בס"ד, יום ראשון, ט"ו סיוון, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון - לפרשת שלח לך [סו-30]

"בין האספסוף למרגלים " 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

ידועים הם דברי המשנה במסכת אבות:[1]

 

"עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר:[2]

'...וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי' "

 

הפסוק אותו מביאה המשנה לראייה נאמר בזיקה לחטא המרגלים, מה שהופך את חטא המרגלים לחטא העשירי של אבותינו במדבר. על פי זה, המעידות שתתרחשנה לאחר חטא המרגלים, כחטא המעפילים וכחטא קורח ועדתו וכן את שיתרחש בשנת הארבעים – אינם עולים בחשבון זה.

 

אנו נבקש לייחד את הדיבור בפרשות בהעלותך ושלח-לך . חטא המתאווים מפה וחטא המרגלים מפה.

אך ראשית נראה את אותם עשרה ניסיונות. וכך מונה אותם הרע"ב:[3]  את דברי הרע"ב על המשנה שהבאנו לעיל:

"שניים בים, אחד בירידה, שם נאמר 'המבלי אין קברים במצרים,  ואחד בעלייה, ויבואו מרתה וילונו'"

 

הניסיון האחד על הים הוא בירידה אל הים בו עם ישראל מלין, [4] על משה רבנו, והניסיון האחר הוא בעלייה מים סוף, כשהכוונה למרה .[5]

וממשיך הרע"ב:

"אחד ברפידים, 'וירב העם עם משה'"

 

בניסיון ברפידים, שלאחריו יבוא עמלק, לא היה לעם מים לשתות[6] – שם משה מַכֶּה בסלע על פי ציווי ה'.[7]

"שניים במן, 'לא תצאו' – 'ויצאו', 'איש אל יותר ממנו' – 'ויותירו'"

 

הניסיון האחד היה שלא להשאיר ממנו, והיו מישראל שהשאירו ממנו, והמן התליע.[8] והניסיון הנוסף היה  שלא לצאת ללקוט ביום השביעי, והיו כאלו שבכ"ז יצאו ללקט.[9]  

"שניים בשליו, בראשון 'בשבתנו על סיר הבשר', בשליו השני 'והאספסוף אשר בקרבו'"[10]

 

עד כאן לפנינו שבעה ניסיונות.

"אחד בעגל ואחד במתאוננים.[11]

ואחד במרגלים והוא העשירי , שם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי"

 

הנה כי כן, הניסיון העשירי- ניסיון המרגלים הוא הניסיון העשירי כרונולוגי. בתווך שינו הסיפור עם מרים ואהרון, אך אין הוא נחשב כניסיון משום שהוא אינו מתייחס לכלל עם ישראל.  

 

לפני שנגע בגוף הדברים. נראה נא את רצף השתלשלות האירועים. למעשה כל הניסיונות  שתיארנו אינם נפרשׂים על פני ארבעים שנה אלא על פני שנה וארבעה חודשים. מיום כ"א בניסן שבשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים, ששם נמצא הניסיון הראשון שעל ים סוף ובין תשעה באב של השנה השנית.

נעבור נא במהירות על תיאור הכתובים:

בכ"א בניסן – הוא יום קריעת ים סוף, שם, כאמור ישנם שני הניסיונות הראשונים, לאחר מכן עוברים שלושה ימים,  כמתואר בכתובים עצמם,[12] ועם ישראל מגיע למרה.ממרה ממשיכים עד שלקראת סוף חודש אייר בסוף חודש אייר- בכ"ח באייר נלחם ישראל בעמלק.[13].

התאריך הבא יהיה ר"ח סיוון. בחודש אז מגיע ישראל למרגלות הר סיני. החודש הוא  מאוד "עמוּס".

