קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ב' מנחם-אב הת'שס"ה

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשות מסעי-דברים

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"

"על הירושה ועל ההורשה"

אנו נבקש לעסוק הפעם בחוט שני השוזר את סוף ספר במדבר, את ספר דברים לאורכו ואת הימים בהם אנו נמצאים ימי בין המצרים ועל גבי הכל, תשעה באב.

סוף ספר במדבר ואח"כ ספר דברים לאורכו עוסקים במושג יסודי, שבימים אלו שהשמים קודרים מעל ראשה של ארץ ישראל, דומה שיש ללומדו ביתר שאת, מצוות ירושת ויישוב הארץ.

את הדברים נפתח בהצגת שאלה, הנראית כמתבקשת בדברי חז"ל מאוד ידועים.

כידוע חז"ל מלמדים אותנו כי ה' דברים אירעו בט' באב. הראשון הוא אותה בכייה של חינם, שבכו המרגלים והעם, לאחר שהראשונים שבו מלתור את הארץ. אז קבעו המרגלים "אפס כי עז העם" הם הוציאו דיבת הארץ ותיארו את הארץ כ"ארץ אוכלת יושביה" כל אלו הביאו את העם לבכות. או אז, מתארים חז"ל אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה של דורות" – עד כאן דברי חז"ל המאוד ידועים. ואכן, ביום ט' באב חרבו בית המקדש הראשון והשני.

אך כאן מתבקשת שאלה, הרי חורבנם של שני בתי המקדש היה מסיבות ידועות. הראשון חרב על ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. והשני על שנאת החינם שהייתה בו, א"כ מה הקשר או ליתר דיוק מהי הזיקה הפנימית הקושרת את אותה בכיה במדבר לחורבנם של שני בתי המקדש שנחרבו מסיבות ידועות אחרות. לטעון כי חז"ל בקשו להצביע על תיארוך מקרי, שאותה בכיה של המרגלים הייתה בליל ט' באב, ואף חורבנם של בתי המקדש היה באותו לילה, זה וודאי לא ייתכן, שהרי אין בכך חידוש מהותי.

בהכרח ישנה זיקה פנימית עמוקה, הקושרת בין המאורעות הללו, או ליתר דיוק, בין אופיים של חטאי בית א' ובית ב', עם אותה בכייה. זוהי נקודה שנבקש לעמוד עליה בהמשך דברינו. אך נראה נא את הדברים קמעא-קמעא.

כאמור, העיסוק בארץ נזכר כבר מסוף ספר במדבר. בפרשת מסעי לאחר כל המסעות, מתארים הכתובים כך:¹

"וידבר ה' אל משה בערבות מואב בירדן ירחו לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם את כל יושב הארץ מפניכם ואִבדתֶם את כל מַשְכיֹתם ואת כל צלמי מסכֹתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו:"

על המטבע המיוחדת "והורשתם" מפרש רש"י:

"והורשתם – וגרשתם "

הפעולה הראשונה, אם כן, היא ההשתחררות מכל הע"ז המקומית ומרוח התרבות האזורית.

נזכור כי דור זה הוא דור, שחווה את הטראומה של בנות מואב בשיטים ואת עוון פעור, זהו דור, שהרגיש מה קורה כשהזהות הפנימית מתעמעמת. ייתכן מאוד כי דור זה חי בתקווה, שברגע שהם יכנסו לא"י משברי הזהות יסתיימו. בא הצו האלוקי ומחדש, כי גם בארץ ישראל יכול להיות משבר זהות, ואולי עמוק יותר, על כן מצטווים ישראל שברגע שהם עוברים את הירדן למַגֵר את תרבות ארץ כנען בכדי להפוך אותה לארץ ישראל. שאם לא כן הארץ תקיא אותם מעליה.

