בס"ד, יום ראשון, כ"ט סיוון, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון - לפרשת חקת [סו-32]

"בין שבר לשבר" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

חודש תמוז שאנו מצויים בפתחו הוא חודש שצריך ללמוד בו את "סוד השבירה", ובהקשר זה גם פרשת חוקת ענינה הוא לימוד השבירה.

ולמה הכוונה באומרנו  "ללמוד את השבירה" ?

 

אילו זוכים היינו, היה נקבע חודש תמוז כחודש שבמרכזו היינו מקבלים את התורה, זו הייתה התוכנית המקורית. ביום י"ז בתמוז נסתיימו אותם ארבעים יום בהם היה משה רבנו על ההר, אך אז בא לו השבר הגדול של מעשה העגל. הכלים – עם ישראל, טרם היו מוכנים להכיל את אורה הגדול של תורה וכך הפך יום י"ז בתמוז ליום חטא העגל ושבירת הלוחות.

וכך עוד במשך ההיסטוריה. יום י"ז בתמוז הוא היום בו נשברו החומות ונבקעה העיר.[1] סודו של יום זה הוא השבירה. למתבונן באירועים קשים אלו, עולה תמונה כיצד הכול נשבר ומתרסק אך כבר הבטיח לנו הנביא בשם הקב"ה כך:[2]

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"

 

כש"צוֹם הָרְבִיעִי" – הוא יום י"ז בתמוז. הנבואה מתארת כי המציאות תתהפך לטובה ועל כן בכדי להבין את המצב המתוקן, יש להבין מה היה קלקול. לצורך מכיוון שביום ט' באב נחרב הבית הרי שבט' באב ייבנה הבית, מכיוון שביום ט' באב גם בכו המרגלים ומאסו בקדושת הארץ  הרי שבהיפוך יהיה יום ט' באב ליום בו יבינו את קדושת הארץ.

אך מהי "ההתהפכות" של יום י"ז בתמוז ?  מהי ההתהפכות של "שבירת החומות והבקעת העיר"

 

הזכרנו בעבר, כי ההתהפכות של שבירת החומות איננה שלעתיד לבוא ייבנו החומות מחדש, שהרי אין אנו רוצים כלל חומות מסביב ירושלים וכדברי הנביא[3] "... פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" כשהחומה שתהיה מסביבה  - הוא הקב"ה: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ"

 

מהו, א"כ, התיקון של "שבירת החומות" של "הבקעת העיר" ?

הפורענות שהייתה ביום י"ז בתמוז היא שהחומות הובקעו מן החוץ ואויבנו תפסו אותנו בקלקלתנו. התיקון יהיה שהחומות תיפרצנה מבפנים וירושלים תתפשט עד דמשק.

משום ש"שבירה" יכולה להיות חיובית ביותר – אם היא באה מן המקום הנכון. יום יבוא והחומות הסוגרות בין ירושלים לבין העולם המחכה לחזון של "...כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים"[4], יבוא יום ואותם אויבים שביקשו להראות כי אין אנו שייכים לכך – יתבדו, והחומות תשברנה אך הפעם לכיוון הנכון.

 

באופן טבעי חודש זה הוא בבחינת חודש ה"אתהפכא" –חודש ה"היפוך". יש בכוחו להפוך מציאות למציאות אחרת. ומכיוון שהיה בכוחו להפוך את יום י"ז בתמוז מיום קבלת התורה ליום שבירת הלוחות, הרי שצריכים אנו להאמין כי יש בכוחנו להפוך את יום י"ז התמוז ליום אהבת התורה .

נזכיר לעצמנו כי אלולא חטא העגל היינו נכנסים לארץ ישראל עם משה רבנו. ואם בחודש זה התהפך הכול לרעה הרי שגם בחודש  זה נשוא את הסגולה להתהפכות לטובה .

זוהי הוראתה של המילה  שֵבֶר – מחד שֵבֶר הוא מלשון חורבן והתרסקות אך מאידך שֵבֶר הוא גם תקווה, על דרך הפסוק,[5]

"וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת"

 

משבר הוא מחד מקום נפשי בו חש האדם כי הוא "הגיע עד קצה יכולתו", אך מאידך משבר  הוא  המקום בו מתיישבת היולדת ללדת, על דרך הפסוק: "...כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה:"[6]

 

גם ה"משביר" אינו  זה ששובר והורס אלא זה הזן והמפרנס, כך נקרא יוסף הצדיק:[7] וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ..."