אחרי מתן תורה בי"ז תמוז באה שבירת הלוחות וחטא העגל. שלאחריו מגיעים עוד ארבעים יום אמצעיים, ובר"ח אלול עולה משה לקבל את הלוחות פעם שנייה ויורד ביום הכיפורים. במוצאי יוה"כ בכדי שהעם לא יאבד את המקום שהוא נתעלה אליו עם קבלת הלוחות השניים – מקהיל משה את העם ומצווה על הקמת המשכן. המשכן נחנך, בר"ח ניסן, שנה לאחר הציווי שניתן בר"ח במצרים: [14] "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:" – שבישר את תחילת ההתכוננות ליצי"מ.

 

 התאריך הבא, הוא כ' באייר, תאוות האספסוף חטא המתאוננים וחטא המרגלים מתרחשים בימים שבין כ' באייר וט' באב.

וכדברי הפסוקים:[15]

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:"[16]

 

נדגיש כי הנסיונות האחרונים – כולם התרחשו כשעם ישראל עוד עמד למרגלות הר סיני. ישנה תפיסה לא נכונה כי השהות מסיביב להר סיני הייתה רק לצורך קבלת התורה – ושהיא לא נשמכה זמן רב , ולא היא, שהרי עם ישראל עמד למרגלות הר סיני מר"ח סיוון של השנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים ועד לכ' באייר של השנה השנית – הווי אומר שנה פחות עשרה ימים.

ולהיכן נוסעים בכ' באייר ?

את זאת אומר במפורש משה לחותנו- יתרו, (לאחר תיאור מסע המחנות):[17]

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:"

 

כלומר מהתחנה הזו נוסעים לארץ ישראל.

ומכאן באנו לתאוות האספסוף ולחטא המרגלים. שני אלה מתרחשים בדרך לארץ ישראל, לולא התקלות בהמשך היה מגיע עם ישראל לארץ ישראל בונה בו את הבחירה.

אך לענייננו נשוב ונדגיש כי לא רק חטא המרגלים, אלא גם חטא האספסוף מופיע בעקבות הנסיעה לארץ.

נמשיך את הסקירה הכרונולוגית:

 

לאחר שעם ישראל, כאמור יוצא בכ' באייר מהר סיני מתארים הכתובים:[18]

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים[19] וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: 

 

וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה:"

 

כאמור , ללא התקלה בשלב זה היה מגיע עם ישראל לארץ ישראל.

לאחר פרשייה זו באה הפרשה של "ויהי בנסוע הארון..." – "בכדי להפסיק בין פורענות לפורענות"

 

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: 

 

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:"

 

 

עכשיו תכננו להגיע לארץ, ואז "ויהי בנסוע האחרון" וא"כ כאן לא הייתה תקלה, היה נכתב ובוא לארץ ישראל, ושם בנו את בית המקדש.

ומיד לאחר מכן מתחילים המשברים:[20] 

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':"

 

ואחריו בא חטא המתאווים:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:  

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:"

 

 

על פי זה חטא המתאוננים והמתאווים, היה ביום כ"ב באייר – שלושה ימים אחרי שהם החלו לנסוע מהר ה'.

 

ועל בקשת העם לאכול בשר אומר הקב"ה למשה:

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

 

ואז לאחר אותו חודש ימים נענשים המתאווים- והמקום נקרא "קברות התאווה". 

לפי חשבון זה הגענו ליום כ"ב בסיוון.

 

מקברות התאווה נוסע העם לחצרות. שם בחצרות מדברת מרים על משה:[21]

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:"

 

מרים נענשת בצרעת והעם ממתין לה שבוע ימים:[22]

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:  וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:"

 

לפי תאריך זה הגענו ליום כ"ט בסיוון.

ואחרי זה:  

"וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן "

 

ובמדבר פארן בא הציווי של :[23]

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:"

 

מכאן נשלחים המרגלים – שהיו גדולי ישראל לתור את הארץ. המרגלים יוצאים לארבעים יום ולאחר מכן שבים אל משה:[24]

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:"

 

אם נמנה ארבעים יום מכ"ט בסיוון נגיע בדיוק לליל תשעה באב. מחשבון זה אנו יכולים להבין את דברי חז"ל על הפסוק:[25]

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:

 

שעל "לַּיְלָה הַהוּא"  אמרו חז"ל:[26]

"אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חנם - ואני קובע לכם בכייה לדורות"

 

הקושי שלפנינו הוא שבכ' באייר יצאנו מהר סיני, ואז תוך שלושה ימים הפכנו לתאוותנים שכאלו, הרוצים שטיחי בשר. התעכבנו שם שלושים יום, ואח"כ הדברים מתגלגלים ואנו נמצאים ארבעים יום במדבר פארן, ושם באה עוד התרסקות. איך ייתכן דבר שכזה ?.

