בס"ד, יום ראשון, כ"ב סיוון, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון - לפרשת קרח [סו-31]

"קרח ועדתו – מתי היה ומתי ייגמר" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

הקושי הראשון, שלכאורה כמעט ואין  עוסקים בו, והוא הנראה אחד מהקשיים הפרשניים הגדולים במעשה קורח ועדתו, אם לא הגדול שבהם, והוא מתי התרחש כל מעשה קורח, למה זה שייך. ואם נשאל, מדוע העיתוי הוא דבר כ"כ מרכזי, וכי לא די לנו בעצם ההתרחשות ? שהרי בעקבות מעשה קורח הייתה מגפה נוראית, הארץ פותחת את פיה וכו'  - מדוע א"כ, כ"כ משנה תאריך ההתרחשות ?  

על כך נשיב כי העיסוק בשאלת התיארוך הוא חשוב, ולו רק מפאת העובדה כי אין עוד אירוע אחר, שהיה במדבר שאיננו יודעים מתי היה , או ברמת הדיוק של יום או לפחות של חודש ההתרחשות .

פתח דבר, נחזור בקצרה על התיארוך של ימי המדבר . בר"ח ניסן בשנה הראשונה, שבועיים לפני צאת ישראל ממצרים, מתחיל מהלך היציאה ממצרים. שם מצטווה משה רבנו:[1] "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:" ובחודש ניסן בשנת הארבעים, מתה מרים, ושנה אח"כ בעשור לחודש ניסן עוברים את הירדן ונכנסים ארצה.

אך נשוב שוב שלנה הראשונהב, פסח היה בט"ו בניסן, בכ"א היה מעשה קריעת ים סוף, שלושה ימים אח"כ מגיעים למרה – ושם אי אפשר לשתות מים.

התאריך הבא יהיה ר"ח סיוון, אז מגיע ישראל למרגלות הר סיני.  ומקבל את התורה בו' בסיוון[2]

אחרי מתן תורה, בי"ז תמוז באה שבירת הלוחות וחטא העגל. שלאחריו מגיעים עוד ארבעים יום אמצעיים, ובר"ח אלול עולה משה לקבל את הלוחות פעם שנייה ויורד ביום הכיפורים. במוצאי יוה"כ מקהיל משה את העם ומצווה על הקמת המשכן. המשכן נחנך, בר"ח ניסן, הוא היום השמיני של ימי המילואים, שנה לאחר הציווי שניתן בר"ח במצרים: [3] "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:" – שכאמור, בישר את תחילת ההתכוננות ליצי"מ. שם גם משה רבנו מודיע על פסח, שהוא למעשה הפסח הראשון בהיסטוריה, שהרי בשנה הקודמת פסח היה יציאת ישראל ממצרים. ואז באים – אנשים טמאים ומבקשים פסח שני.  

 

התאריך הבא, הוא כ' באייר.  שם יוצאים מהר סיני.

וכדברי הפסוקים:[4]

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:"[5]

 

ולאחר שעם ישראל, כאמור יוצא בכ' באייר מהר סיני מתארים הכתובים:[6]

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: 

 

התיארוך הוא מדויק , הנסיעה היא נסיעה של שלושה ימים. ומיד לאחר מכן מתחילים המשברים:[7]

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':"

 

ואחריו בא חטא המתאווים:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:  

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:"

 

 

על פי זה חטא המתאוננים והמתאווים, היה ביום כ"ב באייר. ועל בקשת העם לאכול בשר אומר הקב"ה למשה:

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

 

ואז לאחר אותו חודש ימים נענשים המתאווים- והמקום נקרא "קברות התאווה". 

לפי חשבון זה הגענו ליום כ"ב בסיוון. – כמו שאנו רואים התיארוך הוא מדוייק. מקברות התאווה נוסע העם לחצרות. שם בחצרות מדברת מרים על משה:[8]

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:"

 

מרים נענשת בצרעת והעם ממתין לה שבוע ימים:[9]

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:  וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:"

 

לפי תאריך זה הגענו ליום כ"ט בסיוון.

נעיר כעת קצרות כי מיום הנסיעה מהר סיני, כ' אייר , עוברים ארבעים יום, שאלו בבחינת ארבעים יום הראשונים, המקבילים להר סיני. וכעת יתחילו הארבעים יום השניים.[10]

וכאן ביום כ"ט בסיוון נשלחים המרגלים.

