קראו את השיעור
בס"ד,
יום ראשון כ"ה אדר א' ה'תשס"ה
שיחת הרב
מרדכי אלון לסיום הדף היומי ולתחילתו, ולפרשת שקלים
כתיבה ועריכה:
יהודה עובדיה
כל השונה הלכות בכל יום
- סיום הש"ס
- שני סוגי
תרומות
- "כל השונה
הלכות בכל יום "
- "הליכות
עולם לו"
- "היוצא
מביהכ"נ לביהמ"ד"
- "לעסוק
בדברי תורה"
- שני אופנים
בלימוד תורה
- "עלבונה
של תורה"
- ללמוד ולעסוק
- "אל תקרי
הליכות אלא הלכות"
- אחרית דבר
1. סיום הש"ס
נמצאים
אנו בחתימתו של ספר שמות, ספר הגאולה. פרשתנו גם מתחילה רצף של ארבע הפרשיות, שני
עניינים אלו מחייבים ודאי הבנה.
יחד
עם זאת נבקש הפעם לייחד את דיבורינו למאורע גדול מאוד, שנחגג בכל רחבי העולם
היהודי בשבוע שחלף, סיום הש"ס.
מעבר
לתועלת הגדולה של לימוד תורה בהיקף שכזה – ישנה תועלת, כפי שניווכח לדעת, שהיא
בבחינת מבוקש אלוקי, הבאה לידי ביטוי במפעל קדוש זה.מעלה זו היא הקביעות
היומיומית.
על מעלתה של קביעות זו אנו חוזרים כל יום חזור
ואמור: "תנא דבי אליהו זכור לטוב: כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן
העולם הבא,", מימרא זו היא למעשה חתימת הש"ס, והיא המבליטה ביתר שאת את
ערך הקביעות. עוד נשוב וניזקק לכך בהמשך דברינו.
שני סוגי תרומות
בכדי
להעמיד הכן את ערך הקביעות, נפתח את דברינו מהפרשה שעתידים אנו לקרוא בשבת
הבעל"ט, פרשת שקלים.
כידוע
לכל, פרשיה זו היא פרשת מחצית השקל, המופיעה בראש פרשת כי-תשא. פרשה זו, כהמשך
לפרשות שלפניה, משלימה את תמונת התרומות השונות למשכן. בקצרה נסכם כי שני סוגי
תרומות יש, האחת מרצון, והשניה חובה. את הראשונה מצאנו בכל נדבות המשכן שבפרשיות
תרומה-תצווה לבניית כלי המשכן והמזבחות וכדו', תרומה זו ניתנה על-ידי "כל
נדיב לב", כשהדגש הוא שהיא נעדרת מחובה, לאמר – הרוצה לנדוב מוזמן, אך אין
כופין על כך. לתרומה זו גם לא היה שיעור, מן הסתם היה אחד שתרם עשר מטבעות ואחר
שתרם מאה.
לעומתה
הייתה את תרומת מחצית השקל, זו שיעורה קבוע היה, תוך דגש כי "העשיר לא
ירבה והדל לא ימעיט". מתרומה זו נבנו אדני המשכן, הם אותם אדנים המחזיקים
את המשכן שיעמוד על תילו. גם לאחר שהמקדש ייבנה – תיועד תרומת מחצית השקל לקורבנות
התמידים, והללו מתאפיינים באופיים הציבורי ובשיעורם הקבוע, כבש בבוקר וכבש בין
הערביים.
הנה
כי כן, בפנינו שני סוגי תרומות-נדבות, האחת וולונטרית ששיעורה איננו קבוע, והשניה
מוגדרת שהי בבחינת חובה. וכאן עולה לה השאלה – מה מקומם של שני סוגי תרומות אלו –
מה תכליתם. זו שאלה שנשוב אליה בסוף דברינו.
"כל השונה הלכות בכל יום"
בסיום
הש"ס, בסופה של מסכת נידה, מופיע לו, כאמור, תנא דבי אליהו הידוע, אשר
הוא אליהו הנביא[1]:
"תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות
בכל יום
מובטח לו שהוא בן העולם הבא
שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא
הלכות".