שני ניסיונות אלו שני המתאווים ושל המרגלים, הם מחד הפוכים אחד מהשני ומאידך יש בניהם דמיון.  באספסוף, כל ישראל בוכים והגורם להם הוא האספסוף, גם בחטא המרגלים בוכים כל ישראל אך הפעם זה בהשפעת עשרת גדולי ישראל-והמרגלים.

באספסוף בא משה רבנו בפעם יחידנית  בכל התורה כולה, ואומר, שהוא אינו יכול ואינו רוצה להמשיך עוד:[27]

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" 

 

יש הסכמה בין  הקב"ה ומשה שהדבר חמור ורע – אך בתגובה יהיה ההבדל הגדול.

משה מגיב בצורה קשה מאוד:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ  לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי" 

 

מטבע לשון זו של "... לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ...", מזכירה לנו סיטואציה אחרת בה משה רבנו נוקט באותו לשון:[28]

      "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר

       ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" 

 

בעוד ששם במצרים מלין משה על הקושי של ישראל, כעת הוא מדבר על עצמו – דבר המחייב הבנה.

ומשה מוסיף ואומר:

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:"

יש כאן לפנינו שרשרת ביטויים אותם נוקט משה, שכולם שייכים להיריון ולידה, ואין הדבר מקרי כפי שעוד נעמוד על כך. אומר משה,  הָרִיתִי - יְלִדְתִּיהוּ  - שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק כל הביטויים הם של היריון ושל לידה. לא זו אלא שאף בטענות שטענו ישראל, בתחילת המשבר הזה הם אומרים:[29]

"זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים "

 

והשאלה נשאלת והלא במן היו כל הטעמים – מדוע אפוא לא היה בו טעמם של אלה. רש"י מעיר במקום כי מינים אלו, השומים והבצלים קשים למיניקות. שוב לפנינו ההקשר של לידה היריון והנקה. דברים אלו הם בוודאי לא מקריים וכפי שנעמוד על כך.

 

משה מזכיר "...כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" וכאן השאלה קשה מאוד, והלא אנו נמצאים ממש כפסע מול הכניסה לארץ ישראל. משה כבר מלווה את עם ישראל שמונים שנה, ועתה הוא נשבר, ממש בערב הכניסה לארץ,   איך ייתכן דבר שכזה והלא אנו רגע לפני א"י –  מדוע הוא נשבר, דווקא עכשיו?  .  הרי זה משה המלווה את עם ישראל שמונים שנה, הוא שכל כולו מסירות נפש לעם הזה – מגיב בצורה כ"כ קשה, וכי חטא העגל היה חמור פחות ?

ומשה ממשיך בדבריו הקשים:

"מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה: 

לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: 

וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי"

 

 

משה רבנו כאומר לקב"ה, אם אני לא יכול להשתחרר מתפקיד זה, אז אנא, הרוג אותי.

ותגובת ה' היא:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:

 

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:  

וביחס לרצונם לאכול בשר אומר הקב"ה:

 "וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר--כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:  

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: 

עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא  יַעַן כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:

 

משה מגיב לדברי הקב"ה בצורה, שאם נבין אותה על פי הפשט –תמיהות רבות יעלו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים:

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם"

 

והקב"ה עונה לו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה  הֲיַד ה' תִּקְצָר

עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם-לֹא"

 

והשאלה שמיד עולה היא, וכי משה , אינו יודע שביכולת ה' להביא להם בשר. – לכך נשוב להיזקק בהמשך דברינו.