ואחרי זה:

"וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן "

 

ובמדבר פארן בא הציווי של :[11]

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:"

 

מכאן נשלחים המרגלים – שהיו גדולי ישראל לתור את הארץ. המרגלים יוצאים לארבעים יום ולאחר מכן שבים אל משה:[12]

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:"

 

אם נמנה ארבעים יום מכ"ט בסיוון נגיע בדיוק לליל תשעה באב.[13]

זה התאריך הכמעט אחרון, שיש לנו עד שנת הארבעים של המדבר . משום שלמחרת בעשרה באב יש את חטא המעפילים:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:"

 

 

עובדה מעניינת היא שגם בחורבן המקדש, החורבן והאֵבֶל הוא בתשעה באב , אך השריפה בעִיקרה הייתה בעשרה באב, בדומה לחטא המרגלים שהיה בט' באב, וחטא המעפילים שהיה בעשרה באב.[14]

מתאריך זה, עשרה באב ועד לשנת הארבעים אין לפנינו שום תיארוך, גם אין לנו שום אירוע המסופר עליו, חוץ מסיפור מעשה קורח. יש לנו, אמנם מצוות בסוף פרשת קורח, אך אלו הן מצוות, שנאמרו בסיני והוכנסו כאן. פרשת חוקת העוסקת בפרה אדומה, יש האומרים, שנתנה בסיני, עוד לפני חנוכת המשכן, אך הוכנסה לפה.

כך או כך סוף פרשת חוקת הוא כבר חודש ניסן של שנת הארבעים. את הסיום אנו מסיימים בז' באדר – על פי המסורת. שהרי משה בסוף חודש שבט מתחיל את מסע הפרידה שחלו מישראל:[15]

"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם:... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:"

 

אחרי שראינו את התיארוך המדויק, ברורה השאלה שפתחנו בה על פרשת קורח – מדוע זו אינה מתוארכת.

נעיר כי מבנה פרשת קורח דומה לפרשת שלח. פרשת שלח מחולקת לשניים, החלק הראשון הוא מעשה המרגלים, חטא המעפילים והשלכותיהן. ובחלק השני קבוצת מצוות,[16] מצוות חלה, נסכים, ומצוות ציצית. הוא הדין בפרשת קורח, בחלק הראשון יש את תיאור מעשה קורח ועדתו באריכות ובחלק השני יש את קובץ דינים העסוק בקדושת הלווים, תפקידם, והיחס של ישראל  אליהם. ניתן לומר כי דרך הדיון אמיתי היה מעשה קורח ועדתו, נוכל להגיע לליבה של מעשה קורח, על מה היית המחלוקת , ומה המשתף את כל המערערים על משה ואהרון.

פרשת קורח, אפוא, היא הפרשה שיותר מכל עוסקת במחלוקת, ודי אם נזכיר את הפסוק הראשון של הפרשה:[17]

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: "

 

הפסוק נראה תמים, אך אין הפסוק אומר לנו מה קרח לקח , ולאיזו תכלית.

אונקלוס מתרגם:

"ואתפליג קרח בר יצהר בר קהת בר לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בר פלת בני ראובן:"

 

"דאתפליג" הכוונה שיש כאן מפלגה. והשאלה היא מניין אונקלוס למד דבר זה.  כאגב נאמר כי בלשון הקודש השורש ל.ק.ח  -גוזרת את המילה "לֶקַח" שהוא דבר הנותנים, על דרך הפסוק:[18]  "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:"

 ל.ק.ח  -הוא גם מלשון התלקחות, וגם משלון מחלוקת, זה "וַיִּקַּח קֹרַח..."  -כשפרשה מתחילה בכתב חידה הדבר אומר דרשני.

ובהמשך הפסוקים:

"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְקֹוָק:"

 

ומשה אומר להם , שבקשתם האמתית היא כהונה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְקֹוָק וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:"

 

אפשר לומר, שכל המניע של פרשייה זו הוא אינטרסנטיות. הדבר יהיה נכון, ובכ"ז הוא אינו מספק משום שאין עוד התרחשות במדבר, שסיפור המעטפת שלה הוא כ"כ רוחני. כאן אין מבקשים בשר אין מבקשים קישואים, כאן טוענים טענה אידיאולוגית-ערכית של "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים..." ועל כן הדבר מחייב התמודדות עמוקה עוד יותר. רק אח"כ כשמדברים דתן ואבירים נכנס הסגנון המקובל של :

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:

אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:"

 

אך אלו אינם קורח ולא גם המאתיים חמשיים, אלא זו קבוצה בתוך ה"פרלמנט" הזה של קורח ועדתו.

