קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"א שבט, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת משפטים

"כאיש אחד בלב אחד – בלב אחד כאיש אחד"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

אחד הביטויים המאפיינים ביותר את מעמד הר סיני הוא זה, הנאמר בזיקה לבוא ישראל לנוכח פני הר סיני:

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר

וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"

שעליו דרשו חז"ל (והובא ברש"י במקום):

"ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד

אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת"

מושג זה, "כאיש אחד בלב אחד"- או על דרך ההכללה, הרעיון, העומד מאחוריו, יחזור על עצמו בהקשרים שונים בזיקה למעמד הר סיני, למשל בפסוק:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה"

די בהתבוננות שטחית לראות את העוצמתיות, המסתתרת לה בהיגד זה, "כאיש אחד בלב אחד", מה שמקשה עשרת מונים את המקום הנוסף בו מצאנו, מטבע לשון הזהה כמעט לחלוטין.

כשהתורה מתארת את המרדף אותו ניהל פרעה, כשכל המצריים עימו, אחר בני ישראל היא אומרת:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל ה'"

שכעל המטבע "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם", דרשו חז"ל:

"נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם – בלב אחד כאיש אחד"

לפנינו מטבע לשון הזהה כמעט לחלוטין, לנאמר בזיקה להגעת בני ישראל להר סיני, זוהי נקודת יסוד, שניתן עליה את הלב.

רש"י מביא בדבריו פירוש נוסף:

"דבר אחר "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם", ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים"

דמיון לפירוש זה של רש"י מצאנו בדברי הזוה"ק, המתאר על הפסוק, "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם", כי בני ישראל ראו את "מצרים סבא" – נוסע אחריהם. "מצרים סבא" בדומה, להבדיל מ"ישראל סבא" .

מהו א"כ ההבדל בין שני מעמדות אלו, האחד של עם ישראל לנוכח הר סיני, עת עמדו "כאיש אחד בלב אחד", לבין המצריים הרודפים אחר ישראל, "בלב אחד כאיש אחד".

השוני בסדר הצגת הדברים, בין "כאיש אחד בלב אחד", לבין "בלב אחד כאיש אחד", הנראה במבט ראשון כסתמי, הוא-הוא נקודת הליבה הגוזרת את ההבדל התהומי בין שני המצבים.

בכדי להבין זאת , שומא עלינו להבין מה משמעותו של ה"לב", בהקשר שלפנינו.

הלב מבטא את השאיפה ואת הרצון. "לב", בהכללה, הוא הביטוי למוטיבציה. על פי זה ההיגד "כאיש אחד בלב אחד" הוא ביטוי לעם הפועל באחדות והמגיע לידי רצון אחד עמוק.

אך כאן שומה עלינו לבוא לרמת דיוק גבוהה יותר.

אם ננתח את המוטיבציה, שהייתה בלבו של כל אחד ואחד מבני ישראל, שעמד לנוכח ההר - המסקנה ההגיונית, שנגיע אליה תהיה, שהמוטיבציה שהייתה צריכה להיות במעמד זה היא מוטיבציה הפוכה, לא מוטיבציה לאחדות כי אם לאינדיווידואליזם.

שם לנוכח ההר כל אחד קלט את העניין האלוקי על פי מקומו הוא, לפי דרגתו הוא. ובכלל אם היינו שואלים כיצד צריכה להיות קבלת תורה היינו אומרים שתחילה כ"א ואחד צריך לקלוט לפי מקומו הוא ואח"כ לשאוף לאחדות. במונחים שלנו, היינו אומרים כי נקודת הזינוק בהר סיני הוא שהלב אינו אחד.

והנה, עם ישראל מכיל בתוכו את התובנה כי לולא אחדות, כל השגה, גבוהה ככל שתהיה של כל יחיד ויחיד לא תגיע ותתנשא לגבהים האדירים, שהאחדות יכולה לנשאות אותה.

עם ישראל, כיחידים מוותר על יכולות השגה יותר גבוהות, תוך שהוא מבין, שישנו אידיאל יותר נישא אידיאל של אחדות, המביא לקרבת אלוקים עליונה וגבוהה יותר.

זהו "כאיש אחד בלב אחד", לאמור, היחידים, נעים אל אחדות ("כאיש אחד"), שהיא המביאה אותם לאידיאל משותף, למוטיבציה קיבוצית, ל"לב אחד"

לעומת זאת ההיגד "בלב אחד כאיש אחד" הוא ההפך הגמור. שם הביטוי הוא לאינטרס משותף – המביא קיבוץ גדול של בני אדם לשיתוף פעולה, באופן, שהיחסים ביניהם לבין עצמם מנוכרים, יחסים, שיש בהם מן המלאכותי.