ומכאן:

"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אֹתָה:"

ניתן את הלב, להטיות השונות של השורש י.ר.ש בפסוקים שלפנינו. אנו מצווים "להוריש" את יושבי הארץ ואח"כ אנו יכולים "לרשת" אותה. ההטיות "להוריש" ו"לרשת" הם למעשה הטיות של פעולה הפוכה. "להוריש" היא למעשה להיות רש, לאמר להיות חסר דבר מסוים, למעשה זוהי הורשה אותה מוריש האב לבנו אחרי מאה ועשרים שנה, בפעולה זו הוא למעשה נהיה רש. לעומת הבן הוא היורש הוא מקבל את אותה ירושה.

מ"מ, אנו נבקש לראות על פסוקים אלו, ובמיוחד על הפסוק האחרון שהבאנו לעיל, "והורשתם אותה וישבתם בה", שתי פרשנויות מרכזיות, העולות למקום אחד . זו של רש"י וזו של הרמב"ן.

רש"י מפרש:²

"והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה, ואז 'וישבתם בה'- תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה"

לפי רש"י אנו מצווים להוריש את הגויים או אז נוכל לשבת בטח בארצנו.

הרמב"ן, חלוק על רש"י, וקובע כי בהגד "וישבתם בה" אין רק משום תיאור של מציאות, אלא מצוות עשה מדאורייתא של יישוב הארץ. ולא רק יישוב הארץ אלא מצוות הריבונות בארץ. וכלשונו בפרושו על התורה:³

"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצוות עשה היא. יצווה אותם, שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה' "

לפנינו, א"כ, לפי הרמב"ן מצוות עשה לרשת את הארץ ולא למאוס בה, ומכאן רומז הרמב"ן על התפתחות שאולי תצוץ לה במשך הדורות, התפתחות כאותה הצעה, שעלתה בקונגרס הציוני תחת השם "תוכנית אוגנדה":

"ואִלוּ יעלה על דעתם ללכת ולכבוש את ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'"

ומכאן ממשיך הרמב"ן ומאריך בחשיבות ישיבתה של ארץ ישראל, "ושאסור לצאת ממנה", כלשונו. ומעיר לבסוף על דברי רש"י אלו שהבאנו לעיל:

"...אבל רש"י פירש, 'והורשתם את הארץ' – והורשתם אותה מיושביה, אז 'וישבתם בה' – תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר"

המחלוקת, כאמור, בין רש"י לרמב"ן היא האם יש לפנינו תיאור מציאות, של "וישבתם בה" במידה ונוריש את יושבי הארץ, או שיש לפנינו מצוות עשה, לשבת בארץ.

בכדי להשלים את תמונת הדברים, נראה נא את דברי הרמב"ן על ספר המצוות:⁴

"מצווה רביעית- שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או לשממה"

כבר מִדְבָרִים אלו עולות מספר נקודות חשובות. ראשית יש חובה לדור בארץ , שנית ישנה גם חובה "שלא נעזבה ביד זולתינו מן האומות", אין הדבר משנה מה אותה אומה עושה בארץ, ייתכן כי היא דואגת לרווחה המקומית. כך או כך אין הדבר משנה. ישראל מצווים להיות ריבוניים בארץ ישראל.

"והוא אומרו להם 'והורשתם את הארץ ושיבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ"

והרמב"ן ממשיך ומעיר על חשיבות מצווה זו, עד שהיא נכפלה מספר פעמים:

"ונכפל בזה העניין במצווה זו במקומות אחרים כאומרו יתברך: 'בואו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם' ופרט אותה להם במצווה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר 'ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה....שלא יניחו ממנה מקום"

לשון אחרת, גם כשישראל ישובים להם בחלק מן הארץ, אין הם רשאים להניח חלקים אחרים שלה ללא קיום מצווה זו של ישיבת הארץ.

