בס"ד, י"א באדר א' ה'תשס"ה

 

 

שיחת הרב מרדכי אלון לפרשת כי-תשא

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

מטבע של אש ונצחון עמלק

 

 

 

פרשתנו, פרשת כי תשא, פותחת לה בציווי האלוקי על מחצית השקל. לאחר פרשיה זו תופיע פרשיית הכיור ולאחריה פרשיית שמן המשחה. רצף זה של פרשיות במבט ראשון נראה כקשור קשר סתמי לכאורה, אנו נבקש לראות את עניינם של כל אחד ואחד מאלו ושל כולם ביחד, או אז נראה כי עניין אחד בפנינו ולו מספר פנים.

 

ונתחיל נא בפרשיית מחצית השקל[1]:

 

"וידבר ה' אל משה לאמר:

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם

ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם

 ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם:"

 

"כי תשא" משמעותו "לכשתקבל", וכפי שתרגם אונקלוס במקום: "ארי תקבל".

אך למעשה, חז"ל נדרשו ללשון המיוחדת של "כי תשא" שמשמעותו גם להרים באומרם[2]:

 

"אמר רבי אבהו: אמר משה לפני הקב"ה:

 רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל?

אמר לו: בכי תשא".

 

לאמר, יש בהם בשקלים אלו כדי לרומם את ישראל, יש בהם להעצימם. אין בפנינו תרומה או צדקה, גרידא, אלא מעבר לכך. נאמר כבר בדרך רמז – כי היכולת לרומם את ישראל היא דווקא מפני שהעשיר לא הרבה והדל לא המעיט.

 

ומכאן לציווי הפרטיקולרי:

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש

 עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה':"

 

על המטבע המיוחדת של "זה יתנו" מפרש רש"י במקום בשם חז"ל – "מלמד שהראה הקב"ה למשה מטבע של אש ואמר: כזה יתנו". רש"י כדרכו במקומות אחרים מפרש את המטבע "זה" כדבר המראים אותו באצבע. זהו גם פירושו על "וזה מעשה המנורה"[3], "מלמד שהראהו באצבע", וכן על "החודש הזה לכם ראש חודשים"[4]. כל אלו מסבירים את פשר המילה "זה".

 

וכאן מבצבצת לה שאלה על מהלך פרשני זה, שכן – את היזקקותו של מרע"ה לראות את הלבנה בהתחדשותה – נוכל להבין, שהרי על-ידי קידוש הלבנה נקבעים המועדות, נקבע לוח השנה ההיסטורי, הנושא בחובו את ההיוועדויות השונות של הקב"ה עם בניו, ממלא כל טעות יכולה לשבש את המהלך ולגרום לסטיה, אם-כן ודאי שלגודל האחריות ולדקויות שבכך – מבקש משה לראות את הלבנה בהתחדשותה.

 

גם את עניין המנורה נוכל להבין, שהרי בנייתה אינה מן הדברים הפשוטים, בלשון המעטה, על כן חייב בונה המנורה לראות ולחזות אותה טרם בנייתה.

אך את עניין מחצית השקל – זאת קשה להבין. וכי מה חכמה יש בזו, שנדרש הקב"ה להראות מטבע של אש, ולקבוע כי זאת מחצית השקל?

 

אנו נבקש לומר, כי את שביקש הקב"ה להראות את משה – איננה המטבע גרידא, אלא מטבע של אש,

על כל תובנות העומק שיגזרו מכך – אך את זאת נראה נא קימעא קימעא.

 

פרשה זו, פרשיית מחצית השקל, היא הפרשה הפותחת את ארבע הפרשיות[5], אותן נקרא לקראת פורים. את הטעם לכך מצאנו בדברי חכמינו[6]:

 

"דבר אחר, ונתנו איש כופר נפשו –

אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם

שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל,"

 

המן "שוקל שקלים בישראל", בעברית אחרת נאמר, המן אומר לאחשורוש שחיסולה של הבעיה היהודית תפתור את כל הקשיים הכלכליים של העולם.

 

"לפיכך הקדים הקב"ה שקליהן לשקליו.

והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים".

 

על בסיס דברים אלו ואשר הבאנו לעיל, על כוחם של השקלים בהרמת קרנם של ישראל, נוכל לומר כי הקב"ה כאומר למשה, שכוחו ותפקידו של חכם וצדיק אינו רק לפסוק הלכה או ליתן דרשות חוצבות להבות, על אף שחשיבותם של אלו אינה מוטלת בספק. תפקידו הוא לרומם את ישראל, לרומם את קרנם, בעזרת כח, כח של נצח. ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, נסקו ישראל לגבהי שחקים, ואז באה לה ההתרסקות הגדולה שבעגל. או אז אומר הקב"ה למשה: "לך רד", היה לך לרדת לדרגתם ואז יכול היית לבנות בנפשם בניין יציב יותר.