כאן ישנה גם בקשה יחידאית של משה רבנו, משה רבנו סנגורם הגדול של ישראל מתחנן מהקב"ה שייתן להם עונש:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:

אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְקֹוָק שְׁלָחָנִי:

וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְקֹוָק:"

 

בקשה זו היא בקשה חריגה. נזכיר לעצמנו, כשחטא האספסוף ולאחריו העם בבקשם בשר, ביקש משה שהוא ייענש,[19] "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:". בחטא העגל אומר משה,[20] "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:" – ואילו כאן מבקש משה הוא זה המבקש מהקב"ה עונש.

ועל כל זה הקושי שהחלנו בו, מדוע הפרשה הכ"כ עקרונית הזאת הכ"כ שונָה , מדוע אין בדינו מיקום ברור שלה בציר הזמן. מדוע היא אינה שייכת לשום דבר הבא לפניה או אחריה. שהרי בפרשות האחרונות הרצף הסיבתי הוא ברור,או לפחות נותן פתח להבנה.[21]

לפני שניזקק לשאלה זו, נעיר כי ישנו עוד פן מיוחד בפרשה זו. בכל אירועי המדבר ישנו רק האירוע שלפננו , שממנו לומדים מצוות ל"ת:

"כל המחזיק במחלוקת עובר על לאו  שנאמר ולא יהיה כקורח ועדתו"

כלשון הגמרא במסכת סנהדרין.[22]

וכך מצוי אצל מוני המצוות, כסמ"ג. לפי מוני המצוות האחרים, מצווה זו היא חלק ממצות "ואהבת לרעך כמוך" – ועל כן היא נמנית כלאו בפני עצמו, אך וודאי שנלמד ממנה איסור.   כך או כך לפנינו מצוות לא תעשה. – זו עובדה מעניינת מאוד.

נניח לכך, ונדון בסוגיה אחרת בפרשת קורח. הפסוקים מתארים כך:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:

וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:

וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֶל כָּל הָעֵדָה:"

 

ואז בא לו הדיבור האלוקי :

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:"

 

"העדה" הזו מתייחסת לעדת קורח, אך הרמב"ן לומד כי הכוונה היא לכל עדת וכי משה חושש כי הקב"ה רוצה לכלות את כל ישראל. ועל כך מגיבים משה ואהרון:

"וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף:

 

כך שואלים משה ואהרון את הקב"ה.

ועל כך שואל רבי יצחק עראמה, בעל העקידת יצחק:

"ומה תמיהה היא זאת, והלא בעגל לא חטאו כולם ונאמר: 'הניחה לי ויחר אפי בהם"

 

ומדוע משה לא אמר שם, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף ? או במילים אחרות מדוע שם העונש הקולקטיבי היה מובן מאליו

 ומוסיף עוד ה"עקידת יצחק":

"וכן בשיטים היה חרון אף ה' בכלל,"

שם היה מעשה של בנות מואב, גם שם הייתה קבוצה שחטאה ובגינה נענש כלל העם  .

"ובעכן נאמר הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף, והוא איש אחד לא גווע בעוונו ונאמר בו חטא ישראל וגם עברו בריתי..."

 

במילים אחרות, עכן לא מת לבד, הציבור נענש בגללו, כשהקוד לכל הדברים הללו נעוץ בהמשך דברי בעל "העקידה" :

"ומחוייב זה מקשר הכללות...כי החולה מאחד באבריו יאמר על כולו חולה"

 

 במילים אחרות עם ישראל הוא כגוף אחד, בעל איברים מחולקים, שהרי אנו יודעים כי יש עַרְבות ואנו סובלים האחד בגין השני. א"כ טענת שמה "האיש אחד יחטא..." אינה מובנית, אם כבר היה לו לטעון על חילול ה'. או זכות אבות.

 

ה"עקידת יצחק" מבין את טענת משה כפי שהבין אותה הרמב"ן, שעתה הקב"ה רוצה לכלות את העם, ואז משה אומר "האיש אחד יחטא" ואז אומר הקב"ה אני אכלה את העדה בלבד.

