קראו את השיעור

בס"ד

ה' ניסן התשס"ד

מנהג הוא שחתן ביום חתונתו לבוש ב"קיטל לבן". אחד ההסברים המופיעים בספרית ההלכה למנהג יפה זה, נמצא בסידור בית יעקב לר' יעקב עמדין "להזכיר לחתן את יום המיתה וישוב אל ה'"

למעשה כבר מובא בגמרא במסכת ברכות(לא.) שכשנתבקש ר' המנונא זוטי לפתוח בשיר לפני החתן והכלה, שר "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן" – כלומר אוי לנו שנמות" – וכנראה יסוד המנהג נשען, על דברי הגמרא האלה. מ"מ הקשר בין חתן לאבלות או מוות אינו נעצר כך בעניין זה.

הרמב"ם בהלכת אבל פותח את דבריו בזה הלשון:

עד כאן למדנו מדברי הרמב"ם שאבלות היא מצות עשה מדאורייתא, ועיקרה הוא ביום הראשון. אך כאן מוסיף הרמב"ם את הדברים הבאים:

לכאורה תוספת זו אינה ברורה – מדוע נכנס כאן הרמב"ם להשוואה בין שבעת ימי אבלות לשבעת ימי המשתה, וכי זה הדבר היחיד שתקן משה לישראל? ומדוע, אפוא, ראה הרמב"ם לנכון – להביא את עניין שבעת ימי המשתה דווקא כאן?

הערה מעניינת נוספת היא על הדברים בהם חתם השו"ע את הלכות קידושין:

שוב פעם מופיע המוות בהקשר לשמחת חתן וכלה, כששוב יהיה עלינו להבין את הדומה והקשר הפנימי שבין השניים.

אך נעיין קמעא עוד בקשר שבין אבלות לשמחת חתן וכלה.

יודעים אנו כי "שבע ברכות" נקראים בפי חז"ל ברכת חתנים. מנהגם של שבע הברכות [כשהם אינם בשעת החופה אלא בשאר ימי המשתה] הוא להיאמר בשעת הסעודה.

אך ישנה עובדה מענינת נוספת והיא, כי מהעולה מההלכה ומספרות הראשונים הוא שהחיבור בין שבע הברכות לסעודה [וממלא לענייני אכילה] הוא חיבור מהותי לאמר, אין שבע ברכות שלא בשעת הסעודה,

ואכן כך פסק השו"ע להלכה:

הנה כי כן, העולה מהשו"ע – ששבע ברכות מותנות באכילת מזון.

כדי להשלים את התמונה נביא נא את לשון הרמב"ם בהלכות ברכות בפרק ב'.

מכאן ממשיך הרמב"ם ודן בתכנו הברכות שבברכת המזון.

כשבהלכה ט' מביא הרמב"ם בזה הלשון:

מלשון הרמב"ם עולה, ע"כ כי לא רק ששבע הברכות שייכות לסעודה, אלא הם חלק אנטגרלי – מהותי השייך להלכות ברכת המזון.

ואז מוסיף הרמב"ם בהלכה י"א את הדברים הבאים:

ושוב ראוי להדגיש כי הרמב"ם מביא דברים אלו בהלכות ברכות.

בכדי להשלים את התמונה נראה נא את דברי הרמב"ם בקשר לברכת המזון בבית האבל.

נעיר כי "ברכת אבלים" היא בשני אופנים:

"ברכת רחבה" – הנוהגת כשיוצאים האבלים מבית הקברות,

והשניה ברכת אבלים בברכת המזון – ועל ברכה זו מתייחסים דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל.

כאן המקום להעיר – שמעניינת העובדה שברכת אבלים שבברהמ"ז משנה את תוכן הברכה הרביעית [והיא אינה נחשבת רק בגדר תוספת בעלמא"

הנה כי כן, הרמב"ם מייחד בחיבורו התייחסות ברורה הן לברכת אבלות והן לברכת חתנים, אך לא סתם התייחסות, אלא התייחסות המצויה בהלכות ברכת המזון. ושבין שניהם ישנו קשר סמוי – שעדיין לא עמדנו על טיבו.

והערה אחרונה – קודם שנכנס בעובי הקורה. שגם היא קושרת את שמחת חתן וכלה לענייני האוכל והאבלות מופיעה בדברי הטור, וזה לשונו:

(ביסודם של דברים אלו היא הגמרא במסכת ברכות.)

אך נשאל אנחנו מדוע ישנה כאן ההדגשה "נהנה מסעודת חתן וכלה" לאמר, מדוע ההדגשה

כאן היא על הנאה מאכילה בסעודת חתן וכלה, ומדוע לא היה אפשר לומר בסתם שכל הנהנה משמחת חתן כלה ואינו משמחו עובר על ה' קולות.

