קראו את השיעור
בס"ד, יום ראשון כב תמוז ה'תשס"ד
שיעור הרב אלון לפרשיות מטות-מסעי
"לא שחור ולא לבן"
לשבט גד ונחלותיו
בהמשך לעיסוקינו בתכונת נפשם של שבטי ישראל, המתבררת לנו דרך צבע דגלם, והמצוייר עליו, נבקש הפעם לעסוק בשבט גד, שבט שלמעשה עד סוף ספר במדבר יהיה השבט הדומיננטי.
את שבט גד אנו פוגשים עם בני ראובן, כאשר הללו מבקשים להם לנחול מעבר הירדן המזרחי, ולא בעבר המערבי, כשתיאור הדברים הוא כזה:
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד
ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד
והנה המקום מקום מקנה:"
טרם נמשיך בתיאורם של הכתובים, נזכור את המיקום ההיסטורי של פרשה זו.
משה ועם ישראל נלחמו בסיחון האמורי ונצחוהו, וזה הרקע כעת לבקשתם של בני גד:
"ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה
ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר:
עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון:
הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה:"
עד כאן תיאור ראשוני של בני גד ובני ראובן, הם אינם ניגשים ישר לעניין אלא מציעים את דבריהם "דרך רמז",
ואז מופיעה לה הבקשה (לאחר ההקדמה):
"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת
לעבדיך לאחוזה אל תעברנו את הירדן:"
הבקשה מופיעה בלשון מגומגמת "אם מצאנו חן בעיניך", ובהתחשב בהקדמה שהקדמנו, למדנו כי ישנו חשש נסתר מאחרי דבריהם המונע מהם לבקש ישירות את בקשתם.
ביטוי לחששם של בני גד ובני ראובן, חשש שנצטרך לעמוד עליו, בא לידי ביטוי בתגובתו החריפה של משה רבנו:
"ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן
האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה:"
כאן כבר מקדים הכתוב בני גד לבני ראובן, למול הפסוק הסתמי שפתחה בו הפרשה: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד וכו'", ההקדמה העקבית של בני גד לבני ראובן בפסוקים הבאים בולטת לעין. הקדמה זו -- וכפי שמעירים עליה פשטנים רבים, משמעותה שבני גד היו הדומיננטיים בפניה למשה רבנו -- זהו ביטוי לכח ולעוצמה.
את גבורתם של בני גד פגשנו גם בברכת משה רבנו טרם מותו לשבט זה:
"ולגד אמר ברוך מרחיב גד,
כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד:
וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון
ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל:"
בברכה זו רואה משה את בקשת בני גד בעין אחרת, בעין חיובית, שכן באומרו: "וירא ראשית לו" הוא משבח את השבט.
ומה שבחו? על כך משיב רש"י:
"ראה לו ליטול חלק בארץ סיחון ועוג,
שהיא ראשית כיבוש הארץ".
גד איפוא הוא גיבור בסוף
ימיו של משה, הוא משתבח על צעדיו, אך
בראשיתם יש חשש לכוונה המסתתרת
מאחריהם, מה טיבו איפוא של שבט זה?
את הסוגיה שלפנינו נבקש לברר דרך צבע
דגלו של גד.
וכך אומר המדרש:
"גד -- שְבוֹ, וצבע מפה שלו לא לבן ולא שחור
אלא מעורב שחור ולבן ומצוייר עליו מחנה,
על-שם גד גדוד יגודנו"
לתיאור שלפנינו אין תקדים. ראשית הוא פותח בתיאור שעל דרך השלילה, "לא שחור ולא לבן", דפוס של תיאור, שכאמור, אינו מופיע באף שבט אחר, ואז באה הסיומת "אלא מעורב שחור ולבן", שגם עליו נצטרך לעמוד.
מפתח להבנת עניינו של שבט גד הוא בתמורות שיחולו בנחלתו לעתיד לבוא, כפי המתואר לנו בספר יחזקאל.
