קראו את השיעור
בס"ד, יום ראשון, כ"ב בניסן הת'שס"ה
שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לקראת יום העצמאות ופרשת אמור
כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה
"עצמאות (ב') – גאולת השכינה והתורה"
1. "הוודאי שמו כן תהילתו"
2 . "לא מותר הוא לנו, אלא מחוייבים אנו בזה..."
3. יום העצמאות בהלכה
4. ממחרת השבת
5. "...וכיצד היה נעשה (קצירת העומר)..."
6. קידוש התוצרת החקלאית
7. אחרית דבר.
בשבוע שחלף, החילונו לעסוק קמעא בענינו של יום עצמאותינו, השבוע ג"כ נבקש לעסוק בנושא זה מפנים אחרות.
1. "הוודאי שמו כן תהילתו"
ראויים הם דברי הרצי"ה קוק, שהזכרנו אותם בפעם הקודמת, לחזור עליהם שוב בזאת הפעם.
כזכור קבע הרצי"ה כי "אמונה איננה ספקות, 'הוודאי שמו כן תהילתו'", ככל שאמונתנו ברבש"ע היא יותר גדולה, ככל שיותר "הוודאי שמו" כן את ההלל, את "תהילתו" נאמר ביתר עוז ועוצמה. כבר הזכרנו בפעם הקודמת כי על אף, שבבית שני החלו למלוך מלכים, שאינם הגונים, לא מפאת כך חדלו ישראל להודות על נס חנוכה, ה"ה בכל זמן וזמן, אין זה משנה מה מצבה של המלכות ברגע נתון, חובתינו להודות על הנס הגדול של כינונה, ולפעול ללא לאות, בעוז ובעוצמה לתיקונה של זו.
אולי זהו פשר הדברים, שאנו אומרים "וכל מאמינים שהוא היה הווה ויהיה, הוודאי שמו כן תהילתו", במשמע ברגע שאמונתינו בו היא יציבה וודאית, אינה מושפעת מתמורות הזמנים, כך "הוודאי שמו כן תהילתו", כך התהילה אותו נהלל תהיה וודאית יותר, נזכור נא את תובנה זו גם כשקשה, שכן כשנדע שמאחורי הגבעה אותה אנו מטפסים מסתתרת לה בשורה גדולה, יהיה לנו נקל יותר להעפיל עליה, גם אם יש לנו לצעוד דרך ארוכה.
2. "לא מותר הוא לנו אלא מחוייבים אנו בזה..."
בשבוע הקודם הזכרנו שאלה שנשאל הרצי"ה קוק זצ"ל בשנת תש"ו בדבר ההתאמצות להקמת מדינה יהודית. אנו נבקש להרחיב את הדברים משם.1
כזכור נשאל הרצי"ה:
"שאלתני: 'האם מותר לנו, בתור יהודים דתיים, לתמוך בדרישה למדינה יהודית"
ותשובת הרצי"ה:
"ותהי תשובתי : לא מותר הוא לנו, אלא מחויבים אנו בזה"
ומכאן מביא הרצי"ה שלושה נימוקים לכך:
"והנה הם הנימוקים של החיוב הפשוט הזה: בשביל שלושת הדברים שבקדושה שלנו, שהם כלולים בקדושה הא-לוהית האחת הכוללת את כולם ואת כולנו כאחד, - בשביל ישראל, בשביל התורה ובשביל הארץ"
ומכאן בא הרצי"ה ומפרט את הסיבות ביתר הרחבה. אנו נזכיר שוב את עניין ישראל, תוך שנבקש לקבוע את עיקר דברינו בתורה, או ליתר דיוק בגאולת התורה. אך ראשית נחזור לסיבה הראשונה,
"בשביל ישראל- מחויבים אנו להציל, יפה שעה אחת קודם, את חיי נפשות היהודים הנמצאים בסכנה גופנית ורוחנית בתפוצות הגולה"
דברי הרצי"ה אלו נאמרו לאחר השואה, נעיר אנו כי הביטוי "יפה שעה קודם" נכון היום עוד יותר.