"והראיה שזו מצווה אמרו ית' בעניין המרגלים 'עלה רֵש כאשר דבר ה' אלהיך לך אל תירא ואל תֵחָת'. ואמר עוד 'ובשלוח ה' אתכם מִקַדֵש ברנע לאמר עלו ורְשוּ את הארץ אשר נתתי לכם'"

כל אלו הִנָם ראיות על כך, כי יש מצווה לרשת את הארץ, שעל כן יש את הציווי 'עלה רֵש' או 'עלו ורשו' . ולא זו אלא כשעם ישראל אינם מקיימים ציווי זה נאמר להם מפורשות כי הם המרו את פי ה':

"וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב 'ותמרו את פי ה' אלוקיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו'"

מכאן קובע הרמב"ן כי:

"הוראה (כלומר זו ראיה כי) שהייתה מצווה, לא ייעוד והבטחה. זוהי שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה"

לשון אחרת, אומר הרמב"ן ,ההיגדים, השונים, המתארים את כיבוש ארץ ישראל על ידי עם ישראל הם בגדר מצווה ולא רק הבטחה אלוקית, בבחינת "ייעוד והבטחה" כי ארץ ישראל תימסר אליהם.⁵

מבלי להיכנס לדקדוקים ההלכתיים של מצווה חשובה זו של יישוב ארץ ישראל. נפטיר קצרות על דברי הרמב"ן אלו, כי העולה הוא כי מצוות יישוב א"י היא לשבת בזו הארץ ולא בארץ אחרת, שלא להניח ריבונות של אחרים בה ושלא להניחה שממה.

כל אלו יהיו רקע להמשך דברינו, בהם נבקש להתבונן פנימה בעניינה וטיבה של אותה בכייה של ליל ט' באב ושל תוצאותיה הרות האסון.

למעשה, וכפי שהערנו בראש דברינו, סוגיית הירושה וההורשה היא סוגיית הנשזרת לאורך הכתובים בספר דברים. הנה למשל אומרים הכתובים:⁶

"כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה איכה אוכל הורישם"

על כך באה התשובה:

"לא תירא מהם זכר תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים"

ואחר כך מתארים הכתובים:

"ונשל ה' אלהיך את הגויים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה: ונתנם ה' אלהיך לפניך והמם מהומה גדולה עד השמדם: ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם מתחת השמים לא יתיצב איש בפניך עד השמדך אתם:"

וגם כאן בא לו התנאי, שיש להיזהר ע"י טשטוש זהותנו העצמית ועל כן:

"פסילי אלוהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תיוקש בו כי תועבת ה' אלהיך הוא: ולא תביא תועבה אל בתך והיית חרם מהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא:"

וכן בהמשך הכתובים:⁷

"שמע ישראל אתה עֹבֵר את הירדן היום לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדֹלֹת ובצורות בשמים"

ובהמשך:

"אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלהיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הבאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך:"

ומהי אם כן הסיבה לירושת הארץ:

"לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבתיך לאברהם יצחק ויעקב: וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נֹתֵן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עֹרֶף אתה:"

סיכומם של דברים שוב ושוב עולה התובנה כי הבסיס לירושת הארץ הוא היכולת שלנו להשתחרר מהתרבות המקומית, ברגע שישנה הִטַמְעוּת, ברגע שישנו טשטוש זהות, תחוש האדמה כי בן זוגה, האדם,⁸ בגד בה והיא מקיאה אותו מקרבה.

ומכאן נבוא לברר את ענינו של חטא המרגלים בזיקה לכל האמור לעיל

יסוד היסודות היא התובנה המסתתרת במצוות ירושת הארץ, האומרת כי עם ישראל יכול לגלות את עצמו ואת עצמיותו רק כשהוא נמצא בארץ ישראל. אלו הן למעשה תוכן דברי הרמב"ן, שגם אם ישראל יחליטו לכבוש מקום אחר ולהתיישב בו הרי שהפקיעו את המצווה.

אך כאן חשוב להוסיף כי היכולת של עם ישראל לגלות את עצמו בארץ ישראל הוא רק אם הוא בא אליה בכדי לגלות את מהותו, רק אם הוא שומר על הזהות התרבותית הפנימית שלו מבלי לערב בה גורם זר או כלשון הכתוב מבלי לערב בה את "מעשה ארץ כנען". כשזה יתרחש, כעם ישראל ישמור על זהותו בארץ שהיא היא המקום היחיד עלי אדמות שעם ישראל יכול לגלות בה מהותו, הרי שעולם ומלואו יִגָאֵל.