חודש תמוז בא לגלות לנו יסוד עמוק, שאלמלא הגענו עד השֵבֶר –היה חסר כוח בגילוי הכוח הפנימי והאמיתי, - חסר היה בנו הכוח לשבת על ה"מַשְׁבֵּר" – היכן שהיולדות מתיישבות – ולגלות מתוכינו את העוצמות הגנוזות בנו.

חטא העגל אמנם הוריד את עם ישראל מדרגת הלוחות הראשונים – שהיו עליונים, שנתנו בקולות וברקים. אך בעקבות שֵבֶר זה עלה עם ישראל ממקומו הנמוך לקבל את התורה, שהיא המתאימה לו על פי נפשו.

י"ז בתמוז הוא יום שעל אף הנפילה הנוראה, בכ"ז ממנו מתחילה התנועה מלמטה ללמעלה, עד שבאלול יעפיל העם, משה יעלה בפעם השנייה אל ההר וירד כשעימו הלוחות השניים. אך הפעם העם יוכל להכיל אותה. בפעם זו הוא אינו עולה, בקולות וברקים, אך הוא עולה מהמקום האמיתי, שהעם מצוי בו.

 

הנה כי כן, שבר איננו כיליון, אלא ריסוק לאברים אברים עד שכל איבר נעשה מוכר, עד שהמציאות מתפרטת לה ומשם מתחיל לו שלב העלייה. השֵבֶר הוא חסד הוא המקום שממנו אפשר להתחיל לשוב אל המקור – הוא שמסיר את הלוט ומראה את המציאות כפי שהיא, ואת משענה היחיד . כל עוד אין את השבר, עלול האדם להשלות את עצמו כי הוא מצוי במקום גבוה יותר ממקומו האמיתי. הוא אינו עסוק בלשוב, בלנוע קדימה – משום שהוא חי בטשטוש, בחוסר ידיעה אמיתית של מקומו, וכשאין אדם יודע מהיכן הוא בא, והיכן הוא מצוי הוא גם אינו יודע להיכן הוא הולך.

אדם שכזה עלול ועשוי להמשיך לחות בזיוף, ועל כן יש בשבר ברכה גדולה. שם מתגלה הקב"ה, משום שהוא המביא את האדם לשבר בכדי שהלה ישב על המשבר ויגלה כי יש בו כוחות של משביר גדול, וכדברי הנביא :"הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה'..."[8]

 

אם את השבר עושה אותו סתם מאן דהוא ייתכן מאוד ומשבר זה לא יבנה מאומה, אך אם למעלה מן השבר נמצא הקב"ה, המלווה אותנו גם בשבר וגם במשבר – הרי שתכלית השבר הוא להעמיד לפננו את מקומינו האמיתי ומשם להתחיל לשוב ולעלות. אמת היא שלא כל העם חטא בעגל – אך כנראה שהשבר היה נצרך משום שעם ישראל מבחינת מקומו הנפשי היה בבחינת לוחות שניים ולא לוחות ראשונים.

מרתקת היא העובדה כי כי על הפסוק החותם את התורה:[9]  "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:" מפרש רש"י:

"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת:"

 

שבירת הלוחות היא היד החזקה של משה רבנו.[10] המילה איתה חותם איתה את התורה היא "ששברת" – השבירה . משם הכל מתחיל.

החסידים אומרים שאילו היינו זוכים לקבל את הלוחות הראשונים – לא הייתה שכחה בעולם – אם לא הייתה שכחה לא היה צריך לחזור לא הייתה התחלה, אמר לו הקב"ה יישר כוחך ששברת ועכשיו נתחיל שוב מבראשית. זו אמירה עמוקה מאוד –ויסודה הוא כי על אף שלכאורה היינו במדרגה גבוהה יותר בה אין צורך לחזור –אך מדרגה זו עדיין לא הייתה אנחנו.

 

לימוד סוד השבירה הוא יסוד חשוב מאוד לחיי האדם, ואת זאת נבקש להראות גם בזיקה לפרשת חוקת .

פרשה זו מכילה משברים רבים, בפרשה זו כמעט כל מה שהורגלו אליוישראל במשך היותם ארבעים שנה במדבר – נשבר. בפרשה זו מגיע עם ישראל בשנת הארבעים שלעריה של ארץ ישראל, ומשם מתחילים להתרחש אירועי המשבר:[11]

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:"

 

זו פעם  הראשונה שהעם אינו חונה אלא יושב , לא "ויחן", אלא "...וַיֵּשֶׁב הָעָם..." - הנה שוב חונים קרוב לארץ, ועוד מעט יפנו למלך אדום ויבקשו לעבור בארץ, ושם מתה מרים.

