קראו את השיעור

יום ראשון, כ"ו בסיון ה'תשס"ה

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשות קרח-חקת

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

"על טהרת כלים ועל שפיכות דמים"

הסוגיה שנבקש לעמוד עליה הפעם מתבקשת בקורה אותנו בימים אלו.

הגם שעיקר דברינו יהיו מפרשת קורח, ישנו קשר לפרשת חוקת אף היא, העוסקת בטהרה ובקרבה למזבח.

שני עונשים מרכזיים מתרחשים בפרשת קורח הראשון הוא פתיחת האדמה את פיה ובליעתם של בעלי המחלוקת , דתן ואבירם. והעונש השני הוא האש היוצאת מלפני ה' והאוכלת את מאתיים וחמישים האיש מקריבי הקטורת. בפשטות אם ישנם שני סוגי עונשים הרי שלפנינו שני סוגי חטאים הגוררים אחריהם שני סוגי תגובה אלוקית.

בלשון חז"ל ישנם "בלועים" (באדמה) וישנם "שרופים" (המאתיים וחמישים האיש) ויחד עם זאת כנראה שישנו איזהו שהוא יסוד פנימי משותף המחבר את אותם שני חטאים, שמחד הם מהווים תגובה אחת לחטא משותף, אם כי לחטא כאמור שתי פנים.

את העונש של השריפה כבר פגשנו, עוד מימי אברהם, עת השלך לכבשן האש ויצא ממנה ולעומתו הרן, נענש על אמונתו שאינה שלמה ונשרף באש. מצאנו גם את עונש השריפה בזיקה לנדב ואביהוא, אך לעומת עונש השריפה, עונש בליעת האדמה הוא ראשוני ייחודי ויחידני. ועל כן עולה השאלה, מדוע לעונש השריפה ישנו זיכרון, ואילו לבליעה שבאדמה לא נעשה זיכרון כל שהוא .

וביתר הרחבה אותם חמישים ומאתיים מקריבי הקטורת, לאחר שנשרפו, נעשה ממחתותיהם ריקועים למזבח, בלשון ימינו היינו אומרים מעין אנדרטה או זכר כל שהוא, שעוד נעמוד על טיבו. אך לאלו הבלועים באדמה לא נותר כל זכר, והשאלה היא כאמור, שהיה אולי ראוי היות ההפך, שדווקא לעונש חמור וייחדני זה של פתיחת האדמה את פיה היה אמור להיות זיכרון.

נראה נא ביתר העמקה את לשון הכתובים בפנים:¹

" וידברה' אל משה לאמר: אמר אל אלעזר בן אהרון הכהן וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זְרֵה הלאה כי קָדֵשו:"

ומוסיף הכתוב:

"את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אתם רִקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל:"

ישנו ביאור מדויק לתכלית הצו האלוקי, "ויהיו לאות לבני ישראל" לאמר, יש בכך זיכרון לאשר היה .

ואכן,

"ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים וירקעום ציפוי למזבח:"

וכאן בא הכתוב ומדגיש את תכלית כל זה:

"זיכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא להקטיר קטורת לפני ה' ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו:"

פסוק זה, האחרון, נראה במבט ראשון פשוט למדיי, אך בעיון יותר מדויק עולה כי טמון בו קושי סמוי.

נזכור נא ראשית מה הנושא, הנושא הוא "למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא להקטיר קטורת לפני ה'..." לשון אחרת תכלית אותן מאתיים וחמישים המחתות הנעשים רקועים למזבח היא לזכור ולהזכיר, שמי שאינו כוהן אינו ראוי לגשת למזבח.

או לשון אחרת אל לו לאדם לבקש דרגה רוחנית שאינה שייכת לו, אך אז באה לה הסיפא של הפסוק, "ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו", וכאן השאלה האם לפנינו סיבה נוספת והיא של לא להיות כקורח בעל מחלוקת.

במילים אחרות, מה תכלית אותם רקועים, שלא לבקש דגרה שאינה שייכת לי, ואז לכאורה אין הדברים קשורים בהכרח למחלוקת או שמא זה שלא להחזיק במחלוקת, ואז לא ברור כיצד המחתות יהיו לזיכרון, ובכלל האם לפנינו נימוק אחד או שני נימוקים.

רש"י שהרגיש בקושי שבכתובים למד כך :

"ולא יהיה כקורח-כדי שלא יהיה כקורח"

לשון אחרת אין כאן שני נימוקים, אלא יחס של סיבה ותוצאה המאתיים וחמישים המחתות היא לזכור שלא יקרב איש שאינו מתאים למזבח, ואם יקרב הוא יענש כקורח ועדתו.