הדבר מביא אותנו למסקנה שעניין שמחת חתן וכלה קשור לאוכל ולאכילה. הדבר אמנם נשמע תמוה, אך כשנבין מה עניינו של אוכל בעולם ונבין גם את אשר מתרחש בברכות הנשואין ומה קורה, חלילה כאשר הדברים נעים לכוון ההפוך, - דהיינו ביום המיתה, נבין את הזיקה העמוקה בין נישואין לבין אכילה.

נעיר שהאכילה מהווה גם חלק אינטרגלי מליל הסדר, אנו אוכלים בליל הסדר מצות, שותים יין, אוכלים כרפס, אוכלים את האפיקומן לשובע, [כשאכילה זו לשובע מהווה הפעם היחידה בשנה שמותר צריך וחובה לאכול באופן זה. מה שלא שייך בכל השנה שם נאסר לאכול אכילה שכזו כאשר הגוף כבר שבע]

וכעת, נעיין נא בשורש הדברים – תוך שנחתור להבין את ענינה של האכילה, וכיצד כל זה מתקשר לפסח ולעניין שמחת חתן וכלה ואבל שאיתם פתחנו את דברינו.

כידוע לכולנו – המצווה היחידה בה נצטווה אדם הראשון בגן עדן הייתה לאכול מכל פרי עץ הגן.

ומצוות הלא תעשה היחידה בה נצטווה הייתה שלא לאכול מפרי עץ הדעת.

קודם שנבחין בהבדל בין עץ הדעת לכל שאר עצי הגן נעמוד נא על המושג האכילה:

ר' יעקב צבי בעל ה"כתב והקבלה" דן בשורש המילה אכילה.

אנו באופן פשוט – מצפים ששורש המילה אכילה היא א.כ.ל – אך כל זה נכון אם זו ההטיה היחידה של השורש, אך באם נמצא מילה שמשמעותה אכילה ואין בה את כל אותיות השורש א.כ.ל , בהכרח נסיק שהשורש הוא אחר – מצומצם יותר.

וכך פותח בעל הכתב והקבלה את דבריו:

במילים אחרות, לפי גישה זו שורש המילה אכילה אינו א.כ.ל אלא לשון כ.ל.ה (וכליה) והוכחתם של אלו היא:

הפסוק המובא כאן ביחזקאל:

"יוכלו אתיקים" – מתאר את אשר ראה יחזקאל בנבואה על הבית השלישי. ובנבואתו הוא רואה את הבית לשכות- לשכות, כאשר ישנם מבנים מתחת הלשכות הקרויים "אתיקים" – כאשר מבנים אלו ארוכים והם "אוכלים" חלק מן הלשכה שעל ידם.

הנה כי כן, כשביקש הנביא להשתמש בביטוי של אכילה הוא אומר "יוכלו" – ללא אלף – א"כ משמע שהאלף אינה אות – שורשית.

ועיקר שורש המילה אכילה הוא כ.ל.ה וכליה.

אך ניתן להסביר את הדברים אחרת – וכפי שממשיך בעל הכתב והקבלה:

הנה כי כן, לפי דעתו של בעל ה"כתב והקבלה", אין עניינה של האכילה כליה והשחתה כי עילוי והעלאה, לאמר, האכילה היא שמביאה את המאכל לתעודתו.

כשנתבונן נראה שבאמת יש בה באכילה פעולה של העלאה שכן למשל כשבהמה אוכלת צומח הרי שאותו צומח – הנבלע בגופה עולה מצורת צומח לצורת חי וכן על זה הדרך.

למעשה, ניתן למעשה להגדיר את הדילמא שהובאה לעיל באופן הבא:

פעילות האכילה מה טיבה האם עניינה השחתה וכליה או שמא מלוי והעלאה.

הבחנה יפה בין שני סוגי אכילות אלו. מצויה בדברי הגרי"מ חרל"פ:

"מכליא קרנא" – הוא מושג ממערכת המושגים המשפטיים מדיני ממונות [המופיע כאן בצורה מושאלת] ומשמעותו "כילוי הקרן" כלומר האכילה של ימינו היא אכילה הפועלת באוכל פעולה של כליה, וזה לא כמו שהיה קודם חטא אדה"ר.

כלומר כשם שמי שנהנה מריח של דבר שהוקדש – אין בהנאתו זו משום מעילה – שכן הקרן אינה מתכלה, הוא הדין לאכילה של פעם היא הייתה באופן, שהקרן הייתה עומדת בעינה, שלא כאכילה של ימינו המשחיתה ומכלה.

אך בכל זאת גם אז, קודם חטא אדה"ר הייתה אכילה מכלה וכפי שמעיר זאת הגרי"מ חרל"פ:

פעולת האכילה של עץ הדעת, א"כ, הוא אכילה מכלה – היא אכילה בה כדי שההנאה מורגשת אצל הנהנה ע"י שהוא מכלה את האחר. פעולת האכילה מעץ הדעת גרמה גם שאדם אחד יחוש יותר מן השני.

ממילא גם ברורה היא, תגובתו של אדה"ר לשאלת הקב"ה ,המין העץ אשר אמרתי לך לא תאכל ממנו אכלת".

