאלה בדבר ספירת "שבע שבתות שנים" שהרלוונטיות שלה היא גם זיקה לספירת העומר:

"ואם תשאל למה חייבו ז"ל למנות שבע-שבע מדכתיב וספרת לך, ולא ראינו שימנה הזב ימי ספירו והזבה ימי ספירה"

כאמור, בי"ד מחויב לספור, את אותן שבע שבתות שנים, ומכאן שואל החינוך, והרי לא ראינו כי הזב והזבה סופרים, את הימים לטהרתם (בוודאי שהם עוקבים אחר מספר הימים, אך אין מצווה לספור בפה)

במילים אחרות, היינומ מציגים את השאלה באופן הבא,

מסתבר לומר כי הספירה היא אמצעי להגיע מנקודה לנקודה, מה היא אם כן הסיבה , שבספירות אלו של שבע שבתות השנים, וספירת העומר, ישנו ערך לספירה לא רק כאמצעי כמטרה, בפני עצמה.

וביתר הרחבה:

מן הידוע הוא כי ישנו דיון הלכתי במקרה בו שכח אדם ולא ספר יום אחד מימי הספירה, האם רשאי להמשיך לספור בברכה. להלכה, נתקבלו דבריו של בה"ג, ועל פיו, בעניין זה נוהגים רוב עדות ישראל, כי זה ששכח ולא מנה יום אחד מימי הספירה אינו רשאי למנות עוד בברכה.

על דברי בה"ג אלו שאל אחד מן הגאונים, "וכי מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שוב שום", או בלשון אחרת, מה הטעם להוסיף חטא על פשע,, באם היה דילךוג על יום אחד ישובו נא לספור ביום המחרת. כך או כך, ניתן להעמיד את שאלה זו על בסיס שאלתנו , וכי הספירה היא תכלית והלא היא רק אמצעי.

ומכאן, לתשובת בעל ספר החינוך:

"תשובת דבר זה ... כי כל עניין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה אמת , וכן באתנו הקבלה שצווי "וספרת לך דיובל צריך מניין בפה וצווי הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגן של ישראל בכל מקום כך הוא , ואעפ"י שאינם נביאים – בני נביאים הם !..."

הציר המרכזי בתשובת בעל החינוך היא כי בסופו של דבר הכל תלוי במסורת, כך קיבלו ישראל ולא אחרת. – תשובה זו יש בה מן הכללי ואין בה התייחסות פרטית למצוות אלו.

קודם שנתייחס לדברים ביתר שאת, נעלה שאלה נוספת. כידוע ספירת העומר מתחילה לה , ביום שאחרי יום טוב ראשון של פסח. במוצאי יום טוב הראשון, במן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצוות קצירת העומר. וכדברי הכתוב:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן:

וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

ואז בעקבות קצירת העומר, מתחילה לה ספירת העומר.

את המחלוקת, שבין הפרושים והצדוקים מסביב ל"ממחרת השבת" רובנו ככולנו מכירים.

הצדוקים קבעו כי "ממחרת השבת" היא כפשוטו, דהיינו ביום ראשון הראשון שיחול לו לאחר פס, לפי זה תחלית הספירה הוא קבוע ביום ראשון של השבוע, אך התאריך של חג השבועות הוא תאריך מתנייד.

הפרושים למדו לעומת כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת יו"ט, וע"כ קצירת וספירת העומר לעולם יחולו במוצאי יו"ט הראשון.

אך על שיטתנו, שיטת הפרושים נקשה נא בכפליים. ראשית לכאורה, הצדוקים נאמנים יותר לפשט הכתובים בה "שבת" משמעותה כפשוטה "שבת בראשית", ואילו דרך לימוד הפרושים כי שבת היא יו"ט נראית כיותר רחוקה . וגם אם נשיב איך שנשיב, מהשאלה השנייה, היותר חזקה לא ניצלנו. נצייר נא בעיני רוחינו את הציור הבא בו יו"ט ראשון של פסח חל להיות ביום שישי . כבר נעיר כי לפי הלוח שסידרו לנו חכמי ישראל, מעל ל 1500 שנים, אין הדבר ייתכן, ויו"ט ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים ב,ד,ו בשבוע, אך למעשה שהדבר היה תלוי לחלוטין רק בקידוש החודש, מציאות זו בהחלט היה יכולה לקרות.

