קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון טו תמוז ה'תשס"ד

שיעור הרב אלון לפרשיות בלק ופנחס

וללוי אמר – תומיך ואוריך

אחד מהמאורעות המרכזים בפרשיותנו, פרשות בלק ופנחס, הוא ללא ספק מעשה כזבי וזמרי.

מעשה הזנות של נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא ותגובת פנחס מבני שבט לוי, העמיד למעשה את שני שבטים אלו, הקרויים "אחים", להתגוששות ביניהם.

לא עוד שמעון ולוי אחים, כי אם שמעון ולוי הלוחמים אלו באלו.

מעשה פנחס מהווה כבבואה למזיגת הצבעים שעל דגל מחנה לוי אליו הוא משתייך. מול כוחו של שמעון, כח התהו שהתפרץ לו במלוא עוצמתו, עמד פנחס מבית לוי, ולא בכדי, שכן גם בו קיים ממד מסוים המצוי בשמעון וזה היה לו למשענת, וכפי שנרחיב להלן.

וכך מתחילה לה השתלשלות הדברים, מראשיתה ועד אחריתה:

"ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל:

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה'

נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל:"

לשון זו, "ויצמד", מראה על חיבור לעבודה זרה זו מעבר לממדים רגילים, הגם שכל עניינה של עבודה זרה הוא "הפעירה" (עשיית הצרכים). זהו סוג של עבודה זרה הנשען על התפיסה, כי אין גבולות, אין מחיצות, הכל יכול להתקדש.

"ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו

הנצמדים לבעל פעור:"

שוב מופיע לו הביטוי "נצמדים", להודיעך עד כמה אקסטטיות וחיבור מטורף יש בעבודה זרה זו.

ומכאן מתחילה לה ההתגוששות בן שמעון ולוי, בין שני "האחים":

"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית

לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל

והמה בוכים פתח אוהל מועד:"

אותו "איש" עדיין לא מיוחס בשמו, אך לעומתו, זה הקם להורגו מיוחס בשמו.

"וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן

ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו:"

פנחס מתואר כאן ככהן, אך בשלב זה עדיין לא ניתנה לו הכהונה. ודווקא המעשה שנראה ההיפך הגמור לעניינה של הכהונה שכולה שלום, דווקא מעשה ההרג הוא שיתן לו את "ברית כהונת עולם".

"ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם

את איש ישראל ואת האישה אל קובתה

ותעצר המגיפה מעל בני ישראל:

ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף:"

ומכאן באה לה ההבטחה האלוקית:

"וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן

השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם

ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי:

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום:

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם

תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל:"

על תוקף מעשהו של זמרי נזקקו כבר חכמינו במדרש:

"ומה העז זמרי? אלא כיון שבאה כזבי בקש ליטלה,

אמרה לו: איני נשמעת לך, שכן צוני אבא שלא אהיה נשמעת אלא למשה."

כזבי, איפוא, אינה מבקשת מעשה זנות רגיל. היא חפצה להכשיל את משה רבנו, זו מגמתה המוצהרת. כזבי מודעת שמשה רבנו נשא את ציפורה בת מדין, אבל לאחר שנתגיירה, והיא חפצה "לקצר את בדרך". היא במובן מסוים אוחזת בכזב המטשטש את הזהויות והיא אוחזת בו בכל כוחה (צור, לשון כח), וזמרי אינו מרפה:

"אמר לה: אני גדול ממשה, שהוא משבט ג' ואני משבט ב'".

ומכאן עובר זמרי להביא הוכחה לחשיבותו:

"רצונך לידע שאני גדול ממשה? בפניו אני נוטל אותך,

שנאמר: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו

את המדינית לעיני משה", שהיה מקיש דברים כנגדו.

אמר לו: משה, זו אסורה או מותרת? אמר לו: אסורה היא לך.

אמר לו זמרי: אתה הוא הנאמן של תורה שהקדוש ברוך הוא מתגאה בך

ואומר "לא כן עבדי משה" שאתה אומר אסורה זו?

אף אשתך שנטלת אסורה היא לך! זו מדינית וזו מדינית,

זו גדולה בת אבות ואשתך בת כומר הוי "לעיני משה",

ושלמה צווח: העז איש רשע בפניו".

זמרי, בן שבט שמעון שבט התהו, עושה מעשה של עזות פנים בלתי רגילה, הוא אוחז בכזבי ולעיני כל מתריס כנגד משה רבנו.

