קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ז' שבט, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת בשלח

" לא בחפזון - בין גאולת ראשית לגאולת אחרית"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

בדברו על הגאולה האחרונה, מתאר הנביא ישעיהו, במה שתהיה אחת מן הפטרות הנחמה:

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן"

ובהמשך אומר הנביא עוד:

"מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ :

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן:

פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי-נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם :

חָשַׂף ה' אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ"

ומוסיף הנביא:

"סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ--הִבָּרוּ, נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה':"

ואז אומר הנביא את הפסוק שעליו נבקש לעמוד בארוכה:

"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"

פסוק זה האחרון מתאר את הגאולה העתידית. התיאור של גאולה זו הוא מפורט ביותר. גאולה זו מתאורת בראש ובראשונה על דרך השלילה. היא, ראשית כל, אינה גאולה של "חפזון" או של "מנוסה". וההנגדה היא מאוד ברורה, לגאולת מצרים. שם מתואר:

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ"

התיאור הוא תיאור של בריחה. עם ישראל בורח מפרעה.

לעומת זאת,כאמור, הגאולה העתידה אינה גאולה בדרך של חפזון, ואינה במנוסה, וזאת מפאת העובדה "... כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה', וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". –

ניתן נא את הלב, לשני שמות ה' המופיעים בפסוק זה. שם "הויה" הוא השם ההולך בראש ("...כִּי-הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'..."), ואילו שם "אלקים" הוא השם המאסף, הוא כביכול הולך לאחרי ישראל ("...וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל")

ואנו נשאל וכי בגאולה הראשונה, גאולת מצרים, לא הלך לפנינו ה' . ועוד נשאל והלא בגאולה האחרונה ישנה גם בחינה של "אֲחִישֶׁנָּה", מהו א"כ ההבדל בין המהלך של "אֲחִישֶׁנָּה" לבין כך, שהגאולה האחרונה לא תבוא "בחפזון" ?

השאלות הנ"ל ילכו ויתבררו בהמשך דברינו.

ראש דבר, נאמר עתה את היסוד, אליו נבקש להגיע במהלך דברינו.

אנו טוענים כי כהבדל שבין יום טוב ראשון של פסח, יום בו יצאנו ממצרים לבין שביעי של פסח, בו נקרע לנו הים, כך ההבדל בין הגאולה הראשונה, שהיא בבחינת יו"ט ראשון של פסח לבין הגאולה האחרונה שהיא בבחינת שביעי של פסח.

בראשון של פסח, או בכללות במהלך גאולתנו הראשון, יצאנו ממצרים בעל כורחנו, ה' הוא שסעד אותנו. ולעומת זאת בשביעי של פסח, נעשו ניסים, אך הייתה צריכה להיות השתדלות של בני ישראל בכדי לחולל אותם, ולא סתם השתדלות אלא מסירות נפש.

או בניסוח אחר היינו אומרים כי בליל ראשון של פסח אנו באנו עדי האמונה בה', ובשביעי של פסח באנו עדי הידיעה כי גם ה' מאמין בנו.

את היסודות הנ"ל נבקש להעמיד דרך התבוננות בפסוקי פרשתנו.

לאחר מרדף פרעה בעקבות בני ישראל מתארים הפסוקים כך:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'"

פשט הפסוק, הוא כמובן, כי הנה פרעה הולך ומתקרב אל ישראל, והסכנה הולכת ונהיית מוחשית יותר ויותר מרגע לרגע. אך למקשיב היטב עולה המחשבה, שהייתה בסופו של דבר בפועל, כי פרעה, אותו רודן, אכזר ומטורף, מקריב את עמו, על מזבח שנאתו לסובב וסגידתו לעצמו. ועל כן "וּפַרְעֹה הִקְרִיב...", את מי ? את עמו שלו !

ובחזרה לענייננו.

המצוקה הגדולה, הסכנה ההולכת וסוגרת מכל עבר, מטבע הדברים מביאה את העם למצוקה גדולה ביותר, מה שמביא אותם לטעון כלפי משה רבנו:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם"

הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"

או אז משיב משה רבנו לעם ישראל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם :

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"

או אז ממשיכים הפסוקים ומתארים את דברי ה' אל משה רבנו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

הדיבור שלפנינו, אינו ברור די הצורך, ועל כך נזקק רש"י בפירושו.

רש"י מביא שני פירושים לדבריו אלו של הקב"ה. אומר רש"י:

"למדנו שהיה משה עומד ומתפלל,

אמר לו הקב"ה לא עת להאריך בתפילה כשישראל נתונים בצרה"

ופירוש שני בדברי רש"י:

"מה תצעק אליי- עלי הדבר תלוי ולא עליך ! כמו שנאמר להלן

'... עַל-בָּנַי וְעַל-פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי "

ההבנה, א"כ, היא כזו:

לאחר שאמר משה לישראל "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", פונה משה רבנו לקב"ה ועומד בתפילה לפניו.

או אז לפי פירושו הראשון של רש"י, אומר הקב"ה למשה - 'אין זה הזמן להאריך בתפילה'. ולפי הפירוש השני דברי הקב"ה הם חריפים עוד יותר, הקב"ה כאומר למשה – אני אינני צריך את התפילה שלך על עם ישראל – אני מושיע אותם בגללי, אין לי צורך שתצווה אותי על מעשה ידיי.