ואת רואים אנו מפורשות בכתובים. מצרים, מְלִינִים על עצמם, כשנודע להם על יציאת ישראל מתוכם:

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ"

מצרים מבינים כי הם אדונים, מפאת כך שיש להם עבדים ועל כן "... וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ", הם מבינים שעתה הם יהיו הקורבן הבא של פרעה. כל אלו מתאחדים בכדי להביא את ישראל חזרה מצרימה – אין כאן לפנינו ויתור אישי, למען מטרה עליונה. התמונה היא תמונה של אוסף של פרטים, הדוהר לאחר מנהיג מטורף בכדי לשמר את מעמדו.

נדגיש שוב, בהר סיני האחדות הייתה מנוגדת לאינטרס האישי - האינטרס שם היה שכ"א ישיג באופן עצמי את הגילוי האלוקי.

ממלא, "...וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – היא ההגעה למסקנה, שהרוחניות הגבוהה ביותר, שאוכל להגיע אליה עם עצמי איננה יכולה להיות זהה ולו במשהו לרוחניות, שאני יכול להגיע אליה בכך, שנהיה כולנו "כאיש אחד".הבנה זו היא המביאה לאיחוד כל המוטיבציות לבחינת "בלב אחד".

הרעיון, הנראה כ"כ פשוט בהגדרה, למעשה קשה מאוד לביטוי בעולם. טבעו של אדם הוא בד"כ שלא לקבל אחדות שכזו ולדחות אותה. קשה לאדם לקבל את היזקקותו לאחר, בכדי להגיע לדרגה של מיצוי פנימי. הדבר גם קשה לקבוצה בחברה לקבל את הצורך בהיזקקותה לחברה האחרת.

על פי זה ניתן יהיה לבין את אחד הביטוי המצוי לו בהגדה,

"אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו"

ב"דיינו" אין הכוונה שהיינו מסתפקים בכך. הכוונה בדיינו" היא להראות כי לפנינו תהליך של שלבים-שלבים, בו כל שלב הוא שיעור קומה בפני עצמו, והמוסיף נדבך עצמי לבניין האומה. או בלשון אחרת כל אחד ואחד מן ה"דיינו" הוא אירוע גאולי בפני עצמו, ולא רק אירוע היסטורי.

ובנידון דידן "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה –דיינו" הוא שלב בפני עצמו.

מה, אם כן, קרה ב"קרבנו לפני הר סיני"

פתח לקרב את הדברים להבנתנו, מצאנו בדברי ה"מאור ושמש" – אחד מגדולי חכמי החסידות.

המאור ושמש נזקק בפירושו להבנת הפסוק שבתחילת פרשת קדושים:

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"

הקושי בפסוק הוא ברור ועולה מאליו. הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הוא ברור, אך הנימוק, "...כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" אינו ברור בהקשר זה.

חז"ל דרשו במקום "...כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" – "קדושתי למעלה מקדושתכם" – דבר שיהיה עלינו גם להבין, שהרי, וכי היה עולה על הדעת אחרת ?

ועל כך מבאר ה"מאור ושמש" שהביטוי "...כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" אינו נימוק לציווי של "... קְדֹשִׁים תִּהְיוּ..." אלא הוא מתייחס לראש הפסוק, הוא הנימוק, מדוע מצווה זו נִתְנָה ב"הקהל" .

נרחיב קמעא, נתינת המצוות הייתה באופן, שהללו נאמרו למשה, משה אמר לאהרון, וכך החל תהליך בו הדברים נאמרו וירדו אט-אט לשדרת העם. לעומת זאת ישנן מצוות שנתנו בהקהל – באופן שהם נאמרו לכל קהל עדת ישראל.

הפסוק נימק מדוע נצטווה משה "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בכך ש"... כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וביאורם של דברים הוא כי דווקא מצוות "קדושים תהיו" נאמרה בהקהל, משום שהיינו סבורים שהקדושה יכולה להיות גם ביחידים, ואדרבא, כאמור לעיל, האינטרס של יחידים להיות קדושים יהיה דווקא בכך שהם יישארו יחידים. על כך בא הציווי של "... קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.."כלומר יחד. ואם יאמר האומר, או יחשוב החושב כי הוא יכול להגיע לקדושה יותר נישאה בהיותו יחידי על כך בא הפסוק ואומר כי, היחידי שהוא קדוש בהיותו יחיד, הוא הקב"ה בלבד,"...כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

רק הוא יתברך בהיותו יחיד הוא קדוש, כי הרי הוא הכולל הכל ומכיל הכל ועל כן הוא קדוש

וזהו עומק עומקה של הקדושה, להכיל הכל לכלול הכל, לתת לַכִּל, יעד ותכלית, לשבור את החומות הקיימות במציאות שבין שמיים וארץ, את החומות שבינינו לבין עצמנו ולבסוף, את החומות שביני ובין עצמי.