בהמשך דברינו נראה את תשובת בעל העקדה.

 

נשוב להאמור לעיל, בזיקה לעניין תאריך פרשת קורח.

 

היסוד הוא, הוא שאירוע זה אינו קשור לשום מקום, מפני שהוא שייך לכל מקום, היכן שלא נמקם אותו הדבר יסתדר.[23] על כן ממעשה קורח ועדתו נלמדת הלכה לדורות.

נתחיל לראות בעיון את הדברים דרך המשנה הידועה במסכת אבות:[24]

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים

איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים ? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו:"

 

 המלבי"ם טוען כי הביטוי "קורח ועדתו" בא לרמוז כי, המחלוקת הייתה כבר בין קורח ועדתו, משום שכל המשותף בינהם היה טכני. מקטירי הקטורת באו בגלל רצונם להקטיר קטורת, און בן פלת ודתן ואבירם כעסו על כך שניטלה הקדושה מבכורים. קורח רצה להיות כ"ג. קורח ועדתו היו, אפוא  שילוב של קבוצות כוח, במלחמה נגד מנהיגותו של משה.

אנו נבקש להעמיק עוד.

יש לפנינו יסוד עצום, כל אחת מהטרגדיות המתרחשות לדור המדבר, קשורה לזמן שהדבר התרחש. אי אפשר, להבין את תאוות האספסוף, אם לא מבינים כי רק לפני שלושה ימים יצאנו מהר סיני. אי אפשר להבין את דיבור מרים ואהרון במשה, אם לא רואים את הרקע הקודם.

לעומת זאת סיפור מחלקת קורח אינו סתם סיפור, הוא בכוונה מטושטש.

פתח להבנת הדברים הוא ההגד כי מחלוקת קורח ועדתו היא מחלוקת שאינה לשם שמים – מה הכוונה בכך ? 

 

בעבר הזכרנו את דברי ה"מדרש שמואל" על דברי המשנה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים..." השואל והרי סוף-סוף גם מחלוקתם של הלל ושמאי לא נתקיימה היא הגיעה להכרעה – ברוב הפעמים כב"ה.

על כך עונה ה"מדרש שמואל" – שמחלוקת שאינה לשם שמים לאחר שעובר זמן מה אין זוכרים בדיוק מה היה אופן הדברים. למשל ניקח נא את מחלוקת קורח ועדתו,  אנו איננו יודעים, מה היה אז בדיוק, אך מה שבטוח שבזמן ניסיון ההפיכה של אז, כל העם דיבר על כך, הכל היה "מתוקשר". והנה עוברים כמה שנים מאז, ואיש אינו זכר או בדיוק יודע מה היה. – אפילו מבחינת תאריך הדבר אינו כ"כ ברור.  לעומת זאת מחלוקתם של הלל ושמאי, אינה "מחלוקת מתוקשרת". והנה מחלוקתם של אלו על אף שהוכרעה, כל אחד יודע מה הסברות של כל צד , על אף שהמחלוקת הייתה זמן רב קודם לכן.

 

ועל כך אומר המדרש שמואל כי זו  המחלוקת של לשם שמים, בה תמיד ידברו ובה יבררו  את צידיה השונים.  גם אחרי  אלפיים שנה  הדבר יהיה עוד רלוונטי, וכל זה מפאת העובדה כי היא הייתה לשם שמים. אך מחלוקת שהיא אינה לשם שמים אין סופה להתקיים - כמחלוקת. לכל היותר יזכרו שֵם של מישהו ולא מעבר לכך.

ומכאן נעמיק יותר. ואת הדברים נראה דרך תשובת העקידת יצחק:

"כאשר המידה לקצוף על הכלל בחטא היחיד כעכן וזלותו הנה יהיה זה כאשר יהיה היחיד ההוא נקשר בכללם  ונקשר בקיבוצם כי אז לא ייאמר שחטא האיש ההוא לבדו אלא שחטא הכלל כי הוא איבר בתוך הגוף .... אבל כשהחוטא ההוא פירש עצמו מן הציבור וכבר לקח עצמו לצד אחד לחלוק עליהם, כבר יצא מכללם, ולא ייאמר עוד שהחטא ההוא יהיה כללי, שהוא כאבר הפורש מן החי שאין לו עוד קשר עם גופו"

 

אומר העקידת יצחק כשאבר אחד חולה,  כל הגוף חולה אך  זה  בתנאי שהאבר קשור עדיין לגוף, אך כשהאבר הוא מדולדל ואין לו עוד קשר – אז אין את בחינת "האיש יחטא ועל כל העדה תקצוף". משה בסיפור של עדת קורח  טוען כי קורח ועדתו ניתקו את עצמם מן הכלל.

