קראו את השיעור

בס"ד יום ראשון, א' סיוון, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת במדבר ולחג השבועות

"שבט לוי-השבט הנבדל או השבט הנלווה"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

בשבועות אלו עסוקים אנו בפרשות במדבר. בשבוע שעבר עסקנו בהקדמה לספר במדבר, בררנו את המושג "ספר הדרך" על העיסוק "בלכתך בדרך". בהמשך לדברים אלו נבקש לבנות את הקומה הבאה.

הנושא הראשון של פרשת במדבר הוא המפקד, ועל כן קרוי ספר במדבר "חומש הפקודים", ע"ש המפקד שבראשיתו, וע"ש המפקד הגדול והאחרון הנעשה בשנה הארבעים, המופיע בסופו. בזה גם זה ישנה הדגשה החוזרת ונשנית כי את הלווים אין פוקדים, הם "סיפור אחר". וכך לאחר שינם יותר מארבעים פסוקים המתארים את המפקד הנערך לישראל, מופיע הציווי:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"

כשתיאור ביצוע ציווי זה הוא:

"אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל-פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

וְהַלְוִיִּם--לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה"

המסר של המפקד, אם כן, הוא כפול. פוקדים את כל ישראל ואת הלווים אין פוקדים.

למעשה כל ספר במדבר יעסוק במתח שבין ישראל ללויים, בהחלפת הבכורות בלווים, ובמתח שבין הלווים בינם לבין עצמם- קורח ועדתו.

אנו נבקש לשאול, אימתי נבחר לוי, ועוד נשאל שאלה הגדולה יותר, למה נבחר שבט לוי. שהרי לכאורה הוא נועד לעסוק בשני דברים הסותרים אחד את השני, מחד הוא אמור להיות נבדל משאר השבטים, הוא אינו יוצא לצבא, הוא אינו עסוק בביזה, ומאידך הוא אמור להילוות אל כולם, הוא אמור להיות פרוש בארבעים ושתיים ערים, עם הרוצחים בשגגה. הנה כי כן, מחד הוא נבדל, ומאידך הוא עם כולם. זהו גם אופפי חנייתם במדבר- הלווים חונים מסביב למשכן, מחד הם המרכז ומאידך הם שייכים לקודש ועל כן הם נבדלים.

נוכל לעמוד הכן על עניינו של שבט לוי, מעיון חטוף בספר בראשית, בפרשייה העוסקת בלאה הקוראת שמות לבניה.

אחיו הגדולים של לוי –ראובן ושמעון, נקראו בשמות אלו מהנימוק הבא:

"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה ה' עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"

ושמעון נקרא בשם זה מפני:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן"

ראובן ושמעון קרויים על שם הראייה והשמיעה . שניהם נקראים בשם, שֶלֵאָה בחרה.

ואז:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי "

יש לפננו תהליך. הראייה היא הביטוי למרחק הגדול ביותר, ניתן לראות אדם גם מרחוק. השלב הבא הוא השמיעה מייצגת קרבה כבר יותר גדולה, שמיעה היא היכולת להתקרב יותר , ויש בה מן ההפנמה. השלב השליש הוא בבחינת "...הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי..."זהו ביטוי לקרבה גדולה, בה בני זוג נמצאים אחד ליד השני והאחד עם השני.

לאחר מכן יבוא לו יהודה:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"

וכאן ישנה נקודה, שיש לתת עליה את הלב. שמותיהם של ראובן, שמעון יהודה ושאר בניה של לאה נתנו על ידה, כך גם דינה, וכך גם שמותיהם של בני זלפה ובלהה, שגם הם נִתְנו ע"י האמהות. הוא הדין בזיקה לבניה של רחל, אלא שבנה הצעיר בנימין נקרא על ידה בשם ועל ידי יעקב בשם. אך בזיקה ללוי ישנו תיאור שאינו ברור, "...עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי"

מי הוא זה שהכתוב מתייחס אליו מי או מה הדמות העומדת מאחורי הביטוי הסתום של "...עַל-כֵּן קָרָא..." ?

ייתכן והיה זה יעקב, אך אין זה מובא בכתובים. אולי הקב"ה, ואולי העולם. – כך או כך, מה שברור הוא שישנו כאן חריג בהקשר של קריאת השם.

רש"י על המקום מביא את המדרש , שירד גבריאל וליווהו במתנות כהונה וקרא שמו לוי.

אך שוב יודגש כי גם אם נלך על הפשט, לוי אינו מקבל את שמו באופן רגיל מהוריו אלא מדמות אחרת , מהקב"ה או מ"העולם", במילים אחרות כבר בלידתו הוא מאופיין כמשהו אחר- כנושא זהות אחרת. והתיאור לזהות זו הוא היכולת לגרום לשנים להילוות אחד לשני, ובנידון דידין, ליעקב להילוות ללאה.

