בס"ד, יום ראשון כ"ב כסלו ה'תשס"ה

 

 

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת מקץ ולחנוכה

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

נר חנוכה, חלום פרעה והשלום

 

 

 

כמו בכל שנה ושנה הבאות עלינו לטובה, יחולו פרשותיו של יוסף בימי החנוכה.

ועל כך נבקש לעמוד הפעם, על יוסף ועניינו, על חג החנוכה, ובזיקה העמוקה הקושרת בין השניים.

נפתח בדברי הרמב"ם החותמים את הלכות חנוכה, ואת ספר הזמנים, השלישי מבין י"ד ספרי היד-החזקה[1]:

 

"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר וקידוש היום -

נר ביתו קודם משום שלום ביתו

שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו".

 

מתאר הרמב"ם, אפוא, מציאות בה סיפק ביד האדם לרכוש או נר שבת ("נר ביתו") או נר חנוכה (או לחילופין נר שבת או יין לקידוש) ומכריע הרמב"ם כי "נר ביתו" - נר שבת עדיף, והנימוק: שלום בית, שהרי שמו של הקב"ה נמחק[2] בכדי להביא שלום בין איש לאשתו.

 

טרם נמשיך בדברי הרמב"ם, נעמוד על שאלה שהיא בבחינת מתבקשת לנוכח דברי הרמב"ם האלו - והלא נראה כי מקומו של דין זה בו נר שבת קודם לנר חנוכה ולקידוש הוא בהלכות שבת, שהרי הכרעת הרמב"ם כי ידה של השבת על העליונה, שכן השלום הוא יסוד היסודות, ומדוע אם-כן מביא הרמב"ם את דבריו דווקא כאן בהלכות חנוכה?

 

אך גם חתימת דברי הרמב"ם צריכים הבהרת מה:

 

"גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם,

שנאמר: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

 

דווקא פשטותם של דברים מהווה בסיס לאי-הבנה, שכן האמירה כי ערך השלום הוא עצום ברורה ומובנת מאליה, אך דברי הרמב"ם "שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" - כוללת באופן פשוט גם את ענפי המצוות שבין אדם לחברו, ואף את אלו שבין אדם למקום. וכאן מתעוררת לה אי-בהירות - שהרי זה שהתורה על-ידי מצוותיה שבין אדם לחברו יוצרת שלום אמת - הדבר ברור, אך כיצד המצוות שבין אדם למקום [שכאמור, באופן פשוט גם אותן כלל הרמב"ם בדבריו] מביאות לידי שלום?

הנה כי כן, שתי שאלות לפנינו המחייבות הבנת העניין בכלל, והבנת אותו "שלום" שהרמב"ם מדבר עליו בפרט.

 

על השאלה הראשונה, בדבר מקומה של הלכה זו בהלכות חנוכה, בזמן שנראה שמקומה היותר טבעי הוא דווקא בהלכות שבת, כבר השיב נכוחה הרב מרדכי פרום זצ"ל, באומרו שהמפתח להבנת חתימת הרמב"ם להלכות חנוכה נעוץ בפתח דבריו להלכות אלו, שכתב כך[3]:

 

"א. בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל

ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות

ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל

 ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות

וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול

עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם

 וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום

והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים

 וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני:

 ב. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום

בכ"ה בחודש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו

שמן טהור במקדש אלא פך אחד

ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד

והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים

עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:"

 

אלו ההלכות היחידות ברמב"ם, אומר הרב פרום, הפותחות במלחמה. ועל-כן ביקש הרמב"ם לחתום דבריו בשלום, ובמקומו של השלום. את התובנה כי השלום הוא מעל לכל - ניתן ללמוד כששתי ההלכות המתנגשות אחת עם השניה, כשזו שעניינה השלום (נר שבת) דוחה את האחרת (נר חנוכה או קידוש).