הקושי הברור על דברי רש"י אלו הוא שלא נאמר "כדי" אלא נאמר "ולא יהיה" במשמע יש כאן תוספת.

ועוד קשה אם המדובר כאן על אלו שהקריבו את הקטורת מה הקשר לכך שנאמר "ולא יהיה כקורח ועדתו", במשמע שגם אם נאמר "שהכוונה היא "כדי" עדיין אין הנימוק ברור די הצורך.

נרחיב את הדברים קמעא.

על "ולא יהיה כקרח ועדתו" אומר החפץ חיים (בזיקה להלכות לשון הרע) בשם חז"ל:²

"ואם הוא מחזיק במחלוקת על ידי סיפורו עובר על לאו ד'לא יהיה כקורח ועדתו"שהוא אזהרה שלא להחזיק במחלוקת.."

הנה כי כן לפי דברי חז"ל אלו (שמקורם הוא במסכת סנהדרין קי) הרישא והסיפא של הפסוק נראים עוד יותר לא קשורים אחד לשני. הרישא עוסקת באנשים שלא היו ראויים להיות כוהנים, ובכ"ז בקשו להם כהונה,³ והסיפא כפי שראינו את השלכותיה ההלכתיות עוסקת באיסור להחזיק במחלוקת.⁴

הנה כי כן תמצית השאלה היא שאם הלאו של "לא יהיה כקורח ועדתו" הוא האיסור להחזיק במחלוקת, איך אזהרה זו קשורה לאותם מאתיים וחמישים מחתות הנעשות רקועים למזבח. אם כבר היה צריך לעשות "יד זיכרון" הדבר היה צריך להיות בהקשר לפתיחת האדמה את פיה.

נכנס עוד לעובי הקורה.

חז"ל בלשונם עושים אבחנה בין שני סוגי העונש שעסקנו בהם , הם קרויים בפיהם "בלועים" ו"שרופים", כאמור לעיל. נזכור שוב, היו מאתיים חמישים איש "ששרופים", ועוד ארבעה עשרה אלף ועוד, "בלועים"

לגבי קורח חז"ל מביאים בדעה אחת שהוא היה לא מן הבלועים ולא מן השרופים, במשמע שאף אחד משני עונשים אלו לא היה בו די לכפרת נפשו, ובדעה אחרת קובעים חז"ל כי קורח היה גם מן הבלועים וגם מן השרופים, כך או כך המשותף לשתי דעות אלו, שהיה בו בקורח מין שני החטאים האלה יחד וע"כ לא הספיק אף אחד מן העונשים או לחילופין הוא קיבל את שניהם יחד.

ממד של עומק בניתוח הדברים מוסיף לנו המהר"ל מפראג:⁵

"יש לך לדעת כי דתן ואבירם שהיו חולקים על משה לא היו הם מבקשים כהונה כלל רק שהיו אנשים חטאים ורעים כמו במחלוקת עם משה"

ביאור דבריו:

דתן ואבירם שהיו כאן לפנינו בעלי המחלוקת על משה, לא הונעו מכוח אינטרס אישי כל שהוא לתפקיד זה אן לתפקיד אחר אלא רק מפני היותם "חטאים ורעים". היינו מגדירים זאת הם עשו מחלוקת אך ורק לשם המחלוקת.

ובכלל נזכור נא, כי דתן ואבירם מלווים אותנו מתחילת הדרך, עוד במצרים רואה משה רבנו שני אנשים ניצים , ולאחד הוא אומר "רשע למה תכה רעך", ועפ"י חז"ל אותם ניצים היו לא אחרים מאשר דתן ואבירם. דתן ואבירם אלו אנשים שכל הזמן מעוררים ריב ומדנים. אך לעומתם של אלו ה"רעים והחטאים", כלשון המהר"ל, עומדים מאתיים חמישים איש החפצים להתקדש ולעסוק בעבדות הכהונה, וכפי שאומר המהר"ל:

"ואלו חמישים ומאתיים איש בקשו כהונה וכדמבואר בקרא ..."

וכאן נרחיב קמעא את הדברים על השתלשלות הדברים בזיקה לאותם מאתיים וחמישים איש.

וכך מתארת התורה:⁶

"ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"

הנצי"ב מתאר את אותם אנשים כחסידי עליון, לא כאספסוף מחרחר ריב, הם "נשיאי העדה", "אנשי שם", אנשים המשתוקקים להגיע לדרגה בה יוכלו להקטיר קטורת והם כועסים על משה על כך שאופציה זו חסומה לפניהם.