המאור ושמש" ממשיך שם ומחדד את דבריו כי גם אם ראינו אנשים שפרשו, בכדי להגיע לקדושה, הדבר היה רק בתור שלב בייניים, שכשהם היו בו, הם עדיין לא באו עדי שעריה של הקדושה אלא של הפרישות.

זהו אשר התרחש במעמד הר סיני, שם עם ישראל הגיע עדי התובנה כי הוא רוצה להגיע להתאחדות אמת, והדבר יהיה דווקא ע"י זה שהוא יניח את המוטיבציות האישיות שלו, נשיאות וגבוהות ככל שיהיו ע"י שהוא יהיה בבחינת "כאיש אחד" , דבר שיביא אותו בסופו של דבר להיות "בלב אחד".

וכאן עולה השאלה, כיצד מגיעים לדרגות אלו של התאחדות אמת ?

לשם הבנת עומק נראה נא עוד ביטוי המתאר בצורה מובהקת את אשר התרחש במעמד הר סיני.

הפסוק מתאר:

"וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"

כשעל הביטוי הייחודי של "... רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת...", מפרש רש"י:

"רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת- רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר"

אֶת-הַקּוֹלֹת - היוצאין מפי הגבורה"

מהו עניין של "ראיית הקולות" כיצד נוכל להבין אותו ?

נעיר כי רש"י בגמרא במסכת שבת, במקום בו נדרשה דרשת "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת- רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר", מעיר כי "ואעפ"י שקול אינו נראה , זה נראה , שהיה בדבור ממש" – כשרש"י אומר "...שהיה בדבור ממש" – כוונתו פשוטו כמשמעו.

מהו, אם כן, "... רואין את הנשמע" ?

בעבר, דברנו על ההבדל שבין ראייה ושמיעה.

בתמצית נאמר כך:

הראייה היא בראש ובראשונה, פעולה של חוש, בצורה כוללת. אדם רואה מכלול , ולא רק פרט אחד. השמיעה לעומת זאת הים פעולה של התמקדות של חיבור של פרט ועוד פרט למכלול שלם. ידוע הכלל ההלכתי כי, "...תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי..." – "שני קולות אינם נשמעים". כיוון שפעולת השמיעה בנויה מיֵכוֹלת האבחנה בין פרטים, שאלו בסופו של דבר שבים ועולים למכלול אחד של משפט או דיבור.

גם לשונו של התלמוד נעזרת בביטוי השמיעה. כשיש לפנינו סוגיה ההולכת ונעשית בלתי בהירה באה הגמרא ואומרת "תא שמע" רוצה לומר, אתה הלומד- שהתחלת להתערבב, "תא שמע" – בוא ושמע" כלומר בוא והתמקד בעניין אחד, בנקודת כובד אחד, דרך תקדים שהיה, ובכך תהיה לך היכולת לשפוך אור על מכלול הסוגיה.

לעומת זאת הזוהר הקדוש משתמש במטבע הלשון של "תא חזי" – "בוא וראה", רוצה לומר לעיתים מרוב שמתמקדים בפרטים, מאבדים את ראיית המכלול, ועל כן נקרא הלומד ל"תא חזי" – "בוא וראה" – רְאֵה מכלול ! – הדבר גם מתאים לתכנים של ספר הזוהר שעניינם הוא הראייה הפנימית של המציאות, הראייה המאחדת הפנימית.

בהכללה יותר גבוהה נוכל לומר כי, תכונת הראייה היא התכונה הפועלת את הרצון "להתכלל",- להכיל את הכל, ואילו השמיעה היא התכונה היוצרת את הגבול. הסכנה בראייה- היא שאותו רצון המתיילד בנפש בעקבות כוח רוחני זה הוא לשבור מחיצות ולנוע הלאה ללא גבולות , ללא פרטים. דוגמא שלילית לכך מצאנו בנדב ואביהוא שבאו על עונשם , כך על פי חז