בס"ד, יום ראשון ט"ז במרחשון הת'שס"ה

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת חיי-שרה

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

ארץ ישראל מאהבה

 

 

הפרשיה הראשונה בפרשתנו נעה מסביב למות שרה וקבורתה. באורח מעורר תמיהה עוסקת הפרשיה ברובה במשא ומתן על אחוזת הקבר. מו"מ המנוהל בין אברהם לבין בני חת ובראשם עפרון.

על אריכות דברים זו בעניין, הנראה כבלתי מהותי מאוחדים הפרשנים בתמיהתם וחלוקים ביישובם של דברים.

 

הראב"ע מעלה שתי אפשרויות להשיב על תמיהתנו[1]:

 

"ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל

על כל הארצות לחיים ולמתים.

ועוד, לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו לנחלה".

 

למדנו איפוא שני הסברים בדברי הראב"ע.

הראשון, "להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים", להראות עד כמה יקרה מעלתה של זו הארץ וכמה טרחות טרח אבינו הראשון לקבור את אימנו[2].

והשני, "לקיים דבר ה' לאברהם", שמשמעותו בלשון ימינו "לאשרר", דהיינו, להראות שההבטחה האלוקית על ירושת הארץ אכן מקויימת.[3]

 

הרמב"ן מביא את דברי הראב"ע ומקשה עליו בכפליים[4]:

 

"ולא ידעתי טעם לדברי רבי אברהם שאומר

 להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים,

 ועוד לקיים לו דבר ה' להיות לו לנחלה,

כי מה מעלה לארץ בזה כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקוברה?"

 

הרמב"ן מקשה בראשונה על דברי ראב"ע שאמר שטרחת אברהם בקניית מערת המכפלה מלמדת אותנו את מעלת ארץ ישראל, כי אין הדברים מוכרחים כלל וכלל. ייתכן כי אברהם קברה בארץ ישראל, שכן זה מקום מושבו, ומה מעלה זו?  או לשון אחר – לא ניתן ללמוד את מעלת הארץ מהעובדה שאברהם לא קבר את שרה בארץ אחרת, וכי היכן היה לו לקוברה אם לא בארץ מגוריו?

 

ועל תשובתו השניה של ראב"ע, שאמר, כי מפרשה זו למדנו כי דבר ה' לאברהם מתקיים והולך, מקשה הרמב"ן:

 

"דבר השם לאברהם על כל הארץ היה ונתקיים רק בזרעו".

 

לאמר – דבר ה' היה על ירושת כל הארץ, ולא רק על קריית ארבע היא חברון מקום קבורת האבות.

אמור מעתה – דבר ה' עדיין לא נתקיים במלואו ובכך מוקשים גם דברי הראב"ע בתשובתו השניה.

 

מן הסבות האלו מגיע הרמב"ן למסקנה אחרת:

 

"ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם

 שהיה נשיא אלוקים בארץ אשר בא לגור שם והיחיד

וכל העם היו קוראין לו "אדוני" והוא לא אמר להם כן

 שהיה שר וגדול וגם בחייו קיים לו "ואגדלה שמך והיה ברכה"

 ואשתו מתה ונקברה בנחלת השם".

 

לא מפאת כבודה של ארץ ישראל, איפוא, מאריכה התורה בפרשיה שלפנינו, כי אם להראות כיצד אברהם הגר הבא מרחוק, זה שיושבי הארץ לא ששו לקבלו – הולך וקונה לו מעמד של כבוד ואדנות בארץ[5].

והרמב"ן מביא פנים נוספות להסבר התמיהה שהעלינו:

 

"ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות

 באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים".

 

יש בפנינו אם כן, מסר היסטורי לאומי ראשון במעלה. במקום זה, במערת המכפלה, נחים על משכבם אבותינו, אלו שכוחנו מכוחם, עובדה הגוזרת את יחסנו למקום זה וחובת הכבוד מפאת האישים הטמונים בו.

 

ולבסוף מעיר הרמב"ן בשם חז"ל:

 

"ורבותינו אמרו שגם זה מן הנסיונות של אברהם

שביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו".

 

במשמע, שכאן בא לו הניסיון העשירי של אברהם, החותם את סדרת ניסיונותיו, ניסיונות שהלכו והופיעו נדבך על נדבך את קומתו הרוחנית התמירה של איתן האזרחי[6].

 

סיכומם של דברים הוא, כי דברי הרמב"ן והראב"ע הם חלק מפסיפס שלם של דברי ראשונים, הנארג לו מסביב לשאלה מה פשר אריכות הדברים, הסתמית לכאורה, מסביב לקבורתה של שרה.