בסיס להבנת דברים אלו מצוי לו בדברי ה"שפת אמת" על פרשת בלק. אך טרם נעיין בו נקדים הקדמה קצרה, שתחדד את דבריו ביתר שאת.

כזכור, בלק מלך מואב מזעיק את בלעם בן פעור מארם לבוא ולקלל את ישראל. מִטֶבַע הדברים, יש נטייה בפרשה זו להתרכז בדמותו של בלעם, אך למעשה דמותו של בלק היא דמות מפתח להבנת כל הפרשה.

חששו של בלק אינו מובן לכאורה, והלא בלק הוא מלך מואב, ועל מואב נצטוו ישראל מפורשות שלא להתגרות בהם ולא להלחם בהם, א"כ אפשר לומר כי הוא יכול לשבת בֶטַח בארצו. בלק זה מזעיק את הנביא הגדול של אומות העולם מארם, גם הוא , בלעם, אין לו אינטרס נגלה לבוא מארץ רחוקה, שעם ישראל אינו מאיים עליה ולקלל את ישראל. מהי א"כ תכליתו של בלק בכל המהלך הזה ?

למעשה בלק הוא אינו אויב קונבנציונלי של עם ישראל, שהרי הוא אינו מאוים על ידם, הוא מה שמכונה "אויב אידאי " של עם ישראל. הוא חושש מאוד מהחיבור של ישראל אל ארצו, הוא ידע שאז יתחיל לו סדר עולמי אחר, מזרח תיכון חדש (באמת ולא בהצהרות...), ועל כן הוא מגייס את בלעם.

וכך אכן מתארים הפסוקים:⁹

"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי: ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב פני בני ישראל:"

"ויקץ מואב" הוא אינו ביטוי של איום, אלא של מאיסה. על דרך הנאמר במצרים בזיקה לעם ישראל.¹⁰

ואז:

"ויאמר מואב אל זקני מדיין עתה ילחכו הקהל את סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא:"

את הדמיון של "כלחוך השור", מסביר הנצי"ב באופן, שיסייע לדברינו. מסביר הנצי"ב כששור אוכל ראשו מונח על הקרקע ואז הוא שולח את לשונו ואוכל עשב. "המקום הבטוח" בסביבות השור הוא תחת פניו, לשם לא מגיעה לשונו. אומר מואב, אנו נמצאים מתחת לראשו של השור, של ישראל, אנו בטוחים, אך כל הסביבה שלנו משתנה, כולה נעלמת.

ומכן משתלשלים הדברים, בלק שולח לבלעם ומתאר לו את העם שעלה ממצרים ומבקש ממנו:

"ועתה לכה ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מְבֹרָך ואשר תָאֹר יואר:"

על המטבע "אולי אוכל נכה בו", שראשיתו יחיד ('אוכל') וסופו רבים, לכאורה, ('נכה'). מבאר רש"י כי 'נכה' אינו מלשון הכאה, אלא מלשון 'נֵכוּת' ואז כל הפסוק הוא בלשון יחיד ומשמעותו 'אולי אוכל', אני בלק, לעשותו נְכֶה, ע"י הקללה שלך בלעם, ונֵכוּתוֹ תהיה ע"י ש"אגרשנו מן הארץ". לשון אחרת ע"י זה שעם ישראל לא יהיה בארץ ישראל, יכולותיו תהינה מוגבלות, הוא יהיה כנכה חסר השפעה ממשית.

למדנו, כי בלק לא חשש מעם ישראל, ואף לא ביקש להשמידו אלא למנוע את השפעתו בסביבה.

משום שהוא הבין שישנה זיקה עמוקה, ישנו קשר פנימי בין עם זה לבין ארצו, קשר שכשיתממש, עולם ומלואו יעבור מהפכה.