ואכן לאלה פונה משה בלשון מכובדת משהו "שמעו נא בני לוי" אך לדתן ואבירם הפניה שונה ואחרת לחלוטין:

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל: וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלו ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטואתם: ויעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אוהליהם ונשיהם ובניהם וטפם"

ומכאן באים דברים נוקבים של משה רבנו :

"ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלהכי לא מלבי: אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל אדם יפקד עליהם לא ה' שלחני: ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה':"

והתגובה האלוקית באה:

"ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש: וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל: וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ:"

ואז גם נענשים אותם מקרבי קטורת:

"ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקרבי הקטורת:"

ניתן את הלב כי את בעלי המחלוקת בלעה האדמה, ואילו את מקריבי הקטורת הייתה זו אש שיצאה מן השמים ואכלה אותם, כאמור אין כאן אותו עונש. יש לפנינו שני סוגי חטאים, שאיך שהוא התנקזו למקום אחד.

ושוב נדגיש את שאומר המהר"ל, הנצי"ב וה"העמק דבר" כי אותם חמישים ומאתיים היו חסידי עליון, וא"כ קשה להבין כיצד אלו היו בכפיפה אחת עם אותם פושעים מחרחרי ריב, דתן ואבירם.

נשוב נא למהר"ל ונרחיב עוד את הדברים:

"...ולפיכך דתן ואבירם נבלעו כי כך רואי לבעלי מחלוקת הגהינם..."

בעלי המחלוקת בכלל ודתן ואבירם בעלי המחלוקת שלפנינו בפרט, לאלו ראוי גהינם, אלו שמחוללים גהינם עלי אדמות, אלו המפרידים בין הדבקים להם ראוי הגהינם יותר מכל.

"גם כי הגהינם נברא ביום ב' שלכך לא נאמר בו 'כי טוב' וגם המחלוקת נברא ביום השני כמו שאמרו במדרש...ואלו שני דברים הגהינם והמחלוקת נבראו ביום אחד ולפיכך ראוי זה לזה"

ביאור דבריו ביום השני של הבריאה ככל הידוע לכולנו לא נאמר בו 'כי טוב', למעשה ביום זה נבראה המחלוקת, ביום זה הופרדו המים שמתחת הרקיע מהמים שמעל הרקיע. ביום זה נברא גם הגיהינום, שני אלו קשורים אחד לשני קשר מהותי. הגיהינום ענינו ההפרדה, השבירה, המרחק מן האלוקי האחדותי, וזה גם טיבה של המחלוקת.

מרתק לראות את דברי חז"ל במדרש האומרים, אם כך על מחלוקת שיש עליה סיבה אמיתית, שלא נאמר על אותו יום שהיא הופיעה בה 'כי טוב', מה נאמר על מחלוקות 'סתם' של מחרחרי ריב...

מעניין גם שהמזמור של יום ב' הוא המזמור של בני קורח המתאר בסופו את ירושלים, דומה כי נקודת החיבור שבי השמים והארץ התיקון למחלוקת גנוז בכוחה של ירושלים.⁷

מוסיף המהר"ל ומראה את עוצמת המחלוקת של דתן ואבירם:

"ושזה שהיו חולקים דתן ואבירם נחשב זה עצם המחלוקת. שלא היה להם הכוונה בשביל מה רק לחלוק ולכך דתן ואבירם נבלעו בשאול"

לשון אחרת, אם מבקשים אנו לראות מהי המחלוקת המזוקקת, או את עָצְמוּת המחלוקת, את זאת נוכל לראות בדתן ואבירם, שם כאמור אין שום אינטרס או רווח אלא מחלוקת לשם מחלוקת.

צוהר להבנת הדברים נוכל לראות גם במסכת אבות.

ישנן שתי משניות שבמבט אשון נראה כי עניינם אחד.

המשנה האחת בתחילת פרק א', משנתו של שמעון הצדיק שהיה בתחילת בית שני:⁸

"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד על תורה על העבודה ועל גמילות חסדים"

ובסוף הפרק ישנה משה נוספת, משנתו של רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי יהודה הנשיא, שהיה בסוף ימי בית שני:⁹

"רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלושה דברים העולם קיים על האמת ועל הדין ועל השלום..."

במבט ראשון נראות המשניות כחולקות אחת על השנייה, ואז לא ברור כיצד בכלל רבן שמעון חולק על שמעון הצדיק. אך במבט עומק ניווכח לדעת, כי הדיון הוא על שני עניינים שונים.