כשמדינת ישראל הוקמה מספר היהודים שהיה בעולם עמד על 11 מיליון נפש. רק 600 אלף מהם היו בארץ ישראל, במונחים סטטיסטיים היו יושבי א"י כחמישה אחוז מכלל היהדות העולמית.
ששה מיליון היו באמריקה לאחר השואה, בדמוקרטיה הגדולה המערבית. שלושה מיליון היו ברוסיה תחת "שמש העמים" , ועוד שני מיליון מפוזרים בשאר העולם.
מספרם של ששת מאות אלף יהודי א"י הוכפל ושולש ועומד היום על כמעט פי 10 ממה שהיה בתש"ח, ואילו יהודי העולם, היכן הם ?
לכאורה היינו מצפים כי מששת מיליוני יהודי אמריקה יהיו בעת שכזאת מיליונים רבים, אך למעשה עומד מספרם כיום בכפחות מחמישה מיליון, שרבים רבים מהם ואפשר לומר רובם מתבוללים... האין זו שואה נוראה המתרחשת לה חשאי בעולם בעת שכזאת, ? !
זהו נקודה להתבוננות על הצלת הנפשות לה אנו מחוייבים בימינו אנו.
א"כ, אומר הרצי"ה, כי בראש ובראשונה הדבר יביא להצלת נפשות, ובהצלת נפשות אומר הרצי"ה, על פי הכלל ההלכתי הידוע אין מתמהמהים:
"'הזריז (בפיקוח נפש) הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבי"ד' כי "הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים"
הערה נאה על הדברים היא שאלה שנשאלה, אכן ברור מדוע השואל-בפיקוח נפש, הרי הוא כשופך דמים, שכן להתמהמהות בנקיטת פעולה מעשית יכולות להיות השלכות שיתבעו נפשות, אך מדוע "הנשאל הרי זה מגונה", מה פשעו של זה, שבאו לשואלו בדיני נפשות.
והתשובה שמשיבים היא, שאם אותו נשאל, שמן הסתם איש תורה הוא, חי בדור בו הוא צריך להישאל בפיקוח נפש, הרי שחלק מהאחריות ומהאשמה חלה גם עליו...
ומכאן מרחיב הרצי"ה ומבאר עוד:
"גלוי וידוע הוא , שההצלה האחת האמיתית להם היא עלייתם הנה לארצנו-ארצם, וגלוי וידוע הוא, שעליה זו, הכרוכה בפיתוח ישובה של הארץ, תוכל לסדר את קצב ההצלה ומהלכה המדיני רק כאשר המפתח אליה יהיה בידנו שלא בהיתלות בדעת אחרים"
הרצי"ה מבקש לקבוע את שההיסטוריה מלמדת אותנו, כי לא תיתכן עליית אמת ללא פיתוח יישוב ועצמאות מדינית. היו בדורות האחרונים ניסיונות של עליות גדולות כתלמידי הגר"א ועוד, אלו היו קדושי עליון, אך ללא כינון של מציאות מדינית, לא תתכן יציבות ולא תתכן עלייה.
הנה כי כן לפי הרצי"ה לא רק שמחויבים לתמוך אלא שיש איסור שלא לתמוך בכינונה של מדינה יהודית.
3. יום העצמאות בהלכה
נעשה נא אתנחתא קלה ונראה כיצד הדברים הללו מעוגנים בהלכה,
למעשה נקודת העיון צריכה להיות, האם יום הצלה הופך להיות יו"ט. בשאלה זו דן אחד מגאוני הדור האחרון רבי משולם רט בעל שו"ת "קול מבשר", ומכאן לגוף השאלה שנשאל:
"ב"ה כ"ד אדר תשי"ב, ירושלים ת"ו
לכבוד יד"נ הרב הגאון המהולל רב פעלים מו"ה יהודה ליב מימן שליט"א (זצ"ל).
הנני להשיב בזה לכת"ה על מכתבו היקר בדבר השאלה אודות ברכת שהחיינו ביום העצמאות, היינו ביום שהוכרזה תקומת מדינת ישראל."
ותשובתו:
"א) הנה אין ספק שהיום ההוא (ה' באייר) שנקבע ע"י הממשלה וחברי הכנסת (שהם נבחרי רוב הציבור) ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתינו וחירותינו, מצווה לעשותו שמחה יו"ט ולומר הלל..."