המשותף לשני פירושים אלו הוא כי, ישנה תוכחה על משה רבנו. לפי הראשון הדבר הוא על כך, שהוא עומד בתפילה ואינו עושה מעשה. ולפי פירוש רש"י השני התוכחה היא על כך, שמשה בכלל מתפלל, במקום שהקב"ה אינו צריך את התזכורת שלו.

ומכאן אומר הקב"ה למשה רבנו, "... דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" כשעל כך מפרש רש"י:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעו– אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם את הים"

הנה כי כן העולה עד כאן, כי במצרים כוחנו היה בתפילתנו, שם נאמר:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים "

ואילו עתה, אומר הקב"ה, למשה רבנו כי, אין זה זמן תפילה. על שוני זה והנגזר ממנו, נבקש להעמיק עוד.

על משמעותו העמוקה של הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", מביאים חז"ל כמה וכמה פירושים, הנעים מסביב לאבחנה דלעיל, כששנים מהם כבר ראינו בדברי רש"י.

וכך מצאנו במכליתא את קובץ הפירושים הבא:

"דבר אחר 'מַה-תִּצְעַק אֵלָי' – הדא הוא דכתיב (זה שכתוב): "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה-- עָדֶיךָ, כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ',

ואמר ר"י בר שלום בשר ודם (מלך ב"ו)

אם בא עני לומר דבר לפניו - אינו שומע הימנו.

אם בא עשיר לפניו - מיד שומע ומקבלו.

אבל הקב"ה אינו כן הכל שווים לפניו, הנשים, העבדים, העשירים והעניים"

ומכאן מביא המדרש ראייה לדבריו:

"תדע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני.

במשה כתוב: 'תְּפִלָּה, לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים...'

ובעני: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף...'

להודיע לך שהכל שווים בתפילה לפני המקום"

ומוסיף המדרש:

"תדע לך שכשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה שנאמר 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב' וכתיב 'וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה''.

התחיל משה אף הוא להתפלל לפני המקום.

אמר לו הקב"ה 'ומה אתה מתפלל ? -כבר התפללו בניי, ושמעתי את תפילתם ! שנאמר: ' מַה-תִּצְעַק אֵלָי'"

בכדי להבין את עוצמת החריפות שבמדרש זה נשוב נא לרגע, לרצף הפסוקים שהבאנו בראש דברינו. כזכור פרעה הולך ומתקרב לישראל או אז מתאר הכתוב כך: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'".

עם ישראל, בשלב זה, בשלב הבלבול והחרדה, מתפלל אל הקב"ה. אך מייד לאח"כ הוא מתלונן קשות אל ועל משה, "וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם". והם מוסיפים: "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"

אך אפילו תפילה זו, שהיא מבולבלת, שלאחריה באה טרוניה על משה, היא תפילה גדולה יותר מתפילתו של משה, אדון הנביאים – למדנו, אפוא, מה מעלתה של תפילת ציבור, אפילו על תפילתו של אדון הנביאים.

ואז ניתן להבין את השתלשלות הפסוקים כך:

לאחר ש"וּפַרְעֹה הִקְרִיב" – עם ישראל פונה לתפילה, המתוארת בקצרה ב"וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". השלב הבא לאח"כ הן התלונות על משה. או אז כשרואה משה את תפילתו המבולבלת של העם הוא אומר להם, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – או במילים אחרות, כעת ,אני משה, הולך להתפלל עליכם, והכל יהיה בסדר.

ואז כשהוא עומד ומתפלל לנוכח ה' אומר לו הקב"ה, "מַה-תִּצְעַק אֵלָי" – אין לי צורך בתפילה שלך, שהרי בני ישראל כבר התפללו ונתקבלה תפילתם, משום שתפילתם היא יותר גדולה אפילו מתפילתך שלך.

מהלך זה שופך אור על כל השתלשלות הפסוקים.

ומצאנו עוד במדרש:

"ר' אבטולס הזקן אומר משל למה הדבר דומה ?

לאדם שכעס על בנו וטרדו מביתו.

נכנס אוהבו לבקש הימנו ולהחזירו לביתו.

אמר לו : 'כלום אתה מבקש ממני אלא מפני בני ?

כבר נתרצתי לבני ! '

כך אמר לו המקום ' מַה-תִּצְעַק אֵלָי' כבר אני מרוצה עליהם"

והמדרש בהמשך מביא אף דברים חריפים יותר:

" רבי אומר:

אמר לו [הקב"ה למשה]: אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה [לדבר בשמך הרע לעם הזה] ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה ? 'מה תצעק אלי' ?

במילים אחרות ישנה ביקורת כלפי משה רבנו – הקב"ה כאומר לך היכן הייתה האמונה שלך בי כאשר היינו שם במצרים, עת אשר התגבר השיעבוד על בני ישראל.

עוד במדרש, אנו רואים כי הקב"ה גם חפץ להביא את ישראל לתפיסה אחרת, לשנות את אשר בליבם:

"רבי אומר

'דבר אל בני ישראל ויסעו' - יסיעו דברים, שהיו דוברים מלבן.

אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים

ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו יסיעו דברים מלבן"

ומכאן באנו עדי האמונה של ישראל, שהיא מביאה אותם לכך שהים ייבקע לפניהם:

" רבי אומר:

כדאי היא האמנה, <