מרתקת היא העובדה שעם אליהו הנביא נחתמת לה
הנבואה[2]: "הנה אנכי שולח לכם את
אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", ובו נחתם גם התלמוד הבבלי, התורה
שבעל-פה.
אותו שונה הלכות שאליהו מדבר עליו, הוא לא
זה הלומד הלכות דוגמת שולחן ערוך, אלא גם השונה משניות, וכמו שמפרש רש"י שם:
"הלכות – משנה וברייתא, הלכה למשה
מסיני".
וכאן נרחיב את אשר פתחנו בו על ידי הצגת
מספר שאלות. ראשית, לכאורה המבוקש הוא לימוד התורה. באם כך הדבר – מדוע מדגיש
אליהו את זה השונה הלכות "בכל יום" שהוא בן העולם הבא, ומה אם יש אדם
העוסק בתורה רק בסופי שבוע, ואז לומד הוא סך גדול יותר מחברו הלומד לימוד קבוע
יומיומי, האם חלקו של זה קטן מחלקו של האחרון?
באם נתבטא על דרך החיוב נאמר, שאכן כן.
המעלה היותר גדולה היא של זה השונה הלכות בכל יום מעט, מאשר זה השונה פעם
אחת הרבה, וזאת יהא עלינו לברר.
היגד נוסף שיש בו לכאורה עמעום מסוים היא
ההבטחה לאותו שונה הלכות, "שהוא בן העולם הבא", וכאן נשאל אנו מה טיבה
של אמירה זו?
"הליכות עולם לו"
כדרכנו, הפסוק שעליו סומכים חז"ל את
דבריהם ישמש לנו מכון להבנת הדרשה. פסוק זה נמצא לו בסוף נבואת חבקוק. נזכור
ונזכיר כי חבקוק זועק על האי-צדק שבעולם, נבואתו מתאפיינת בקוים דומים לתהלים, שגם
שם נשמעת זעקה גדולה לאמת, ליושר.
לצורך הדגשת העניין נביא נא את הפסוקים
הראשונים של ספר חבקוק[3]:
"המשא אשר חזה חבקוק הנביא:
עד אנה ה' שועתי ולא תשמע אזעק אליך
חמס ולא תושיע:
למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס
לנגדי ויהי ריב ומדון ישא:"
הנביא זועק בכאב: "עד אנה ה' שיוועתי
ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע?", כשההשלכות לכך:
"על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח
משפט
כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט
מעוקל:"
לאמר: "רשע מכתיר צדיק", רשע
וטוב לו, צדיק ורע לו, וכן על זו הדרך.
ובהמשך שהוא נידון דידן אומר הנביא[4]:
"עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים
ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם
לו:"
כוונת הנביא שכל המציאות רועשת ורוגשת,
בלתי יציבה, דומה כי יש אי-סדר נוראי בעולם, אך האמת היא כי "הליכות עולם
לו", דהיינו יש מנהיג לבירה, יש מלך לעולם שכל הקורה בו, כל "הליכות
העולם", הם "לו".
והנביא ממשיך לתאר כיצד רואה הוא בעיני
רוחו כיצד רשעי עולם משלמים על חטאתם:
"תחת און ראיתי אהלי כושן ירגזון
יריעות ארץ מדין:"
הנה כי כן, אומר תנא דבי אליהו, "אל
תיקרי הליכות אלא הלכות", אופיו של הלימוד "אל תיקרי" הוא הכוונת
השומע לראות את תובנות העומק המסתתרות בפסוק, דרך משל "אל תיקרי בנייך אלא
בונייך", בניה של כנסת ישראל הם גם בוניה. אך כאן, תוכן הפסוק ותוכנה של
הדרשה – נראים כבלתי שייכים לחלוטין. הפסוק מתאר מציאות הצבועה בצבעים עזים של
תנודות, של "ויתפוצצו הררי עד", ואילו הדרשה מתארת יהודי השונה הלכות,
שבאם היינו מייחסים לו צבע מסויים, היה זה אפור עמוק.