ומכאן נבוא לדברי השפת אמת:¹¹

"במדרש ג' רגלים – רמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ולמה דווקא מצווה זו"

נעיר כי דברי השפת אמת מתייחסים לדברי המלאך, המוכיח את בלעם המכה את אתונו. שם אומר המלאך:¹² ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים ...". על מטבע לשון מיוחדת זו "שלוש רגלים" (ולא "פעמים") דרשו חז"ל, שרמז לו המלאך שהוא מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. את מדרש זה מבקש השפ"א שלפנינו להבין מדוע בחר המלאך לאפיין את ישראל בצווה זו ולא במצווה אחרת. ומשיב,

"אך דהני ג' רגלים שעלו בני ישראל לרגל היה עדות שהם מיוחדים לירושת הארץ ובית המקדש ...."

שלושת הרגלים הם מעין עדות כי התעודת זהות שלנו קשורה לארץ ולמקדש. ולא זו אלא שאף בלעם ידע זאת,

"וכן אמר אותו רשע 'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו' לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בארץ ישראל מיוחד לבני ישראל "

בלעם ראה נכוחה את הקשר, שבין ישראל וארצו, הוא הבין את חששו של בלק בתוצאות שיִקְרוּ כאשר אומה זו תבוא אל ארצה. בלעם ראה כיצד כל הר וגבעה בארץ ישראל קשורים לזהויות השבטיות השונות שבעם ישראל, ואף מעבר לזה ברמה פרטית יותר.

ומה המיוחד בזו הארץ, שאנו בניו של מי שאמר והיה העולם זכינו לנחול אותה ?

"וארץ ישראל אשר הנחיל ה' יתברך לאבותינו ולנו אינה במקרה, רק כשברא העולם והיה יסוד העולם ארץ ישראל ובית המקדש, כמו כן בני ישראל יסוד הנפשות וכל הציור של ארץ ישראל ובית המקדש הוא מכוון לציור של בני ישראל"

ארץ ישראל, ומקום המקדש אינם מקומות גרידא, הם ראשית מושג המקום, והם בנויים בצורה שכזו המכוונת כלפי בני ישראל. אפשר לומר כי ישנה זהות אחת פנימית המתגלה בנפשות בעם ישראל, ובמקום בארץ ישראל.

ובהמשך אומר השפ"א את הדברים ביתר חריפות:

"וכמו שנתן (הקב"ה) מידה ומניין לעפר הארץ כדכתיב 'מי מדד בשעלו מים וכָל¹³בשליש עפר הארץ כן מי מנה עפר יעקב ולכל גרגרי עפר מארץ ישראל מיוחדים נפשות פרטיות מישראל"

דברים מדהימים אלו של השפ"א, מעמידים אותנו על גודל הקשר והזיקה, שבין עם ישראל לארצו. זיקה שמגיעה עד כדי כל שלכל פרט ופר לכל רגב עפר ישנה נשמה מישראל המותאמת לו.

ומכן נשוב נא לחטא המרגלים.

בפשטות נוכל לומר שאת שהתרחש בחטא זה הוא, שעמד עם ישראל והצהיר, שאמנם יש לו תפקיד כלל עולמי למלאות, אך את תפקיד זה הוא יוכל למלאות גם בהיותו במדבר-בחוץ לארץ. תפיסה שכזאת היא תפיסה של נֵכוּת, היא לא רואה כיצד הקב"ה מופיע גם בגרגרים, היא מפקיעה גם מהאדם את מיוחדותו,את זהותו המיוחדת, הקשורה למקום מיוחד.

הרחבנו בדבר בעבר, כי ישנם שני סיכונים מרכזיים במשוואת החיבור שלנו לאָרֶץ. האחד הוא רְאִיָת הארץ כתשתית חומרית ותו לא, וזה היה חששו הגדול של משה רבנו בבקשת בני ראובן וגד,¹⁴ והסיכון השני הוא הבריחה אל השמים. כך או כך נעשית פה תלישה מליבת הזהות, המכילה את החיבור לארץ ואת היניקה מן השמים.

התורה חוזרת ומתרה, שלא ללמוד מהעבודה זרה המקומית. משום שרק כך נוכל להיאחז בארץ. או לשון אחרת אם לא נשכח מי אנחנו, אם נעמוד על זהותנו הפנימית או אז זהות זו תתחבר עם הזהות הפנימית שבאדמה והיו לאחד. אך אם נפעל הפך מזהותנו, נאבד את אותה זיקה, הקושרת אותנו אל הארץ או אז נהיה לה כגוף זר והיא תקיא אותנו.