זמרי ומשה נציגי השבט השני והשלישי שנעמוד על טיבם, מתווכחים מסביב לנשים משבט מדין, אך בו בזמן שמשה נושא את ציפורה, בזמן, ללא דחיקת הקץ, זמרי חפץ לקצר את הדרך וליצור חיבור מיידי עם בנות מדין.

כאמור את מאבק זה שבין שני שבטים אלו, מאבק שיוכרע בסופו של דבר על-ידי פנחס, נבקש ללמוד דרך תכונת נפשם הנרמזת לה בדגליהם ובאבניהם שבחושן.

כזכור אלו דברי המדרש על השבטים שלפנינו:

"ראובן אבנו אודם, ומפה שלום צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים.

שמעון פטדה ומפה שלו צבוע ירוק ומצויר עליו שכם,"

על טיבם של שמעון וראובן עסקנו באריכות.מכל מקום העניין השווה שבהם, שעל דגלם מתנוסס ציור המתאר יעד או אובייקט שדווקא לא הושג על ידם.

דודאי ראובן, כזכור, ניתנו לרחל, מהלך שהחל "לשחרר" את בית יעקב מהמצב של העמידה מלדת, שהיה קודם למעשה הדודאים.

גם שכם המתנוססת לה בגאון על דגלו של שמעון, ושבפועל נכבשה על ידו (ועל ידי לוי) תהיה בסופו של דבר בנחלת אפרים בן יוסף.

לעומת אלו, הציור שעל דגלו של לוי הוא ציור בעל אופי אחר, הוא מתאר מגמה שהושגה:

"לוי ברקת, ומפה שלו צבוע שליש לבן, ושליש שחור ושליש אדום,

ומצויר עליו אורים ותומים".

האורים והתומים, שעתידים אנו לראות כי שמם מייצג מזיגה של הפכים, מייצגים אובייקט ששבט לוי זכה בו, כשאת טיבו נוכל להבין דווקא דרך צבעי הדגל השונים של לוי, כשכל אלו מוצאים ביטוי מעשי להתנהלותו של שבט זה.

צבע דגלו של לוי, אם-כן, הוא צבע משולש, שליש אדום, שליש לבן ושליש שחור.

את הצבע האדום כבר פגשנו אצל ראובן, שאבנו האודם היא אבן אדומה, וצבע דגלו אדום.

את הצבע השחור עתידים אנו לפגוש על דגלו של שבט יוסף, שעליו אומר המדרש:

"יוסף שהם, וצבע מפה שלו שחור עד מאוד"

ושל מי הצבע הלבן, הצבע השלישי בדגל שבט לוי?

"זבולון יהלום וצבע מפה שלו לבנה,

ומצוייר עליו ספינה על שם זבולון לחוף ימים ישכון".

הנה כי כן, ללוי יש זיקה משולשת לראובן (אדום), ליוסף (שחור) ולזבולון (לבן).

ויסודם של הדברים הוא כזה:

ראובן – יוסף, שניהם בכורים, הראשון בכור לבית לאה, והאחרון בכור לבית רחל. דין הוא שהללו יירשו פי שניים, ואכן ראובן היה ראוי לכך, אך החמיץ זאת. יוסף לעומת זאת, אכן יורש בכפל, יוסף שהוא בבחינת "בכור שורו" – מקבל נחלה בכפל ושני בניו, מנשה ואפרים, יורשים בארץ.

אותו כפל שהיה ראוי לו ראובן וזכה בו יוסף, מאפיין במובן מסוים גם את בני לוי.

שבט זה הוא היחיד שיש בו כפל תפקידים, יש בו כהונה ויש בו לויה, כשהתחום ביניהם ברור וחד. הכהן לא יוכל לעבוד את עבודת הלוי, והלוי לא יוכל לעבוד את עבודת הכהן. וכשמתרחש ניסיון כל שהוא לטשטש שוני זה, כבמעשה קורח ועדתו, הסוף הוא קשה ומר.

ומהו הצבע הלבן?

הלבן למעשה אינו צבע מוגדר, הוא מחזיר את כל קרני השמש (שלא כשחור ה"בולע" אותן).

זבולון, כאמור, "צבע מפה שלו לבנה", הביטוי ללבן שלו הוא, שזבולון נותן את אשר לו לבני יששכר, הוא אינו "מחזיק" מעצמו.

