קראו את השיעור
בס"ד, כ"ה תשרי ה'תשס"ה
שיחת הרב אלון לפרשת נח [בזיקה לפרשת בראשית]
בין אדמות לאנושות
פרשותינו, בראשית-נח, משתרעות על פרק הזמן ההיסטורי הגדול ביותר בתורה, אלפיים שנה. רק לצורך ההשוואה נאמר כי מפרשת לך-לך ועד סוף התורה ישנו תיאור של רק כמה מאות שנים.
תהיה זו טעות לחשוב שפרשיות אלו משמשות כהקדמה גרידא, בדרך אל העיקר, הופעת אברהם אבינו בפרשת לך-לך, ואין בהן משום יסוד ולימוד וקניית תובנות מוסריות אותן מבקשת התורה להנחיל.
באלפיים שנים אלו התפתח עולם ומלואו, העולם שקק חיים ודינמיקה יצירתית [שפעמים רבות הידרדרה לדינמיקה יצרית...] אלפיים שנים אלו הן אלפיים שנות התהו של העולם והן מרכיבות את שליש ימיו.
אנו נבקש לעמוד על ההתפתחות של שני שושלות בעולם, ונראה כיצד התפתחות זו קשורה קשר אמיץ עם שינוי שמו של היציר האלוקי, האדם, מ"אדם" ל"אנוש", כשנבקש לעמוד על מה שהביא לתמורה זו.
נראה נא ראשית את שושלת קין. קין כזכור, נידון להיות נע ונד בארץ בעקבות רצח אחיו הבל, וכך מתארים הפסוקים:
"ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן:
וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך
ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך:
ויוולד לחנוך את עירד ועירד ילד את מחוייאל
ומחייאל ילד את מתושאל ומתושאל ילד את למך:"
מעבר הדורות מתואר במהירות, אין בו תיאור (כפי שמופיע בשושלת האחרת שבספר בראשית, שושלת שת) של "ויולד בנים ובנות".
והתיאור ממשיך:
"ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה:
ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה:
ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב:
וצלה גם היא ילדה את תובל קין
לוטש כל חורש נחושת וברזל ואחות תובל קין נעמה:"
בפסוקים אלו רואים אנו עד כמה אלפיים שנות התהו אינם שנים של כאוס, בשנים אלו מתפתחת כלכלת העולם ("אבי כל יושב אוהל ומקנה"), מתפתחת לה גם המוסיקה בעולם ותעשיית הברזל והנחושת. בהכרח שמושג התהו אינו ביטוי לפרימיטיביות אלא לדבר אחר לחלוטין.
מהו אפוא התהו?
תהו הוא ביטוי לחוסר משמעות, לזרימה אל הריק תחת זרימה אל האינסוף. ייתכן עולם מפותח בשירה ובתעשיה, בכלכלה ובניהול מוצלח, עולם המעוטר בבניינים נאים ונע בקצב של טכנולוגיית על, ועדיין הוא תהו אחד גדול, זורם ללא משמעות.
זוהי תובנה שעלינו לזכור.
מכל מקום, למך זה, ע"פ חז"ל הורג את סבו-זקנו קין, דבר הנרמז בפסוקים שבאים לאחר מכן:
"ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי
נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי:
כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה:"
כאן ניקטעת עוצמתה של שושלת קין במות קין על ידי יוצא חלציו שלו. רק אחת שלא נשאה תארים מיוחדים מעבר לזה שהיא אחות של מישהו (תובל קין) תתחבר אל בני נח ותוליד ממנו עולם ומלואו, הלא היא נעמה.
לשושלת זו ישנה שושלת מקבילה, זו שיצאה מבנו השלישי של אדם הראשון שנולד לאחר הרצח הנורא. וכך מתארים הפסוקים:
"וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת
כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין:
ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש
אז הוחל לקרוא בשם ה':"
זוהי איפוא תחילתה של השושלת המקבילה, זו של שת. אבל יש בפסוקים אלו תיאור נוסף, תיאור של ימי אנוש שבהם "הוחל לקרוא בשם ה'". מה טיבו של תיאור זה?
רש"י במקום מפרש:
"אז הוחל – לשון חולין, לקרוא את שמות האדם
ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה,
לעשותן עבודה זרה ולקורתן אלוהות".
