קראו את השיעור

בס"ד

כ"ה באייר, ה'תשס"ד,

שיעור הרב אלון לחג השבועות,

השבוע נפתח את ספר במדבר, אך אנו נבקש לייחד את עיסוקינו הפעם ובפעם הבאה, בחג השבועות, וליתר דיוק על אותו קורבן הקרב בשבועות, הוא קורבן שתי הלחם.

נזכור נא כי בפסח קרב לו קורבן העומר, שהיה עשוי משעורים, ואז מתחילה לה ספירת העומר עד לחג השבועות, שאז הקריבו את קרבן שתי הלחם, שהיה קורבן מחיטים.

וכך מתארת התורה את קורבן "שתי הלחם":

אפיונו של קורבן שתי הלחם, איפוא, הוא "סולת תהיינה חמץ תאפינה". וכאן המקום להדגיש שלהוציא קורבן תודה (וכפי שנראה להלן) שעם הקורבן קרבה מנחת חמץ, קורבן שתי הלחם הוא הקורבן היחיד, הקרב חמץ [מה שאין כן בשאר הקורבנות שיש דגש שהמנחה הקרבה עם הקורבן לא תהיה חמץ] והדברים ילכו ויתבהרו בהמשך דברינו.

הרמב"ן במהלך פרשני ארוך העוסק בקורבן חג השבועות אומר את הדברים, שבהם נבקש לפתוח, ואליהם נשוב כשנחתום את דברינו:

משמעותם של דברים שבחג השבועות, הוא יום מתן תורה, "יביא הקורבן בדין תודה", במשמע שהקורבן הוא חמץ כמו קורבן תודה, ומוסיף הרמב"ן: "כי הוא יום העצרת", נימוק שנעמוד עליו ולבסוף – "המשכיל יבין", כשעל-פי רוב כוונתו במטבע זה – כי ישנו רז המסתתר בתוך הדברים.

חג השבועות, כידוע לנו, אינו חג בפני עצמו. הוא "יום העצרת", במשמע שכפי שיש את "שמיני עצרת", כחג בפני עצמו, אך בו מסתיים מהלך שהחלנו בו בחג הסוכות, כך הוא הדין ביחס לפסח ולשבועות.

בחג השבועות מסתיים מהלך שהחלנו בו בחג הפסח.

את חידושו של הרמב"ן אפשר לתמצת באופן הבא: ישנו חיבור פנימי בין פסח לשבועות, בין קורבן העומר, שקרב לו "ממחרת השבת" (ממחרת יו"ט הראשון) של פסח, לבין חג השבועות, בו קרב קורבן שתי הלחם. כשאחד מן הקשרים הקושרים בין השניים הוא איסור החמץ בפסח, ובין קורבן החמץ בשבועות, ולכך נחתור בהמשך דברינו.

בכדי לעמוד על טיבם של הקשרים הנסתרים בין פסח לשבועות – נפתח את לימודינו ברמב"ם, מסוגיה, שאין לה לכאורה קשר ישיר לסוגיית קורבן העומר ושתי הלחם, אך עוד נראה, שניא מקפלת בתוכה את מהותם של שתי קורבנות אלו.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה קובע כך:

ועל ידיעה זו אומר הרמב"ם בהמשך דבריו שזהו תוכן הציווי "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

אין זו מקריות, שהרמב"ם בסוף הלכות מלכים, הספר החותם את חיבורו הגדול, היד החזקה, חותם את דבריו כי "לא נתאוו חכמים לימות המשיח אלא מפני שבאותם ימים תהיה ידיעת ה' כמה שנאמר "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

הרמב"ם, איפוא, פתח את דבריו ביד החזקה וחתם אותם בספר מלכים בשאיפה הכללית של ידיעת ה'.

תוכן ידיעת זו, ידיעת ה' נמזג בציווי "אנכי ה' אלהיך", אך מהו תוכן ציווי זה?