זוהי, אפוא, התשובה בכללות " מצווה לעשותו שמחה ויו"ט ולומר הלל..."
ומכאן מרחיב הרב משולם את דבריו, אך אנו נקדים להם הקדמה קטנה.
חז"ל לומדים בגמרא במסכת מגילה כי הלל אומרים על נס שנושעים ממנו, ואת זאת הם לומדים מק"ו, ומה פסח שיצאנו בו מעבדות לחירות אומרים עליו הלל, ממוות לחיים לא כ"ש.
מכאן מסיק הרמב"ן כי יש חיוב להלל על נס, שבו ניצלים ממות לחיים, ומכיוון, שהק"ו הוא בענייני דאורייתא, א"כ גם הדין הנגזר מק"ו זה יהיה לו תוקף דאורייתא.
מה שיהיה בבחינת דרבנן הוא אופן ההודאה על אותו נס, בפורים יהיה הדבר בקריאת המגילה וחנוכה בהדלקת נרות וכן ע"ז הדרך. כך או כך המצוה להודות לפי זה תהיה מדאורייתא. לפי האמור עד כה אומרים חלק מן הפוסקים, שאם אדם נמנע מלהלל בשעה שהיה צריך הוא ביטל מצוה דאורייתא..
ומכאן נחזור נא להמשך דברי רבי משולם (מעט בדילוג, לאחר סוף משאו ומתנו ההלכתי), בו הוא מסכם את דבריו וקובע כי ביום העצמאות נעשה לכלל ישראל נס בו הוא ניצל ממיתה לחיים:
"וממילא פשיטא, בנידון דידן, הנוגע לציבור של כלל ישראל, ויש כאן פדיון מעבדות לחירות שנגאלנו משיעבוד מלכויות ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית, וגם הצלה ממיתה לחיים שנצלנו מידי אוייבינו שעמדו עלינו לכלותינו בוודאי מצוה לינו לקבוע יו"ט"
ומכאן לקביעתו של יום ה' באייר ליום הספיציפי בו חלה החובה להודות ולהלל:
"ויפה כיוונו המנהיגים שקבעו את היום הזה דווקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות ע"י הכרזת העצמאות, ואלמלא נעשית ההכרזה באותו היום והייתה נדחית ליום אחר אז היינו מאחרים את המועד ולא היינו משיגים את ההכרה וההסכמה של המעצמות הגדולות שבאומות העולם, כידוע , וגם זה משך אחריו את הנס השני של ההצלה ממוות לחיים הן במלחמתינו נגד הערביים בא"י והן הצלת יהודי הגולה מיד אויביהם במקומות מגוריהם שעלו לא"י ובא ע"י כך הנס השלישי של קיבוץ גלויות..."
מרתקת העובדה כי רבי משולם מדבר בשנת תשי"ב על "קיבוץ גלויות", א"כ מה נאמר אנו בימינו אנו בשנת התשס"ה ...
וסיכום דבריו:
"עכ"פ יצא לנו לדינא בנידון דידן דאין כאן שום חשש ופקפוק כלל משום 'בל תוסיף', רק אדרבא חיוב ומצווה הוא לעשות זכר לנס ולקבוע את יום העצמאות ליו"ט ושמחה ולומר בו הלל שלם בלא דילוג"
עשינו אתנחתא קלה בדברי הרצי"ה בכדי להראות, שהחובה לאמירת הלל, אינה "המצאה נחמדה", אלא היא נשענית על יסודות של ההלכה. אמת, כי אפשר לחלוק, אך אין לדחות את חובת אמירת הלל בטענה כי אין לה סימוכין הלכתיים.
עד כאן לחובה לתמוך בהקמת מדינה יהודית "מצד ישראל", כפי שמכנה זאת הרצי"ה. מכאן נחזור לדברי הרצי"ה דלעיל ונתעמק בטעמו השני "בשביל התורה", אנו נבקש לטעון שלא פחות מגאולת ישראל, גם התורה נגאלה בכינונה של המדינה.