חטא המרגלים הוא החטא בו העדפנו להמשיך לחיות בענני כבוד מנותקים מן האדמה, חטא זה הוא המאמץ ההפוך מלראות כיצד כל נפש ונפש מישראל קשורה לרגבי האדמה השונים.

חטא המרגלים הוא הביטוי הראשון לאובדן הזהות הוא , שיצר בישראל את אותו בסיס נפשי להתנכרות פנימית. בבית ראשון, אובדן הזהות הוא ברור מאליו. חטאי הע"ז, שפיכות הדמים וגילוי העריות יש בהם בהפקעת הזיקה שבין אדם לאלוהיו, אדם לחברו, ולבסוף בניתוץ הנאמנות הזוגית, הנשענת על זהות פנימית משותפת. בבית שני על אף, שנראה כי לא אִבַדְנוּ את זהותנו הפנימית, שהרי היה זה דור שהיה בו תורה עבודה וגמ"ח. יחד עם זאת זהו דור, שהייתה בו שנאת חינם, דור, שלא ראינו כצד לכל יהודי ויהודי יש לו את הגרגיר שלו, את הזהות שלו, ו"שאין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה" – אם היינו רואים כי "לכל איש יש שם"- ישנה מהות מיוחדת, היינו גם מבינים, כי לכל איש יש מקום, ולא היינו מכים אחד בשני.

ארץ ישראל היא ארץ הזהות שלנו, כשבאו החלוצים הראשונים, הם הרגישו כי זה מקומם, לא הועילו כל ההצעות למצוא תחליף באוגנדה, אלו נדחו בצורה חד משמעית. אך ברגע שהדברים אינם בנויים על אדני נפש יציבים, הרי שמתחולל תהליך אחר גם כן, ההתלהבות הרומנטית דועכת. ואז עִם כל האהבה הגדולה, מתעוררת השאלה אצל אלו, מה הם עושים בזו הארץ ? לצערנו בימים אלו כל תוספת פרשנות, מיותרת לאשר מתחולל...

ומכאן נקשור את הדברים לפרשת מסעי. הפרשה מתארת "ויסעו...ויחנו" להוציא מסע אחד הנראה חריג:¹⁵

"ויסעו מִקַּדֵש ויחנו בְהֹר הָהָר בקצה ארץ אדום:"

כשאז מופיע התיאור העוקב:

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש: ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה במֹתו בהר ההר:"

ויש לדברים השפעה אזורית:

"וימת הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל:"

למעשה זהו ה"יארצייט" היחיד המתואר לו בתורה (כל היארצייטים האחרים מופיעים במדרשים אך לא במפורש בכתובים). השאלה עוד יותר מתחזקת, כשחושבים כי אין הפרשייה שלפנינו פרשיית פטירת אהרון, זו מצויה לה בפרשת חוקת, אז מדוע התורה מפרטת כאן את פטירת אהרון, ונותנת גם את התאריך המדויק ?

תשובה מסוימת לענייננו ניתן למצוא בדברי הנצי"ב על המקום. יש לנכון לכתוב את פטירתו של הכוהן הגדול, זה שידע לחבר בן השמים והארץ בין איש ואשתו, בפרשת המסעות, במסעות שכל עם ישראל עבר עובר ויעבור.

ישנה חשיבות לדעת כי הכוהן הגדול של כל הדורות נפטר בחודש החמישי בראשו, בחודש אב, בכדי לדעת כי אם מבקשים אנו להפוך את התשעה באב לתשועה באב, שוּמָה עלינו לאחוז בדרכו של אותו כוהן, היודע לחבר בין שמים וארץ. אכן פטירתו יצרה זעזוע, גם הכנעני חש את נקודת התורפה, שעקב פטירתו. אך המבחן הוא כעת עלינו. לאפוכא חשוכא לנהורא, להפוך את אותו חודש מאבל לששון ושמחה והאמת והשלום אהבו.