שמעון הצדיק, שהיה בתחילת בית שני, לאחר שראה את השבר של הע"ז, גילוי עריות ושפיכות הדמים, שהיו בבית הראשון, קבע כי העולם עומד על אלו השלושה.

ואז באים ימי הבית השני, שיש בו תורה עבודה וגמ"ח, אך יש בו גם שנאת חינם נוראה ועל כך בא רשב"ג בשלהי בית ב' ואומר, אכן אלו השלושה הם תשתית העולם, אך כדי שהעולם לא רק יעמוד אלא גם בפועל יהיה קיים צריך גם שלום אמת ומשפט...

ומכאן נשוב נא לדברי המהר"ל ונאמר אותם בכללות. אמר המהר"ל, 'הבלועים' הם בעלי המחלוקת, 'השרופים' הם מקריבי הקטורת. קורח הוא השילוב של השניים, במובן מסוים הוא הצליח לקשור אנשים גדולים, כמקריבי הקטורת עם אנשים שפלים כדתן ואבירם.

נדבך נוסף להבנת הדברים הם שני סיפורי חז"ל, המראים כיצד לפעמים לרעיונות והשאיפות הגדולות נלווים מעשים קשים כמעשי סכינאות.

הגמרא מספרת כיצד בבית שני, בראשונה, כוהן, שהיה רוצה להרים את הדשן, עבודת כהונה, שאין בה רווח "גשמי", כמתנות כהונה אלא סגולה רוחנית, היה רץ על גבי המזבח. וכך למעשה כל הקודם זוכה עד אשר קרתה תקלה מסויימת:¹⁰

"בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה..."

ומכאן לגוף המעשה:

"מעשה שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ושנברה רגלו"

ניתן נא את הלב, קרתה תקלה, אך לא הייתה טרגדיה. יחד עם זאת הגיע הבי"ד להחלטה הבאה:

"וכיוון שראו בי"ד שבאין לדי סכנה התקינו שלא יהיו תורמין את המזבח אלא בפייס"

עד כאן למעשה אחד. הגמרא בהמשך, מביאה עוד סיפור, בעל רקע זהה אך עם תוצאות קשות בהרבה:

"ת"ר מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בליבו"

הנה כי כן, למותר לציין את חומרת האירוע, רצח על גבי המזבח, אותו מזבח שיש מסביבו רקועי פחים, רמז לכך שאין להחזיק במחלוקת...

"עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות. וגעו כל העם בבכיה"

רבי צדוק , שהיה מאותם חסידי עליון של ירושלים. הוא רבי צדוק שרבן יוחנן בן זכאי לאחר שהוברח בחשאי מירושלים, ביקש מהקיסר שייתן לו רפואה, לו, לאותו צדיק שהיה כָמוּש כולו מתעניות על ירושלים, ערב החורבן.

זהו רבי צדוק בצדקותו העצומה, שעליו הכריז ריב"ז לפני הקיסר, שאם היה עוד אחד כמהו בירושלים , לא היו יכולים עליה ליגיונות רומי.

צדיק זה, מעורר את העם דרך ענינה של עגלה ערופה. הוא מכריז בשאלה מי יביא כעת עגלה ערופה על רצח זה , אנשי העזרות, הכוהנים או שמא אנשי העיר.

השימוש בעגלה ערופה לכאורה אינו שייך לכאן, שהרי עגלה ערופה באה במקום, שלא נודע מי הכה את הנהרג, ואילו כאן הרוצח הוא אחד מן הכוהנים. ובכלל עגלה ערופה אינה באה על רצח שנעשה בירושלים. אך רבי צדוק כאומר כעת נשברו הכללים, יש כאן רצח ועל כל העם להזדעזע מכך, ואכן העם מזועזע כולו וגועה בבכייה.

אך כעת באים אנו לחלק הקשה שבמעשה שלפנינו המראה את עוצמת העיוות, שבהחלט היה המצע לקלקולים, הנוראים של ירושלים בשלהי בית שני:

"בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה הסכין"

אבי הנרצח מגיע לזירת האירוע, ואומר, "הרי הוא כפרתכם"- "לא נורא, יהא בני זה כפרה על כל ישראל, אך שימו לב",אומר האב, "הוא עוד לא ממש מת, והסכין נעוצה בתוכו, הזדרזו והוציאו את הסכים בטרם ימות וכך לא תיטמא הסכין"

כך אומר אב שבנו מפרפר לנגד עיניו, את הרצח הוא מקבל בהשלמה ודאגתו היא על הסכין...