תשובתו זו של הרב פרום מיישבת את הקושי שלפנינו, אך ורק במישור המבני-קודיפיקטיבי של הרמב"ם, ועדיין עמידה על יסודם המהותי של הדברים והקשר הפנימי שלכאורה  קושר אותם לחג החנוכה, טרם יושב.

 

בדברינו אנו נבקש להתעמק בטיבו של אותו שלום המתואר בשלהי הלכות חנוכה שברמב"ם. נבקש להראות כי אותו שלום עומד ביסודו של נס החנוכה. אך נראה נא את הדברים קימעא קימעא.

כבר לימדונו חז"ל כי כנסת ישראל קרויה גם "שולמית". את דבריהם הסמיכו חז"ל על הפסוק בשיר השירים[4]:

 

"שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך

מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים:"

 

מדוע נקראה כנסת ישראל בשם שולמית? על כך משיבים חז"ל מספר תשובות[5], שכולן מתבססות על מושג השלום המזוג בשם שולמית.

אחת מהתשובות עומדת על בסיס דברי הפסוק בתהלים[6]:

 

"נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה:"

 

ועל כך דרשו חז"ל כדין[7]:

 

"רבי שמואל בר תנחום ורבי חנן בריה דרבי ברכיה בוצריה

בשם רבי ירמיה: אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי".

 

כאן נפגשים אנו במושגי השלום, שאין אנו מורגלים בהם. אנו רגילים למושג שלום ביננו לבין אבינו שבשמים, או לשלום שביננו לבין עצמנו, אך מה טיבו של אותו שלום שעושה הקב"ה עם עולמו בתיווכה של כנסת ישראל? על כך יהא עלינו לעמוד.

ומוסיף המדרש ומבאר:

 

"שאילו לא קיבלה תורתי - הייתי מחזיר עולמי לתוהו ובוהו".

 

וכאן באים חז"ל ודורשים את הפסוק שהבאנו לעיל מתהלים:

 

"דאמר רב הונא בשם רבי אחא: כתיב

"נמוגים ארץ וכל יושביה" - אילולי שעמדו ישראל לפני הר סיני

ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" -

כבר היה העולם מתגמגם והולך,  ומי ביסס העולם?

אנכי, שנאמר "אנכי תכנתי עמודיה סלה",

בזכות "אנכי ה' א-להיך" תכנתי עמודיה".

 

או בלשונינו נאמר "נמוגים ארץ וכל יושביה", כל העולם היה מתגמגם (מתקטע) והולך אילולא שישראל הסכימו לקבל את התורה, וזכו לאותו "אנכי", שבזכותו "תכנתי עמודיה סלה", בזכותו עומד העולם יציב ונכון.

 

כאמור את טיבו של מושג שלום זה שבין הקב"ה לעולמו יש להבין ביתר שאת. למעשה, וכפי שנעמוד על כך - אותו שלום, של השולמית, הוא השלום שמסיים  בו הרמב"ם את הלכות חנוכה, שכן מושג שלום זה שבין הקב"ה לעולמו - עוד בליבו של נס החנוכה - את אותו שלום ביקשו היוונים להפר, ואת אותו שלום השיבו החשמונאים על כנו.

וביתר הרחבה:

על הפסוק[8]:

 

"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום

ורוח א-להים מרחפת על פני המים:"

 

דרשו חז"ל על ארבעת המלכויות שיעמדו בעולם, באומרם[9]:

 

"רבי שמעון בן לקיש פתר קריא בגלויות,

"והארץ היתה תהו" זה גלות בבל,

שנאמר: "ראיתי את הארץ והנה תהו".

"ובוהו" זה גלות מדי, "ויבהילו להביא את המן".

"וחושך" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן,

 שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל.

"על פני תהום" זה גלות ממלכת הרשעה

שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר - אף הרשעים כן.

"ורוח א-להים מרחפת", זה רוחו של מלך המשיח".

