קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון לפרשת כי-תבוא (בר-אילן)

מספר חובות של דיבור ואמירה ישנם בפרשתנו, מהם הצהרות גדולות כמעמד הר גריזים והר עיבל, שם מצהירים ארור כך וכך וכו' ואמר כל העם אמן, וכו' ומהם הצהרות כווידוי מעשרות, "בערתי הקודש מן הבית",

בין הצהרות אלו נמצאת הפרשה המתארת את הנאמר בעת הבאת הביכורים, הנקראת פרשת אמירת ביכורים, בה אנו רוצים לעסוק.

נגדיש , פרשתנו לא באה לחדש לנו את פרשת הבאת ביכורים, שכן זו נאמרה בספר שמות שם אומרת התורה:

"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו"

פרשתנו באה לומר מהו הדיבור הנאמר בפרשת הביכורים ועל כך אומרת התורה:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה: ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם: ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו: ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך: וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב: וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה: ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולינו וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו:

אם כן בפנינו תוכן האמירה-ההצהרה שאותה אומר מביא הביכורים. כאמור לעיל ישנם מגוון של דברים שיש בהם חובת אמירה והצהרה, דוגמאות לכך אפשר למצוא ממש בפרשת האחרונות שקראנו בתורה למשל בפרשה הקודמת נתקלנו במצוות חליצה, שם האישה אומרת הצהרה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי …", בפרשת שופטים נתקלנו בהצהרת הכוהן לקראת היציאה למלחמה "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם וגו", ישנה גם ההצהרה של פרשת עגלה ערופה וכו', כאגב נאמר כי כל הצהרות הללו מסתיימות בתפילה גדולה "כפר על עמך ישראל וגו'"-בפרשת עגלה ערופה, או למשל "השקיפה ממעון קודשך וגו' המסיים את פרשת המעשרות ועוד.

המשנה במסכת סוטה, מחלקת בין שני סוגי הצהרות-אמירות, ישנם כאלה הנאמרות בכל לשון וישנם הצהרות הנאמרות אך ורק בלשון הקודש. יהיה עלינו להבין את ההבדל העקרוני בין התכנים השונים של ההצהרות, הגוזרים את ההבדל בשפה בה הם נאמרים, כאשר החתירה היא להבין מכוח הבדל זה את ייחודה של לשון הקודש, וכך אומרת המשנה:

"ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושביעת הפיקדון:

ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים וחליצה ברכות וקללות, ברכת כוהנים, וברכת כהן גדול (הכוונה לברכתו את העם ביום הכיפורים), ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם"

ראשית נאמר כי דברי המשנה מיוסדים על דרשת חז"ל, שהיכן שנאמר "וענית ואמרת" הכוונה אך ורק בלשון הקודש. (ואף ברכת כוהנים מפאת שנאמר בה "כה תברכו את בני ישראל" - למדו חז"ל, שהיא אך ורק בלשון הקודש), אנו מחפשים לתוכן העומד מאחורי חלוקה זו.

האמת היא שעל רוב ההצהרות, שהמשנה קובעת, שהם חייבות להיאמר רק בלשון הקודש, אפשר לומר כי אלו הצהרות בעלי אופי ממלכתי, ועל כן מה יותר טבעי וברור, שהם חייבות להיאמר בשפה הממלכתית-רשמית של העם היהודי, היא שפת הקודש. למשל פרשת המלך הנאמרת במעמד ההקהל ודאי ראוי, שתיאמר בלשון הקודש, שכן מלך ישראל לפנינו, הוא המייצג את האומה הישראלית. דברי כהן משוח המלחמה לקראת היציאה למלחמה, עליהם גם יש לומר כי גם פה לפנינו אמירה ממלכתית, שעליה להיאמר אך ורק בלשון הקודש, ואפילו מצוות חליצה יש בה פן כללי, הגורר את ההצהרה "מאן יבמי להקים זרע לאחיו המת" ישנו כאן תיאור למצב של אדם פרטי, הוא היבם, הממאן לאבד את הפרטיות שלו לצורך הכלל, כלומר לצורך קיום לאחיו המת שם וזרע בישראל. בברכת כוהנים אף היא איננה עוד ברכה אלא ברכה עם תכנים לאומי-כללים, המראים בין השאר את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.