מכל מקום לעניננו, בניסיון עם תאוות הבשר משה אינו יכול להמשיך ואילו הקב"ה מחזק אותו. ולעומת זאת בחטא המרגלים יהיה זה הקב"ה , שירצה למחוק את עם ישראל ומשה יעמוד על כך, שה' יסלח לעמו:[30]

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה  עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:

אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ"

 

ואנו נשאל מה ההבדל בין חטא זה לחטא תאוות הבשר שלפננו או לחטא העגל, מדוע שם התגובה מצדו של הקב"ה היא לא כ"כ חריפה כמו כאן – בה הקב"ה מבקש לכלות את ישראל. זו עוד שאלה.

ומשה בשלב זה, אינו משתמש בזכות אבות, שהשתמש בה בחטא העגל. משה, מדבר כעת על חילול שמו של הקב"ה:

 

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'  שָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:

 וְאָמְרוּ אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה ה' בקֶרֶב הָעָם הַזֶּה  אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה'  וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם, וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:

 וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: 

מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:

 

 

ומכאן לבקשת המחילה:

 וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר ה'  אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים:

 סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ  וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה"

 

 

והשאלה ששוב עולה מדוע לא הייתה זו תגובתו של משה רבנו בחטא האספסוף, מדוע שם לא אמר משה רבנו "סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ  וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה"

ואז משיב לו ה', את אשר אנו מרבים לומר ביום הכיפורים, אך למעשה נאמר ע"י ה' ביום תשעה באב :

 

"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ"

 

הנה כי כן שני חטאים –שני עונשים . באספסוף הוא שלושים יום, ובמרגלים ארבעים שנה. כאן נקברים המתאווים, וכאן נקבר דור שלם. בחטא המתאווים מפייס ה' את משה, ובחטא המרגלים מפייס משה את הקב"ה. כאן הגורם לחטא הם האספסוף ואילו בחטא המרגלים אלו גדולי הדור. כאן גם כאן החטא הוא הבכי.

לאחר הקדמה ארוכה זו , ניגש להתבונן פנימה-פנימה על ענינם של שני חטאים אלו.

 

האספסוף והמרגלים הם בבחינת שני הפכים. הם השיעורים שאנו צריכים ללמוד מהמעבר מהר סיני לארץ ישראל. שני חטאים אלו מתחילים מקבוצת לחץ המדביקה את הכלל, השוני בינהם הוא בפרסונות של הקבוצה.

 

לאחר השנה, פחות עשרה ימים, שהיו ישראל בהר סיני , נמצא עם ישראל במקום מאוד רוחני. תפקידו של העם בשלב זה הוא לקחת את העוצמות שלא תאמנה, את העוצמות שהוא קיבל בהר סיני ולתרגם אותם להר האמורי, לבקעה להר ולשפלה.

העם כבר ממש רוצה להגיע לארץ, החוויה שהוא עבר כמעט במשך שנה בהר סיני מפגישה את עם ישראל עם מציאות שהוא ואף עם ולשון לא ראו ולא חוו,[31] "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי". זו אינה חוויה מרוממת אך רגעית כמו למשל חווית קריעת ים סוף. הנה עומד עם ישראל במשך זמן ארוך מאוד, למרגלות הר סיני, כולו מוקף בשמימיות עליונה. תחנה זו של על הר סיני מגמתה, להיות הגשר דרכו עוברים ממצרים לארץ ישראל – שם על העם ללמוד כיצד למלא את ייעודו של "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..."  

 

כשעוזב עם ישראל את הר סיני מתרחשת תופעה שפסיכולוגית כל אחד יכול להבין אות – מתרחש שבר, מתרחשת נטייה להקצנה להפך הגמור וכל זאת מפאת העובדה, שמעמד הר סיני – וכל האווירה ששרתה לאחר מכן באותו פרק זמן ארוך של כמעט שנה, הייתה דרגה שהופיעה מלמעלה ללמטה – ללא הכנה[32] ללא תהליך.  לא היה תהליך של צמיחה מלמטה ללמעלה – אלא בחינה שנחתה מלמעלה ללמטה.