 

בהתבוננות שטחית - דברי חז"ל בזיקה ליוון אינם ברורים כלל ועיקר. כיצד יתכן שיוון נרמזת ב"חושך", כיצד יתכן שיון זו שהביאה לפיתוח החשיבה האנושית-פילוסופית, שהעמידה אישים דגולים שנכנסו לתודעה האוניברסלית כאריסטו ואפלטון, שהביאה לפיתוח הספורט והתרבות, שבסופו של דבר תעמוד בבסיסה של תרבות המערב המודרנית - כיצד ייתכן שיון זו היא "חושך"?!

 

אך, היא הנותנת, מלחמתם של ישראל ביוון היא מלחמתם של בני אור בבני חושך. של אלו שבליבם יוקדת אש פנימית-אלוקית לבין אלו שאמרו שהאל אינו משגיח ואינו קשור לעולמו[10]. אותה אלוהות יוונית היא כל-כך אדירה לשיטתם, עד שאין לה דבר וחצי דבר במבואות העולם. האדם ורק האדם הוא הדומיננטי בעולם. הוא שייצור ויחכם, הוא שיסגוד לגופו באולימפיאדות למיניהן, והוא יהיה קנה המידה העולמי. עולם כזה הוא עולם חשוך, הוא עולם שהאלוקות אינה מופיעה גם בכל הופעות החיים הקטנות, היא נבדלת, קרה ומרוחקת. ומולם עומדת האומה הישראלית המבקשת להראות כי לא זו בלבד שהאלוקים קשור לעולם - אלא שאין פינה ופינה בעולם שאינה מושגחת ואינה מגלה את האינסוף.

 

ומכאן נבוא נא ליוסף, והדברים יתבהרו להם מכאן ומכאן ביתר שאת וביתר עוז.

יוסף הצדיק יעבור שלוש תחנות במצרים. ראשית הוא יהיה בבית פוטיפר שר הטבחים. משם, בעקבות עלילת השוא שהעלילה עליו אשת פוטיפר - עובר יוסף לתחנתו השניה במצרים - בית האסורים. שם יפגוש יוסף את שר המשקים ואת שר האופים ובעקבות חלומותיהם ופתרונותיו המדוייקים - ייקרא לאחר שנתיים ימים לארמון פרעה, ושם כבר יאחוז ברסן השלטון המצרי.

למעשה יש כאן ג' נדבכים זה על גב זה, או בלשון אחרת - יש כאן מבנה הדרגתי מתפתח המעמיד והמלטש את דמותו של אותו צדיק ליטוש אחר ליטוש.

את המבנה המדורג נראה בשתי פנים. הראשון יהיה הכח, שצובר יוסף במקום בו הוא נמצא. השני יהיה הצהרות יוסף בכל אחד מנדבכים אלו המראה את מקומו בעולם הנסיקה השמיימית.

 

כאמור "התחנה הראשונה" של יוסף היא בית פוטפר. את מקומו ואת המתרחש שם מתארים הכתובים כך[11]:

 

"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי:

וירא אדוניו כי ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו:

וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקידהו על ביתו

וכל יש לו נתן בידו: ויהי מאז הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו

ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף

ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה:

ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף

ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה:"

 

הנה כי כן, ראשית: "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו", זו דרגה ראשונה של הצלחה. יוסף מופקד על בית פוטיפר, פוטיפר עוזב כל אשר לו ביד יוסף להוציא תחום אחד שאינו בסמכותו של יוסף: "ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל", כשאותו "לחם" הוא לשון נקיה הרומזת לאשת פוטיפר, וכדברי יוסף עצמו כאשר זו תבקש לפתחו: "ויאמר הן אדוני לא ידע איתי מה בבית..." ובהמשך "איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו"...

 

ומשם יבוא יוסף לבית האסורים[12]:

 

"ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר:

ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר אסורים בבית הסוהר

ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה:

אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו

באשר ה' איתו ואשר הוא עושה ה' מצליח:"

 

כאן כבר אין הגבלה לשלטון יוסף. יוסף מנהל הלכה למעשה את בית האסורים. שר בית הסוהר הוא, בלשון ימינו, חותמת גומי ליוסף. גם הביטוי להצלחתו של יוסף הוא יותר חד וברור. בבית הסוהר: "ואשר הוא עושה ה' מצליח", אמירה כללית זו היא יותר חדה מאשר "...אשר הוא עושה ה' מצליח בידו", שנאמר בבית פוטיפר. לאמר - הצלחת יוסף עולה נדבך גבוה יותר מאשר היתה בבית פוטיפר.