 

אנו נבקש לבוא לדברים מנתיב אחר, פחות מודגש ישירות בפרשנים, אך העולה מדברי חז"ל במקומות אחרים.

 

אברהם נצטווה "לך-לך מארצך... אל הארץ אשר אראך". אברהם מחל במסע לארץ ישראל. את אברהם מצאנו מיישב את הארץ, נוטע אשל, ראינוהו נאלץ לעזוב בכאב את ארץ ישראל מפאת הרעב, ושב אליה.

אך בפרשיה זו לראשונה אנו נפגשים עם אברהם הקונה נחלה בארץ. זו גם הפעם הראשונה שמצאנו קנין בארץ בכלל. מה טיבו של קנין זה?

 

יתר על כן, הקנין בארץ יכול להיות בבחינת "כל המוסיף גורע", שהרי הקב"ה לא ציווה את אברהם מעולם לקנות בדמים את הארץ. לא זו, אלא שבעשיית קניין שכזה, מודה אברהם, הלכה למעשה, שהוא אינו אדוני הארץ. האם אין כאן, חלילה, ביטוי למיעוט אמונה בה'? או לחילופין מסמוס מעמדו וזכותו הריבונית בארץ מכח ההבטחה האלוקית?

המפתח להבנת מעשה אברהם הוא התובנה כי ארץ ישראל, נחלת ה', נקנית לבניו "בשתי פעימות", הראשונה היא בכח של כיבוש ומלחמה, כשעל דרך זו נעמוד בהמשך ונראה כי קיים בה ממד של כפייה ואילוץ, אצילי ככל שיהיה, אך עדיין ללא יכולת קיבולת נפשית.

והשניה היא בכח של קניין.

 

ולביאורם של דברים:

חז"ל בבראשית רבה, בזיקה לקניין יעקב את חלקת השדה שבשכם, חלקה שלימים תהיה קבורתו של יוסף – נזקקים לטיבם של מספר קניינים שנעשו בארץ. דברי קודשם של חז"ל מקבלים משנה תוקף וחשיבות בימינו אנו, במלחמתנו באותם ארורים המבקשים לגרשנו מארצנו.

 

חז"ל סומכים דבריהם על הפסוקים הבאים[7]:

 

"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה: ויעקב נסע סכתה

ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות:"

 

יעקב, לאחר המפגש עם עשו אחיו נוסע לסוכות, ומשם הוא ממשיך הלאה:

 

"ויבוא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען

בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר:

 ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו

מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה:

 ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל א-להי ישראל:"

 

יעקב קונה, אפוא, את "חלקת השדה אשר נטה שם אהלו".

וכקניין הראשון של סבו, כך בקניינו שלו מוזכר בפרוטרוט שם הקונה, ושם המוכר וגובה התשלום.

נזכור נא, כי יעקב נמצא אז, כאברהם, בעוצמה אדירה בארץ, וכדברי הפסוקים בהמשך[8]:

 

"ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם

ולא רדפו אחרי בני יעקב:"

 

דבר המזכיר לנו את מעמדו של אברהם בארץ, עת עשה את הקניין, וכדברי בני חת אליו: "נשיא א-להים אתה בתוכנו".

לנקודה זו נודעה חשיבות מרובה, שכן היא תאיר לו באור בהיר את טיבו של הקניין.

מכל מקום, חז"ל מכתובים אלו, יוצאים לעסוק בקניינים הנוספים שנעשו בארץ.

וזה לשון מתק דברי חז"ל[9]:

 

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה.

 אמר רבי יודן בר סימון: זה אחד משלושה מקומות

 שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם".

 

במשמע, שעל כל הארץ יכולים הם להתווכח עם ישראל, כי זו אינה שלהם. אך על אותם ג' מקומות "אין הם יכולין להונות[10] את ישראל" כי גזולים הם בידיהם.

 

"ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף.

מערת המכפלה דכתיב "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון".

בית המקדש דכתיב "ויתן דוד לארנן במקום וגו'".

וקבורתו של יוסף "ויקן את חלקת השדה" יעקב קנה שכם".

 

דוד, איפוא, עושה גם הוא קניין בארץ.