בכדי לעמוד על טיבה של זהותו של לוי ושל שבטו של לוי. נניח לדברים לפי שעה, ונראה נא את פתיחת הרמב"ם להלכות עבודה זרה. הדברים במבט ראשון ייראו כבלתי קשורים, אך בסופם ייחרז הבריח התיכון, שיאיר את עיננו על טיבו של שבט זה.

הרמב"ם פותח את הלכות אלו, הלכות ע"ז, בפרק מרתק של הקדמה היסטורית, על הופעתה של הע"ז בעולם. הדברים הם מסביב למתואר בכתוב, על ימיו של אנוש בנו של שת, "וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'".

וזה לשון הרמב"ם:

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היו"

יש כאן ביטוי חריף ואם כי סלחני כי הדבר בא מטעות.

ומה טיבה של אותה טעות ?

"הייתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו

וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד

והם שמשים המשמשים לפניו,

ראויים הם לשמשם ולפארם ולחלוק להם כבוד".

הטעות היא טעות פילוסופית תבונית.

טעות זו הובילה מבחינתה של האנושות שלא זו שיש לכבד את אותם ברואים, אלא אף:

"וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכבדו

כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך".

וממשיך הרמב"ם ומתאר את השתלשלות הדברים:

"כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות

ולהקריב להם קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים

ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה".

לשון אחרת, כל כוונתם הראשונית של אותם עובדי עבודה זרה הייתה להשיג את רצון הבורא, וכפי שמדגיש זאת שוב הרמב"ם:

"וזה היה עיקר עבודת כוכבים,

וכך היו אומרים עובדיה, היודעים עיקרה,

לא שהם אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה,

הוא שירמיהו אומר: מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה

כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אין כמוך,

ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא,

כלומר – הכל יודעים שאתה הוא לבדך

אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה העבד רצונך הוא:"

אך אז באו האופורטוניסטים – הנצלנים:

"ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר

ואמרו שהאל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני,

או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך,

ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו

כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ.

ומודיע להם צורה שבדה מליבו,

ואומר זוהי צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו".

כל זה נמשך עד בואו של אברהם אבינו עליו השלום, שהחליט שהקיץ הקץ על תועבת השקר של העבודה זרה.

"ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלוםכיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו.

ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.

הביטוי, "... מושקע באור כשדים..", מזכיר לנו את מצב ישראל במצרים, שהיה בבחינת "... גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי..."

ואז החל לו אברהם אבינו בחיפוש אחר האמת:

"ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה"

והרמב"ם ממשיך ומתאר באריכות את אשר נעשה לאברהם ועל המאבק עם נמרוד עד שמנצח אברהם את נמרוד בוויכוחים, ואז:

"והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם"

ולדברי אברהם הייתה השפעה:

"וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם"

התיאור שלפנינו הוא מדהים, אברהם מודיע את דבר ה' לרבבות, ובכ"ז הוא עושה זאת לפי דעתו של כל אחד ואחד.

מטבע הלשון המיוחדת בה משתמש הרמב"ם, "...לכל אחד ואחד לפי דעתו", מזכירה לנו את אותה מטבע לשון, שנאמרה בזיקה למצוות סיפור יציאת מצרים, שם אומר הרמב"ם:

"מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו"

והרמב"ם ממשיך שם ומפרט:

"כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו:

בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים,

ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות.

ואם היה הבן גדול וחכם – מודיעו מה שאירע לנו במצרים

ונסים שנעשו לנו על-ידי משה רבנו".

כשהמסקנה היא:

"הכל לפי דעתו של בן".

"להודיע" אינה מסירת מידע, או "to announce" . "להודיע" הוא מלשון "והאדם ידע את חווה אשתו", שמשמעותו חיבור.

הנה כי כן ישנן הקבלות, בין אשר מתרחש לאברהם ובין אשר מתרחש לנו. את הקריאה הגדולה האלוקית, בה אנו מתוודעים אל הקב"ה במעמד הר סיני הקריאה של "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" מקבילה לקריאה שנקרא אבינו הראשון – אברהם , "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ

מגמתנו היא לספר באוזני בננו, "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם...", וזהו גם שבח שנשתבח אברהם כי הוא ימסור הלאה את דבר ה' , "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'...".

על פי זה, אור כשדים אינה רק המקום הגיאוגרפי אלא ביטוי המקביל, למצרים – כאן גם כאן היה ביטוי לכוח שהיה משוקע בה .

וחזרה להאמור לעיל, הנה כי כן אמרנו:

"וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם"

דברי רמב"ם אלו צריכים לעקור מתוכינו את הציור שלמדנו בגן. שאברהם לוט ושרה באים לבדם לארץ כנען, - לא כך הדבר! .

אברהם ושרה באים עם רבבות-רבבות של מאמינים שנתאספו מסביבם במשך השנים. זהו גם דבר ה', שהבאנו, "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'...".– אלו הם ביתו של אברהם.

אם כן לאחר המלחמה על האמת, מגיע התפקיד הבא:

"ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים"

דברי הרמב"ם האלו מזכירים לנו את </