אך מקרא ביכורים זו מצווה, שקשה לנו להבין את הסיבה מדוע היא נאמרת דווקא בלשון הקודש,

אדרבא ישנו ערך, שהאדם האומר הצהרה מסוימת, יבין את מה שהוא אומר: כלשון דברי בעל ספר חסידים, רבי יהודה החסיד באומרו:

"טוב לאדם לקרוא קריאת שמע והברכות בלשון שהוא מבין בו משיאמר בלשון הקודש ואינו מבין, ועל זה נאמר "בפיו ובשפתיו כבדני וליבו רחק ממני וכו'"

ואולי ננסה לתרץ בדוחק ולומר כי אף במצוות הבאת ביכורים קיים ממד ממלכתי מסוים, המראה את הקשר שלנו לארץ ישראל, אם כן לפי זה גם ברכת המזון, שאף היא מראה על קשר שכזה, אף היא ראויה להיאמר בלשון הקודש.

מכאן אנו נבוא לבירור הרבה יותר מהותי והוא, האם ישנו ערך עצמי ללשון הקודש מעבר להיותה אמצעי תקשורת. נציין, שכשאנו אומרים כי יש ערך עצמי ללשון אנו אומרים תרתי דסתרי, שכן לשון היא אמצעי הבעה, היא איננה דבר שיש לו ערך לעצמו זו טבעה של הלשון מעצם הגדרתה.

מעניין הוא שדווקא מפרשתנו עולה הערך של תרגומה של התורה לכל השפות, שהרי לפני שעוברים את הירדן ומקימים את האבנים לזיכרון שבעבר הירדן נאמר בתורה:

"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"

ועל זה דרשו חז"ל בשבעים לשון.

ראוי להביא את כאן את דברי הרש"ר הירש, המסביר מדוע כותבים אנו על האבנים את התורה מתורגמת לשבעים לשון. אומר הרש"ר, אדרבא היה ראוי להצניע את הכתוב בתורה על שאר העממים וכו', אלא אדרבא כותבים אנו את התורה, מתרגמים אותה לשבעים לשון, ומניחים אותה בפתח ארצנו וכל זה להראות את הצדקתנו המוסרית בכיבוש הארץ וזכותנו בזו הארץ.

את הדיון שלנו נחפש תחילה במישור ההלכתי ונפתח בפרשנות הרמב"ם על המשנה הבאה במסכת אבות:

"רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה"

על משנה זו מבאר הרמב"ם:

"…אח"כ אמר שצריך להיזהר במצווה שיחשוב בה שהיא קלה, כשמחת הרגל, ולמידת לשון הקודש, כמצווה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח, ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות …"

הרמב"ם מביא בנשימה אחת, את מצוות לימוד לשון הקודש (ללכת לאולפן…) עם מצוות כשחיטה ומילה, אלא שהאחרונות הן חמורות, ואילו למידת לשון הקודש נראית כמצווה קלה.

רבינו סעדיה גאון אף הוא דיבר על ערך לשון הקודש אמנם מזווית קצת אחרת באומרו:

"…כי הראשונים לא הרשו לעצמם להזניח ידיעת לשון הקודש והיו רואים בכך עבירה כמאמר נחמיה (יג,כד)ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית. וירב עמם ויקללם ויכם, שנאמר ואריב עמם ואקללם"

מאלפת הראיה שמביא רס"ג מדבריו על נחמיה, שרב עם העם על כך, שהם לא דברו עברית על בוריה אלא "חצי-חצי", בתקופתו כזכור היו התבוללות ובעיות רוחניות אחרות קשות ביותר, ואילו נחמיה מוצא לנכון להתפלמס עם בני דורו דווקא בדבר, שנראה לכאורה שולי.

המקור לדברי הרמב"ם ורס"ג אלו הוא מדרשת חז"ל על הפסוק "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" דרשו חז"ל:

א"ר יוסי בן עקיבא לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם ואם לאו (למען) יקצרון ימיכם וימי בניכם"

הראב"ד אף הוא אומר על הגמרא בברכות דף יג ששם ישנו דיון אם התורה בלשון הקודש נאמרה כי כל הדיון מתייחס רק לאמירה , אך הכתיבה היא בוודאי אך ורק בלשון הקודש, ובאבנים שבגלגל נכתבה התורה בשבעים לשון אלא על התלמוד שלמדו הקב"ה למשה ומשה לישראל, והיו שם גם גרים משאר הארצות, על זה שאל משרע"ה, אם רשאי ללמדם בלשונם או לא, דהיינו האם בלשון אחרת יוצא אדם בחובת "ושננתם או דווקא בלשון הקודש.