אך מהו באמת ענינו של המושג תורה או שכינה בגלות, יהיו שמיד יאמרו כי כוונת הדברים כי בחו"ל אין אנו יכולים לקיים את מצוות ה' במלואם, בעיקר את כל אותן מצוות "התלויות בארץ" כשמיטה וכו' הנוהגות רק בא"י. אך למעשה כוונתינו היא אחרת, עמוקה הרבה יותר, המתייחסת לכל חלקי התורה. את הדברים נבקש להסביר דרך המצווה המופיעה בפרשתנו, פרשת אמור, מצוות קצירת וספירת העומר.
אילו היינו כבר זוכים, ובניין אריאל, בית מקדשנו, היה עומד על תילו, היינו מתכנסים במוצאי יו"ט הראשון, מאחת משדות השעורים הקרובה לירושלים, עם בני העיירות שמהסביבה וממתינים לבוא קוצר העומר, שעתיד לקחת את אותם שעורים ולהניף אותם על גבי המזבח, מה שיחל למעשה את ספירת העומר. הקשר שבן קצירת העומר וספירת העומר, אז היה ניכר, אך מה חֶלְקי הוא היום, ורישומו בלוע לחלוטין, הוא כ"כ חלקי עד שכמה מן הראשונים מנמקים את הסיבה שאין אומרים ברכת שהחיינו על ספירת העומר, מכיוון שללא קצירת העומר כמעט ואין מצווה וכפי שהתבטא אחד מן הראשונים "קינה מיבעי ליה ! ולא שהחיינו", לאמר יש לקונן בשעת ספירת העומר כי עדיין לא זכינו לקצירת העומר, וממלא ברור שאין מקום כלל לברכת שהחיינו.
4. "ממחרת השבת..."
כזכור הפסוקים המתארים את ספירת וקצירת העומר הם בפרשתנו:2
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכוהן: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן:...וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה:
כידוע לכולנו יש מחלוקת בין הפרושים לצדוקים על טיבו של הגד זה , "ממחרת השבת" המהווה את נקודת ההתחלה לספירת שבע השבועות, שבסופם יחול חג השבועות.
הצדוקים למדו כי "ממחרת השבת" משמעותו שבת בראשית, וא"כ יש להחל לספור את ספירת העומר, ובזמן המקדש להקדים ולקצור את העומר, ביום ראשון בשבוע, שלאחר השבת הראשונה שבאה אחרי הפסח.
הפרושים למדו לעומת כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת יו"ט, וע"כ קצירת וספירת העומר לעולם יחולו במוצאי יו"ט הראשון.
אך על שיטתנו שיטת הפרושים נקשה נא בכפליים. ראשית לכאורה, הצדוקים נאמנים יותר לפשט הכתובים בה "שבת" משמעותה כפשוטה "שבת בראשית, ואילו דרך הלימוד הפרושית כי "שבת" היא יו"ט נראית כיותר רחוקה .
וגם אם נשיב איך שנשיב,3 מהשאלה השנייה, היותר חזקה לא ניצלנו. נצייר נא בעיני רוחינו את הציור הבא בו יו"ט ראשון של פסח חל להיות ביום שישי . כבר נעיר כי לפי הלוח שסידרו לנו חכמי ישראל, לפני מעל ל 1500 שנים, אין הדבר ייתכן, ויו"ט ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים ב,ד,ו בשבוע,4 אך למעשה כשהדבר היה תלוי לחלוטין רק בקידוש החודש הדבר בהחלט היה ייתכן. ואז לפי שיטתם של הפרושים, קצירת העומר תחול בליל שבת ! לכאורה חילול שבת המוני, וכאן יכולים הצדוקים לומר כי גם אם יש ספק שהם צודקים, לכאורה יש לחוש לדבריהם, שהרי אם לא כך הדבר יכול להביא לחילול שבת המוני.
אומר הרמב"ם כי זו למעשה בדיוק הסיבה שקצירת העומר, תיעשה גם תיעשה בשבת ותדחה את השבת. ונראה נא את דברי הרמב"ם ככתבם וכלשונם.
5. "..וכיצד היה נעשה (קצירת העומר)..."