 

בר"ח ניסן לפני ארבעים שנה – אמר הקב"ה למשה ואהרון "החודש הזה לכם" בשנה שאח"כ סיימו את מלאכת המשכן. בר"ח ניסן של שנת הארבעים מתחילים כל המשברים,ב ר"ח ניסן מתה מרים. בר"ח אב ימות אהרון הכוהן:[12]

"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר:

יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:"

 

וביחד עם מותם של מרים ואהרון מסתלקים הבאר וענני הכבוד, המלחמות תוכפות, ואח"כ תבוא  ההסתבכות של ישראל בעוון הזנות עם בנות מואב. על מפתן הכניסה לארץ הכל משבר אחד גדול, שההקדמה אליו היא פרשת פרה אדומה.

פרשייה זו של פרה אדומה, במבט ראשון אין ברור מדוע זה מקומה – לכאורה היא שייכת לספר ויקרא. היא מעין ציווי המצוי לו בתווך, בין מעשה קורח – שאין ברור באיזו שנה בדיוק מארבעים השנים הוא התרחש לבין שנת הארבעים, והנה הציווי הבא:[13]

פתאום פרק שלם בו\ין מעשה קורח לבין בואם של ישראל למדבר צין. ובמה הוא עסוק :

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:"

 

הביטוי "זאת חקת התורה" הוא ביטוי מיוחד,  ובהמשך ישנם עוד ביטויים מיוחדים, המחייבים הבנה:

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:"

 

אלו ביטויים יחודיים. המרמזים במעט על טיבה של פרשייה זו.

היסוד העולה מפרשיית פרה אדומה הוא יסוד עצום. כהקדמה לשנת הארבעים מלמדת אותנו התורה כיצד אפשר להיטהר מן המוות, על כל הופעותיו, על כל משבריו.  בשנה זו המובילים הגדולים של ישראל במדבר ימותו , ומלחמות גדולות תתרחשנה.  ההקדמה לכול זה היא פרשיית פרה אדומה,  האומרת כי יש סוד בעולם של ההתהפכות וכי ניתן לטהר את העולם הזה מהמוות שלו.

את שנבקש ללמוד מפרשת פרה אדומה על הטהרה ההלכתית מהמוות –  יהיה תפקידם של בני ישראל ללמד  את כל העולם,  מטומאת המוות העולמית, מכל אותם עיוותים הקיימים בעולם מכל אותן החמצות.

מרתקת היא העובדה, שכשאנו קוראים את פרשת פרה, שהיא מארבע פרשות אנו מפטירים בדברי הנביא יחזקאל, הקודמים לחזון העצמות היבשות. וכך אומר הנביא:[14]

"בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי:

וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ:

וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים:

וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ:

וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה:

ומכאן אומר הקב"ה:

"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם:

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:

 

וכיצד תתרחש הטהרה ?

"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:

וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:

וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:"

 

הנה כי כן – יסוד מפלא לפנינו הפטרתה של פרשת פרה עוסקת בקיבוץ גלויות, שם יבטל המוות המצוי לו בעולם. 

וביתר הרחבה:

אם נבין את קיבוץ הגלויות כעניין טכני, בו עם מבקש מקלט מדיני,  הרי שלא באנו עדי תפקידנו האמיתי. קיבוץ גלויות הוא שיבתנו למקומנו  האמיתי וממלא, לחיים חדשים בהם אנו יכולים לחיות ולגלות את כוחנו, בחינת תחיית המתים. אך בכדי לחיות חיים של עומצה הנובעים מתוכינו פנימה יבואו להם המשברים של שנת הארבעים. בשנה זו יסתלקו הכוחות הגדולים, ובמובן מסויים זהו סוף שבירת הלוחות הראשנים – עתה יצטרך עם ישראל לגלות כי הכוח קיים בתוכו פנימה. בתחילה יהיה קשה לעם ישראל להפנים את זאת , אך אט-אט הדבר יחלחל. כל למשל במות אהרון

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר:

יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:

 

בכדי להבין את המשבר הנפשי העובר על העם נזכור כי ציווי זה בא לאחר חטא מי מריבה ולאחר הסתלקותה של מרים הנביאה.