 

ומכאן באנו למדרגה השלישית. כזכור מובא יוסף לנוכח פרעה ופותר חלומותיו. או אז באה לה תגובתו זו של פרעה[13]:

 

"ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה

איש אשר רוח א-להים בו:"

 

כאן כבר מדובר על דרגות שונות של הצלחה. כאן מדובר שרוח אלוקים שברא הכל, מצויה ביוסף.

אך בזה לא די:

 

"ויאמר פרעה אל יוסף

אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמון:"

 

פרעה, זה שבתודעתו שם ה' ובכלל סמכות שהיא מעבר לסמכותו לא קיימת, עומד ומכריז "אחרי הודיע א-להים אותך וגו". הוא מכיר בגילוי האלוקי של ה"מֵעבר".

ומכאן יגזרו סמכויותיו של יוסף:

 

"אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך:"

 

 

 

ומחשש שמא דבריו לא הובנו כהלכה חוזר פרעה ומדגיש:

 

"ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים:

ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף

וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו:

וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך

ונתון אותו על כל ארץ מצרים:"

 

וכדי לשוב ולהראות את סמכותו האבסולוטית של יוסף חוזר ואומר פרעה:

 

"ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה

ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים:"

 

הנה כי כן, בפנינו התקדמות ב"ג' פעימות".

אצל פוטיפר ה' מצליח בידו, בבית הכלא - הביטוי הוא כבר יותר כללי, "כל אשר הוא עושה ה' מצליח". ולבסוף בארמון פרעה בא התיאור האולטימטיבי של "איש אשר רוח א-להים בו".

 

ג' שלבים אלו מהווים בבואה לג' שלבים שאותם עובר יוסף בעצמו הוא, בביטול העצמי כלפי רבש"ע.

לאחר תיאור עוצמתו של יוסף בבית פוטיפר, מופיע התיאור:

 

"...ויוסף היה יפה תואר ויפה מראה:"

 

ורש"י מעיר במקום: "שהיה מתקן בשערותיו, ועל כך מיד גירה בו הקב"ה את הדב (בדרך משל), את אשת פוטיפר". כשהמשך העלילה היה כך:

 

"ויהי אחר הדברים האלה

ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עימי:"

 

ותגובת יוסף:

 

"וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע איתי מה בבית

וכל אשר יש לו נתן בידי:

איננו גדול בבית הזה ממני

ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת

וחטאתי לא-להים:"

 

בפי יוסף מספר נימוקים: ראשית, אין הוא רוצה למעול באמון שנתן בו אדונו. ובחתימת דבריו מופיע נימוק נוסף "וחטאתי לא-להים".

על אף שדרגה זו היא דרגה עצומה לכשעצמה, דרגה בה אדם עומד איתן לנוכח פיתוי חוזר ונשנה, אך לדרגתו של יוסף ולעוצם מעלתו היה לו להקדים את הנימוק "וחטאתי לא-להים", עוד קודם לאי-רצונו למעול באמון אדונו.

מכל מקום, אשת פוטיפר אינה מרפה:

 

"ויהי כדברה אל יוסף יום יום

ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עימה:"

 

ואז באה לה כמעט מעידה [על-פי דעה מדברי חז"ל]:

 

"ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו

ואין איש מאנשי הבית שם בבית".

 

יוסף כמעט נופל, הוא בא לעשות מלאכתו עימה, אך אז מבזיקה לו האמת בשיא עוצמתה, ויוסף נס מהבוגדת שחפצה להביא גם אותו לבגידה בזהותו הטמירה:

 

"ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עימי ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה:

ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה:"

 

ומשם יתגלגל יוסף אל בית הכלא, לאחר שאשת פוטיפר תעליל עליו ותתלה בו את האשם.