 

וכאן נרחיב קימעא את הדברים:

הרקע לקניינו של דוד בארץ, קניין מקום המקדש, מופיע בסוף שמואל ב' ושוב בדברי הימים. שם מתואר כיצד מבקש דוד לערוך מפקד בעם ולמנות את ישראל, דבר האסור מכל וכל[11], שכן את ישראל מונים על ידי מחצית השקל, ומעולם לא באופן ישיר. מכל מקום, דוד עורך את המפקד ולאחריו ליבו נוקפו, והוא ניגש לשאול בגד הנביא. האחרון מודיעו כי חטא גדול חטא, ועונש כבד לא יאחר לבוא על ישראל. ואכן, באה לה מכת דבר קשה על ישראל, מכה המראה באופן ברור כי מכה זו מאת ה' היא, ולא מידי אדם.

דוד המבקש לעצור את המגפה פונה אל גד הנביא, ואז נושא דוד את עיניו ומחל לו הסיפור הבא[12]:

 

"וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד

בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו

נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם:"

 

דוד, המבקש כל ימיו לחבר ארץ ושמים רואה את מלאך ה' כשחרבו שלופה בידו, החוצץ בין שמים לארץ.

 

ואז אומר דוד:

 

"ויאמר דוד אל הא-להים הלא אני אמרתי למנות בעם

ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו

 ה' א-להי תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה:"

 

דוד טוען, אפוא, כי הוא האשם ועל כן אם יש למישהו להיענש הרי שזה הוא וביתו, אך בעם ה' "לא למגפה".

ואז מוצע הנתיב להפסקת המגפה מעל ישראל:

 

"ומלאך ה' אמר אל גד לאמר לדוד

 כי יעלה דוד להקים מזבח לה' בגורן ארנן היבוסי:".

 

גורן ארנן[13] היה על הר המוריה. עיר זו, ירושלים, שהייתה בעבר תחת ריבונותו של היבוסי, נכבשה על ידי ישראל אך ההר העומד בראשה נשאר "בידיים פרטיות", של ארנן ובניו.

ניתן נא את הלב, כי אין ה' מצווה את דוד לקנות את גורן ארנן, כי אם להציב שם מזבח, וכך תיעצר לה המגיפה.

ודוד ניגש לעשות את דבר ה':

 

"ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה':"

 

מלאך ה' נגלה גם לארנן ולבניו:

 

"וישב ארנן וירא את המלאך וארבעת בניו עמו מתחבאים

וארנן דש חטים:"

 

 

וכאן באה לה הפגישה בין דוד וארנן:

 

"ויבוא דוד עד ארנן ויבט ארנן וירא את דוד[14]

ויצא מן הגורן וישתחו לדוד אפים ארצה:

 ויאמר דוד אל ארנן תנה לי מקום הגורן ואבנה בו מזבח לה'

 בכסף מלא תנהו לי ותעצר המגפה מעל העם:"

 

דוד מבקש, א"כ, לקנות את גורן ארנן "בכסף מלא".

ועל כך משיב לו ארנן:

 

"ויאמר ארנן אל דוד קח לך ויעש אדוני המלך הטוב בעיניו

 ראה נתתי הבקר לעולות והמורגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי:"

 

ארנן המכיר בריבונותו ובמלכותו של דוד, מציע לתת את כל נחלתו ועליה הבקר והחיטים לדוד, חינם אין כסף.

אך דוד מסרב[15]:

 

"ויאמר המלך דוד לארנן לא כי קנה אקנה בכסף מלא

 כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולה חנם:"

 

ואכן:

 

"ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות:"

 

אותם שש מאות שקלי זהב, המהווים סכום דמיוני יחסית לערכו הממוני של גורן ארנן, הם כנגד שישים ריבוא ישראל, אותם מבקש דוד לפדות.

ומכאן ניגש דוד לבניית המזבח, כדבר ה' אל המלאך:

 

"ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות  ושלמים ויקרא אל ה'

ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה:"

 

דבר המביא מייד את התוצאה הרצויה:

 

"ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה:"

 

ומכאן מחל לו מעמדו של המקדש שעתיד להבנות בימי שלמה:

 

"בעת ההיא בראות דוד כי ענהו ה' בגורן ארנן היבוסי ויזבח שם:

 ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה

בעת ההיא בבמה בגבעון: ולא יכול דוד ללכת לפניו

לדרוש א-להים כי נבעת מפני חרב מלאך ה':

 ויאמר דוד זה הוא בית ה' הא-להים וזה מזבח לעולה לישראל:"

 

ושוב נאמר חזור והדגש, אין דוד מצטווה על ידי הקב"ה לקנות את גורן ארנן, ולא זו אלא שדוד מכח סמכותו יכול "להפקיע" את אותה שדה והדבר אף היה ברצון ארנן [שמיוזמתו הציע זאת] אך דוד מתעקש לקנות את גורן ארנן ומנהל עימו חילופי דברים, על אף שבאותה שעה המגפה משתוללת לה והזמן משחק לרעתו [כלשון ימינו], ולכאורה יכול היה דוד לקחת את הגורן ולאחר שהייתה נעצרת לה המגפה – לשוב ולדון בעניין, ובכל זאת אין הוא עושה כן.