לשם כך נעיין בדברי הרמב"ם בחמישי מ"שמונת הפרקים".

תוכן הפרק הוא: "בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת".

נזכיר לעצמנו כי פרק זה מופיע לאחר פרק ד', שם דן הרמב"ם על שביל הזהב, שמשמעותו כי אין האדם נוטה לאף קיצוניות בהנהגתו, למשל – הוא אינו נוהג בפזרנות או בקמצנות, אלא בנדיבות הכוללת בתוכה את שני הקצוות הנ"ל.

נדגיש בקצרה כי "מדת האמצע" או "שביל הזהב" אינו ביטוי לפשרנות, אלא ההיפך הוא הנכון, הוא ביטוי לפיתוח כח נפשי הכולל בתוכו הפכים וקצוות.

וכך פותח הרמב"ם את דבריו:

ומכאן קובע הרמב"ם מהי אותה תכלית:

"השגת השם יתברך", משמעותה לרצות להשיג עוד ועוד, כאדם הרץ אחרי חברו, להבדיל, וחפץ להשיגו. השגת ה' יתברך הוא יעד, שאינו מסתיים גם "כשמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ומכאן מגדיר הרמב"ם מה עניינה של אותה "השגת ה'":

ומהו אותו פועל הבל?

ביאורם של דברים: המיוחד באדם היא הדעת שניתנה בו, היא הנותנת לו לשאוף למגמה ולתכלית. ברגע שאדם פועל ללא מגמה, ללא תכלית, פעולותיו הם פעולות הבל, ועל גבי כל אלו אפילו פעולות, שנעשו לשם תכלית אך לא לשם התכלית העליונה והאמיתית, הן פעולות הבל.

ומכאן עובר הרמב"ם לדוגמאות:

מדברי הרמב"ם אלו עולים כמה יסודות. ראשית, תכלית האדם אינו הלימוד, אלא הלימוד הוא אמצעי, המביא את האדם אל התכלית, שהיא ידיעת ה', שמשמעותה היא גילוי ה' בכל נתיבי חייו, ושימת הרצון לדבוק בו כמגדלור שאליו נעים החיים.

בדוגמא שהביא הרמב"ם הוא מראה, שאף את בריאות הגוף צריך לשים כהכשרה למטרה האמיתית.

כשתובנה זו שוכנת לה בתודעת האדם, גם הפעולות הגופניות מקבלות אופי אחר:

במשמע, כשהאדם שם את בריאות גופו כאמצעי, שדרכה ישיג את השי"ת או אז אדם שכזה, כשירצה לאכול ולשתות לא "יכוון", במשמע לא ישים מגמתו את האוכל "הערב"- "הטעים", כי אם אל "המועיל" – "הבריא", אדם שכזה לא ירצה לאכול או לשתות (או בכלל יעשה כל פעולה אחרת) שיש בה הנאה בטווח הקצר אך מזיקה לגופו בטווח הארוך יותר. אדם שכזה תמיד ירצה את המועיל ולא את הערב – ואם אותו "מועיל" הוא גם "ערב" – מה טוב.

ברם, אומר הרמב"ם, לעיתים יש מקום שהאדם יכוון במזונותיו אל הערב בתור רפואה:

במשמע שמי "שאין לו תיאבון" (כנראה מסיבות שונות) והדבר לא טוב לבריאותו, אותו אדם רשאי – אומר הרמב"ם – לחפש את ה"ערב – הטעים", בכדי להעיר מחדש את תאוות האכילה הנורמלית שאצלו.

ובאופן כללי יותר אומר הרמב"ם:

ושוב חוזר ומדגיש הרמב"ם את המגמה של כל הפעולות הללו:

הנה כי כן, למדנו שהחכמה אינה תכלית ומגמה, כי אם אמצעי שדרכה ודרך כל פעולות האדם, משיג האדם את השי"ת, במשמע שהצורה נעשית דומה יותר ליוצרה.