 

גם המשכן, שעניינו היה להיבנות מלמטה ללמעלה – גם שם, גילוייו השמימיים העמידו אותו בעיקר  כגילוי שם ה' מלמעלה ללמטה.

הנה כי כן, עומד עם ישראל ומבין שהוא נמצא לנוכח עוצמות שכאלו שהוא חסר אונים כלפיהם   – הוא אוכֵל אוכֶל של מלאכים - את המן, הוא שותה מים מבאר ניסית, הוא מוקף כל כולו בענני כבוד, עמוד ענן ואש מאירים לפניו-  כל הגודל הניסי הזה שוטף אותו.

הפער שנוצר במקום הנפשי, מתגלה לאחר שלושה ימים בו הוא עוזב את ההר, הוא מתאווה אך לא לבשר כי אם לתאווה, "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:".[33]

העם רוצה תאווה, רוצה לחוש , הינו אומרים בנורמליות ולא בניסיות – הוא מבקש גם להיות ארצי.

 

נעצור לרגע ונדגיש כי חטא האספסוף וחטא המרגלים הם קשים מחד, אך מאידך דווקא ע"י מעידות אלו מתבררת קומתם הגדולה של ישראל.

בחטא המתאווים עם ישראל נופל ברצון לתאווה. הגדיר זאת בחריפות המהרש"א  בזיקה לדברי חז"ל הידועים:"ויסעו מהר ה' - שהיו כתינוק הבורח מבית הספר",

אומר המהרש"א:

 

"שהיו בהר סיני בבית המדרש, ונעשה להם הר חורב  להר ה'.

ואחרי שלושה ימים הפכו לכנסיות-כנסיות[34] של עמי הארץ מתאווי תאווה"

 

איך קורה הדבר ?

עם ישראל אומר,  הנה כאן אנו בדרך לארץ שם לא נהיה רק פסיבים כמו  שהיינו אפילו בזיקה למזונותינו – בזיקה למן. שם היונ רק שני דברים שלא היינו צריכים לעשות , לא לצאת ללקוט ביום השבת ולא להשאיר ממנו. אך לא הייתה שום פעולה אקטיבית, והנה עתה נוכל להגיע לארץ ולהיות אקטיבים, להיות מחוברים לאדמה.  "שם בארץ ישראל", אומר העם לעצמו,  "שם באָרֶץ יהיה לחם לא מן השמים אלא מן הארץ" – "שם תהיה תחרות".

רצון זה להופיע את שני מרכיבי האדם הוא רצון מתוקן, הסכנה והקלקול, שהיה למעשה, הוא שהרצון לבוא לארץ התרסק והפך להיות רצון לתאוות, ("...הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה ...")

 

הם כבר אינם חפצים במן, הם טוענים כי הוא גורם שנפשם תהיה "יבשה" ("וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:")[35]

העם מוסיף ואומר: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:"  על זה "דָּגָה" הם מדברים וכי הם לא זוכרים את הילדים המתים, ואת פרעה הרוחץ בדם התינוקות. הרי, תבן לא היה להם, וכמו ששוטרי ישראל עצמם מלינם לפרעה, "תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ:",[36] ואם כן איך יעלה בכלל על הדעת שעם ישראל מתגעגע, לדָּגָה לקִּשֻּׁאִים וכן הלאה ?

וכי עם ישראל ששכח את השואה שהוא יצא ממנה לפני שנה בה רק חמישית ממנו יצאה ממצרים?  והרי בדור דעה עסקינן, ולא באנשים טפשים  ?!

והקב"ה אומר  למשה רבנו "...אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:". ומשה טוען מול הקב"ה שהעם לא רוצים שבעים דרשנים, הם רוצים בשר ועוד בשר – ואתה מציע,  ששבעים זקנים שילמדו אותם תורה –מה הקשר ?