וכך אומר הרמב"ם ע מעשה קצירת העומר:
"עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה קבלה ממשה רבנו. וכיצד היה נעשה. מערב יו"ט יוצאים שלוחי בי"ד ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח קצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול, וקוצרין שלוש סאין שעורין בשלושה אנשים ובשלוש קופות ובשלוש מגלות"
כאמור לעיל העומר היה נקצר בשדה שעל יד ירושלים, ערב לפני הקצירה שלוחי בי"ד עושין את אותן שעורין לכריכות בכדי שיהיה נוח להיקצר.
ומכאן כשמחשיך מתחיל תהליך קצירת העומר, התהליך מלווה בפנייה של הקוצר אל העומדים, אך יש בה בפניה זו מן המשונה, כפי שנראה, מכיוון שהקוצר חוזר על כל שאלה ג' פעמים.
"כיוון שחשכה אומר להם הקוצר לכל העומדים שם,
בא השמש ?! אומרים לו הין !, בא השמש ?! אומרים לו הין !, בא השמש ?! אומרים לו הין !"
ומכאן לשאלה הבאה שגם היא נאמרת בנוסח משולש:
"מגל זה ?! אומרים לו הין !, מגל זה ?! אומרים לו הין !,
מגל זה ?! אומרים לו הין !,"
ולשאלה הבאה:
"קופה זו ?! אומרין לו הין !, קופה זו ?! אומרין לו הין !,
קופה זו ?! אומרין לו הין !,"
ואם קורה כי קצירת העומר חלה בשבת (כאמור לא לי חשבון לוח השנה שלנו)
"ואם היה שבת, אומר להן, שבת זו ?! אומרין לו הין ! , שבת זו ?! אומרין לו הין ! , שבת זו ?! אומרין לו הין !"
ואז שואל הקוצר את הנוכחים:
"אקצור ?! והן אומרין לו קצור !, אקצור ?! והן אומרין לו קצור ! , אקצור ?! והן אומרין לו קצור! ".
ואז נזקק הרמב"ם, מדוע הייתה חזרה שכזו , על כל דבר שלוש פעמים !
"וכל כך למה ? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרים, שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו חכמים שאינה אלא שבת יו"ט וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת"
6. קידוש התוצרת החקלאית
ומכאן ליתר העמקה.
יזכנו ה' ושוב נשוב לעלות אל בית מקדשנו, כשנגיע לשם בימי שבת ומועד, ניפגש עם הרבה "חילולי שבת", אך באופן אמיתי יהיה לנו קל בנפש להכיל את הדבר משום שזהו המקדש, שם ישנה חוקיות אחרת. שנית גם לחילול השבת במקדש לא יהיה בשום אופן ממד פרטי, אלא מימד ציבורי, דהיינו גם פעולות כאלו של הקרבה שיש בהם חילול שבת, כשחיטה, שריפה וכו' יהיו רק בקורבנות ציבור, שבהם יהיו הכוהנים ראשים לעשות מלאכות האסורות בכל מקום אחר, אך קורבנות יחיד לא יהיו קרבים בשבתות.אך לכאורה לראות "חילול שבת" לכאורה, המוני הנעשה מחוץ למקדש את זאת יהיה לנו קשה לקבל וזאת משום שאנו עדיין רגילים בראייה גלותית , ואין אנו מורגלים באותם מצוות בהם הקודש מתגלה מחוץ למקדש ודוחה את השבת, ועל כן אין כאן למעשה "חילול שבת" אלא קדושה הנדחית מפאת קדושה אחרת
וביתר הרחבה נאמר כי גם בא"י מתעוררת לה בחינה של קדושה זו, כשנזכה לגאולה שלמה נבין כי אין למעשה שני קטבים האחד קודש והשני הוא החיים היומיומיים, אלא הקודש מתפלש כולו בכל שדרות החיים, וכך ראשית התוצרת החקלאית של ארץ הברית, גם בה קדושה יש, ומחללים עליה, כביכול, את השבת ! וכך יקצור הקוצר בשבת ולא יחוש אלא אדרבא יכריז קְבַל עם ועדה כי שבת היום והם יאמרו לו קצור 
|