הדברים צריכים ומחייבים הבנה. מדוע המרגלים, חוטאי העגל, עכן  - כל אלו, לא נתקו את עצמם מן הכלל ואילו מבקשי הכהונה ניתקו את עצמם ?

 

נעיר כי ה"עקדה" השתמש בביטוי "הוציא את עצמו מן הכלל" – מה מזכיר לנו את דברי הרשע בהגדה. שם נאמר "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר", והשאלה שהרבה שואלים היא והרי  גם החכם אמר דברים דומים.

אלא יסוד ההבדל הוא כי על החכם נאמר "והיה כי ישאלך בנך לאמר" – החכם בא כאבר יחידי והוא מרגיש שהוא יחיד, המבקש להתחבר אל הכלל. ואילו הרשע עליו נאמר: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:".[25] הרשע בא עם עדה משלו, הסקטוריזציה "נכנסה", יש לו אולי נְאומים על כלל ישראל, אך יש לו עדה משלו –הוא אינו רוצה כלל להתקשר לאחרים. הוא מקבל כוחות מן העדה הסובבת אותו.

ודווקא הרשע שבא עם עדה עליו נאמר "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל" – משום שדווקא העדה בצורתה הזאת היא זָרָז המוציא אותו מן הכלל. 

 

במעשה קורח ישנן שתי עדות –עדת קורח ועדת ישראל. קורח עניינו הוא בעדה שלו. מה ששיתף את ה"פרלמנט של קורח" הוא שהוא כולו היה מורכב מסקטורים, שבאו להתנתק מן הכלל.

זהו בדיוק  פרשת הכיתות שהיו ערב חורבן הבית השני, שכל אחת מהן ידעה בדיוק את הצריך לכלל ישראל באותה שעה.

במצב בו יש כמה בעלי תאווה הרוצים בשר, וגורמים לעם שלם להתאוות  - עדיין אין סקטוריאליות. גם כשיש כמה עובדי ע"ז עדיין זו סכנה נוראה – אך לא סקטוריאליות. גם כשיש הנהגה חלשה, המורידה את רוח בעם, והמביאה אותו למאוס בארץ חמדה – על אף הטרגדיה שבכך  - אך הם אינם הופכים להיות איבר מחוץ לכלל.  אך כשיש מחלוקת – הגוף הלאומי מתחלי להיות מרוטש לאברים-אברים, לסקטורים-סקטורים.זהו  הלאו של "ולא יהיה כקורח ועדתו" –מול מחלוקת שהיא לש"ש כמחלוקת הלל ושמאי, שיש לה מקום שהרי  כל אחד דן ממקומו שלו מה רוצה הקב"ה ואיך הוא יופיע את זה, מול זאת ישנה מחלוקת שהיא אינה לשם שמים.

ונוסיף אנו שגם מחלוקתם של הלל ושמאי ברגע שתתחיל להיות סקטוריאלית היא תחל להיות בעייתית .

 

לכל חטאי המדבר יש תיארוך, אך לחטא קורח אין תיארוך הוא הבסיס לנפילה ולעלייה מתמדת שלנו. בבית שני שהיו תורה ומצוות וגמילות חסדים , הדבר בלט עוד יותר. ידוע הסיפור המפורסם של קמצא ובר קמצא.[26] שם ישבו חכמי ועשירי י-ם בסעודה של מארח אלמוני . האחרון ביקש משמשו שיזמין את קמצא והלה הזמין את בר קמצא. המארח שביקש לסלק את בר קמצא, נתקל בתחינותיו ובנכונותו לשאת את "הוצאות האירוע" ובלבד שהלה לא יכלימו – כל אלו לא עזרו לו והוא סולק בבושת פנים. ואז יצא בר קמצא ואמר , שמזה ששתקו חכמי ישראל סימן הוא שנוח להם הדבר שהוא נעלב, הלך והלשין לרומאים וגם לחורבן. 

