לאחר פרשות בראשית-נח, פרשות שני התהו, מגיעים אנו עדי אלפיים שנות התורה, המתחילות בהפצת אורו של האדם הגדול בענקים, אברהם אבינו.

אברהם מצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", שם יהיה בבחינת גוי גדול.

בהמשך השתלשלות המאורעות נפרד אברהם מלוט בן אחיו, זה שהיה לו כבן, כשזה האחרון בוחר בסדום, שהפסוק מתארה "כגן ה' כארץ מצרים".

ואז, ואולי דווקא אז, כשבן טיפוחיו, וכנראה זה שראה בו אברהם כיורש, נפרד מאברהם, אז מתייחד הדיבור עם אברהם:

לראשונה מובטחת לאברהם ארץ מוחשית [אומנם לא נאמרים כאן גבולותיה המדוייקים, אך יש כאן אמירה מדוייקת ברורה, וממילא חדה יותר מן ההבטחה הכללית "לך לך... אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"] מובטח לו גם זרע [במקום זה שראה אותו אברהם כזרעו - לוט].

אברהם לאחר גילוי אלוקי זה, נוטע מושבו באלוני ממרא אשר בחברון, ובונה מזבח לה', וכאן מופיעה לה פרשה שהיא בבחינת מלחמת העולם הראשונה (המתועדת בתורה), מלחמה זו היא מלחמת ארבעת המלכים בחמישה.

במבט ראשן נראה כי חוליית הקישור במלחמה זו היא לוט, הנשבה ע"י ארבעת המלכים, אך עיון מדוקדק יותר בכתובים יעלה מספר שאלות ועימן תובנות אחרות.

אנו נבקש להראות כי מלחמה זו היא מלחמת המשפט והצדק, היא המלחמה בה ועל ידה יינתק העולם מאותן אלפיים שנות תהו ויחלו להן אלפיים שנות תורה.

אך נראה נא את הדברים קימעא קימעא:

יש בפנינו מלחמה של ארבעה מלכים בחמישה.

מבין הארבעה ישנו המלך אמרפל מלך שנער. רש"י במקום מזהה את אמרפל כנמרוד, ומביא את דרשת חז"ל כי "אמרפל - נוטריקון: אמר פול", דהיינו זהו נמרוד שאמר פול (לשון נפילה) לאברהם לכבשן האש. אך גם ללא היזקקות למדרש חז"ל זה, באופן פשוט נראה כי אמרפל הוא נמרוד, שהרי נמרוד מלך על בבל, ובבל היא שנער, וכדברי הפסוק:

ניתן נא את הלב לעניין נוסף מרכזי:

נמרוד הוא הראשון בהיסטוריה הרואה את עצמו כמלך ["ותהי ראשית ממלכתו…"] נמרוד מקים בבבל ממלכה, ממלכה שעתיד להבנות בה מגדל, שתכליתו מלחמה בה'. בממלכה זו מוקמית לה מעין תפיסה קומוניסטית דורסנית בה אין מקום לפרט, כשכל פרט משועבד לקולקטיב, קולקטיב שבקודקודו עומד המלך, שהוא בבחינת "גיבור ציד לפני ה'", גיבור המבקש למרוד בה'.

מכל מקום, לנידון דידן, בפנינו ברית בין מלכים, מלכים שמושבם היה לצפונה של ארץ ישראל, במסופוטמיה (שנער היא בבל, ועילם היא מדי), אין כאן עיסוק במלכים החולשים על נסיכויות קטנות, כי אם באימפריות.

אלו באו להלחם בחמישה מלכים, החולשים על אזור סדום וים המלח. עם הכרתנו שלנו את גודל וטופוגרפיית שטח זה, נתמה - כיצד בשטח קטן יחסית שולטים חמישה מלכים? בהכרח אותם מלכים היו מלכים של נסיכויות קטנות.

ומה מביא ארבעה מלכים מהמרחקים לטיפול בבקעה קטנה כבקעת ים המלח? התשובה נעוצה באופיו האקלימי של שטח זה באותם ימים, "כגן ה' כארץ מצרים". זהו אזור פורה ביותר, בעל אופציות כלכליות לא מבוטלות, ועל כן אותם מלכי צפון רוצים את אותן נסיכויות תחת חסותן, כפי שאכן קרה, במשך שתים-עשרה שנה:

אך לאחר המרד מגיע כדרלעומר וחבר מרעיו:

ניתן נא את הלב לתיאור: המלכים מכים את עשתרות קרניים שהיא בצפון וכך הולכים ושוטפים עד איל פארן אשר על המדבר, הנמצא לדרומה של ארץ ישראל. יש בפנינו תיאור לעוצמתם האדירה. מצטיירת בפנינו תמונה של "בליץ", כיבוש מן הצפון ועד לדרומה של ארץ ישראל, במהלך שנראה כמה בכך.