נזכיר כי אחד ההבדלים הבולטים באופן נחלת השבטים בימי יהושע לצורת נחלתם בימי יחזקאל הוא, שבזמן שצורתה של הנחלה הראשונה, בימי יהושע היא כ"פאזל", המורכב חלקים חלקים, הרי שצורת הנחלות ביחזקאל הוא באופן של רצועות-רצועות, כל שבט תופס רצועה של ארץ המשתרעת מן המזרח למערב.
כאמור השבטים אינם נוחלים לעתיד לבוא כנחלתם בימי יהושע, לפחות חלקם. את השינוי הגדול והמשמעותי ביותר עובר שבט גד.
בזמן שבימי משה ויהושע נוחל שבט גד ראשונים, בעבר הירדן המזרחי, הרי שבימי יחזקאל נחלתם היא הרצועה הדרומית ביותר שבעבר הירדן המערבי,
וזה לשון הכתוב ביחזקאל:
"ויתר השבטים מפאת קדימה עד פאת ימה בנימין אחד:
ועל גבול בנימין מפאת קדימה עד פאת ימה שמעון אחד:
ועל גבול שמעון מפאת קדימה עד פאת ימה יששכר אחד:
ועל גבול יששכר מפאת קדימה עד פאת ימה זבולון אחד:
ועל גבול זבולון מפאת קדימה עד פאת ימה גד אחד:
ועל גבול גד אל פאת נגב תימנה
והיה גבול מתמר מי מריבת קדש נחלה על הים הגדול:
זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל
ואלה מחלקותם נאם א-דני ה':"
הנה כי כן, גבול בני גד מצפון הוא עם בני זבולון, ובדרום גובל ב"מי מריבת קדש", במשמע שכבר אין עוד שבט לדרומם, זהו קצה גבול נחלת בני גד בפרט, וארץ ישראל בכלל. וזהו עניינו של "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" במשמע שנחלתו לעתיד לבוא תגיע עד עקבה של ארץ ישראל.
וכאן ישנה עובדה מעניינת ביותר, ישנה זיקה ברורה בין גד לבין משה רבינו ע"ה. שכן, בנחלת בני גד בימי יהושע נטמן משה רבנו, וכלשון הכתוב: "כי שם חלקת מחוקק ספון", ולעתיד לבוא נחלתם תגיע לגבול "מי מריבת קדש", במקום שבו הוחלט כי המחוקק -- משה רבנו, לא יבוא בשעריה של ארץ ישראל.
זיקה נוספת בין משה רבנו לשבט גד הוא שכשם שמקום קבורתו של משה לא נודע, כך ישנה אישיות, המיוחסת לשבט גד, שגם היא אינה נודעת, והיא אליהו הנביא:
"ואמר רבי אלעזר בן-פדת: אליהו ירושלמי היה
ומיושבי לשכת הגזית היה, ומכרך של יהודה היה
ובשני שבטים היה חלקו, חמשה בבנימין שנאמר:
וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים,
שלשה ביהודה שנאמר: צנן וחדשה ומגדל גד".
ובמקום אחר במדרש מובא שדנו חכמים על אליהו מאיזה שבט בא ולא הצליחו להגיע לידי הסכמה, לבד העניין כי אליהו נקרא "גלעדי" במשמע שבא מגלעד, שבנחלת גד.
טיבם המיוחד של בני גד נגזר כבר מעצם שמם גד.
כזכרו גד נקרא כך מפאת "ותאמר לאה בָגָד", ישנה כאן אמירה בעלת שתי פנים, או מלשון בגידה, או מלשון מזל (שכן גד משמעותו מזל, ולשון הנביא ישעיהו "העורכים לגד שולחן") וכלשון המדרש:
"ותאמר לאה בא גד -- אתיא גדא דביתא, אתא גדא דעלמא,
בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עובדי כוכבים, ומנו אליהו".
טיבה של התייחסות אמביוולנטית זו באה לידי ביטוי גם בחששו של משה רבנו כי בני גד בוגדים באחיהם, ואינם עוברים למלחמה בעבר הירדן, וזהו גם תוכן נזיפתו: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" -- אך מתברר שבני גד אלו יש להם מסירות נפש על הכלל והם אינם שבים עד שנוחל אחרון השבטים בארץ-ישראל.