ואז, לפי שיטתם של הפרושים, קצירת העומר תחול בליל שבת ! לכאורה חילול שבת המוני, וכאן יכולים הצדוקים לומר כי לכאורה גם אם יש ספק שהם צודקים, היה לחוש לדבריהם, שהרי אם לא כך הדבר יכול להביא לחילול שבת המוני.

אומר הרמב"ם כי זו למעשה בדיוק הסיבה שקצירת העומר, תיעשה גם תיעשה, בשבת ! ותִדְחֶה את השבת.

ואלו דבריו:

"עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה קבלה ממשה רבנו. וכיצד היה נעשה. מערב יו"ט יוצאים שלוחי בי"ד ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח קצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול, וקוצרין שלוש סאין שעורין בשלושה אנשים ובשלוש קופות ובשלוש מגלות"

העומר היה נקצר בשדה שעל יד ירושלים, ערב לפני הקצירה שלוחי בי"ד עושים את אותן שעורים לכריכות בכדי שיהיה נוח להיקצר.

ומכאן כשמחשיך מתחיל תהליך קצירת העומר, התהליך מלווה בפנייה של הקוצר אל העומדים, אך יש בה בפניה זו מן המשונה, כפי שנראה, מכיוון שהקוצר חוזר על כל שאלה ג' פעמים.

"כיוון שחשכה אומר להם הקוצר לכל העומדים שם,

בא השמש ?! אומרים לו הין !, בא השמש ?! אומרים לו הין !, בא השמש ?! אומרים לו הין !"

ומכאן לשאלה הבאה שגם היא נאמרת בנוסח משולש:

"מגל זה ?! אומרים לו הין !, מגל זה ?! אומרים לו הין !,

מגל זה ?! אומרים לו הין !,"

ולשאלה הבאה:

"קופה זו ?! אומרין לו הין !, קופה זו ?! אומרין לו הין !,

קופה זו ?! אומרין לו הין !,"

ואם קורה כי קצירת העומר חלה בשבת (כאמור לא לי חשבון לוח השנה שלנו)

"ואם היה שבת, אומר להן, שבת זו ?! אומרין לו הין ! , שבת זו ?! אומרין לו הין ! , שבת זו ?! אומרין לו הין !"

ואז שואל הקוצר את הנוכחים:

"אקצור ?! והן אומרין לו קצור !, אקצור ?! והן אומרין לו קצור ! , אקצור ?! והן אומרין לו קצור! ".ואז נזקק הרמב"ם, מדוע הייתה חזרה שכזו , על כל דבר שלוש פעמים !

"וכל כך למה ? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו חכמים שאינה אלא שבת יו"ט וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת"

נניח לכך ונשוב לדברים בסוף דברנו.

ועוד נשאל, מדוע התורה אינה אומרת לנו באיזה יום יחול לו חג השבועות. מדוע תולה התורה את חג השבועות בתאריך שהוא בסופו של ספירה, ובכלל מה צורך בספירה.

על שאלבה זו האחרונה כבר נוכל להשיב תשובה מדברי בעל החינוך:

"משורשי המצווה היא לפי ששכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ וגו'," והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ישראל ממצרים כדי שיקבלו את התורה בסיני ויקימוה ...ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה בכדי להראות בנפושתינו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו ...וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות , כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא..."

במילים אחרות, תלות המניין בחג השבועות הוא בכדי להראות כי לשם אנו, נעים, שלם היעד, וכי יעד הכל הוא התורה.

ואם נשאל מדוע שלא נתחיל למנות, כבר מיום טוב ראשון של פסח, מדוע אנו מחכים למוצאי יו"ט, לכך נזקק "החינוך" בהמשך דבריו:

"ואם תשאל, א"כ למה אנו מתחילין אותו "ממחרת השבת" ולא מיום הראשון, ? " – כלומר אם הספירה באה לחבר בין היציאה הפיסית של יציאת מצרים לתורה אז למה אין אנו מונים כבר מיו"ט ראשון.