היוצא מבית-הכנסת לבית-המדרש
בסופה של תפילת שחרית, לאחר שאומרים אנו את
התנא דבי אליהו הלקוח, כאמור לעיל, מסופה של המסכת האחרונה שבש"ס, מוסיפים
אנו עוד מימרא של חז"ל, הלקוחה מהמימרא האחרונה של המסכת הראשונה בש"ס:
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", אך טרם נראה מימרא זו עצמה – נראה את
שקדם לה בגמרא[5]:
"אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית
הכנסת
ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני
שכינה,
שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל ה-להים
בציון".
נעיר כי בימי הגמ' היו שני חדרים נפרדים,
האחד לבית הכנסת והאחד לבית המדרש. זה היוצא מבית הכנסת לבית המדרש "ועוסק
בתורה" – מושג שיהא עלינו לברר – "זוכה ומקבל פני שכינה", שגם על
טיבו של היגד זה נצטרך לעמוד.
מכל מקום, ממשיכה הגמ' ואומרת:
"אמר רבי חייא בר אשר אמר רב:
תלמידי חכמים
אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא
שנאמר, ילכו מחיל אל חיל יראה אל
א-להים בציון".
מימרא זו, במבט ראשון ושטחי, נראית כבלתי
קשורה לזו הקודמת. הקשר שלכאורה מבצבץ בכל-זאת הוא שהמסד שעליו נבנו שתי הדרשות
הוא הפסוק: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון".
ומכאן למימרא הידועה, החותמת את תפילת
שחרית:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:
תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם
שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום
בניך, אל תיקרי בניך אלא בוניך,
שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול,
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך,
למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך,
ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו
בשלום".
"לעסוק בדברי תורה"
מאמרי חז"ל שלפנינו נעתקו להלכה בסוף
הלכות בית-הכנסת לשולחן-ערוך[6]:
"אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית
המדרש ויקבע עת ללמוד"
הנה כי כן, את המטבע המופיע בגמ'
"היוצא מבית-הכנסת ונכנס לבית-המדרש ועוסק בתורה" מתרגם
השו"ע ללכת לבית-המדרש "ויקבע עת ללמוד". אמור מעתה, המושג
"לעסוק בתורה" היא קביעות העיתים של התורה.
ומוסיף השו"ע וקובע:
"וצריך שאותו עת יהיה קבוע
שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח
הרבה".
לא כתוב אם-כן כמה זמן לקבוע, אך זאת כתוב,
שהדבר צריך להיות בקביעות גם הוא כרוך בהפסד. נעיר כי הפוסקים כתבו, שבאופן של
הפסד, ילמד מכל-מקום מעט ויפנה לעסקיו ולא יבטל הקביעות.
והרמ"א במקום מוסיף נדבך נוסף להלכה
זו:
"ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך
לבית המדרש ושכר הליכה בידו,
או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע,
ויחשוב בענייניו, ויכניס בליבו יראת שמים".
כלומר, גם אדם אנאלפביתי, שלכאורה נראה כי
אין כל טעם שילך לבית-המדרש – ילך!
ישנו ערך למושג הקביעות – מגמתו היא יראת
שמיים.
באופן שכזה שהאדם נוטל מזמנו, אף שהדבר
עולה לו בדמים, בכדי לקבוע עת לתורה נקנה קניין אמת של יראת שמים בנפש. ומה יעשה
בחור ישיבה הלומד יומם ולילה? על כך כבר העיר החיד"א, שאדם שכזה צריך למצוא פתרון
– כיצד גם הוא יקנה את אותה מדרגה של קביעות עיתים.
חשוב להדגיש שהשו"ע לא קבע, שהדבר הוא
"מנהג" או "מנהג יפה" אלא אמר זאת בלשון חיוב.
ומכאן להמשך דברי השו"ע:
"קודם שילך לבית-המדרש יוכל לאכול
פת שחרית
אם הוא רגיל בה, וטוב שירגיל בו".