משה רבנו זועם על בני גד משום שכוונת משה רבנו הייתה שלא ינחל אף שבט בעבר הירדן המזרחי (כשם שיהיה לעתיד לבוא) ועל כן פונה משה רבנו בשלום לסיחון מלך האמורי, אך זה יצא להלחם בישראל והללו נאלצו להשיב מלחמה. אצל עוג הדברים יותר חריפים, שם צווה הקב"ה ישירות את משה: "אל תירא אותו", ו"התגר בו מלחמה". בכך מבין משה רבנו שאין כעת מקום לדרכו.
יסוד הדברים ששינה את המהלך שחשב משה רבנו להוליך, הוא ההכאה בסלע במי מריבת קדש, במקום הדיבור אל הסלע. על חטא זה נענש משה רבנו שלא ייכנס לארץ ישראל, את חטא זה ניתן להסביר באופן שאין השאלה כאן איזה נס גדול יותר, הכאה או דיבור, אלא מהי המגמה הסופית, האם היא הכאה או דיבור.
לו היה משה רבנו מדבר אל הסלע, אוייבי ישראל היו נכנעים בכח הדיבור ולא בכח ההכאה. אז מלך אדום היה נענה לקריאה לשלום, ואז גם היינו נוחלים כפי נחלת יחזקאל לעתיד לבוא, כשבני גד היו בנחלת מי מריבת קדש, ולא בנחלתם בעבר הירדן המזרחי. וכל אלו שבעבר הירדן המזרחי היו מתבטלים מפני ישראל. אך , כאמור המהלך האלוקי שבנחלת הארץ השתנה
ואז בני גד נגשים לפני משה רבנו, ומבקשים בקשה מגומגמת. בקשתם היא מגומגמת שכן המחשבה הממונית היא הבסיס לבקשתם.
משה רבנו חושש שיש כאן בגידה, ומכאן תגובתו הקשה. בני גד ובני ראובן נוטלים אחריות, הם מתחייבים שאיש מהם לא ישוב לביתו עד אשר שאר השבטים ינחלו, דבר שבגללו עתיד משה רבנו לשבחם.
לגד כוחות אדירים, יש בו את הלבן ואת השחור, לבן הוא צבע אבנו של זבולון, שחור הוא צבע הדומה לאבנו של יששכר, ומזיגה זו נמצאת בו -- בגד "ובא מזל"
מחד, ממנו עתיד לצאת אליהו המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומאידך יש בו מן הגבורה הארצית ש"טרף זרוע אף קודקוד". לאמר -- יש כאן חיבור בין עולם המעשה ועולם הכח. כשגד נולד מזיגת כוחות אלו והסיכון והסיכוי שבהם מורגשת, ועל כן נקרא שמו בגד, מלשון בגידה ובא גד, מלשון "בא מזל".
על גד אומרים חז"ל כי הוא נולד מהול, וגם משה רבנו נולד כך. אליהו שעתיד לצאת מגד הוא מלאך הברית. אך בנחלת גד שוכן לו גם הפעור, דבר המעיד על הניגודיות החריפה, בשבט זה.
גד מגלה כי על אף שחלומו של משה רבנו עליו-השלום לא התממש עדיין ונאלצים לאחוז בחרב ולצאת בגדוד -- שהוא גד יעבור בו ראשון, למרות זאת עתידים בני עבר הירדן המזרחי, שם חלקת מחוקק ספון, לעבור לעבר המערבי.
כשיתוקן הנ"ל ויבוא זה משבט גד המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם -- או אז "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה". או אז בני גד גם הם יהיו מחוברים אל משה רבנו, אך תחת זה שהחיבור יהיה בכך שהוא קבור בחלקם - תחת זאת ישובו לנחול על גבול מי מריבת קדש, שם הכל החל ושם הכל יתוקן. או אז ינחל גד בעקב.
או אז יבשר אליהו, משיב הלבבות, את הגאולה השלמה! אמן ואמן !
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