במאמר מוסגר נעיר כי על הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מבאר הרמב"ם כי "אחרי עיניכם" זו מחשבת זנות, ו"אחרי לבבכם" – זו מחשבת מינות ואפיקורסות.

ומוסיף הרמב"ם ואומר (על "אחרי לבבכם"): "שנצטווינו לקצר את שכלנו".

לאמר, יכולת הבחירה השכלית בטוב תלויה בהיות האדם טהור ואינו שבוי ממראות תועבה, אך בזה לא די.

יש לאדם "לקצר את שכלו" – במשמע, על אף שמגמת האדם היא להשכיל, עליו לזכור כי כל אותו שכל שקונה הוא בכדי להשיג את ה', אין ההשכלה תכלית לעצמה אלא אמצעי לקרבת אלוקים, שהיא היא התכלית. חכמה שתיהפך לתכלית – יכולה להחריב את העולם.

ונחזור לדברי הרמב"ם בשמונה פרקים:

הרמב"ם אינו ממתן את דבריו, וקובע בחריפות כי מי ששם מגמתו לא נכונה – הרי זה "הוא ובהמות אצלי שווין".

והנימוק לכך הוא:

כי למעשה פעולת אדם היא כשהוא משתמש בשכלו, ועל כן:

והוא הדין ביחס ליצר המיני:

ומכאן ממשיך הרמב"ם ומתאר מצב בו שם האדם למגמתו את בריאות גופו ועליו מביע הרמב"ם את דעתו:

והטעם לכך:

הביטוי "תכלית אמיתית" מקפל בתוכו את כל האמור עד כה ומשמעותו תכלית, המחברת את האדם למימד האינסופי, היא הקובעת כי האדם אינו רק סכום של רמ"ח איברים ושס"ה גידים החי כך וכך זמן. אלא האדם הוא יצור הממזג בתוכו שמים וארץ, הוא מורכב מגוף ונשמה ותכליתו להראות כיצד אלו משיגים את ה'.

ומהי, אם כן, הדרך הנכונה?

סיכומם של דברים, מגמת כל פעולות האדם צריכה להיות השגת השי"ת. וגם העיסוק בדברים הנראים כמעלת האדם כחידודים השכליים – מגמתם הוא רק להכין את השכל לידיעת ה'.

לזה אולי מרמזת העובדה, שבתפילת העמידה ברכת "אתה קדוש" קודמת לברכת "אתה חונן", לאמר – הקדושה היא הקודמת לדעת, הדעת היא רק אמצעי ותכלית לה, אך בשום אופן לא תכלית לעצמה.

מכאן נדלג קימעא בדברי הרמב"ם.

בהמשך דבריו קובע הרמב"ם שאדם שכזה ששם מגמתו להשיג את ה' כשפעולותיו מכוונות אל ה"מועיל" ולא אל "הערב", אדם שכזה יחסוך הרבה מעשים והרבה דיבורים, שהוא יגלה שבאמת אין צורך בהם,

וכלשון הרמב"ם:

והטעם לכך:

אלא אם-כן הדברים נעשים לצורך בריאות הנפש והגוף, וכפי שהביא הרמב"ם לעיל, ועכשיו הוא חוזר על כך:

ועל כך מביא הרמב"ם דוגמא:

וכאן בא הרמב"ם – ומסכם את גודל המעלה אותה הוא תיאר עד כה:

כשאת שיעור קומתו של אדם שכזה, החי הלכה למעשה את האמור עד כה מתאר הרמב"ם :

אדם שכזה, איפוא, הוא "אינו למטה מן הנביאים", במשמע שדרגתו כדרגת נביא, ושוב חוזר ומסכם הרמב"ם את טיבו של אדם שכזה:

כשבסוף דבריו בזה הפרק מתאר הרמב"ם, כי את אשר אמר נרמז בדברי חכמים "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

מכאן נחזור לראש דברינו, כיצד כל אלו קשורים לשבועות, ובעיקר לאותו בריח המבריח מן פסח לשבועות.