ומוסיף:
"אחר-כך ילך לעסקיו, דכל תורה
שאין עימה מלאכה
סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני
יעבירנו על דעת קונו".
ישנו ערך אמיתי לעבודה, לא זו אלא אף שזו
מחזקת את תורתו:
"ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר
אלא עראי,
ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו. וישא
ויתן באמונה".
שני אופנים בלימוד תורה
אנו נבקש לטעון כי לתלמוד שני פנים, ששתיהן
באות לידי ביטוי בשתיים מבין שלוש ברכות התורה. נזכור ונזכיר, כי ברכות התורה הן
שלוש, הראשונה היא "לעסוק בדברי תורה", כנוסח בני אשכנז, או "על
דברי תורה" כמנהג בני ספרד, כשהכוונה ב"על דברי תורה" הוא על
העיסוק בדברי תורה. הברכה השניה היא ברכת "והערב נא", המדברת על מתיקות
לימוד התורה. והשלישית עוסקת בחיבור הנבדל שבין הקב"ה לבניו, שביטויו היא
נתינת התורה לישראל, זהו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
אנו נבקש להראות כי אופי לימוד התורה הנקרא
לעסוק בתורה מרמז ונרמז במאמר חז"ל דלעיל על זה היוצא מבית-הכנסת לבית-המדרש
ועוסק בתורה.
לעומת-זאת ברכת "והערב" מדבר על
מאמר חז"ל השני של תלמידי חכמים ההולכים מחיל אל חיל, כששני אלו משלימים שני
פנים בלימוד התורה לעסוק וללמוד.
אך בכדי לעמוד על הדברים ביתר שאת וביתר
עוז, נראה נא את דברי רבי יהושע בן לוי הבאים.
עלבונה של תורה
רבי יהושע בן לוי מורגל היה בפגישת דמויות
שאינן מן העולם הזה, את אליהו, את המשיח. יש בו את היכולת לחבר עולמות.
במשנה דידן מדבר רבי יהושע בן לוי על
בת-קול היוצאת דבר יום ביומו, כשהוא זועק על עלבונה של תורה[7]:
"אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום
ויום בת-קול יוצאת מהר חורב
ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה
של תורה".
ישנה בת-קול שאינה יוצאת באופן חד-פעמי אלא
יום ויום! האומרת אוי לבריות מעלבונה של תורה, וכאן נשאל אנו – מהו עלבונה של
תורה, כיצד התורה נעלבת? נמתין על כך קימעא.
בת-קול זו יוצאת מהר חורב הלא הוא הר סיני,
ומה טעם שמו חורב[8]:
"דאמר רבי אבהו: הר סיני שמו,
ולמה נקרא הר חורב – שירדה חורבה
לעכו"ם עליו".
מיקומה של אותה בת-קול חשוב לענייננו, הוא
אינו מקרי. החורבן שירד מהר חורב – הוא בגלל שהגוים סרבו לקבל את התורה. זו נקודה
מעניינת שעוד נשוב לה.
מכל מקום ממשיך רבי יהושע בן לוי וקובע:
"שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא
נזוף,
שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם".
וכאן אין ברור מה טיבו של פסוק זה בהקשר
דידן. והלא עוסקים אנו בזה שאינו לומד תורה כלל, או כך לפחות נראה לכאורה, אם-כן
מדוע "נזפ זהב באף חזיר", לאמר – נזם זהב מייצג מעלה גדולה, אך שאין לה
משמעות, אך שאינו לומד מחוסר הוא כל מעלה.
הוא הדין בסיפא של הדברים, "אישה יפה
וסרת טעם" מורה שיש כאן יופי אלא שהוא טפל, ושוב נשאל, והלא זה שאינו לומד כלל
נעדר מכל יופי.
כשחתימת הדברים מובנת עוד פחות:
"ואומר והלוחות מעשה א-להים המה
והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על
הלוחות,
אל תקרא חָרות אלא חֵרות, שאין לך בן
חורין
אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה
תדיר –
הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל
במות".