ותשובתו:

"התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת ה' על כל בני האדם ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו כל עניין אחר"

ביאור דבריו: בעצם הספירה הייתה צריכה להיות מפסח, אך בכדי שלא לעמעמם את יומו הראשון של חג הפסח , ועל כל המשתמע ממנו, הוקדש היום הראשון כולו לעניין יציאת מצרים, ומניין העומר מתחיל לו רק ביום שלמחרת.

האור החיים הקדוש מוסיף, כי את הספירה לקראת חג השבועות צריך להתחיל ממצב בוא אין אנו עבדים עוד .

ואם ישאל השואל, מדוע נבחר לו העומר להיות מושא הספירה, מדוע אנו מונים

יום אחד לעומר, שני ימים לעומר וכו', הלא דווקא כשאנו מתחילים למנות הוקרב לו קורבן מהעומר.

להמשיך לצטט : ואין לומר היין כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה החשבון ראוי להיות לומר ליום השני , ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו והוא קרבן העומר, שהוא קורבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים כי ה' ברוך הוא בהשגחתו על כל בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו"

במילים אחרות הבחירה בעומר, כנקודת ציון, היא בגלל, קורבן העומר הקרב באותו יום ומשמעויותיו הכלליות, ומההימנעות מלמנות מהיום השני של פסח כיוון שאין הדבר מכובד, אך אין כאן איזה שהיא זיקה פנימית הקושרת את העומר לשבועות.

וכאן נשוב ובציב נא את שתי השאלות שלפננו:

הראשונה מדוע ספירות אלו של העומר והיבול, נשואות תוכן עצמי, ולא רק כאמצעי.

ושנית מה הקשר בין העומר לספירה, הרי הספירה היא בכדי להגיע ליום השבועות, מהו, אם כן, הקשר לקורבן העומר. ואם נאמר, שבאותו יום הניף הכוהן את העומר, הרי שזו תשובה חלקית מכיוון שהדבר נראה כבלתי קשור.

ומכאן נבקש להחל להעמיק.

"ספירה", יכולה להופיע בשני רבדים שונים. משמעותה הראשונה היא כאמצעי לעבור ממקום למקום, מפרק זמן אחד למשנהו. אך ישנו רובד נוסף עמוק יותר, ה"ספירה" היא ביטוי לתהליך. הקב"ה מלמד אותנו כי אנו חיים בעולם של תהליך, שאין אנו צריכים לקפוץ שלבים, וכי כל שלב בתהליך נושא משמעות, נשוא תיקון.

המושג "חבלי משיח" – הוא מושג העומד על הנחיצות בתהליך. "חבלי משיח" נגזר מהביטוי הדומה של "חבלי לידה". ההיריון הוא כולו תהליך אחד אחרוך בו האישה עוברת משלב לשלב, בו העוּבַר מתפתח קמעא-קמעא. על אף הקושי הגדול שבהיריון, אין אישה עלי אדמות, שתבקש לדלג משלב לשלב , שתבקש לדלג להתפתחות הבאה לפני שזו הנוכחית באה על כל מתכונתה. ההיריון הוא דוגמא חדה כ"כ לערך של התהליך, ולהתפתחות הנגזרת ממנו, עד שמחשבה על דילוג על שלב מסוים הוא מזעזעת.

האם מוכנה לסבול את הכל ובלבד שמאומה לא ייפגע בתהליך. זהו גם ענינם של חבלי משיח, התהליך בו אנו יוצאים מן הגלות אל הגאולה, בה אנו שיבם לחיים ולתחייה. אך האם גם בחבלי משיח אנו מפנימים ומוכנים לקבל את ההכרח בתהליך ?