בלוי, איפוא, קיים כח הבכורה, והוא נושא בתוכו שני תפקידים דבר הנרמז בצבע האדום והשחור, אך גם בלוי יש צבע לבן, ללוי לא תהיה נחלה משלו, הוא יתן את כוחותיו לכלל ישראל ויהיה בטל אליהם.

זהו כל עניינו של הצבע הלבן אשר על דגל לוי.

ביטוי לביטולו של לוי אל שאר השבטים מוצאים אנו כבר בשמו:

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי

כי ילדתי לו שלושה בנים, על כן קרא שמו לוי:"

שלא כאחיו שקדמו לו, ששמם נגזר מהתייחסות אישית אליהם, כראובן "שראה ה' בעניי", ושמעון "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", ואפילו לא כיהודה "הפעם אודה את ה'", שמו של לוי מתייחס לכך שכעת ישנם שלושה ילדים. "הפעם ילווה אישי", לכאורה התייחסות נטולת ממד אישי, אך היא הנותנת, זהו הביטוי הגדול לצבע הלבן שבשבט לוי, כבר מיום שנקרא בשם, שמו מתאר ביטול אל הכלל.

אך ישנה הערה נוספת בעניין.

הפסוק שהובא מתאפיין במטבע לשון שונה, "על כן קרא שמו לוי", ולא "קראה שמו" שאז באופן טבעי מתייחסים הדברים ללאה.

מיהו, איפוא, אותה דמות המסתתרת לה בשיפולי הפסוק שלפנינו?

לשאלה זו נזקק רש"י:

"קרא שמו לוי – בכולם כתיב 'ותקרא', וזה כתב בו 'קרא',

ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה,

ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה,

ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות, קראו לוי:"

אם-כן, המלאך גבריאל הוא שמעניק ללוי את שמו. בלוי אם-כן, ישנה התערבות שמיימית הגוזרת את תפקידו. אולם ישנו מקור מפורש יותר, המתאר את הרקע המיוחד למעמדו של שבט לוי:

"ואתשאר יעקב בלחודוהי מעיברא ליובקא

ואתבחש מלאכא עמה בדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך

והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא ולא עעשרתנון.

מן יד אפרש ארבעה בוכרין לארבע אמהתא,

ואשתירו תמניא, ותנא לממני משמעון וסליק לוי במעשרא.

עני מיכאל ואמר רבונה דעלמא דין הוא עדבך

ועל עיסק פתגמיא האלין אשתהי מן האל לנחלא עד מסק עמוד קריצתא:"

דברי יונתן בו עוזיאל אלו נאמרו בזיקה למאבק יעקב בשרו של עשו, ואלו הן:

"

ונשאר יעקב לבדו במעבר יבוק, והחל מלאך בדמות איש להיאבק עימו, ואמר: והלא אמרת לעשר את כל אשר יש לך, והרי יש לך שנים-עשר בנים ובת אחת ולא עישרת אותם?

מיד הפריש את ארבע הבכורים לאמהותיהם בצד [והם ראובן, יוסף, דן וגד – שכן תפקידם הוא תפקיד הכהונה] נשארו שמונה, שהראשון שבהם שמעון, ומשם החל יעקב למנות, כשהעשירי שעולה בחשבון הוא לוי".

וכאן באה התוספת הבאה:

"ענה מיכאל ואמר: רבונו של עולם, זה הוא עבדך וכו'. "

ההבדל הבולט שמיד עולה בין שתי הפרשנויות האחרונות שהבאנו, שבזמן שהראשון קושר את לוי לגבריאל, ר' יונתן בן עוזיאל קושרו עם מיכאל, זהו עתיד להיות הביטוי לכפל התפקידים שבלוי, אך נמתין קימעא על ענין זה.

ראובן שמעון ולוי הם בני תהו של עוצמות בלתי נפסקות. הם נולדים גם בתקופה שבית יעקב נמצא בתהו ולאה שנואה.

ראובן הוא הבכור, שמעון (לאחר שמוצאים ארבעת הבכורות, עפ"י דברי יונתן בן עוזיאל) נהפך לראשון וזהו גם ממד של ראשוניות, והוא גם יהיה בעל העוצמות האדירות ביותר, שאינן באות לידי ביטוי.