וכאן עושים המלכים מעין סיבוב 'פרסה' לאחר שהגיעו למדבר פארן:

המלכים עשו "סיבוב שליטה" בארץ, להודיע ולהוודע לכל התושבים מי הם אדוני הארץ.

לפסוק זה עוד נשוב, כשנבקש לדעת היכן קדש זו, אך נמתין קימעא:

חמשת המלכים ניגפו לפני אותם ארבעה:

וכעת מגיע התיאור לאימפריאליזם הקלאסי, בשיא כיעורו:

לא רק את הרכוש, גם את האוכל לוקחים איתם המלכים.

אך יש בידיהם "שלל" נוסף:

וכאן נכנס אברהם לתמונה:

התורה מגלה לנו כעת כי המלכים נטלו אף נשים עימהם, כנאה וכיאה לרשע שכזה, לקחת עימו את הנשים להנאותיו שלו עצמו.

הפסוק האחרון שלפנינו מאתר את אשר עשה אברהם לאחר המלחמה, שממנו נוכל לעמוד על מגמת המלחמה. ראשית, השיב אברהם את כל הרכוש, ורק לאחר מכן: "וגם את לוט אחיו ואת כל רכושו השיב".

במשמע, שהמגמה הראשונית לא הייתה הצלת לוט, אלא השבת הרכוש לבעליו החוקיים הלא הם חמשת המלכים. לצורך כך אוחז אברהם בחרבו ולוקח עימו את חניכיו ורודף אחר המלכים עד דן שבצפון [שהרי אלו כבר החלו לשוב לארצם].

ואז אותם חמשת מלכים והעם שחלקם נפל לבארות החמר וחלקם נס להרים, הם שיום קודם לכן הייתה להם נסיכות יפהפיה ועכשיו רצים כאחד העבדים, כעת הם יוצאים לקראת אברהם:

מהו אותו "עמק שוה הוא עמק המלך"? על כך משיב רש"י במקום:

כעת מומלך אברהם אך לא כאימפריאליסט כי אם כמלך שעיני הכל נשואות לו.

וההתרגשות גדולה מאוד:

וכעת ניגש לו מלך סדום ובפיו הצעה-בקשה מאברהם:

אברהם מסרב לקחת דבר וחצי דבר ממלחמה זו, שכן מגמת אברהם במלחמה זו וכפי שילך ויתבאר, היא השבת הרכוש. אך רכוש אחד מסכים אברהם לקחת עימו, רכוש מוסרי. אברהם מבקש שנעריו שנלחמו עימו בחזית, ובני בריתו שישבו ושמרו על הכלים, ענר, אשכול וממרא, יקבלו שווה בשווה. ומכאן מלמד אברהם לדורות שלוחמי החזית ולוחמי העורף מקבלים בשווה, וכפי שרש"י מעיר.

נשוב נא לפסוק ז, מתאר הפסוק, כמובא לעיל:

אנו נבקש להראות כי פסוק זה מהווה את הליבה של הפרשה שלפנינו.

נתבונן נא מחדש, מהו אותו מקום הנקרא "עין משפט".

רש"י בפירושו נזקק לכך ומביא דבריו ודברי אונקלוס:

אך דברי רש"י אלו אינם ברורים, וכפי שמעיר על כך הרמב"ן:

סיכומם של דברים, ה"קדש" שלפנינו הוא קדש ברנע, מקום ממנו נשלחו המרגלים בשנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ואילו "קדש" בה נשפטו משה ואהרון הייתה במדבר צין, ועל כן אין דברי רש"י אלו נהירים [אף שיסודם בדברי חז"ל].

ועל כן מפרש הרמב"ן את המדרש:

במשמע, שאין כוונת המדרש לומר שקדש זו היא קדש בה נשפטו משה ואהרון בהמשך, אלא שיש דימיון בין אותם שני קדש, בהיותם מקום משפט.