 

תמצית דברים אלו היא המכנה המשותף לכל אותם ג' קניינים. שלושתם נעשו כשידם של אבותינו ודוד הייתה על העליונה, לא הייתה כל התנגדות מצד בעל המקום, ואדרבא – אצל אברהם ודוד הוצע הנכס ברצון, חינם אין כסף. ובכל זאת ישנה התנגדות מצד אישים אלו והתעקשות על תשלום של כסף מלא ללא כל הנחות.

כל אלו מחייבים הבנה.

 

לצערינו, ולדאבון ליבנו, דווקא באותם ג' מקומות נלחמים בנו יושבי הארץ בכל עוז ודווקא עליהם טוענים הם בעלות מוחלטת ללא פשרות. על אלה חשכו עינינו, על קברו של יוסף הצדיק השרוף והבזוז, שכל המבקש ראות פניו יש בידו הרשות פעם בחודש להתגנב בחסות החשכה, באבטחה כבדה, כגנב במחתרת. וקברי אבותינו שמנועים אנו ברוב ימות השנה לבוא עדיהם. ועל הכל – בית מקדשנו, בית חיינו, ליבה הפועם של ארצנו הקדושה שאוייבינו מבקשי נפשנו חונים בו.

וכעתה כן בעבר, מקומות אלו היו השדה בו התנהלו הקרבות הקשים בארץ, כבר בימי יהושע מתנהלת מלחמה הגדולה בארץ כנגד מלך ירושלים אדוני-בזק, המרכיב קואליציית מלכים ביניהם מלך חברון ועולה על יהושע למלחמה, כשאז ברור שהמלחמה היא על ירושלים. ועוד קודם לכן על שכם מתנהלת מלחמה בין בני יעקב ותושבי הארץ, וגם חברון לא הייתה עיר "ידידותית "במיוחד" די לנו לזכור כי היא הייתה המושא לפחד המרגלים, עת אמרו "וגם את בני הענק ראינו שם".

 

כל אלו מעצימים עשרת מונים את הצורך להעמיק בדברי קודשם של חז"ל.

 

יסוד הבנת הדברים יתברר לנו מכח ראייתה של המציאות בת ימינו, והתמורות והתנודות העצומות המתחוללות בה.

 

דברים בעלי תוכן יסודי בחיים נקנים בשני נדבכים זה על גבי זה. הראשון מכפייה והשני מאהבה.

בהר סיני למדונו חז"ל כי "כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית". תוכן דברי חז"ל אלו, הוא שבאותו מעמד עליון ואדיר, מעמד של גילוי אלוקי עצום, בו נפקחות העינים הרוחניות והאמת מהדהדת לה מקצה העולם ועד קצהו, במעמד שכזה, ישנו ממד של כפייה. אין הכוונה כפייה במובן השלילי של המילה, אלא כפייה בקבלה הנפשית. במשמע – אין האדם יכול לכפור ולהתעלם מעוצמת האמת שלנוכח עיניו. אך דא עקא, שמכיוון שהתהליך העליון הזה שוטף את הנפש מבלי שזו יכולה להפנים אותו – יכולה לבוא לה התרסקות קשה בעקבותיו, ואכן כפי שקרה לחלק מהעם, רק ארבעים יום לאחר הגילוי האלוקי האדיר נפלו "מהאיגרא רמא" של הגילוי האלוקי, ל"בירא עמיקתא" של צחנת העבודה זרה שבעגל.

 

בהכרח תהליך של היחשפות לגודל עצום, לתובנות אמת הנוקבות תהומות, מחוייב לעבור תהליך חינוכי הבא לידי ביטוי בהפנמה הנפשית. זהו עניינם של היום והלילה במובן הרחב של המילה, היום מהווה את הביטוי להתקדמות, והלילה את ההפנמה הנפשית.