מעניין שרש"י אינו מסביר (ואפילו לא כאופציה נוספת) את המטבע "הוחל" מלשון תחילה והתחלה, אלא מלשון חולין, לאמר – באותה תקופה החל שם ה' להתחלל על ידי שקראו את שמות האדם ושמות העצבים בשמו של הקב"ה. יש להניח שרש"י מפרש כך משום שהוא סובר (כמו הרמב"ם וכדלהלן) שאז חל בהיסטוריה העולמית תפנית דרמטית שלילית, שלה נודעו תוצאות הרסניות.
מפרט יותר מרש"י הוא הרמב"ם בפתיחה להלכות עבודה זרה שביד החזקה וזה לשונו:
"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה
עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היו"
הנה כי כן, נדגיש שוב, אין אנו עוסקים בעולם עם תרבות פרימיטיבית, אלא בעולם עם תרבות מפותחת, עולם "חושב", שטעה טעות גדולה מאוד.
"הייתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו
וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד
והם שמשים המשמשים לפניו,
ראויים הם לשמשם ולפארם ולחלוק להם כבוד".
אין כאן טעות שעתידה להתגלגל לעבודה זרה (וכפי שמיד יתאר הרמב"ם) הנובעת מטפשות אלא טעות פילוסופית תבונית.
טעות זו הובילה מבחינתה של האנושות שלא זו שיש לכבד את אותם ברואים, אלא אף:
"וזהו רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכבדו
כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך".
וממשיך הרמב"ם ומתאר את השתלשלות הדברים:
"כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות
ולהקריב להם קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים
ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה".
לשון אחרת, כל כוונתם הראשונית של אותם עובדי עבודה זרה הייתה להשיג את רצון הבורא, וכפי שמדגיש זאת שוב הרמב"ם:
"וזה היה עיקר עבודת כוכבים,
וכך היו אומרים עובדיה, היודעים עיקרה,
לא שהם אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה,
הוא שירמיהו אומר: מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה
כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אין כמוך,
ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא,
כלומר – הכל יודעים שאתה הוא לבדך
אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה העבד רצונך הוא:"
אך אז באו האופורטוניסטים – הנצלנים:
"ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר
ואמרו שהאל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני,
או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך,
ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו
כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ.
ומודיע להם צורה שבדה מליבו,
ואומר זוהי צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו".
וממשיך הרמב"ם ומתאר שם שכל זה נמשך עד בואו של אברהם אבינו עליו השלום, שהחליט שהקיץ הקץ על תועבת השקר של העבודה זרה.
מכל מקום, לנידון דידן, ימי אנוש הם הימים בהם החלה מגמה שלילית בהיסטוריה האנושית, החלה לה העבודה-זרה. האדם, אחר ימי אנוש החל להיות אָנוּש, מוכה, חבול ברדיפה אחר ההבל.
על נקודה זו המראה כיצד צאצאי אדם הראשון נקראו דווקא על שם אנוש (בהיותם בני המין האנושי) עמד ביתר שאת ר' יצחק שמואל רז'ו, מגדולי רבני איטליה, בחיבורו "ביאור-ישר" על התורה, באומרו:
"ויקרא את שמו אנוש – השם הזה הושאל אח"כ
אל כל המין האנושי, כי מצאנו – מה אנוש כי תזכרנו,
אנוש כחציר ימיו, והוא נגזר מלשון ומכתי אנושה,
עקוב הלב מכל ואנוש הוא, ונקרא כן האדם
בבחינת היותו תמיד איש מכאובות נגוע ומוכה אליהם ומעונה".
לדידו, שת, בנו של אדם הראשון, הבין את גודל ירידת הדורות בעקבות חטא אדם הראשון, ועל כך רמז בשם בנו:
"והנה שת חכם גדול היה כי נולד בדמותו של אדם הראשון
ככתוב לפנינו, ולפי שנתן על ליבו תמיד גודל חטאת אביו
והבין איך ע"י העון ירד האדם פלאים,
ואבד סגולותיו היקרות, לכן קרא שם בנו הנולד לו אנוש,
כאומר ראוי מעתה לאדם להיות שפל רוח אנוש ומעונה,
פן מרוב השלווה יפרוץ גדרי תאוותיו וילך אחר יצרו הרע".