לסבר את האוזן נביא גם את פסיקתו של הרב יוסף קאפח זצ"ל בעניין לשון הקודש באומרו כי:

"…מסקנה במילתא כל שאינו לומד את לשון הקודש וכל היודעו ואינו מדבר בו עובר בעשה, וכל המדבר לשון הקודש בשיבוש ושלא בדקדוק עובר בעשה ולא תעשה ולוקה 40 מדרבנן"

מהאמור עד כאן אנו רואים, כי ישנה התייחסות ברורה ומחייבת אף במישור ההלכתי לדבר ולהשתמש בלשון הקודש, אם כן מהו טיבה של לשון זו

הרמב"ן בפרושו על התורה מנתח את המושג לשון הקודש ואלו דבריו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה לשון הקודש הוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, והנה הוא הלשון, שהקב"ה יתעלה מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו…ובו נקרא בשמותיו הקדושים…ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם …"

שני דברים מרתקים עולים מהרמב"ן שלפנינו ראשית לשון הקודש קוריה כן מפני, שזו השפה של הקודש, זו השפה שמדבר בה מקור הקודש של העולם. שנית היא קרויה כך ולא "ישראלית" למשל, משום שלשפה זו אין תחום ואין גבול, זו השפה שבה גם מדברים עם המלאכים. היא איננה רק נגזרת של הסכמה בין בני אדם על לשון של תקשורת אלא היא הלשון, שבה ברא הקב"ה את עולמו., אם כן שפה זו קדמה לעולם, ואם נחריף את הדבר נאמר, מכיוון שידוע לנו כי הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, הרי שלשון הקודש קדמה אף לתורה.

ומכאן נבוא לדבר על האידך גיסא, על התרגום. ראשית נאמר כי בוודאי קיים ערך לדברים הנאמרים עם הבנה, וממלא תרגום של דבר הוא בעל ערך גדול. יחד עם זאת דורשי רשומות דרשו כי "תרגום" עולה בגמטריא "תרדמה", הרעיון העומד מאחורי השוואה זו אומר כי אמנם על ידי התרגום, אני יכול להעביר את כל האינפורמציה אך כל זה יעבור בצורה רדומה, משל גוף ללא נשמה.

ונאמר כך, מי שלא יכול להבין כיצד לשון יכולה להיות לשון הקודש כיצד יבין כיצד ארץ יכולה להיות ארץ הקודש, גם את המושג של ארץ הקודש, של עיר הקודש אפשר ל"תרגם" למשל ל"ירושלים דליטא", אך זה לעולם לא הקודש. התרגום הוא פעולה מאוד חשובה, אך כשתרגמו את התורה בא חושך לעולם למשך שלושה ימים, החושך מראה שהדבר קיים אך מקור האור כבוי.

השל"ה הקדוש, כשהוא מזכיר את חשיבותה של לשון הקודש אומר כי יש לדבר כמה שיותר לשון הקודש, אך בשבת, אומר השל"ה מדברים רק בלשון הקודש.

אפשר גם "לתרגם" את השבת, ואז השבת הופכת מיום שהקב"ה שבת בו, (ולכן אנו שובתים בו גם כן), ליום מנוחה, כי אני עייף, כשם שאת ארץ ישראל אפשר "לתרגם" מארץ ש"עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" לארץ שהיא מקלט בטוח, ואז כשיופיעו "סדקים" במקלט הבטוח, ימצא האדם שואל את עצמו מה הוא עושה כלל בארץ הזאת ?- אין דבר יותר מסוכן מתרגום מושלם.

הרצי"ה זצ"ל היה אומר כי הקב"ה שתל שתי תופעות יחד במקום אחד, הוא שתל את תחיית השפה העברית, ובמקום אחר הוא שתל את החפץ חיים, ואת שמירת הלשון.

לשון הקודש היא הלשון, ששייכת מעבר למקום ומעבר לזמן, היא שייכת לנצח כשם שארץ ישראל שייכת לנצח.