 

ומשה מוסיף ואומר "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" – אין כווונתו של משה רבנו  לשאול "מניין נביא כמויות אגדיות כאלו של בשר ודגים" – הלא זה משה האיש אשר קרע את הים והוריד את המן ועשה את כל האותות והמופתים במצרים. 

משה רבנו משה אומר " הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם", כלומר משה רבנו אומר איזה מין טיפול זה " אותם שבעים זקנים – הרי העם רוצנה עכשיו בשר –גם אם נביא את כל הבשר והדגים שיש הדבר לא ירגיע אותם (זהו "ומצא להם" )  

והקב"ה כועס על משה, הוא אומר לו  "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא:"

ואז פתאום התווך הפרשות מסופר כי שינם שני נביאים, אלדד ומדד, שאינם ממנין השבעים זקנים הרשמיים, המתחילים להינבא:[37] "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:"

יהושע מגיב בחריפות: " וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:" ומשה שהיה בסערה גדולה עד כה מגיב ברגיעה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:" . תוכן הנבואה, של אלדד ומידד, הוא ביחס של משה, כך על פי חז"ל:[38] "...לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:" ואנו נשאל מהי נבואה זו ?

את כל הדברים הללו ניתן להבין כך,

משה כאומר לקב"ה  אני לא פעם אחת אמרתי כי אני מוכן למסור את עצמי למען עם  ישראל. אך יש דבר אחד שאני איני יכול".  משה כאומר "אני רוצה לתת רוח , כבר בהתחלה שדברתי הם לא שמעו לי מקוצר רוח – ונסינו להתגבר על בעייה זו ע"י  לקיחת אהרון."

"בהר סיני – הם עבדו ע"ז ואתה, הקב"ה,  רצית להכותם ואמרתי לך, העם הזה מחפש משהו , עם שמחפש עבודה זרה אז הוא מחפש רוח."

"אך עם הכניסה לארץ, העם אומר "מי יאכילנו בשר"  מתחילה מפלגה חדשה האומרת כי "משה מת ויהושע מכניס". "עִם זה", אומר משה, – "עם תאוות שכאלה איני יודע איך מתמודדים"

 

האספסוף שכנע את העם לרצות בשר, לרצות תאווה, להשתחרר מהמקום המלאכי שהם הגיעו אליו – עם זה משה רבנו אינו יודע איך להתמודד. בעצם הם ביקשו יותר  בחירה חופשית  -את התרגום היה מקולקל.

והרי העם כבר אמר על משה רבנו,[39] "...כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:" –כלומר החלק בזהותו של משה רבנו שהוא בבחינת "איש" איננו יודעים אם הוא קיים עוד.

בא משה רבנו ואומר "הם צודקים", ומוסיף  "מניין לי לתת להם בשר", "אני עברתי עִם עַם ישראל את ההיריון את הלידה ("גוי מקרב גוי") , ועתה, אתה-הקב"ה אומר אליי "שאהו בחיקך" – איפה כתוב שאני צריך להוביל לארץ", אולי זה שיעשה זאת הוא זה היכול לתת להם בשר".

 

אומר לו הקב"ה למשה" "אתה טועה, אתה יכול להכניס אותם לארץ, וזה שהם אומרים "בשר"-הם מתכוונים "רוח" – אלא שהם מבולבלים " -  

"ומה תאמר, שאתה רוחני מידיי, על כן  "...אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אמרת שאתה ""  - כנגד אותו אספסוף יקומו להם אנשי רוח שידברו בשפתו ההפוכה, ועל כך אומר הקב"ה למשה "..עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא" – אין כוונתו על כך, שיבוא בשר, שהרי משה לא פקפק על כך.

 

מיד לאח"כ מתמנים אותם שבעים זקנים, והנה יש שניים המתנבאים ללא אישור, הם אומרים "משה מת, יהושע מכניס (לא"י)" – הם מעלים את סוגיית האספסוף לרוחניות. משה על כך נרגע משום, ששנים שמתנבאים ללא רשות, הם מסוג "המחלות" שהוא יודע לטפל בהם. סוף-סוף, אומר משה,  ישנם נביאים "ללא אישור" בין שטיחי הבשר. לזה היה המכוון מאת ה' כשאמר לו  "...הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא".