ובנידון דידן, ישנן שתי ספירות, יש ספירה הבאה ממקום של טומאה. בטומאה יש העדר – חָסָך. העדר זה מורגש, הוא ברור. טומאת לידה, היא דוגמא לכך. באותו זמן האישה אינה יכולה להרות הנכרת בדמים, בזמן זה אי אפשר להרות, הוא הדין בטומאת זבה. טומאות אלו הנן ביטוי לנסיגה בה הקיום-המציאות מונחים בו. ידיעה ברורה זו מניחה לפני האדם את ההכרח שלו להיחלץ מהמצב הזה. הבעייה מתחליה כאשר האדם נמצא כבר בתהליך של חיוב אך אין הוא מבין כי הדברים צרייכם להבשיל אט-אט בקרבו. כאן הוא יכול לומר לעצמו 'ממצרים יצאתי – אפשר מיד להגיע למעמד הר סיני' ואין הוא מבין כי כל עוד הוא לא הוציא לגמרי את כל מ"ט שערי הטומאה ממנו ותחתם הניח נתיבים אל הופעת ה', הרי שמצרים עדיין לא ממש יצאה ממנו.

זהו מבחן קשה לאין ערוך, האם האדם יכול לקבל כי הוא עדיין בתהליך, תהליך שראשיתו הוא "חסד שבחסד" – מכוח אותם חסדים עליונים יכול האדם להתקדם לאיזשהו מקום. אך התהליך הולך ומתפתח וכמוהו כסולם המונח ארצה וראשו מגיע השמימה, דילוג על שלב בסולם אינה החמצה של שלב אלא נפילה מכל הסולם...

והסכנה היא גדולה יותר דווקא בשלבים יותר מפותחים של התהליך, אם שם יהיה דילוג הנפילה תהיה קשה יותר, כואבת יותר. דילוג על שלב גבוה יכול להביא את האדם להיות בבחינת "מקצץ בנטיעות".

היסוד הוא ככי הקב"ה מביא אותנו לתהליך בכדי שנברר את כל המציאות מהסיגים שלה מה"מצרים שלה".

אדם היוצא ממצרים חשב אל ליבו שהכל נגמר, אך נשארו מ"ט שערים של טומאה, שציריכם בירור, ומכאן יוצא עם ישראל לדרך של "וספרתם לכם" .

זוהי , אם כן, הסיבה שעל הטומאות השונות אין חובה של ספירת בפה, שכן הטמא חש את מרת נפשו, הוא יודע עד כמ הוא צריך לצאת ולהיגאל מהמקום בו הוא מונח. הסכנה האמתית מתחילה, כאשר אדם מתחיל לדהור בעולם הרוח, כשהוא עמוס בפסולות וסיגים.

ולימינו אנו - אחת הנקודות הקשות, בכל תהליך שיבת ציון בדור זה הוא ההפנמה, גם ההסכמה הנפשית, לעבור תהליך, תהליך כפי שנוכחנו לדעת שהוא לא קל ולא פשוט.

אכן, אין אמונתנו נחלשת בניסים, ההפך הוא הנכון היא איתנה מתמיד, אך מבחינתנו יש לנו כעת ללכת במהלך האיטי של ה"תהליך" וממנו יבוא הנס .

ספירת העומר, מקנה בנפשנו את התובנה כי ישנו סולם המונח לפננו, יש לו תחילה ויש לו סוף, אך יש לו שלבים, ולכל שלב ושלב ישנה משמעות, ועל כן באם יום אחד שכח האדם לברך, חסר בידו המכלול של כל השלבים, הספיר אינה שלמה, ואין לו לברך עוד- כך ניתן להבין את דברי בה"ג ושאר פוסקים, שהבאנו בראש דברינו.

את הדברים אנו רואים בצורה החדה ביותר במגילת רות, אותה נקרא בחג השבועות. רות וערפה שתי כלותיה של נעמי נמצאות בפרשת דרכים האחרונה חוזרת לעמה ואילו רות אינה מניחה את חמותה.

חמותה תמהה עליה :

"וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל-עַמָּהּ וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ"

נעמי הרי כבר אמרה לשתי כלותיה:

"שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים:

הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ

אַל בְּנֹתַי כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי, יַד ה'"

ועל כן התנהגות רות אינה מובנה.