שם, בתחנה השניה, בבית הכלא, פוגש יוסף את שר המשקים ושר האופים זועפים. הוא מבין שפניהם רעים מפאת החלום שחלמו. או אז אומר להם יוסף:

 

"הלא לא-להים פתרונים ספרו נא לי".

 

יוסף מצהיר בראש ובראשונה כי רק לאלוקים פתרונות, ועתה מבקש שיספרו לו את תוכן החלום. וכך לאחר ששומע יוסף את חלומו של שר המשקים ופותר אותו נכוחה, מבקש הוא ממנו בקשה:

 

"כי אם זכרתני אתך כאשר יטב לך ועשית נא עימדי חסד

והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה:

כי גנב גונבתי מארץ העברים

וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור:"

 

על בקשה זו שביקש יוסף משר המשקים, בזמן שהיה לו לסמוך רק על ה', נשאר יוסף שנתיים נוספות בבית הכלא[14].

והנימוק בכתוב:

 

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו:"

 

בדרגתנו שלנו אין אנו רואים פסול גדול בבקשת עזרה ממי שסייענו לו, אך לגודל דרגתו של אותו צדיק - לא היה לו לבטוח בבשר ודם אפילו כמלוא נימה.

 

אך אז בא לו השלב השלישי, שלב הביטול המוחלט של יוסף אל הקב"ה.

פרעה קורא אל יוסף ופותח בפניו הזדמנות יוצאת מן הכלל:

 

"ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו

ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו:"

 

יוסף האסיר יכל לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לצורך הון פוליטי-שלטוני, או לפחות לדאוג לכרטיס השחרור שלו מבית הכלא. אדם אחר היה מפרגן מעט לעצמו, אך לא יוסף הצדיק!

 

"ויען יוסף את פרעה לאמר

בלעדי,

א-להים יענה את שלום פרעה:"

 

בלעדי, אומר יוסף, אני אין. האלוקים ורק האלוקים הוא אשר יענה את שלום פרעה[15].

 

הנה כי כן, בפנינו מבנה מדורג. נעיר שהדירוג הוא גם בסביבה בה פועל יוסף. בית פוטיפר הוא ביתו של שר הטבחים. בבית הסוהר מצויים אסירי המלך, אלו שהם "סלתה ושמנה", שאמנם סרחו, אך בכל-זאת אנשים שיתכן וישוחררו וישובו לשלוט [וכפי שאכן קרה לשר המשקים], ומשם מובא יוסף לארמון פרעה, שיהיה זה למותר לציין את מרכזיותו.

הנה כי כן ככל שיוסף נוסק לדרגות ענווה עצומות יותר - שאנו בערכנו לוואי והיינו זוכים לאפס קצהו מדרגות אלו, קונה הוא שליטה ועוצמה רבה יותר וחוזקה.

 

הערה מעניינת בכתובים הוא תיאור חלומותיו, או ליתר דיוק חלומו של פרעה.

כזכור לאחר שחולם פרעה את שני חלומותיו מתארת התורה בלשון זו את המתחולל בו:

 

"ויהי בבוקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה

ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה:"

 

פרעה מספר להם את חלומו [לשון יחיד] אך אין בידי אותם חרטומים להעפיל אל תפיסה אחדותית של המציאות ועל כן נבוכים לנוכח חלומות פרעה  "ואין פותר אותם לפרעה", בעיניהם הם רואים שני חלומות, ועל כן לא נחה דעת פרעה.

ואז כשמספר פרעה את חלומותיו לפני יוסף הוא שוב נוקט בלשון יחיד בתיאור שני חלומותיו:

 

"ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו..."

 

או אז יוסף הצדיק, שביטל עצמו מכל וכל לקב"ה, המכריז "בלעדי ! א-להים יענה את שלום פרעה", מבין כי חלום פרעה אחד:

 

"ויאמר יוסף אל פרעה

חלום פרעה אחד הוא את אשר הא-להים עושה הגיד לפרעה:"

 

פרעה חש כי פתרון יוסף הוא פתרון אמת. ומשם והלאה מתפתחים הדברים איך שמתפתחים.