השיעור שמְלַמֵד  הקב"ה  את משה הוא  כי ישנו סיכון בהליכה לאָרֶץ – עכשיו כל התאוות מתעוררות. מה שלא היה עד עכשיו "בעיירה" או "בשטיבל" שהיו במדבר.

 

גם אותם אלו שהתאוו תאווה היו בעלי כוחות גדולים, אך הללו לא תורגמו נכון והתרסקו.

קבורת העם המתאווים מן הסתם הייתה דבר מאוד קשה. נוסיף לכך את העומס הפנימי רוחני העובר על העם כשאלדד ומידד מתחילים להתנבאות.כל אלו הם ביטוי לכך, שהרוחניות הכתה מכה נצחת את עולם החומר.  אך ישנו את הסיכון ההפוך, שכשמכים את עולם החומר, מכה נצחת, השאיפה של "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." – ממלכה המגלה קודש, זה אינו יכול להופיע.

וכאן מתעוררת הבחינה הבדיוק ההפוכה, העם השבור מהמשיכה שהתפרצה אחר החומר, מבקש להיבדל ממנו בצורה מוחלטת. הנצנים הרשאונים של תהליך זה הוא כאשר , אהרון ומרים מדברים במשה, ואומרים,[40] "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':". נשעה טשטוש –בין דרגת נבואתו של שמה לדרגתם שלהם – רק משה שייך לפרוש מהאישה, הוא בחינה בפני עצמה.[41] שבעה ימים העם עוצר בכדי לדעת כי משה הוא בשיא הרוחניות, אך אנו לא !

 

אך מכאן התהליך של האנטיתזה מתגבר ומכין את המצע להופעת חטא המרגלים.

 

לאחר אותם שבעה ימים, של ההמתנה למרים מגיע יום כ"ט בסיוון. משה סבור שהלקחים הופקו, הוא אומר למרגלים לכו לארץ, והביאו פירות. הוא מבקש גם "...וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ..."[42] כלומר אל תביאו מפרי הארץ, לפני שאתם מתחזקים. החיזוק שמדובר עליו כאן הוא חיזוק ברוח וברוחניות. במילים אחרות, אומר משה, תביאו חזרה לעָם פירות והראו לו כיצד אתם - המנהיגים חזקים, מחברים את עולם החומר עם עולם הרוח. ואז ביום תשעה באב נלך כולנו לארץ.

משה סבור, שהפעם, שלא כמו במעמד הר סיני, שהיה כולו תהליך של מעלמעלה ללמטה, הפעם הגישה לארץ, תהיה בגילוי של מלמטה ללמעלה. על כן אין הוא ממנה את הנשיאים להיות המרגלים, אלא מבקש מכל שבט שישלח את זה שהוא החזק, שהוא מעמודי התווך של הרוח. שהרי משה אינו  מבקש מודיעין, אלא הוא רוצה שאותם מרגלים יחוללו בעם את תהליך ההתחזקות מלמטה ללמעלה.

 

המרגלים הולכים ושבים לאחר ארבעים יום:[43]

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:"

 

והם מסכימים לתיאור של משה את פרי הארץ:

"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:"

 

ומכאן מתחילה נקודת השבר:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:"

 

גדולי החסידות מסבירים את חטא המרגלים באופן הבא. המרגלים אומר למשה , "אכן הארץ היא זבת חלב ודבש". ואז הם מוספים, ונאמר זאת בלשון ימינו, "יש שם אינתפידה צריך לעשות מילואים, יש בעיות כלכליות, צריך לחפש פרנסה, אז בשביל מה לנו את כל זה  ? זה ממש מפריע לעולם הרוח ? ..."

ואז כָּלֵב בן יפונה נכנס לתמונה:

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:"

 

הוא כאומר להם, "והלא משה רבנו בעצמו אמר לנו לעשות כך.