ואז הציווי:

"קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:

וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:

 

נצייר נא בעיננו איזה מעמד קשה זה בו משה אהרון ואלעזר עולים אל ההר ואהרון אינו שב ממנו עוד: את זה בעיני רוחינו הדבר קשה:

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה:

וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:

 

ותגובת ישראל:

"וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:"

 

כשאת חוסר יכולתו של העם להכיל את סילוקו של אהרון מתאר רש"י במקום:

 

ויראו כל העדה וגו' - כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן. אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות. מיד בקש משה רחמים"

 

ומה היו הרחמים ?

 

"והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו:"

 

ה"רחמים" שקיבל העם היו להבין את השבר, להבין כי אלעזר קם תחת אהרון. הרחמים הם לקלוט את הכוח האדיר שנשאר עִמָם, בתוכם  והדחף לגלות אותו באתערותא דלתתא.

 

תחילתה של פרשה זו הוא במצווה האומרת כי יש כוח להיטהר מן המוות, יש לנו כוח להתמודד עם מה שנראה כבלתי ניתן להתמודדות, אך זה יגיע מתוך המוות - מתוך השבר. "זאת התורה אדם כי ימות באהל" –זה המפתח להבנת הכול.

 

ביטוי עצום ליכולת ההתמודדות העצמית, ליכולת הבניין הנובעת מלמטה ללמעלה , יתואר בבוא ישראל לנחל ארנון: [15]

 

"וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:

מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד:

מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:

וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:

וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם:"  

 

ומה קורה שם  ?

"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:"

 

אלו ששרים במעמד זה הם ישראל בלבד. אהרון ומרים אינם מצויים עוד, אך גם משה שעודינו בחיים אינו שר – עתה עם ישראל שר.

למעשה תקופת המדבר תחומה בשתי שירות גדולות הראשונה בשירת ים סוף[16] של "...אָשִׁירָה לַיקֹוָק כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" ובשירה האחרונה של "...עֲלִי בְאֵר...".

 

את השירה הראשונה לא היה ניתן לשיר אילולא שקפצנו, אך גם לאחר שקפצנו במסירות נפש למימי ים סוף אין זה אומר שאנו קנינו קניין של קבע את דרגה זו בנפשנו. ואת זאת רואים מיד בפסוקים הבאים לאחר שירה גדולה זו:[17] "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף..." – העם לא רצה לנסוע משם משום שהוא היה עסוק באיסוף שלל המצרים שהים פלט.[18]  

 

והנה לאחר ארבעים שנה – באה שירה קטנה, לא כשירת הים, שאפילו כתיבתה של זו האחרונה בתורה היא מיוחדת , "לבנה על גבי אריח",[19] שירת זו של  "...עֲלִי בְאֵר...", היא שירה הכתובה בצורה רגילה בתורה.  וכאן נעוץ לו יסוד ההבדל:

שירת הים הייתה ביטוי לכך שהקב"ה ירד והעולם למטה ראה, שירת הבאר היא איך ישראל עלו והתנשאו מכוח עצמם לגבהים כאותה באר העולה מלמטה.

 

ומכוח מה  היה לישראל את כוחם מצד עצמם להתנשא לגבהים שכאלו ?

את זאת הפסוק מגלה:[20]

"וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה

 אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם:"

 

את זאת הם קבלו מכוח  "...אֱסֹף אֶת הָעָם.."

תפקידו האחרון של אדון הנביאים, הרועה הנאמן, משה רבנו הוא לאסוף את העם, לגלות לו את עוצמותיו -  את מי שהוא.

 

חז"ל אומרים כי פי הבאר נברא בערב שבת בין השמשות.[21]  על כך אומר השפת אמת את הדברים הבאים:

"בעניין פי הבאר שנברא בע"ש בין השמשות דכתיב אסוף את העם ואתנה להם מים כי הקב"ה  ברוך שמו לעולם, מוכן כביכול להשפיע לתחתוניים מטובו. אך שיהיו התחתוניים כלים לקבל וזה הכוח בבני ישראל קיים, כמו שכתוב "ויתן לך...", שהם הכלי מחזיק ברכה כמו שכתוב "יברך את עמו בשלום", המה יכולים לתת הברכה והמה יכולים לאסוף כל הפרטים ועי"ז נפתח להם הבאר והמעיין. כמו שכתוב באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם  והיא השלמות שנמצא בכלל ישראל ע"י האבות והשבטים שהמה חפרו והוציאו את הפנימיות מן הכוח לפועל"

 

ולכן בשבת קודש שמתעלים הברואים ומתאספים להיות מוכנים לקבל את השפע מהשי"ת וזהו בקבלת השבת שמניחים כל המעשים ומבטלים את עצמם לשורש, וכפי מה שמבררים שהכל לה' והכל מה', אז נאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי... רק לא בכל עת זוכים לאסוף את כל הבריאה  - וכשבאים לזה אז חל הברכה מן השמים וזה נעשה ערב שבת בין השמשות וזהו הנשמה היתרה שיורדת לתחתונים. נמצא מפתיחת פי הבאר בכל שבת."

