קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון לפרשיות שמות ומשפטים,

י"ח טבת, ה'תשס"ד,

"ומשפטים בל ידעום"

השבוע נחל בקריאתו של ספר שמות.

השבוע אנו מבקשים לפתוח את למודנו בזה הספר, דווקא דרך פרשת משפטים שבמובן מסוים מתאפיינת ביסוד, שנעמוד עליו, - המצוי לאורך כל ספר שמות.

נעיין, אפוא, בתחילתה של פרשת משפטים.

הפרשה פותחת בפסוקים:

כבר מפתיחה זו עולות מספר שאלות.

שאלה ראשונה שאנו מבקשים לברר מופיעה כבר במכילתא.

כדי להבין את שאלת המכילתא במלוא תוקפה, נזכור נא את מיקום פרשת משפטים. – אנו נמצאים לאחר מתן תורה, וכעת מופיע קובץ החוקים הראשון המסודר. אמנם, נאמרו כבר חוקים ומצוות אך אלו נאמרו בעיקר בזיקה למאורע היסטורי זה או אחר שאירע, למשל – בזמן יציאת מצרים נאמרו הלכות קורבן פסח, שכן זה היה הדבר הרלוונטי – לעת יציאת מצרים.

אך כעת מופיעים לראשונה חוקים, המסודרים במסגרת של קובץ, שתוכנו הוא הסדרת היחסים, הממוניים ופיליליים, שבין אדם לחברו, [שעיקר העיסוק בהלכות אלו בתלמוד הוא ב"בבות" (קמא, מציעא ובתרא)].

שאלת המכילתא,אפוא, היא מה ראתה התורה להחל בקובץ חוקים פרטי [לאחר עשרת הדברות הכלליים], שעניינם הסדרת מערכת היחסים שבין אדם לחברו.

מכאן נבוא לתשובתו של רשב"י, שהיא מעניינת ביותר:

לאמר, "כשהדין בין אדם לחברו" – כש"דין" – כוונתו, גם כדבר הטעון בירור, וגם כביטוי למתח שבין אדם לחברו, - אם כן, כל זמן "שהדין ביניהם תחרות ביניהם" – אך "נתפסק להם הדין" – לאמר, הובררה ההלכה וממלא נפסק המתח שביניהם – או אז "נעשה שלום ביניהם"

היסוד המסתתר בדברי רשב"י אלו, הוא שקודם קבלת תוכני המצוות שבין אדם למקום על האדם להיות אדם ערכי והגון, עליו לגבש את זהותו הערכית כלפי חברו – וזו מהווה בסיס לחיבורו אל רבש"ע.

וכמה יפה הוא, שהאומר דברים אלו, הוא לא אחר מאשר ר' שמעון בן יוחאי – מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא, הוא רבי עקיבא שחרת על דגלו "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה!

ענינו, אפוא, תשובה מדוע קובץ החוקים הראשון המסודר, שייך למישור הסדרת היחסים שבין אדם לחברו, ולא במישור המצוות שבין אדם למקום.

יחד עם זאת בכדי להעמיק את התבוננותנו בפסוקים שלפנינו נעיין בפירושו של רש"י – עליהם.

רש"י מביא שני פרושים על המילים "אשר תשים לפניהם" – מיד נראה כי על פירושו השני, רש"י אינו אומר "וחכמינו דרשו" או "מדרש אגדה" – וכו' – במשמע, שגם פירושו השני הוא ביאור פשט הפסוק.

נראה נא את שני הפרושים, תוך שנחתור לראות את היסוד המשותף המסתתר בשניהם:

אם כן, אומר רש"י כך:

לפנינו, אפוא, דרישה של הקב"ה המופנית כלפי משה רבינו, רבם הראשון של ישראל, וממלא זו דרישה לדורות, מכל מורה ומחנך, שעתיד להיות, שלא להסתפק בידע המוקנה לתלמידיו, כי אם לחתור שתלמידיו [ובנדון דידן, כל כלל ישראל תלמידי משה רע"ה] ידעו את "טעם הדבר ופירושו".

זוהי משמעות המילים "אשר תשים לפניהם" – "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני בני אדם" – במשמע כשולחן עמוס מזון המוכן והערוך, ושאין חסר לו ובו מאומה.

מאלפת חשיבתו של רש"י בלימוד פשט הפסוק שלפנינו. מסתבר שמה שהקשה על הבנת פשט הפסוק שהזקיק את רש"י לפירושו זה, הוא שמטבע הלשון "לשים לפני ..." – [ואצלנו: "אשר תשים לפניהם"] – משמעותו בעיקר להניח חפץ או משהו ערוך ומוכן,

וכך גם העיר הרש"ר הירש:

נעיר במאמר מוסגר, שהביטוי "שימה לפניהם" – מופיע גם בזיקה לתורה בכלל, בסוף פרשת האזינו "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת...שימה בפיהם".

היוצא מדברינו עד פה, כי ישנו חיוב למורה או המחנך לעמול ולטרוח עד שאחרון התלמידים יבין את הלימוד על בוריו.

דא עקא שעדיין עולה השאלה, מדוע מופיעה הדגשה שכזו, שכוחה יפה ואמיתי לכל התורה, דווקא כאן בפרשת משפטים בזיקה להסדרי הדינים שבין אדם לחברו, נניח לשאלה זו לפי שעה.