ולענייננו - יוסף מבקש לשחרר את פרעה מראיה של מצרים, מראיה של חרטומים הרואים את חלומות פרעה לפי ראות נפשם ולפי האינטרס הפוליטי שלהם.

יוסף, שדבק באין, יודע לראות גם בשני החלומות חלום אחד בעל שני פנים.

שם בבית פרעה המייצג את שיא השיאים של העלמא דשקרא, שם, בבית רודן המשים עצמו אל, הקוצף על עבדיו, שם, במבוי אפל זה, שמבחינת תפיסת העולם השטחית מייצג את שיא השיאים של החושך, דווקא שם מייצג יוסף את שיא השיאים של האור, של העוצמה. שם מלמד יוסף את פרעה - בלעדי! דבר הסוחט מפיו של מלך מצרים את ההודאה וההכרה באלוקים, בנבדל, ואת ההכרה כי זהו איש "אשר רוח א-להים בו".

 

ומעניין לעניין באותו עניין. יוון היא החושך, היא זו שהחשיכה את עיניהם של ישראל. אין התפיסה היוונית, כאמור לעיל, קוראת לכפירה כביכול, אין היא שוללת את קיומו של האל, אדרבה - היא מאדירה אותו במימדי ענק. היא טוענת שאין לו לאל דבר וחצי דבר באשר מתרחש במציאות, שכן נעלה הוא מעל לידיעת הפרטים.

אך באופן אירוני - דווקא האדרה זו של מושג האלוהות, היא ההקטנה וההשפלה היותר נוראה. האל היווני הוא קר ומנוכר, וממלא עולם חשוך ואפל.

לעומת זאת, להבדיל, אלוקי ישראל הוא אינסופי, הוא מופיע ומתגלה בכל פרט ופרט של המציאות. היטיב לקבוע תובנה זו במסמרות של ברזל האדמו"ר הזקן באומרו בלשונו הזהב:

 "זה שאינו רואה את הקב"ה בכל מקום - אינו רואה אותו בשום מקום".

היוונים ביקשו רק לטמא את השמן, הם לא שללו חכמה, אך רצו אותה טמאה ומנותקת מן השמיימיות האלוקית המופיעה בעולם.

בכך קרעו היוונים את השמים מן הארץ, הם קרעו את השלום שבין הקב"ה לעולמו, וזהו המעמיד אותם באנטיתזה גמורה לכנסת ישראל, ל"שולמית", המביאה והמופיעה את הקב"ה בעולמו, וכלשון חז"ל: "העושה שלום בין הקב"ה ועולמו".

זוהי גם המזיגה שבין התורה שבכתב לתורה שבע"פ. בין השמיימיות התמציתית הרמוזה לה בתורה שבכתב המתפשטת ומתגלה דרך האישים בתורה שבע"פ.

חנוכה הוא חגה של התורה שבע"פ. הוא החג הראשון שמתקנים חז"ל. אמור מעתה בחנוכה נתגלה כי דבר ה' מתגלה בעולם, מתגלה כי אין החכמה מושג ערטילאי המרחף מעל, ודבר אין לו עם העולם, אלא אדרבא, האור המייצג חכמה מופיע בעולם ומפרסם את הנס.

האור מגלה את השלום שבין השמים לבין הארץ.

מכאן נוכל להבין את חתימת הרמב"ם בהלכות חנוכה דווקא בעניין  השלום. והבנת דברי הרמב"ם שכל תכליתה של התורה ניתנה "בכדי לעשות שלום בעולם". זהו השלום שבין הנצח ובין הסוף, בין התכנים הגדולים, המופיעים ומתפלשים בעולם המעשה.

זהו ייעודה של השלימות, להראות כי בכל קוטן ישנם צללים של גודל, להראות שאין העולמות קרועים. זהו תכליתה של חנוכה, לפרסם את הנס בראש ובראשונה בביתינו פנימה, לעצמנו, ולבסוף לאור עולם.