ללמוד ולעסוק
כאמור, שתי פנים בלימוד תורה, הראשון הוא
עסק והשני הוא לימוד. הראשון נרמז בברכת התורה הראשונה, והאחרון נרמז בברכת והערב
נא. ניקח לדוגמא מזון, למזון פעולה כפולה, בראש ובראשונה בלעדיו אין חיים. שנית,
לעיתים הוא ערב לחיך. הסכנה באותה עריבות לחיך, היא שיישכח תפקידו הראשוני של
המזון – חיים!
הוא הדין בתורה, התורה היא חיים, מקור של
חיים. לולא תורה אין חיים. אך התורה היא עריבה, עריבה כל-כך, שלפעמים הטעם הנפלא
של העיסוק בה משכיח את תובנת היסוד שבלעדיה אין חיים. פעמים דווקא אלו שאינם
תלמידי חכמים, שאין להם תורה, אש אהבת התורה יוקדת בהם אלפי מונים מאלו העוסקים בה
תדיר, שכן הראשונים חשים במובן הפשוט ביותר שלולא תורה אין חיים, פעולת ההלכות שהם
שונים מידי בוקר, היא כדוגמת פת של שחרית, פת של חיים. ודא עקא שלפעמים דווקא
יהודים שלמדו שנים, אפילו רבות, ונהנו גם מטעמה הרחב מני ים של תורת ה', כשאלו
הולכים לעסקיהם, כשהם מסיימים את שנות לימודיהם הישיבתיות, לא עוסקים בה כלל וכלל,
אלו מחפשים את הלימוד העמוק, את הפלפול. לגבם – גם אם יעברו ימים מבלי שיש להם
קביעות בלימוד – לא נורא. שכן, הללו מרוב שהתמכרו לערבותה של תורה – טשטשו בנפשם
את תחושת החיים שזו נותנת. דא עקא שהרבה
מחנכים ללמוד תורה ולא לעסוק של תורה, לקבוע עיתים של תורה...
משנתו של רבי יהושע בן לוי עוסקת בעלבונה
של תורה. עלבון שייך היכן שיש קשר או זיקה בין שני דברים שהם. בנוהג שבעולם שאין
אדם נעלב מדברי זר המכוונים אליו, שכן הוא יודע שהלה אינו רלוונטי בחייו. עלבון
הוא כאשר זה הקרוב אליך בז לך!
משנתו של רבי יהושע בן לוי עוסקת בזה הלומד
תורה לעומקה, וכעת הוא עוסק בדרכי היומיום שלו, באדם, שעל דרך ההכללה הוא
"בוגר ישיבה", האם הוא זוכר שבלי תורה אין חיים, האם הוא קובע עיתים
לתורה?
ועל-כן יוצאת לה בת-קול מהר חורב, מקום שבו
ירד חורבן לעכו"ם, שם נקבעה התובנה כי לולא תורה אין חיים. שם נלמד כי כל
ישראל שייכים לתורה, ווה החושב כי חברו אינו שייך לתורה - הרי שהאמת היא שהוא-הוא
באמת מי שאינו שייך לתורת-אמת.
ועל דרך החיוב: "כל השונה הלכת בכל
יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא", מובטח לו בעולם הזה שהוא כבר בן העולם
הבא, לאמר - העולם הזה אינו מוריד אותו, אינו ממסמס אותו, אדם שכזה יוצר בחייו
אוירה של עולם הבא מסביבו. תובנה זו למדנו מפי אליהו הנביא, זה היודע והחי בשני
עולמות, בזה ובבא.
"אל תיקרי הליכות אלא הלכות"
אכן הפסוק המהווה את מושא הדרשה עוסק
ב"התפוצצות הררי עד" - הוא מתאר חוסר יציבות בזמן שהקב"ה - הליכות
העולם לו, ויסוד הדרשה נשען על אותה תובנה בדיוק.
הדרשה מלמדת כי אותו אדם, יציב, השונה
הלכות בכל יום, והמגלה הלכה למעשה כי תורה היא חיים, אדם שכזה המחבר שמים וארץ -
גם הוא שייך לאותה יציבות העומדת איתנה בסערות העולם.