והמרגלים משיבים:

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:"

 

הרי הם כאומרים, "נכון שכך אמר משה – אבל כרגע זה לא פרקטי, צריך אולי להמתין, זה לא כ"כ שייך"

והדינאמיקה השלילית ממשיכה:[44]

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:"

 

וכָּלֵב ויהושע מנסים לשכנע ואומרים, "הרי זה רצון ה' שנבוא אל הארץ:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:"

 

ואז:

"וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "

 

חטא המרגלים הוא חטא האנטיתזה לחטא האספסוף. המרגלים כאומרים לעם "אתם רואים מה עושה חומר ? אז מדוע נצטרך אותו כלל? "  

היינו אומרים כי חטא המרגלים הוא חטא של "אנורקסיה חומרית, הבאה  עם עודפי רוח".

תאוות הבשרים תמיד באה מלמטה, ועוות הרוח הבלתי מתוקן בא לו מלמעלה. משה רבנו עומד חסר אונים אל מול תאוות בשרים – והקב"ה מגלה לו שתאוות בשרים היא אינה ב"עצם",[45] אלא ב"מקרה". מול תאוות האספסוף משה אוסף שבעים איש , שתפקידם יהיה לרומם את העם מקרבו פנימה. תפקידם יהיה לעבור ממקום למקום ולדבר פנים אל פנים.

 

את האיזון שבין שני הדברים הללו יצטרך עם ישראל ללמוד שלושים ושמנה שנים. באותם שנים לא תהיינה פעילות רבה או מסעות רבים.  עכשיו תצטרך להתחיל צמיחה איטית של דור חדש שיצטרך ללמוד איך נולדים במדבר ונכנסים לארץ. דור זה יילחם בסיחון ועוג, הוא יעמוד מול עמון ומואב, והוא יגיע גם להתמודד עם בנות מדיין.

 

הוא יישב עשרות שנים ו"יָרִיח" את ריחה של הארץ ויגדל על "ריח" זה, בכדי שלאט-לאט הוא ילמד כיצד מחברים את שני הדברים הללו יחד.

 יהיה עוד ניסיון אחד להיכנס לארץ ללא היריון -  ללא תהליך , יהיה זה בחטא המעפילים.  

 

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:"

 

המטבע " וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר... הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ.." מזכירים לנו את אברהם אבינו שאמר "הנני" וגם עליו נאמר,[46] "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר ..." בזיקה לעקדת יצחק. המעפילים כמוהם כאומרים "עכשיו נעשה את הדבר נכון, לא הקצנה ברוח ולא הקצנה בחומר"

ומשה אומר להם:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח:"

 

במילים אחרות אתם אינכם מוכשרים לזה, אתם עוד לא בשלים לכך. אמנם כעת הדבר מובן בשכל, אך הוא אינו מופנם פנימה בנפש. עתה יש צורך להמתין בכדי לתת לדברים לצמוח מחדש. זוהי למעשה טרגדיה נוראה שעובר העם.  

ומשה מזהיר אותם:

"אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:

כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם:"

 

בארץ זו צריך תאוות בשר נכונה ואי אפשר לעלות ללא ארון ה'. אומר משה, הקב"ה עשה איתנו חסד – הדור שלנו ייעלם והדור שאחרינו הם יפנימו את החיבור שבין החומר והרוח . ובנתיים ההיריון יימשך, ואני אמשיך לשאת את התינוק כמו האומן. 

העם אינו שומע למשה.

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:"

 

והתוצאה קשה:

"וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: "

 

עמלק הוא זה שבא ברפידים, שם במלחמה ההיא היה שילוב בין משה ויהושע:[47]

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:"

 

שם ידי הרוח של משה ומלחמתו של יהושע באו להם בד בבד. שם היהיתה הופעה לקומה שלמה ועל כן עמלק נחלש. – אך לא כאן .

יעברו עוד שלושים ושמונה שנה ורק אז במלאות ארבעים שנה נוכל להיכנס לארץ ישראל, ארץ החומר, המהווה משכן לרוח, וזאת לאחר שנדע מה היה חטא האספסוף, ומה היה חטאם של  המרגלים ומה בינהם . 

---