 

כל ערב שבת בין השמשות -פי הבאר נפתח. הבאר שלא באה משירת משה אהרון או מרים. לא קריעת ים סוף הייתה אז. את הבאר הזו אנו חפרנו. שנת הארבעים היא השנה המגיעים בה עד המשבר. ואז שר ישראל "...עֲלִי בְאֵר..."

 

איך שלא נהפוך את הפסוקים – זה תיאור של מלחמה . מלחמה שיש בה סופה נחלים והרים, אתערותא דלתתא, וניסי ניסים מלמעלה, שלפעמים שמים לב אליהם ולפעמים לא. ודווקא מתוך המציאות הזו, שמפסיקים לחשוב כי אנו מצויים בגבהים שהם לא שלנו, דווקא במציאות בה אי אפשר להישען יותר על אהרון ומרים מפני שאינם עוד, וגם אי אפשר להישען על משה כי הוא זז הצידה, דווקא אז בוקעת שירת העוצמה הפנימית מישראל.

במסכת אבות כתוב:[22]

"רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:

 

גם ההבדל בין משה רבנו לעם ישראל הוא בהבדל שבין העוה"ז לעוה"ב – שנת הארבעים היא הירידה לבחינת  העוה"ז – היא הפרוזדור לפני הטרקלין.  

ואז בא רבי יעקב במסכת אבות ומוסיף:

"הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה: "

 

ולכאורה דבריו  אלו הם סתירה מיניה וביה . שהרי נשאל אנו, א"כ מה גדול יותר, האם העוה"ז בו   יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא או שמא העוה"ב בו יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

ועל כך כותב הרבי מליובאוויטש, שיחול פטירתו בשבוע זה, את הדברים הבאים:   

"צריך ביאור, "עוה"ב" –הוא תשלום שכר על העבודה בעוה"ז – והשכר מוכרח להיות גדול מהעבודה עצמה,

ומבואר על כך בחסידות הנה האדם לא נברא אלא לשמש את קונו, ותכלית זו מתבצעת ע"י קיום המצוות בעוה"ז –אך מכיוון שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה ,  מגיע גם לאדם שכר טוב לאדם אין קץ, ולכן יגיע לאדם בעוה"ב גילוי מהתענוג שהנמשיך ע"י עבודתו"

 

ביאור דבריו:

האדם נברא לשמש את קונו בעוה"ז. דרך משל, כמו אדם המדליק אור אינו יודע איך הדבר קורה אך בכל זאת ישנה ממשות של אור, הוא הדין שאין  יכול האדם לקלוט את התענוג בשמים מהמצווה שהוא עושה בארץ משום שהעוה"ז הוא העולם של העשייה.

הקושי של כל אדם להבין מה הוא יכול לעשות ע"י אתעירותא דלתתא נובע מכך שהוא לא מבין עד כמה הוא פועל במציאות. אך באמת מה שנעשה בעוה"ז הוא יותר גודל בעוה"ב, והמצוות שנעשות בעוה"ז הן יותר גדולת מהעוה"ב- אך, כאמור את זאת האדם אינו רואה.

במילים אחרות הדברים היותר גדולים קורים בעוה"ז, אך ההבנה היא מתאפשרת בעוה"ב.

וממשיך הרבי זצ"ל:

"ומכיוון שגילוי התענוג יהיה רק בעוה"ב הרי שלגבי האדם, יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"

 

-כלומר לקורת רוח, לשמחה, העוה"ב יהיה יותר גדול. אך למציאות, יפה שעה אחת של תשובה ומשעים טובים מכל חיי העוה"ז. כלומר מבחינה אובייקטיבית מה שנעשה בשעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז לא נעשה בכל חיי העוה"ב. אך מבחינה סובייקטיבית של קורת רוח עדיף העוה"ב.