 

כוחה של מחצית השקל הוא בכך, שהיא אינה צדקה בעלמא, שכן גם בצדקה גדולה יכולה לדבוק לה קליפה קלה שבקלות של אינטרס, של כבוד. מחצית השקל היא הנתינה האולטימטיבית, נתינת אמת ללא אינטרסים.

אז, בצאת ישראל ממצרים, לאחר שואה אדירה, בה הושמדו שמונים אחוז מבני עמנו, אז בא לו ישראל לים-סוף. ישראל ניתנו שם שוב במיצר, לפניהם הים ולאחריהם שועטים סוסי מצרים, או אז צועק משה לקב"ה, ובעקבות כך באה לה התשובה האלוקית[7]:

 

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אליי, דבר אל בני ישראל ויסעו".

 

לאמר, עכשיו אין זה זמן של תפילה, עכשיו הזמן לרומם את העם – "דבר אל בני ישראל ויסעו", הם יסעו לתוך הים, לתוך הסכנה.

התוצאה של מהלך זה הוא הציווי על משה לבקוע את הים. אז, כשיש אמונה בעם, בעצמנו, בכוחנו, אז נבקע לו הים. בני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים, הם רואים כיצד הקב"ה "סוס ורוכבו רמה בים", כיצד כל ממלכת העבדים המצרית וכל העוצמה הפרעונית נטרפים בים. ואז בוקעת לה שירת אמת, שירת אמונה, שירה שהיא מעבר לשכל, מעבר לדעת, ועל-כן מושרת היא על-אף דמם של הרוגי-מצרים עדיין רוחש וגועש.

ואז, לאחר נסיקה שמיימית זאת, לאחר תעופת רגש ואמונה, בא לו האוייב הכל-כך רלוונטי אז והיום, בא לו עמלק[8]:

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים:

 אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך

 ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים:"

 

ניתן נא את הלב לשינוי גופי המשפט, מיחיד לרבים, וחזרה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים".

אילו היה נאמר "זכור... בדרך בצאתך ממצרים", היינו מבינים שהכוונה לעם ישראל. הוא הדין גם אם היינו נוקטים בשתי הצלעות לשון רבים ("אשר עשה לכם... בצאתכם"). אך מעבר זה מלשון יחיד לרבים, מראה שבפנינו הוראה כפולה: זאת המתייחסת לאומה כולה, ועל כן באה לה ההתייחסות בלשון רבים ('בצאתכם'), וגם זו המתייחסת לכל יחיד ויחיד במשך הדורות, ועל כן 'עשה לך'.

זהו עמלק, המסתתר מאחורי החיוך הציני-לגלגני, המבטל את אמונתנו שלנו ברבונו של עולם, וממילא באני האמיתי שלנו.

שם, בשירת הים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. זו שהייתה במצרים, עם אחיה ואחיותיה, כמספר בעלמא, חוזה כעת חיזיון נבואי.

כך תיוולד השירה הגדולה, שירת עבדים שנשתחררו, ושיעבדו עצמם לחירות האמיתית, לנצח, לאינסוף, כדברי דוד המלך בתהלים:

 

"אנא ה' כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי".

 

אנו עבדים עם "ייחוס", 'עבדים' בניהם של 'אמות', ועל-כן "פתחת למוסרי", יש לנו שם, יש לנו משמעות, ואת זאת נגלה בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים, מקום היכן נושקים להם שמים וארץ.

 

אדם ראשון חטא ונפל בחטא עץ הדעת, אותו עץ שעליו נאמר: "והייתם כא-להים יודעי טוב ורע",

על כך אומר ר' נחמן – עד אותו החטא היה אדם ממרגישי טוב ורע, הייתה בו חיות, המוּנעת ממזיגה של אמת. לאחר החטא הוא רק בבחינת יודע, הוא יכול לעמוד "בראש הקתדרה ללימודי הטוב והרע בתיאולוגיה", והכל יישאר בגדר של ידיעה, לא של חיים, לא של חיות או של דביקות.