ובדרך דומה במהותה ושונה בפרטיה, מביא אונקלוס [המופיע כאמור ברש"י, בחלק מן הדפוסים]:

הנה כי כן, "קדש" זו היא מקום המשפט, עין משפט, ולשם מגיעים המלכים.

ומכאן מוארים הכתובים באור חדש.

מגמתו העיקרית של אברהם אבינו במלחמה זו אינה הצלת בן אחיו, זו תכלית משנית בלבד. מגמתו העיקרית היא השבת הרכוש הגזול, תיקון העוול הדורסני-אימפריאליסטי של אותם מלכי מסופוטמיה.

לאחר הנצחון האדיר על אימפריות הצפון מוצע לאברהם אבינו ע"י מלך סדום "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ואברהם מסרב.

מלך סדום גם הוא חלק מאותה פילוסופיה של ממלכת העבדים, הוא רואה באברהם את המנצח ומציע לו את הרכוש, רכוש שלא לו. הוא מבקש את הנפש באמירה פטרונית משעבדת "תן לי הנפש". הוא אינו מבקש לנתיניו חרות, הוא רוצה אותם שוב תחת שעבודו. אברהם מסרב, מובן מאליו שיסרב, שהרי כל תוכן מלחמתו הייתה להשיב הרכוש, לעשות משפט וצדקה. הדבר היחיד אותו הוא מסכים הוא שלוחמי החזית ולוחמי העורף יקבלו שווה בשווה, רק את השלל הרוחני הזה מוכן אברהם לקבל. זהו אברהם הקוטע את תפיסת התהו השולטת בעולם, ומחל להופיע את ניצני המשפט והצדק האלוקיים.

מרתקת העובדה שערב הפיכת סדום, מגלה הקב"ה לאברהם אבינו את תוכניותיו:

והנימוק:

ייחודו של אברהם הוא ציווי בניו לעשות צדקה ומשפט. אלו התכונות הכל-כך נצרכות לעולם התהו, אלו תכונותיו של עולם הנכנס לאלפיים שנות תורה.

וכשם שהקב"ה מייחד את אברהם עקב מזיגת נפשו המבקשת צדקה ומשפט, גם אברהם אבינו, כשברצונו לסנגר על אנשי סדום, משתמש גם הוא בטיעון של משפט:

אברהם זה האמון על הצדקה והמשפט, פונה אל השופט העליון הוא שופט כל הארץ ומבקש רחמים.

ובנידון דידן, המלחמה היא בעין משפט, בקדש, מקום שצריכה להופיע קדושה בעולם, מקום שצריכה להופיע בו אמת. אותם מלכים דרסו בשחצנותם אומות, אומות שאינן סמל הצדק, אך כך או כך, עוול גדול נעשה כאן.

אברהם לוקח את חניכיו עימו, את אלו שעליהם ללמוד תכנים של אמת מוסר משפט וצדק למלחמה ברשע, הוא משיב את הרכוש וגם את הנשים [שלא היינו מודעים כלל שנשבו].

לוט ההולך את אברהם, נשבה גם הוא ע"י אותם מלכים. בלוט היו קווים של מוסר אותם קנה מדודו הגדול, לוט זה יושב לו בשער סדום [כשהמלאכים יבואו להודיעו כי סדום מתהפכת]. "שער" הוא ביטוי למקום שנשפטים בו, וכפי שרש"י עצמו מעיר במקום. גם תגובת אנשי סדום לניסיונו של לוט להציל את המלאכים-אורחים היא "האחד בא לגור וישפוט שפוט".

הנה כי כן, את אותם ערכי משפט, לומד לוט מביתו של אברהם, לוט בעניין זה הוא אחי אברהם.

את מושג המשפט לא חידש אברהם אבינו בעולם, המשפט היה קיים כבר מימי אדם הראשון:

אדם הראשון נצטווה איפוא, על דינים, לאמר על כינון מערכת משפט וצדק.

על כן, שבע מצוות אלו נקראו "שבע מצוות בני נח".

אברהם מודע לכך שללא משפט, אין קיום לעולם. הוא אוחז בחרבו ויוצא למלחמה באותם מלכים גזלנים.

את מקומו המרכזי של המשפט אנו מפנימים ג' פעמים ביום, שחרית, מנחה וערבית:

היגון והאנחה באים יותר מכל עקב עוול בארץ, עקב רשע וחוסר צדק.

כשאלו נתקנים, כשמשפט בארץ, או אז מוכשר העולם להמלכת ה' וגילוי יקרו באופן ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", אמן ואמן!