במדרש שהבאנו בריש דברינו, כאשר תבע זמרי למטה שמעון את כזבי והיא דחתהו בנימוק שהיא חפצה רק במשה, או אז אמר זמרי "אני גדול ממשה, שהוא משבט שלישי ואני משבט שני" – אין כאן מילים בעלמא, כי אם תיאור של עוצמות התהו שבו.

ומכאן נבוא ללוי, ללוי כאמור יש תפקיד כפול, יש בו כהונה ולויה. לוי יקבל את תפקידו משניים, ממיכאל וגבריאל. גבריאל מייצג את מדת הדין, מיכאל הוא שר של חסד, זהו "מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל", הימין מייצג את החסד, והשמאל את הדין.

לוי נתברך ב"אורים ותומים", האורים מייצגים את האש, והתומים מייצגים שלמות, תום, חסד. אלו למעשה הבחינות של גבריאל ומיכאל, האש והמים.

לשבט לוי יש את התפקיד של "לברך את עמו ישראל באהבה" בברכת כהנים, אך גם בני לוי הם שאחזו בחרב בזמן חטא העגל "והרגו איש באחיו", ומשה שבחם על כך "האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וגו'". במילים אחרות לוי הורג ללא כל חשבון את אלו העובדים עבודה זרה, זהו האדום של הדין והלבן של החסד על דגלו של לוי.

השחור של לוי מרמז על השחור של יוסף, יוסף נקרא, כידוע, על שם "יוסף ה' לי בן אחר", לאמר – הוא לא קרוי על שם מי שהוא, אלא על שם מי שיבוא אחריו, וזהו גם מאפיין של לוי המסור לאחיו.

קורח היה, כאמור, לוי שביקש כהונה, ואילו בני אהרון, נדב ואביהוא הכהנים, היו אלו שבאו מכוחה של הכהונה עם אש הלויה, אש של התלהבות אקסטטית, אך אש שכזאת היא זרה (שהובילה בעת החדשה לנצרות קלאסית...)

שני תפקידים אלו באים לידי ביטוי בראשי שבט זה, הלא הם משה ואהרון, שכך קבעו חז"ל את ההבדל ביניהם:

"משה היה אומר: יקוב הדין את ההר,

אבל אהרון – אוהב שלום ורודף שלום,

ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר: תורת אמת היתה בפיהו

ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון".

משה, איפוא, הוא "יקוב הדין את ההר", ואילו אהרון "אוהב שלום ורודף שלום".

אך היכן הייתה הפגישה הראשונה בין כהן ללוי?

"ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח: ויחר אף ה' במשה

ויאמר הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא

וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו:"

אם-כן, כשחוזר משה ממדין, נפגש משה עם אהרון אחיו הלוי, כשעל כך מעיר רש"י:

"הלא אהרון אחיך הלוי – שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן,

והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן,

אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי,

שנאמר: ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי".

כאן, איפוא, נעשה חילוף פנימי בשבט לוי. זרע אהרון נבחר לכהונה וזרע משה ללויה.

משה טעה בצפיית תגובתו של אהרון, שכן את תגובתו האמיתית של אהרון, אומר ה' למשה:

"הנה הוא יוצא לקראתך – כשתלך למצרים

וראך ושמח בליבו – לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך

שאתה עולה לגדולה, ומשם זכה אהרון לעדי החושן הנתון על הלב".

כשמשה דיבר עם הקב"ה וביקש לא ללכת למצרים הוא אמר "לא איש דברים אנכי", ואכן כן, משה הוא רוחני מידי, גבוה מידי, הוא בבחינת הדין. אהרון הוא שיוביל את החיבור ללמטה, הוא יהיה לו למשה לפה.

אהרון ומשה הם בחינת "תומיך ואוריך", התום של החסד והאש של הדין. זוהי איפוא מזיגת הכוחות המיוחדת בשבט זה, שבאה ממיכאל ומגבריאל, מהחסד ומהדין, מהלבן ומהאדום.

אלו הן ההדגשות החוזרות ונשנות "הוא אהרון ומשה", "הוא משה ואהרון", במשמע ששני כוחות אלו הם שני איזונים שלא מספיק האחד ללא חברו, אלו שני הצבעים שנתחברו לצבע השחור, המורה על הביטול והענווה לכלל.

זהו, איפוא, לוי בעל כפל התפקידים , האדום והלבן כשאלו מתועלים בצבע השחור, צבע הענווה והביטול , צבע שמרמז על חיבורו הגדול של שבט זה לכל כלל ישראל.