 

זהו עמלק, עמלק המגיע ברפידים[9]:

 

"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים:

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק

מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה הא-להים בידי:

ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק

 ומשה אהרון וחור עלו ראש הגבעה:"

 

כשאופי המלחמה הוא מיוחד במינו:

 

"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל

וכאשר יניח ידו וגבר עמלק:"

 

 

 

על אופיה הכפול של המלחמה בעמלק, הפרטי והכללי, עומד רבי לוי-יצחק מברדיטשוב בספרו 'קדושת-לוי':

 

"זכור את אשר וכו' ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים.

נראה דהנה לא זו בלבד דזרע ישראל

 הם מצווים על מחיית עמלק דהוא זרע עשו,

אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע

 המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו".

 

במשמע שמחיית עמלק מוטלת על כל איש ואיש, מחייה פנימית של חלק הרע, ששמו, בין השאר, "עמלק".

ומוסיף ר' לוי-יצחק:

 

"דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם –

אז כיוון דאדם ג"כ הוא עולם קטן –

אז יש מציאות לעמלק, לכח הרע בכל אדם,

אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם..."

 

אמור מעתה – כל עוד ישנו יהודי בעולם שלא מחה מליבו את עמלק, הרי שעדיין לא נתקיימה מצווה זו במלואה. הנה כי כן, לא די במחייה הפנימית של כל אדם ואדם – דרושה מחייה כללית של כל אחד מישראל את עמלק.

ומכאן בא ר' לוי-יצחק לפישרה של הרמת ידי משה במלחמת עמלק, שעל-ידה ניצחו ישראל בקרב:

 

"וזה שאמר: והיה כאשר ירים משה את ידו,

רצה לומר: כוחו המכונה בשם יד,

כשאדם מרים זה הכח – אז וגבר ישראל,

אבל כאשר יניח מזה הכח, אז חס ושלום וגבר עמלק".

 

הרמת היד היא הרמת הכח. או בלשון ברורה יותר – היכולת לנצח את עמלק היא על-ידי הבערת אש פנימית, שהיא האנטיתזה לעמלק, שכולו תמהיל של קור ציני.

עמלק גובר כאשר מפסיקים להרים את היד. דא עקא, שלא די בקיום תרי"ג המצוות בלבד, ללא חום ללא חיבור, ניתן לקיים את כל תרי"ג מצוות ללא שמחה, ללא חום, ללא דביקות, באופן שכזה – אין ניתן לגבור באמת על עמלק.

 

המקדש יכול גם הוא לטשטש את שהוא מייצג. על רקע זה תובן תוכחת הנביא ירמיהו לעם ישראל:[10]

"אל תבטחו לכם אל דברי שקר לאמר  היכל ה', היכל ה' היכל ה' המה".

 

האלשיך הקדוש מסביר, כי בני ישראל נתלים בהיכל ה', ולא מבינים כי האמת היא כי הם-הם היכל ה'. האינסוף, האלוקי – שוכן בקרבם הם.

לתובנה להיכן יכול האדם לנסוק הגיעו בני ישראל בקריעת ים-סוף, עת האמינו "בה' ובמשה עבדו", ראה ראו להיכן יכול להגיע זה, שהוא עבד אמת למי שאמר והיה העולם.

 

רבונו של עולם מבקש מישראל "מטבע של אש", לא מטבע גרידא, כי אם של אש, של דביקות, של חיבור. כל מיליוני הדולרים שנתרמו בפרשת תרומה אינם יכולים להשתוות לאותה תרומה של מחצית השקל, בה גדול כקטן מחוברים למטרה אחת. בכל מיליוני הדולרים לעיתים קרובות מסתתר אינטרס של יחסי ציבור, ואילו במחצית השקל ישנו ביטול לציבור. הנה כי כן, זוהי מחצית השקל שבכי-תשא, המרימה קרנם של ישראל.

 

ומכאן לרצף הפרשיות שבאות לאחר מחצית השקל[11]:

 

"וידבר ה' אל משה לאמר:

ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה

ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים:

 ורחצו אהרון ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם:

בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו

או בגשתם אל המשבח לשרת להקטיר אשה לה':

ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו

והיתה להם חוק עולם לו ולזרעו לדורותם:"

 

פרשת הכיור עוסקת בנטילת ידיים ורגליים[12].

ככלל, נטילת ידיים משמעותה היא להרים את הידיים[13]. כידוע, ידיים עסקניות הן, בנטילתן מנשאים את כל עולם החולין אל הקודש, מעניקים אנו לחול משמעות, תוכן ומגמה.