 

זהו גם אופיו של תהליך, כתהליך הנישואין. תחילתו נובעת מכפייה מסוימת, או מכפיית היצר המכריחה את האדם לבנות את ביתו, או מכפיית הרגש המניע אדם לבקש בת-זוג ובת-שיח במובן הרחב של המילה. אך אז לאחר הנישואין מתחיל לו תהליך ההפנמה והבניין, בו הקשר הזוגי נהפך ליותר ויותר פנימי, נפשי ועמוק[16].

 

אמור מעתה – שני שלבים בבניינה של הנפש: הראשון כפייתי במהותו, והשני – בחירתי-הפנמתי.

שני שלבים אלו מייצגים את המעבר מהבנה בוסרית וקשר בממד של אילוץ מסויים[17] לבין ההבנה וממילא חיבור עמוק, נפשי, עצמי.

זהו טיבו, איפוא, של הקניין. הקניין מראה שייכות וזיקה פנימית לדבר הנקנה[18].

 

ומכאן נבוא לתהליך האלוקי-היסטורי אותו עובר עמנו ממש ממש בימים אלו, בעת התחיה והשיבה מחדש לציון.

 

לארץ ישראל הגענו ברובנו כי היינו כפויים. גיא ההריגה האירופאי שהעלה בסערה השמיימה שליש מבני עמנו, ואותה שנאת ישראל בכל אתר ואתר, דחפה את העם המוכה והחבול לחפש לו "מקלט בטוח", כלשונם המוצהרת של ראשי התנועה הציונית.

והנה קמה לה באורח פלאי על גבי חורבותיה של השריפה הגדולה וגיא ההריגה האירופאי – המדינה היהודית בארץ ישראל. עם ישראל שב למדינה, ממלכה וריבונות בארצו הקטנטונת. הכרזת העצמאות הביאה בעקבותיה, מלחמה קשה עם מספר מדינות ערב, והנה, פלא עצום !, הפליטים המדולדלים הדפו את אותם מרצחים הקמים עליהם ועל המדינה לרוצחה נפש.

 

אך נהר הגאולה לא הפסיק את מרוצתו ועברו להן רק מספר שנים, תשע-עשרה במספר, והנה מושא חלומותיהם של ישראל לדורות שוחרר. המילים שהיו אך מספר ימים קודם כחלום בלתי מושג, מילים כמו "ירושלים", "כותל" ו"חברון" – הפכו לממשות. על אף נסיונותיהם של פרנסי המדינה דאז למזער את הנצחון, ששטף בגלים אדירים, לא עלתה בידם. על אף שמדינת ישראל לא הייתה מעונינת בכל עימות עם הממלכה הירדנית, קורא הדורות, שהניע את גלגלי הגאולה, כפה על בניו את המלחמה לשחרור מקום הקודש והמקדש, ומקום מנוחתם של ישני חברון.

 

אומות העולם, שרגע קט (במונחים היסטוריים ואף במונחים רגילים) גרשנו מקרבם – פערו את פיהם וזעקו "גזלנים אתם"! במשמע – אין לכם זכות על אדמות אלו, אלו אדמות כבושות, הם אינן שלכם!

ומה אנו משיבים להם?

אנו משיבים להם את התשובה שרש"י לימדנו בראש התורה, תשובתו המפורסמת של רבי יצחק:

 

"אמר ר' יצחק – לא היה צריך להתחיל את התורה

 אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל,

 ומה טעם פתח בבראשית?

משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".

 

ואז באה לה הטענה הכל-כך ידועה, הכל-כך נשמעת והנאמרת חזור ואמור בימינו אנו:

 

"שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם

 שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם

 כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה

ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם,

 וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

 

ואנו נשאל – ומה תשובה היא זו?

ונשיב,  כי יסוד התשובה הוא בראש ובראשונה לעצמנו – אכן בארץ ישראל היו שבעה עממים, ואנו באנו וכבשנו אותה מכח דבר ה' לנו, מכח שהיא נחלתנו ובית חיינו. ואם התמהמהנו או מתמהמהים אנו הרי שההשגחה מזמנת לנו תהליכים של כפייה המחייבים אותנו לנחול את זאת הארץ.

 

אך עד כאן ישנו הרובד הראשוני בלבד, הרובד הכפייתי. בכדי להפנים באמת כי זו ארצנו, לא מפאת שהיא "מקלט בטוח" וממילא לראות בציונות כתנועה הבאה למצוא הצלה לעם נרדף, כי אם תהליך אלוקי בו "גור אריה יהודה קם לתחיה"[19], כאן נדרש תהליך של הפנמה, תהליך של חיבור פנימי מלמטה למעלה. כאן נצרכים לנו אותם ג' מקומות שניקנו בארץ ישראל מיוזמתנו, ברצוננו, גם כשידינו הייתה על העליונה, גם בזמן, שיכולים היינו לקבלם חינם אין כסף.