ורות משיבה אותה דבר:

"וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:

ובדבר שאלת הכדאיות, שאיננה . היא קובעת:

"בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"

רות כאומרת "אין כאן שום כדאיות ברורה, אך אני עוברת איתך את התהליך"

זוהי "אִמָהּ של מלכות בית דוד" , זוהי רות המגלה לנו את ערך התהליך. והמתמנה אותה מקבלת רות, היא בדיוק על פי פעולתה:

"וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ

וַיִּתֵּן ה' הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן"

זו פעם יחידה בתורה בה, מופיע הביטוי "הֵרָיוֹן" -, על רות המבינה את ערך התהליך, מדגיש הכתוב כי קבלה לא רק בן, אלא גם היריון-גם תהליך. כך נראית סבתו של משיח בן דוד, וכך צומחת מלכות בית דוד.

לא לכולם יש זמן לספור ספירת העומר ולברך, יש האומרים לזה לא התכוונו, יש האומרים כי בכלל "שוברים את הכלים ולא משחקים" ויש האומרים "נשב ונמתין ונראה מה יעלה בכל זה". זהו תענוג "אקדמאי", של צופה מן החוץ ולא של החווה היריון.

ומכאן למשמעות המילה "ספירה". "ספירה" היא כמו דרך, אך לא רק בתרגום לway לאמצעי ממקום למקום, אלא גם במשמעות של "מטרה" כמו הביטויים, "דרך ה', "דרך עץ החיים"- אלו מטרה לא רק אמצעי.

דרך היא מלשון לדרוך וכדריכת ענבים הנראית כעמידה במקום אך יש בה פעולה של הוצאת ייין – הוא הדין כל דרך ההולכים בה נכון –גם העמידה, כביכול, שבה יש לה משמעות.

ממחרת השבת מתחילים לספור חמישים יום, רק מי שעובר את התהליכים יכול להגיע לו' בסיוון.

יום השבועות נקרא "זמו מתן תורתינו" ומה שהתרחש בשבועות היא שמשה עלה להר, כשהתוצאה היא לוחות שבורות. הקב"ה מנסה את משה, הוא רוצה לכלות את ישראל ולהעמיד את העם מחדש ע"י משה. משה מתנגד, ואז עולה שוב בר"ח אלול להר סיני לעוד שארבעים יום.

מדוע, אם כן, ו' סיוון הוא יום מתן תורה ? הרי זה ה"פרומו של המשבר" – אך זהו גוף העניין, סופרים יום ועוד יום בכדי לדעת שעליית משה רבנו להר, היא-היא מתן תורה.

מתן תורה הוא שיהודי עושה צעד אחד לכיוון השמים, גם אם בסוף יהיו לוחות שבורים, וזה העיקר כי הוא מבין את חשיבות התהליך. הוא עשה צעד לקראת התהליך. וכל זה יהיה עד שנגיע ליובל.

ביובל הדרור יהיה לכל . טענת העבד "לא אצא לחופשי" – תהיה בלתי קבילה. וכיצד מגיעים לכך שהדרור ממלא את הארץ, התשובה היא בכך שביום הכיפורים רועשת הארץ משופרות, שכן ביום הכיפורים אחרי חמישים שנה אין אחד שאינו משתתף ביצירת החירות. כשם שעבודת יוה"כ, אינה חלול הקודש. כי בבית המקדש הכול שונה, הוא הדין ביובל, שם אנו מגלים שהכל בית המקדש. כך ביובל מעבירים שופר בבית המקדש, והכל מעבירים את השופר במדינה.

ואך מגיעים שלם ע"י "וספרת לך שבע שבתות שנים" לא כי היית במצב של טומאה אלא במצב של שמיטה, אבל אני סופר וסופר והגאולה תבוא ע"י שהעליתי את כל מ"ט השערים של העולם.

שאלנו מדוע נקראת ספירת העומר, בשם זה . הזכרנו את מחלוקת הצדוקים והפרושים. כאמור, העלנו את התמיהה על פרשנות הפרושים, על "ממחרת השבת" – מדוע מגיעים לסיטואציה של חילול שבת המוני שכזה ?