ב"כי-תשא" לומדים אנו איך לרומם, לנשא. לומדים אנו שגם כשמתעוררת תאווה באדם – יש לו לנשאה לגבהים, לעדנה ולמתקה. או אז תעשה פירותיה, פרי הילולים לה'. והדרך לרומם היא על-ידי חום הלב, על-ידי הדביקות.

 

זהו גם עניינו של לימוד זכות. ר' נחמן מברסלב אומר, מה פירוש "הוי דן את כל האדם לכף זכות"? ומשיב, כי בכל אדם קיים טוב ולו המעט ביותר. דרך אותו מעט טוב, ניתן לתפוס את האדם ולהרים אותו, משל אדם המרים חפץ בכף.

 

מכאן ברצף הפרשיות פונה התורה לעסוק בשמן המשחה[14]:

 

"וידבר ה' אל משה לאמר:

ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות

וקנמן בשם מחציתו חמישים ומאתים וקנה בושם חמישים ומאתים:...

ומשחת בו את אוהל מועד ואת ארון העדות:...

 ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש

 יהיה זה לי לדורותיכם:"

 

התורה מצווה על משיחת הבגדים והכלים בשמן המשחה. אחד ממרכיביו של אותו שמן מיוחד הוא המור-דרור, "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", מה טיבו של זה?

 

אונקלוס מתרגם במקום[15]:

 

"ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא מתקל חמש מאה

וקנמן בשם פלגותיה מתקל מאתן וחמשין

 וקנה בוסמא מתקל מאתן וחמשין:"

 

"דכיא" – לשון טהור, זך, "מירא" – לשון מר.

על שמן המשחה להיות טהור ונקי, וכדברי הרמב"ן:

 

"ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד..."

 

מר דרור מייצג איפוא את האותנטיות, את הזַכּוּת, ללא כחל ושרק.

מרתקת היא דרשת חז"ל שנגזרה מצמד מילים זה, מר דרור[16]:

 

"מרדכי מן התורה מניין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא".

 

"מרדכי" הוא במובן הרחב, האופן בו ניצלים מקליפת עמלק. שמו של מרדכי הוא נגזרת לשם ארמי "מירא דכיא", לאמר – על-אף שיושב מרדכי בשער המלך, על-אף מעמדו, נשאר הוא יהודי זקוף וגאה אשר לא יכרע ולא ישתחווה, ולו אפילו לצורך אינטרס פוליטי יהודי ברור.

 

הגזירה שנגזרה על ישראל עקב השתתפותם בסעודתו של אותו רשע, מציגה בצורה הברורה ביותר את התובנות בהן פתחנו.

שם, באותה סעודה, הוגש אוכל כשר להכשריו השונים[17], אך שם, באותה סעודה, נשבה רוח של קור, רוח של איבוד זהות, בה נשארים נאמנים למסגרת התורה ולא לתוכן התורה. אכן המסגרת הכרחית לחיי הקודש, אך לא די בה. מרדכי ביקש כח, עוצמה, וכשראה שלמבוגרים שבישראל אין את אלו – פנה לתינוקות (על-פי חז"ל) וביקש שיפסקו פסוקים, כשכל תינוק ותינוק פסק פסוקו, זה אומר: "עוצו עצה ותופר", וזה בפסוק אחר.

 

ברגע קט של חולשה שאל מרדכי האם לגזור צום בימים שחל בהם ליל הסדר, ואז השיבה לו אסתר: "אתה זקן שבישראל?! אם אין ישראל – למה פסח?"

 

מרדכי גילה, וזהו תוכנו של הצדיק, שבכל אחד יש טוב. הוא כונס את כל היהודים, את כל הכוחות בכדי לרומם, לתקן, לחמם, ולקבל תורה מאהבה.

זהו עניינה של "כי-תשא", הכח לרומם קרנם של ישראל, דווקא מתוך אותו כינוס של כולנו יוצא הכח לעדן ולרומם.

 

בחבורתו של המגיד ממזריטש אנו מוצאים קדושי עליון כבעל התניא, ר' לוי-יצחק מברדיטשוב ועוד. לכאורה חבורה זו יכלה להיות הביטוי לאליטיסטיות במיטבה, אך אדרבא – מתוך חבורה זו יצאו כל אלו ששמו תכליתם לקרב את הכל, עד היהודי האחרון הנמוך שישנו בעולם.

 זהו מרדכי שבגינו "רבים מעמי הארץ מתייהדים". זהו תפקידו של כל צדיק, וזהו תפקידנו שלנו במחיית עמלק ותוכנו, בכיסופים לאותה מטבע של אש – המרימה קרנם של ישראל.