בפסח יצאנו מעבדות לחירות, יצאנו מהביצה הטובענית של מ"ט שערי טומאה, בחג זה עלינו להזהר מכל דבר שאינו הכרחי, שהוא תוספת המקנה לאדם "נפח" – כשכל אלו נרמזים באיסור אכילת חמץ, שטיבו לנפח ולהתפיח את העיסה.

והנה, בסיום יום טוב ראשון של פסח, קרב לו קורבן העומר, ומתחילה לה ספירת העומר. קורבן העומר הוא קורבן שעורים, מאכל בהמה. כשספירת העומר קושרת אותו לקורבן החיטים – מאכל אדם – בשבועות.

במילים אחרות, מתחיל לו תהליך של עידון של עוד יום ועוד יום עד חג השבועות בו השעורים הופכים לחיטים, בו ניתנים לאדם היכולת והכלים (עקב הכנתו העצמית הארוכה) לגלות את האדם שבו.

עובדה זו מסבירה מדוע הספירה היא מהקרבת העומר כשמספר הימים הולך ועולה, ולא ביחס לשתי הלחם [ואז הספירה הייתה באופן של "ספירה לאחור"] שכן כל עוד אין את הבניין היומיומי – התכלית עדיין איננה קיימת.

הגדרת סוף הספירה היא בגלל סך המאמץ וההשתדלות שקדמה לה.

או אז מגיע האדם בעוצמתו ובכוחו ליום מתן תורה.

וכשהוא מגיע לשבועות, קרב לו קורבן שתי הלחם – שכאמור בריש דברינו הוא קורבן חמץ, כשעומקם של דברים הוא, שברגע שהאדם מתכונן נכון, ברגע שהוא עמל ויגע להשיג את השי"ת, או אז גם הכוחות שהם "חמץ", גם להם יש מקום במהלך חייו של האדם, שהרי כל הזהירות מחמץ היא דווקא כשאין האדם נקי ולא בזמן שהוא נוסק במסילה העולה בית א-ל.

יום מתן תורה, יום ו' בסיוון, הוא היום שאיחדנו את כוחנו (בבחינת "ויחן שם ישראל כנגד ההר", שדרשו חז"ל "כאיש אחד בלב אחד") הוא היום שבו שיעבדנו את עצמנו לתכלית אחת, שם נסקנו לבחינה של "וכל העם רואים את הקולות", במשמע שפרצנו את גבול החושים הגשמי, כיוון שינקנו את כוחנו מהאינסוף, וזהו גם יום המבחן שבכל שנה ושנה, האם נוכל לשעבד את כל חיינו לתכלית אחת? האם נשתמש בתורת ה' שניתנה לנו ביום השבועות כאמצעי לאותה תכלית של השגת וידיעת ה'?

כזכור, הרמב"ן אמר שהקורבן הקרב בשבועות הוא "בדין תודה, כי הוא יום עצרת". על קורבן תודה נאמר שהוא לא יבטל לעתיד לבוא ואולי תוכנם של דברים הוא, שכל הקורבנות הם אופנים כיצד לתקן את עולם החול, ולעתיד לבוא תיקון שכזה לא יהיה נצרך. אך על גביהם ישנו קורבן תודה המרמז על שעבוד כל הכוחות אל התכלית האחת.

קורבן תודה מראה כיצד גם הצער שבעולם – תכליתו לטוב ועל כן גם הוא קרב כחמץ. במישור זה גם אנו מביאים קורבן תודה לה' על מ"ט שערי טומאה שהיינו בהם ונגאלנו מהם.

תכליתנו כיחידים לדעת את ה' וכאומה להיות ממלכת כהנים. כהן הוא זה המשועבד ליעד מסוים. "ממלכת כהנים" – היא הממלכה השמה את דגלה ותכלית קיומה לדעת ולקרוא בשם ה' א-ל עולם.