ואת המטבע "אז הוחל לקרוא בשם ה'" – מסביר ר' יצחק רז'ו דווקא באופן שהוחל, מלשון התחלה:
"אז הוחל לקרוא בשם ה' – לשון תחילה,
והענין שבהיות רוב בני אדם בדור ההוא שוכחי אלוה
וטעו אחרי הגילולים, אז החלו נדיבי עם לקרוא בשם ה',
והודיעו במקהלים כבודו ודרכיו למד איש את אחיו לדעת את ה',
והשרידים האלה הם ראשי הדורות
שהזכיר אח"כ קינן, מהללאל, ירד, חנוך וכו'"
דומה שאת נקודת המשבר הגדולה הזו, נוכל להבין דווקא דרך התבוננות מעמיקה במילה החוזרת לה פעמים רבות במעשה בראשית, השם "אלקים".
השם "אלהים" משמעותו באופן פשוט כח, שררה [ועל כן הדיינים נקראו אלהים]. מכל מקום, ישנה במילה זו תופעה מעניינת – היא נאמרת בלשון רבים אך הכוונה ליחיד.
אנשי חטא העגל אמרו: "אלה אלהיך ישראל". אלה – לשון רבים, אלהיך – לשון יחיד. שכן אנשי העגל כשאמרו "אלה" דעתם הייתה על הכסף והזהב.
כך או כך, באופן פשוט, עינינו הרואות כי יש לה למילה זו הטיות מיוחדות.
לעמוד מעט מזעיר על הוראת שם אלהים נראה נא את הקדמת הזוהר:
נקדים ונאמר שדברי הזוהר נאמרים בזיקה לפסוקים בישעיהו:
"ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש:
שאו עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם
לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר:"
באופן פשוט הביטוי "מי ברא אלה" משמעותו מעין שאלה רטורית, כלומר: אתם ראו מי ברא את כל אלה, השמים והארץ, כשהכוונה כמובן לקב"ה.
אך בזוהר הקדוש הדברים מקבלים לבוש אחר לחלוטין, וזה לשונו הקדושה:
"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה –
אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה,
מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים ובא אליהו
ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'?"
רבי שמעון מהלך, איפוא, על חוף הים, עובדה שנראה להלן כי חשיבות נודעת לה, והנה נגלה אליו אליהו ושואלו לפשר הפסוק "מי ברא אלה".
"אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה,
שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם לברך אותו,
ככתוב: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'...
ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ".
במשמע שרשב"י השיב לאליהו את פשטו של הפסוק. וכאן מגלה אליהו לרשב"י את רז "מי ברא אלה":
"אמר לי: רבי, דבר זה סתום היה לפני הקב"ה
ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא:
בשעה שהסתום מכל הסתומים חפץ להתגלות,
שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה.
צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות,
וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד,
קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'".
במשמע ש"מי" מרמז על מציאות רוחנית עליונה, בה נחקקו כל המציאויות שעתידות לצאת, מעין אידיאה עליונה.
וממשיך אליהו ומבאר ביתר שאת:
"ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק יסתום בשמו.
לא נקרא אלא 'מי'. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם,
ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא 'אלה' ועלה 'אלה' בשם".
דהיינו שורש בבניין של המציאות אותה אידיאה עליונה הכלול בה הכל קרויה "מי". לעומתה המציאות המתפשטת, המאופיינת בריבוי, קרויה "אלה".
גילוי של העולם הרוחני האידיאי על אדני המציאות הוא במילים אחרות חיבור של אותיות "מי" לאותיות "אלה" המרכיבות את שם אלהים, וכדברי אליהו:
"ונתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלהים'.
ועד שלא ברא 'אלה', לא עלה 'אלהים' בשם".
ההפרדה בין השניים היא יסוד החטא, ועל כן:
"ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: אלה אלהיך ישראל".
במשמע, אנשי העגל אמרו: "אלה אלהיך ישראל", הם הפרידו את ה"מי" מן ה"אלה" ונפלו לתהום תועבה של עבודה זרה.
סוד זה הוא סוד קיום העולם:
"וכמו שהשתתף 'מי' ב'אלה',
כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים".
ומסיים רשב"י:
"פרח אליהו ולא ראיתיו.
וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו".
כשאת גודל הרז אנו למדים מחתימת הסיפור:
"בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו,
בכו ואמרו: אלמלא לא בנו אלא לשמוע זה, דיינו!"