התסכול של האדם בעוה"ז הוא בניסיון שלו להיות בעוה"ב. הניסיון שלו שהקורת רוח שלו תהיה מכוח ההבנה את הכול אינו שייך לעוה"ז .

"ומ"מ מובן שגילוי התענוג –שכר המצווה,

אינו בערך לעצם התענוג של הקב"ה-עצם המצווה שעושים בעוה"ז"

 

במילים אחרות בעוה"ב –האדם ייהנה הוא יאמר "הנה הבנתי ! ", בעוה"ז הקב"ה, כביכול, נהנה ע"י מה שהאדם יוצר.

אדם יכול להיות מאוכזב אם הוא ירצה ליהנות כבר בעוה"ז, מהעונג השמור לעוה"ב  – משום שלפעמים אין האדם מבין שבעוה"ז הוא בונה את כל "המפעל", שיוציא את פירותיו בעוה"ב

 

"שכר מצווה" כלמור עוה"ב הוא העונג והנחת רוח של הנברא, אבל  העונג והנחת של הקב"ה כביכול הוא קיום המצוות עצמן. ומכיוון שהבורא והנברא הם באין ערוך זה לזה, מובן שכל חיי העוה"ב,שזו נחת רוח הנברא אינו בערך לתשובה ומעשים טובים בעוה"ז שהם נחת רוח הבורא

 

מכאן יובן מדוע פרשתנו פותחת ב"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר..."[23] שעל כך דרשו חז"ל, המובאים ברש"י במקום: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:"

 

האדם מאוד רוצה להגיע להבנה של המצוות, אך היכולת שלו להפוך את העולם היא מעל הבנת הפרטים של פעולתן של המצוות, את זאת הוא יבין בעה"ב.

העבודה של העוה"ז אינה במדרגות הגבוהות שהוא חושב שהוא מבין, אלא במדרגה הרוחנית הגודלה אותה האדם בונה בעצמו.

רבי מנחם מנדל מקוצק אומר על דברי חז"ל הידועים בזיקה לקריעת ים סוף:[24] "...ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעי'..." כי אחרי שנגמרה קריעת ים סוף, היא נשארה בכ"ז שפחה ואילו יחזקאל וישעיה  נשארו יחזקאל וישעיה תמיד.

ביאור דבריו כי הראייה של אותה שפחה הוא בגדר של event היא אינה ראייה אמתית לפי המקום בו נפשה נמצאת. לעומת זאת שירת הבאר, היא הייתה שירה שנבעה מהעם, על פי מקומם שלהם, על פי דרגתם ווהי נקודת העילוי שבשירה זו. זו לא הייתה שירה של אנשים שראו את המטה מוטה על הים, אלא זו הייתה שירה שהעלתה את כל המציאות. ומאז פי הבאר נפתח בכל ערב שבת. כשאנו עוזבים את ימי המעשה.

 

פרשה זו, פרשת פרה אדומה היא פרשת תיקון המוות, היא גם פרשת הענווה, המלמדת את האדם להגיע למקסימום גם בעיתות שבר, ואולי עוד יותר בזמנים שכאלו.

לסיום נעיר את ההערה המדהימה שפי חז"ל המופיעה לאחר מכירת יוסף. שם נאמר:[25]

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: "

 

זו פרשייה לאחר משברים, מכירת יוסף, ירידת יהודה,אבל יעקב, אבלו של ראובן שלא מנע את המכירה, ועל כך אומר המדרש את הדברים הפלאיים הבאים:

" 'ויהי בעת ההיא' -  רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות,

 

שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף,

ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו,

ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו,

ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו,

ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה,

והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח"

 

 

הנה כי כן בזמן שכל המציאות מצויה לה במשבר אט-אט הולך ונברא אורו של משיח.

אנחנו קושרים "חוטים" חלקם רעים חלקם טובים – והקב"ה קובע כיצד אורו של משיח יופיע , וכמה "חבלים" יהיו בברך.

החטא של האדם הוא הרצון של לעסוק במה שהקב"ה עושה ולהבין את שזירת החוטים, במקום לעסוק מהמקום שלו, מהשֵבֶר שלו.

 

על המשנה "איזהו עשיר השמח בחלקו...",[26]  אומרים חסידים כי היכולת של האדם  להיות עשיר ושמח הוא ההבנה כי הוא  רק  חֵלֶק, רק חלק מפסיפס גדול, אותו הקב"ה משבץ.

 

זאת ההקדמה לשנת הארבעים וההקדמה לכניסה לארץ ישראל.