תורת ישראל איננה מחנכת ומנתבת את האדם
לחיי התבודדות, לפרישות. היא מבקשת ליצור את נקודת הנצח היציבה בליבת החיים.
אותה בת-הקול של רבי יהושע בן לוי מכריזה: "אוי
להם לבריות מעלבונה של תורה", עלבונה של תורה הוא דווקא בעולם בו קיימות
ישיבות ובתי-מדרש, אך צורות הקשר שבינם לבין הציבור סתומות וחסומות.
יתרה מכך - זהו תיאור לאדם שלמד הרבה תורה,
ואחר-כך אין התורה תוספת מקום דומיננטי בחייו, ועל-כן נקרא נזוף.
רבי יהושע בן לוי בדבריו משווה אדם שכזה
לחזיר. לחזיר שתי תכונות, הראשונה היא, שלמעשה אין לו תכונה... אין הוא מתהדר
בגבורת האריה או בפקחות השועל - הוא סתם חזיר. הוא אוכל הכל, ולדידו מאכל משובח
ובוץ הם היינו הך - הכל בא למעיים.
תכונה שניה של החזיר, המצויה רבות במדרשי
חז"ל בהקשרים שונים, היא פשיטת טלפיו.
החזיר, מפריס פרסה, יש בו סימני טהרה חיצוניים, אך נעדר ממנו סימן הטהרה
הפנימי, העלאת הגרה. החזיר אומר: "ראו, טהור אני!", אך תוכיותו
ופנימיותו אינן טהורות. ה"ה פעמים באדם ששנה ולמד הרבה, אך הדברים לא חלחלו
לפנימיתו. הוא לא בא עדי התובנה כי תורה היא חיים.
לעומתו העוסק בתורה בקביעות הולך ומתעלה,
הולך ומתגדל, כשיסודם של דברים הם הקביעות והיציבות.
אחרית דבר
התביעה שדיברנו עליה היא תביעה כללית על כל
אחד ואחד מאיתנו, לקבוע עיתים, ולהבין שהתורה היא חיים.
פתחנו בדברינו בשני סוגי מס שהוטלו על
ישראל: האחד ניתן לשיקול דעתו של כל אחד ואחד, והשני הוא קבוע - מחצית השקל, וחובה
הוא. אלו שני פנים לתורה.
מחצית השקל מבטאת את העיסוק היומיומי,
התדיר, בתורה. תורה היא חיים לכל, ולכן שווה "תרומה" זו אצל כל ישראל.
מתרומה זו מקימים את אדני המשכן, מכוחה של תרומה זו עומד המשכן על תילו.
ויש את תרומת נדיבי הלב, אלו הלנים בעומקה
של הלכה, כאן התרומה תלויה בכל אחד כנדבת ידו.
מפעל הדף היומי הוקם לפני עשרות שנים
על-ידי ר' מאיר שפירא מלובלין. אז אמר כי יש לו שני בנים[9]:
האחד זו ישיבת חכמי לובלין שהקים, והשני
הוא מפעל הדף היומי.
ר' מאיר שפירא מלובלין ביקש לבנות גשרים
בין בית-הכנסת לבית-המדרש, הוא ביקש להעמיק את אותם שני ביטוייה של התורה, תורה
שהיא של חיים ותורה שהיא של עושר.
וזוהי צריכה להיות תעודתינו - למזוג שמים
וארץ - עד בואו של אליהו זכור לטוב, זה המחבר בין העולמות, זה המכריז כי בא לציון
גואל - אמן ואמן!
[1] נידה עג.
[2] מלאכי ג, כג.
[3] ספר חבקוק, א, א-ד.
[4] שם ג, ה.
[5] ברכות סד.
[6] שולחך ערוך אורח-חיים סימן קנה-קנו.
[7] מסכת אבות פרק ו' משנה ב.
[8] שבת פט:.
[9] נעיר כי לר' מאיר שפירא לא היו ילדים.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