תגובתו הייתה "האשה אשר נתת עימדי" – לאמר, אני לא אשם, היא האישה – אשמה.

וכאן נמצאת ההחמצה הגדולה, שכן אדם הראשון הוא הנברא היחידי שנברא שלם- וכשנתעורר לאחר התרדמה ראה את שלמותו מולו, היא האישה, הוא מבין שהוא החתן ואשתו הכלה, הוא מבין ששניהם חסרים, ושתפקידם הוא להגיע להשלמה משותפת ביחד, אך בדרך מופיעה המעידה.

התבטאות מעניינת המשלימה את התמונה שלפנינו היא תיאור מעמדו של יוסף הצדיק בבית פוטיפר.

אומר הפס' "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אותו מאומה כי אם את הלחם אשר הוא אוכל וגו'" מהו "הלחם אשר הוא אוכל" – על כך משיב רש"י במקום שזוהי לשון עדינה המתייחסת לאשתו.

ואנו נוסיף כך: משמעותם של הדברים הוא שיוסף אומר לאשת פוטיפר,

" את רוצה שנהיה ביחד בקשר של כליה ! את רוצה שנהיה בבחינה של "אוכל מכלה" !

אך אני, יוסף, חפץ בקשר ש"האכילה" בו אינה מכלה, אלא מביאה את הדבר לשלמותו.

מכאן נחזור לחתן וכלה – איש ואישה שלא זכו – אש אוכלתן – זהו הקשר המכלה, אך אם זכו וניזדככו –שכינה ביניהם, לאמר, הנוכחות האלוקית ביניהם – הקשר ביניהם הופך לקשר שאינו מכלה אלא מרומם.

ואילו זה משמעות הביטוי "שהשמחה במעונו" – שמוסיפים למטבע הזימון כשיש חתן וכלה. [שבנוסף להסברים המקובלים] ניתן לומר שכעת כשאיש ואישה שמו פניהם להשתלמותם – ישנו מקום, מסויים , לנוכחות האלוקית להופיע בו.

זהו הקשר שהיה צריך להיות בין אדה"ר לאשתו ללא החטא – חוה אז כשבאה לתרץ עצמה אמרה "הנחש השיאני ואוכל, - ודרשו חז"ל מלשון נישואין, כלומר בא הנחש על החוה, וכעת אותם נישואין ראשונים של השלמה – אותם נישואין המתוארים כאכילה מרוממת, הסתיימו, וכעת מופיעה לה אכילה מכלה – נישואין וחיבור עם הגורם השלילי, הנחש.

ניתן לומר, שבאופן כללי זהו עניינה של סעודת מצוה – דהיינו אכילה שבה אוכלים ושבעים אך לא בועטים אלא מרוממים מתרוממים.

זהו, אפוא, עניינם של האכילה והנישואין.

כשאיש ואישה מתחתנים זה עם זו – נוצר מחדש המושג אדם שלם, וכשזוכים הם, שכינה ביניהם, ועל כן אומר ר' המנונא ,"ואי לאן דמיתנן", לאמר, - כמה בכ"ז מצערת העובדה, שעדיין לא התרוממנו לאותה האכילה שאין בה כליה, - לאותו חיבור שרק הולך ומתעלה, כמה מצער שעדיין מוות יש בעולם, במשמע שהעולם לא הגיע לתעודתו.

כמה מצער שעדיין בעולמנו אדם החפץ לשרוד עליו לכלות את השני בכדי להישאר קיים ...

מכאן נחזור לזיקה שבין אבלות לשמחת חתן וכלה. כשיש אבלות אין ללכת למשתה משום שאם מוות עדיין ישנו בעולם, סימן הוא שעדיין לא באנו לשלמות המיוחלת.

אך כאן מעיר הרמב"ם – שמשה גם תיקן לישראל את שבעת ימי המשתה, לאמר, עדיין קיימת שלמות שכזו בתוך העולם-בשמחת חתן וכלה, ועל כן "מעבירין את המת מלפני הכלה ומפנין לה הדרך" המת מייצג את ההעדר שבעולם – ואילו הכלה את נתיב השלמות שעדין ישנו. החתן והכלה מייצגים את התקוה שבעולם.

זו גם משמעותה של האכילה של האפיקומן על השובע, רוצה לומר, זו אכילה שיש בה תיקון, לא אכילה בה אחד חפץ לאכול את השני, זו אינה אכילה כמו שהייתה במצרים בה גדול אוכל את הקטן, בה בכור אוכל את אחיו, - זו אכילה שאינה מכלה אלא אכילה של שלמות.

אך עדיין לא הגענו לעולם שכזה, רק עולם בו יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ – רק כשנגיע לשם נבין ונדע שתוקנה האכילה.

הנה כי כן, מתוך אכילת האפיקומן על השובע, עם ההישמרות שבליל השימורים, שאכילה שכזו לא תפגום בנו, אלא אדרבא תרומם ותגדל אותנו, ניגשים אנו לברך ולהעלות את הכל אל שורשו מעלה-מעלה.