 

אכן, על אותם מקומות מתנהלות המלחמות הקשות ביותר מאז ומעולם, אך היא הנותנת, דווקא באותן מקומות מתברר הקשר העמוק ביותר שלנו אל הארץ, כקשר שבין איש ואישה, בן אדם ואדמה.

על אותם ג' מקומות אין הגויים יכולים להונות את ישראל, כשהונאה זו משמעותה הונאת דברים, לאמר, שהארץ הזו, שבשליטתנו אין היא באמת שלנו. דבר היכול למסמס את כל זיקתנו אל ארץ ישראל. כאן נודעת חשיבותן  של אותם ג' מקומות שניקנו "בכסף מלא" (כלשון הכתובים), היוצרים את החוסן הנפשי, האמוני, המראה כי אנו מחוברים באמת אל זאת הארץ.

 

וכאז כן עתה, במלחמת ששת הימים, עת כפה עלינו הקב"ה "הר כגיגית" את ארץ ישראל, היו שני אישים חשובים ביותר בציבוריות הישראלית שעסקו בשאלה, "ומה עכשיו".

הראשון, מצביא גדול, כבר תיכנן במהלך המלחמה כיצד "מתפטרים" מכל ה"שטחים הכבושים", הייתה בידו המחשבה כי אין אנו מסוגלים להתמודד עם המציאות החדשה.

 

ואילו אחר, ישראל אלדד ז"ל, כתב בלשון זו:

"מלחמת ששת הימים הייתה קפנדריה היסטורית, ועל קיצורי דרך – משלמים בהמשך..."

 

פרופ' אלדד ז"ל הבין את גודל הרגע והבין כי העם קיבל מתנה שהיא מעל ומעבר לכל חלומותיו וישנו חשש אמיתי, שאין ביכולתו להכיל את העוצמות האדירות הנפשיות, הלאומיות, הנגזרות מנצחון זה.

 

חמש עשרה שנה לאחר מלחמת ששת הימים, כתב איש ציבור חשוב, בנו של אחד מהמצביאים הגדולים, מאמר תחת הכותרת המזעזעת: "תשכח ימיני!". במאמר זה ביקש, אותו אדם, להראות את השבר הנפשי שחל בו בעקבותיה של אותה מלחמה.

כותב הכותב, שבזמן המלחמה היה סטודנט באוניברסיטה העברית, שעד לאותה מלחמה, ירושלים, הייתה מושא לחלום, הר הבית היה גם הוא חלום, זו הייתה מעין תחושה פרדוקסלית של חוויה גלותית[20] בתוך המדינה העברית. והנה, החלום הופיע בבת אחת, בעוצמה אחת, תוך שהוא מזעזע את אושיות החיים". בחתימת דבריו מבקש הכותב מאלה שהיה בידם להכיל את הופעת החלום הזה לבוא לדבר עימו, משום שהוא אינו יכול, ומסקנתו, כי יש להיפרד מאותו חלום.

 

הארכנו בדברי ימי עמנו בעת האחרונה בכדי להעמיק את התובנה, שהשלב בו אנו נמצאים הוא קניינה העמוק של ארץ ישראל, לא בכפיה אנושית , אף לא באלוקית, אלא באהבה, בחיבור ובהפנמה עמוקה.

 

כעת הגיע השלב להראות את אהבתנו שאינה תלויה בדבר לאדמתה, ולעפרה של זאת הארץ. ומי יודע אם לא לעת כזאת אנו שומעים בעוצמות הולכות וגוברות את המילה "התנתקות".

 

זו העת בה יובהר לנו כי בוחרים אנו להתחבר, לא מפאת כי מוכרחים אנחנו, אלא כי אוהבים אנחנו. כעת הגיעה השעה כי אנו נעשה "קניין" בארץ ישראל, קניין של אהבה וחיבור, קניין בין אדם ואדמה.

זהו לב ליבה של הסוגיה, היכולת שלנו לבוא פנים אל פנים אל אחינו אהובינו, גם אלו שדעתם אינה כדעתנו, ולהתחבר עמם מחדש, באהבה ובאמונה, להביא את עצמנו מחווית הכפיה האלוקית, העליונה, הנפלאה של התהליך האלוקי של תחיתנו הלאומית ופדות נפשנו, אל שעריה של ההפנמה של "הקניין" במובן הרחב של המילה.