יעקב אבינו אמר "אכן יש אלוקים במקום הזה", דהיינו האלוקות על אף אין-סופיותה מצטמצמת ומתגלה בעולם, הקודש הוא נשגב אך מופיע בעולם, ההפך ממש מטענת הפלוסוף המופיעה בריש ספר הכוזרי, שהאלוקים הוא כ"כ עליון וממלא הוא אינו מתגלה בעולם. הוא הדין לשון הקודש, זו שפה, המצמצמת ומגלה את הנצח המסתתר מאחוריה.

כעת נחזור למביא הביכורים. מביא הביכורים אומר "…וירעו אותנו המצרים ויענונו וגו'", וכאן נשאל מה המקום לאמירות אלו ? הרי בפנינו אדם שיורד לשדהו , רואה תאנה, שבכרה ומביא אותה לבית ה'. אלא אדרבא ואדרבא יורד כאן יהודי חקלאי (שמזכיר לנו את החקלאי הראשון-קין) רואה את הפרי לאותם חודשים של עמל, של זיבול והשקאה, מכאן ועד המסקנה של "אני עשיתי" הדרך קצרה ביותר ואז הוא אומר "אני ממצרים, אני מהמחנות של אשוויץ, והפרי הזה, שבידי הוא הפרי של סבא וסבתא שלי, אני שממשתי את עצמי, ועכשיו בידי הפרי המוחשי הזה, אני מעבר לזמן ולמקום"

פרשה שכזו לא יכולה שלא להיאמר בלשון הקודש, אין לה שום ערך, אם תאמר בלשון אחר. זו אינה פרשה ריאלית (שכן מביא הביכורים מעולם לא היה במצרים תחת שעבוד פרעה), אבל בכל זאת כל האמור בה הוא חלק ממנו, כך הוא גם מבטיח לעצמו, שהוא לעולם לא יהיה קין.

מכאן אולי נוכל ללמוד את אופי דרשת חז"ל, שהוזכרה לעיל, שכל מקום בו נאמר "וענית ואמרת" ולא רק "ואמרת", הכוונה היא בלשון הקודש. הביטוי "וענית" הוא אינו רק תיאור לאמירה בעלמא אלא הוא ביטוי שיש בו התייחסות למציאות, ועל פי האמור אמירה שיש בה התייחסות למציאות מחייבת אמירה בלשון הקודש.

הרמ"ק מדגיש את החידוש שבלשון הקודש באומרו:

"…והראיה לזה היות לשוננו זה נקרא לשון הקודש, ירצה וודאי היותו המצאה אלוקית, ולא כשאר הלשונות, ואין ספק שהוא הלשון, שהמציא הקב"ה כשהמציא עולמו אז וודאי הלשון קדם לעולם"

ההדגשה של הרמ"ק היא חדה וברורה, בדרך כלל הלשון היא תוצר של העולם, אך כאן העולם הוא תוצר של הלשון,. כשהקב"ה יצר את העולם ואת המקום הוא השתמש בזה הלשון, שהיא מעבר לזמן ולמקום.

ועל השאלה מדוע אם כן לא נקבעה מצווה מתרי"ג לדבר בלשון הקודש, עונה על כך הרב קאפח שמכיוון שלשון הקודש שייכת ללימוד תורה, הרי שהרמב"ם לא מנה מצוות שהם חלק ממצוות אחרות (כשם שהוא לא מנה עשיית מזבח כמצווה מכיוון, שהיא כלולה במצוות בניין בית הבחירה).

בפרשתנו ישנו ממד משלים, להאמור עד כאן.

עם ישראל עומד לעבור את הירדן, הוא מצטווה להקים אבנים, שעליהם יכתבו דברי התורה בשבעים לשון, כדי שידעו נא האומות , שגם אם יגלונו מזאת הארץ, הרי שזכותנו בה היא נצחית, מכוח הכתוב על האבנים הללו, לתרגום זה יש ערך אדיר, ידעו נא האומות מהיכן אנו יונקים את כוחנו, אך אוי לנו אם "נתרגם" גם את מושג "ארץ הקודש". אמנם בגלות יש ערך לשמר "זכר ותרגום", אך הסכנה היא שנשאר עם "התרגום", הנחמד , הנוח ונשכח את המקור, את הקודש.

הקודש הוא הכוח לצמצם את הכל למקום אחד, לצמצם לתוך הארץ, לתוך השפה את הנצח.