לסיפור זה יש המשך בו נירון קיסר מבקש לעלות על ירושלים והוא מטיל גורל.  אז מתעורר לו המצפון והוא מבין כי הקב"ה מבקש להעניש את בניו, והוא-נירון הכלי לכך, וכי הוא עוד עתיד להיענש על כך. מניח נירון את הכל ובורח משם ומתגייר ומבני בניו עומד רבי מאיר בעל הנס.[27]

 

התמיהה העולה היא שהרשע הגדול, חוץ מבר קמצא,  הוא המארח, והוא נשאר כדמות אנונימית  הוא קרוי בפי הגמרא - "ההוא גברא". והשאלה היא מדוע אין נוקבים בשמו ?

ועוד נשאל, מדוע אומרת הגמרא כי  "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" מה אשמתו של קמצא בסיפור זה, הרי הוא בכלל אינו משתתף בו. ונשאל עוד מדוע נעלב בר קמצא מתגובת החכמים  ואולי לא היה להם "נעים" להתערב.

 

אך למעשה זהו סיפורו של בית שני , בית זה היה בו תורה עבודה וגמ"ח. ואם יושבים חכמי ירושלים ועשיריהָ בסעודה יחד , מן הסתם העשירים תומכים ב"מוסדות התורה" של החכמים . אז איך יכול להיות שבדור כזה תהיה שנאת חינם. התשובה היא פשוטה היא שהגמ"ח הוא לאלה שבאים לגמ"ח שלי ולא של השני. בסעודה ההיא ישבו חכמי ירושלים עם עשיריה ומן הסתם חשבו איך "להרים" את מוסדות התורה . והנה בסעוד זו שני עשירים רבים –הדבר הלא נכון לעשות הוא להתערב בינהם. –והחידוש הוא שגם אם הדבר הזה היה למטרה חיובית, היא אינה שווה את זאת כשיש מלחמה שכזו.

 

שמו של ההוא גברא אינו מופיע – כי "ההוא גברא" זה דמות השייכת לכל מקום ולכל זמן "ההוא גברא" הוא בבחינת "השלם את החסר".  "ההוא גברא" הוא כל מי שהמריבה שבין המארח ובין בר קמצא היא פחות חשובה, ממה שהוא החליט שהדבר הכי חשוב לעם ישראל בתורה ובמצוות.

"על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים"  -הכוונה על הקונצפציה הזו חרבה ירושלים, על התפיסה שהמריבה שבין בר קמצא והמארח היא לא פחות חשובה מהרבה תורה. ועל זאת לא רק חרבה ירושלים אלא היא גם עדיין לא נבנית.

הסיפור נטבע בשם של "קמצא ובר קמצא" – משום שהוא גם מלמדנו שכשמחלוקת יוצאת לדרך, באיזהו שלב כבר שוכחים מה ומי היה, הדברים כבר מבעבעים מכוח עצמם.

 

כשמשה רבנו פגש בפעם הראשונה איש עברי מכה איש עברי מאחיו, הדבר היה כאשר הוא יצא אל אחיו מבית פרעה.  אז אומר לו משה רשע למה תכה רעך, והלה משיב, מי שמך שר ושופט,  ומשה אומר "אכן נודע הדבר" – ורש"י במקום מפרש "אכן נודע מדוע עדיין לא נגאלים ישראל.

רש"י גם אומר כי היו אלו דתן ואבירם, שאותם אנו פוגשים במעשה קורח.

פעם אחת יחידה מבקש משה רבנו שיהיה עונש על אנשי המחלוקת, משום  שאם האדמה לא תבלע את בעלי המחלוקת הללו הם יבלעו את כולם. משה רבנו לא חרג מדרכו הוא פשוט התפלל על כלל ישראל שלא יבלעו.

הטרגדיה היא הסיפור עם נירון קיסר שבא לכלות את ישראל ופתאום מתעורר מוסר כליות של אותו רומאי – הרואה את הנצח בעם  ישראל. אך כשהוא הגיע להכרה זו בינתיים אצלנו המשיכה התופעה של "קמצא ובר קמצא"  והמשכנו ב"קטלוגים".  ועל כן פרשייה זו של קורח אינה מקוטלגת בזמן, כי את התזמון כל אחד מאיתנו קובע וגם כל אחד מאיתנו יקבע מתי הוא יסתיים.