כשבאופן פשוט "אלמלא לא בנו" משמעותו – אלמלא לא באנו אל רשב"י אלא לשמוע רז זה, או באופן חד יותר – "אלמלא לא בנו" משמעותו אלמלא לא באנו לעולם, אלא בכדי לעמוד על רז זה – דיינו.
מכל מקום, יסודם של דברים יתבאר כך:
"אלה" פירושו דבר מוגדר, או ליתר דיוק, מציאות של ריבוי מוגדרת.
"מי" מרמז על הנקודה השמיימית האינסופית, הנראית כקיימת ולא קיימת מפאת גודל גובהה, היא קיימת לה מעבר להגדרה האנושית.
שם אלוקים הוא שיתוף של "מי" עם "אלה", במשמע שאותה נקודה שמיימית אינסופית קונה לה חניה בעולם הארצי על ריבוייו והתפרטויותיו. ועל כן הפסוק בישעיה "ראו מי ברא אלה וגו'" משמעותו כי "מי", האידיאל העליון, הוא ש"ברא" את "אלה", שהיא הצמיאות הארצית.
החיבור בין רום האידיאל ובין אדני הארץ מקופל במושג "דעת", ידיעת אלוקים משמעותו חיבור השמים עם הארץ.בחטא העגל נבהל העם וטען "כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו" – ואם אין אנו יודעים, סימן הוא שאינו, וממילא גם שולחו, חלילה, אינו. ועל כן צריך לחפש אלוה מוחשי. זהו פשר ההכרזה "אלה אלהיך ישראל".
אך ברגע שהתכלית מופנית מן האינסוף אל העבודה זרה – אט-אט מתחילה עבודת האדם את עצמו, "ויקומו העם לצחק", הרצון לאלוה מוחשי הפך בבזק לגסות של חטא עריות וזנות. לכך מגיעים כשה"מי" נפרד מ"אלה".
סוד עצום זה גילה אליהו לרשב"י על שפת הים. הים מרמז על האינסופיות, הן מצד פשטם של דברים, שאין העין יכולה להקיף בראייתה את תחילת וסוף הים, והן על פי דברי חז"ל המדמים ים לרקיע ורקיע לכסא וכו'.
שפת הים הוא הגבול שמונע מהים להמשיך להתפשט. גרגרי חול הם הבולם לגלי הים האדירים, דמיון מציאות הגבול שבה ברא הקב"ה את העולם, עולם שכל עניינו הוא הגבוליות והצמצום.
שפת הים היא החיבור בין ה"מי" האינסופי, בין הים, לבין ה"אלה", לבין החוף, לבין המציאות המוגבלת. זהו רז שם אלוקים.
מעניינת היא העובדה הפשוטה שדווקא הים, יש בו משום השראת רוגע על האדם, שכן יש בו בים את הסגולה להוליד באדם את התובנה המתפשטת לה לרגש, שהוא האדם כגרגיר קטן מול האינסופיות האדירה, וכוחו ותקוותו הוא דווקא בהיותו בטל לה.
ומכאן נחזור לריש דברינו.
האדם נקרא אדם על שם היותו דומה לעליון, וכלשון קדמונינו: "אדם על שום אדמֵה לעליון". באדם ישנה מזיגה של כוחות בהמיים וכוחות שמיימים.
האדם הוא כח עליון, עד כדי כך שרק עימו מדבר הקב"ה. אך כגודל גדולתו וסיכויו הגדול לנסוק לשערי האלוקיות, כך גודל הסיכון שבו, כשהוא יורד לדיוטות בהמיות, הוא מגיע לתהומות כאלו של חושך, שאין בהמה בנמצא שתשווה לו.
אך אדם זה נפל מגדולתו והוא נהיה ל"אנוש", הוא איבד את ה"מי" והסתפק ב"אלה". הדביקות ההרמונית בין השמיימיות לארציות הפכה לקרעים קרעים.
את זה מגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרשב"י.
אותן אלפיים שנות תהו הם התיאור למעבר מ"אדם" ל"אנוש", מההשחתה ההולכת וגוברת עד כדי מחיית היקום, תהליך זה יילך ויימשך עד שתזרח שמשו של זה הקרוי "האדם הגדול בענקים", של אבי האומה העברית, איתן האזרחי, אברהם אבינו, עליו השלום.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