מכאן הדרך קצרה מאוד להבנת ערכה של לשון הקודש.

מכאן נבין מדוע מצוות הבאת ביכורים ומקרא ביכורים נחלקו לשני מקומות בתורה שכן בספר שמות נאמר: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" ואז עוברת התורה לעניין אחר של "לא תבשל גדי בחלב אמו". ואילו רק בספר דברים, בפרשתנו, מוזכר תוכן האמירה בשעת הבאת הביכורים. הסיבה לכך היא פשוטה, בספר שמות מתאר משה לדור יוצאי מצרים בעקבות נתינת התורה מהי מצוות ביכורים

אך בספר דברים הוא אינו מדבר ליוצאי מצרים אלא לדור באי הארץ, ועכשיו הוא מצוום על מקרא ביכורים. אין טעם לתת את מצוות אמירת ביכורים ליוצאי מצרים, הם היו שם, הם היו משועבדים, הם יודעים יותר מכולם מהי מצרים. משה אומר מצווה זו לדור באי הארץ "לדור החדש", משום שעליהם לזכור ולדעת כיצד הם יוצרים מציאות של אנשים, שמחוברים לעבר להווה ולעתיד. אם כן מה יותר אמיתי ונכון לומר את ההצהרה של הביכורים דווקא בלשון הקודש.

מעניין מאוד גם השם "עברית", כל שפה קרויה על שמה של הארץ, שהיא התפתחה בה, היא גם כלואה בגבולות זו הארץ למשל בבלגיה מדברים למשל בלגית, ואם כבר נמצאה שפה שהיא לא על שם מקומה, הרי שסימן הוא, שארץ זו נכבשה ע"י עם זר, שהנהיג בה את שפתו (למשל השפה הספרדית בדרום אמריקה), אך השם "עברית" על שם מה הוא ?

עברית קרויה על שם עבר, עבר קרא לבנו פלג, "כי בימיו נפלגה הארץ", ומה היה קודם שנפלגה הארץ? על כך אומרת לנו התורה "ויהי כל הארץ שפה אחת וגו'" ועל זה מבאר רש"י במקום: :שפה אחת-לשון הקודש", המציאות התחילה מלשון הקודש, מאחדות, מלשון הקודש ואז בא הרצון "לתרגם" את המציאות ונפלגה הארץ.

עבר גם נתן לפלג את שמו על שם העתיד להתרחש, על שם "כי בימיו נפלגה הארץ", זהו השם הראשון שמזכירה התורה שניתן ע"י נבואה. לשונו של עבר-העברית היא הלשון הנבואית.

ונחזור לאשר הבאנו בריש דברנו מהרמב"ם על המשנה "הוי זהיר במצווה קלה כחמורה", הרמב"ם מביא שתי דוגמאות למצוות הנחשבות כקלות, שמחת הרגל, ודיבור בלשון הקודש, ומולם מצוות חמורות כמילה ושחיטה. המילה והשחיטה הם מצוות שחותכות, משנות, מתערבות במציאות, מצוות שאדם יכול לתפוס את חשיבותן, לעומתן נמצאות מצוות הנראות כקלות כדיבור לשון הקודש ושמחת הרגל.

מצוות שמחת הרגל הנלמדת מן הפסוק "והיית אך שמח" מעלה שאלה, שמנסים להתמודד עמה רבים , הרי הביטוי "אך" הוא ביטוי של מיעוט, (והביטויים "גם", "את" הם ביטויים של ריבוי) , אם כן כיצד ריבו מפסוק זה את מצוות שמחת הרגל. ישנם מספר תשובות.

החסידות השיבה על כך תשובה יפיפייה. אמרו חכמי החסידות, מה שמונע את האדם מלהיות שמח, הוא הסיבה שכל הזמן נכנסים לתוכו פניות שלו, הוא אינו יודע להתבטל למה שמעבר לו, אם כן בכדי להיות שמח על האדם להיות "אך" דהיינו למעט עצמו, וממלא על ידי כך יהיה שמח.

שמחת החג נראית כמצווה קלה כי "לא תופסים בה נפח" היא טבעית, לאדם יותר קל לתפוס מצוות, שידו מתערבת וחותכת במציאות כמילה ושחיטה. וכמוה גם מצוות לימוד לשון הקודש, זו מצווה שיש בה ביטול וחיבור.