כאן מקופלת לה תמצית השבר של בית שני, דקדוק עצום בעניני תורה ומצוות, וכך צריך להיות, אלא שימיהם הדבר בא על חשבון, או מתוך התעלמות מהחובה לגלות את שם ה' ביום יום, במוסר הטבעי הפשוט, בבין אדם לחבירו. בימיהם הייתה קשה יותר שפיכות דמים מטהרת כילים...

בהמשך שם בגמרא, עולה שאלה, הנראית שאלה טכנית משהו. הגמרא שואלת איזה מעשה מאלו השניים קדם, המעשה הראשון שהובא, באותו אחד שנשברה רגלו, או מעשה הרצח. ועונה כי מעשה הרצח קדם, אך בהתחלה חשבו שזה יוצא דופן, אך משהתרחש המעשה באותו אחד שעלה על המזבח ודחף את חבירו, על אף שלא קרה אסון גדול, אך אז הבינו חכמים שאין לפניהם צירוף מקרים אלא תופעה שלילית, ההולכת ומחלחלת בארסיותה לחיי העם.

ומכאן נשוב לענינו , מסביב למזבח ישנו תמרור, שתכליתו להרחיק את כל בעלי המחלוקת למינהם, אך למעשה עיקר הבעיה היא אלו, שבריצתם לתרום את הדשן, או ברצונם לבקש כהונה הם דורסים אחרים ושלפים סכינים בדרך.

לאותם חטאים ורשעים, כדתן ואבירם לא צריך לבנות תמרור אזהרה ספיציפי, אלו רשעתם בולטת לעין כל, לאלו ראוי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותם, ואין צורך להשאיר אף זיכרון לכך.

אך דווקא אותם צדיקים, ש"קשה עליהם טומאת כלים יותר משפיכות דמים", יש לבנות להם תמרור אזהרה ולדעת כי "הדרך לגהינם רצופה בכוונות טובות".

השאיפות האמיתיות והצודקות ביותר, לבניינה של אומה, להופעתה של תורה, קדושה ולהתיישבות בכל חלקי ארצנו הנגאלת, יכולים לעורר גם את הסכינאות, וכך מְרוּם השאיפה, ניתן להגיע למחוזות חשוכים ואפלים.

במובן מסוים ניתן לומר, שתפילת יהודי כל בוקר כמוה כהרמת הדשן, וההצהרה, שמצהיר היהודי קודם לתפילה, (על פי האר"י הקדוש), "הריני מקבל עליי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', כמוה כמין תמרור אזהרה, עת נוסק האדם לשמים, שהוא עדיין מחובר לארץ. קודם יש להתחייב לאהבת אמת ללא גמגום, ללא סכינאות.

בכך יתבאר מדוע הכתוב אומר "ולא יהיה כקורח וכעדתו" בשעה שהיותר נראה לומר "ולא יהיה כקורח ועדתו". אך לדברינו הדברים ברורים, קורח ועדתו לא היו מקשה אחת, היו שם כאלה שהצטרפו כי הם התכוונו לשם שמים, אלו היו ה"שרופים", והיו רשעים, כדתן ואבירם שהיו בבחינת "הבלועים", ומכאן האזהרה שגם בעלי מחלוקת כמו ה"שרופים", בעלי מחלוקת של "לשם שמים", אל לנו להיות.

וכדרך זו מעיר הנצי"ב ב"העמק דבר":¹¹

"כקרח וכעדתו-'ועדתו' מיבעי, אלא אפילו מכוין למצווה אסור לעשות מחלוקת:"

הנה כי כן למדנו כי לפעמים גם במרוצה למצווה, להקרבת הדשן יכול להתרחש רצח, למדנו כי גם שאיפה לקרבת אלוקים יכולה להסתיים בשריפה. ולמדנו עוד כי בית המקדש השני, שחרב על שנאת חינם על כך ש"הייתה קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים", בית מקדש זה יבנה כשהחטא יתוקן. וזה שעדין, לדאבון ליבנו, הוא עומד בשִימְמונו, מראה כי החטא עדיין לא תוקן, הוא עדיין מרקד בינינו. וזהו האתגר ואולי בעיתות כאלה יותר, לקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" ולאהוב גם אלו שנראים כ"כ שונים, אין הדבר פוגע במאומה בצדקת דרכנו, ואדרבא הדבר רק מעצים את כוחה .