הזכרנו את דברי הרמב"ם:

""וכל כך למה ? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו חכמים שאינה אלא שבת יו"ט וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת"

ויסוד הבדרים הוא כי התורה באה להגיד שהפעולה החקלאית הראשונה הקובעת את החקלאות בא"י היא קדושה כמו עבודת הכוהנים. כשם במקדש הותר חילול שבת, ואין הוא נקרא כלל חילול שבת, הוא הדין בקצירת העומר. אך ישנם גם גבולות, שכן מרגע שנקצר העומר, אם ימשיך הקוצר ויקצור הרי הוא בבחינת "מקצץ בנטיעות" – ודינו מוות.

הנה כי כן, קצירת העומר, היא הנתיב דרכו מחזיקים מעמד אחרי היציאה מעבדות. ביום הראשון ישנו החסד שבחסד ומשם יוצאים לספור עד שמגיעים למלכות שבמלכות.

על פי דברים אלו יובן מדוע אין מברכים שהחיינו על ספירת העומר, לכל הפחות על היום הראשון. בעל העקדה אומר כיצד אפשר לברך על מצווה זו שהחיינו, שהרי אנו קוראים לזה ספירה, וכיוון שסופר נזכר בקצירה, וכיוון שאין לנו, כיצד יכול לברך שהחיינו, ובעל העקדה חותם דבריו: "שהחיינו מיבעי ליה ? קינה מיבעי ליה !"

מי שמבין שבחורבן מקדשנו אין לנו את קצירת העומר בשבת, את הביטוי לכך שהקצירה החקלאית הראשונה היא קודש, מבין מדוע אין אנו יכולים לומר ברכת שהחיינו כל ספירת העומר.

חסידים אומרים שתחילתו של התהליך הוא בסיפור יציאת מצרים זו תחילת התהליך, שם מספרים על יציאת מצרים, ומשמסיימים לספר את הסיפור מגיעים לספירה, וספרים עד שמגיע יום החמישים ומקבלים את הספר, והכל משורש של מעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

"לבנת הספיר" הוא מה שהיה שם למעלה. "לבנת הספיר" הוא לאחר משזככים את האבן זיכוך אחר זיכוך עד שנעשית כספיר.

כשסופרים את העומר, עוברים שלב אחר שלב עד שנהיים זכים כספיר, וכשמגיעים להר סיני מבקשים לראות את מעשה לבנת הספיר. כך נבנית הלֵבנָה הזאת של הספיר.

הנה כי כן,

מסיפור עוברים לספירה, מספירה לספר, ומן הספר למעשה לבנת הספיר, שהיא היא בחינת היובל, היא בחינת הדרור אליו מגיעים בסוף ספירת העומר, בו שתי ספירות אלו של יובל ושל עומר מתקנות .

ויקרא כ"ה, ח'

שם כ"ג, ט"ו

על עניינם זה של המספרים השונים, שש שבע ושמונה מובא באריכות בדברי רבותינו ובניהם המהר"ל מפראג, ואין כאן המקום להאריך.

ויקרא פרק כ"ה בתחילתו והלאה

שמות כ"א, ה'

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פ"י, ה"ד

ויקרא כ"ה, נ"ה

ביטוי המזכיר לנו את מצב הצדיקים לעתיד לבוא, "...עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"

ספר החינוך מצוות עשה שכ"ו

וגם אלו שנהגו לספור את שבעת ימי הטהרה של הנידה, זה הוא מנהג יפה בעלמא, אך אין בו חובה

ספר החינוך מצוות עשה רע"ג

במשמע יו"ט ראשון של פסח

ואם יאמר האומר והלא למדנו כי ישנה גאולת "אחישנה". התשובה בתמצית היא , ש"אחישנה" היא ביטוי לכך שישנה בֵשלות גדולה מאוד מצד עם ישראל , ועל כן אין צורך בתהליך , אך לולא זאת גאולה שבאה כשאין מוכנות לקבל אותה נקראת "גאולת חיפזון", וזו הייתה רק פעעם אחת במצרים, שכן גאולת העתיד מאופיינת בכך "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה נ"ב, י"ב). ראה עוד בהרחבה שיעור הרב לפרשת בשלח שנה תשס"ו "כי לא בחפזון"