ונמשיך לפירושו השני של רש"י:

מדברי רש"י אלו עולה, שאפילו כשבאים להתדיין לפני גויים הדנים כדין ישראל, - כשהשולחן ערוך והרמב"ם הוא הנר לפסיקתם המשפטית, על אף כל זאת – הדן בפניהם "מחלל את ה' ומיקר ע"ז להחשיבה".

כשנמוקו גלום בדרשת הפסוק "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים". – במשמע, שהאיבה והאוייבות של הגויים לישראל באה בשיא עוצמתה לידי ביטוי ב"פלילים" – דהיינו במשפט.

ממלא אדם שאינו עושה אבחנה זו, ואפילו שהוא מתדיין בפני גויים, שדנים כדיני ישראל, "מחלל שם ה' ומיקר עבודה זרה".

מפירושו זה של רש"י עולה קושי גדול, שכן מדוע, שלא נתיר לגויים לדון על פי דיני ישראל.

התנגדות חריפה להתדיין בפני גויים כשהללו דנים על פי דיניהם – תובן בהחלט, אך מדוע אין להתדיין בפניהם על אף שהללו מצהירים כי חוקי ותורת ישראל הם עמוד האש המשפטי שלהם.

בהכרח נצטרך לומר, שישנו מימד של עבודת ה' השייך במשפט, שעל כן מפקיע את יכולת הגוי לדון ישראל.

שכן כשם שאין אנו תמהים, מדוע גוי לא יכול להחליף כוהן בעבודת הקודש במקדש, מפני יסוד עבודת ה' המסתתר מאחורי מצוות הקורבנות ועבודת המקדש, שגוי לא שייך אליו, כך גם יהיה עלינו להתבונן בנדון שלפנינו גם כביטוי לעבודת ה' ועל כן גוי לא שייך אליו, גם אם הוא בעצמו דן כדיני ישראל.

זהו יסוד הבא להפקיע ממחשבתם של בני אדם כי במשפט קיים יסוד שכלי - אקדמי בלבד, הבא להסדיר יחסים שבין אדם לחברו. אך מהאמור עולה, כי לא כן המשפט העברי ! . הוא אינו נמצא תחת הגדרה זו. להלן נעמיק בנקודה זו.

נסכם, אפוא, את השאלות שהעלינו עד כה, תוך שנוסיף עליהם עוד מספר שאלות, המקשות על הבנת פתיחת פרשת משפטים.

ראשית – על פירושו הראשון של רש"י על "אשר תשים לפניהם" – בו עולה התביעה ממשה רבינו ע"ה ללמד היטב את בני ישראל, ולא להסתפק בכך שהדבר שגור על לשונם, שאלנו – כי יסוד זה רלוונטי לכל התורה כולה ומדוע נאמר דווקא בזיקה לקובץ הדינים של פרשת משפטים העוסק בעיקרו במצוות שבין אדם לחברו.

על השאלה מדוע כשמתחילה התורה את קובץ הדינים המסודר הראשון, היא בוחרת דווקא להתחיל במצוות מעין אלו [בין אדם לחברו]. השבנו מדברי המכילתא – אך בכל זאת נניח שאלה זו לנגד עינינו – שכן יש בה מספר נקודות נוספות הטעונות בירור.

על פירושו השני של רש"י "לפניהם – ולא לפני גויים" – עולה קושי ברור, שענינו עליו רק בצורה חלקית ועדיין חסרה הבנת העניין, מדוע שלא נתאפשר ליהודי להתדיין בפני גוי הדן כמשפטי ישראל.

נעלה כעת עוד שתי שאלות, קודם שניגש לגופו של עניין,

ראשית פרשת משפטים פותחת במצוות עבד עברי: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" – וכאן אנו נשאל – מה ראתה התורה לפתוח את קובץ הדינים שבין אדם לחברו – דווקא – במציאות דינית שולית של עבד עברי. במציאות של אדם, שגנב רכוש ואין לו להשיב, או אז הוא נמכר בגנבתו.

שאלה אחרונה, שבה נעמוד קודם שניגש לליבון עומק העניין, הוא סדר הפסוקים בפרשות שלפנינו.

נזכור נא את מבנה פרשת משפטים. לאחר שבתחילתה מרוכזות חמישים ושלוש מצוות מרכזיות, שעניינם הוא סדר נזיקין, מופיעים בסופה הפסוקים הבאים:

ומשם ממשיכים לכבוש הארץ:

ומשם לגבולות הארץ:

יש לפנינו מעין "פרשה ציונית", ש"נדחפה לה" – בתוך פרשת משפטים, כשהפרשיה הסמוכה לאלו – היא בפסוקים המתארים את עליית משרע"ה להר:

כשהפסוקים אלו האחרונים מתארים את ההכנה של משרע"ה לקראת עלייתו להר סיני לקבל התורה. ועל אף שבסדר הפרשיות אנו נמצאים לאחר מתן תורה, כבר העיר רש"י על כך באומרו:

להוציא, אם כן, פסוקים אלו המתארים את עליית משרע"ה להר, שאינם נמצאים במקומם, הרי שהפסוקים שהבאנו לעיל העסוקים בשליחת המלאך ובהכנה לכניסה לארץ-כל אלו מצויים במקומם, אם כן נשאל אנו – מה ענינו של סדר פסוקים זה, לאמר, מהי הסיבה שלאחר הפסוקים המתארים את תוכן המשפט, מופיעים להם פסוקים העסוקים, בכניסה לארץ ובכיבושה וכו'.

ומכאן נבוא לבירורם של דברים אחד לאחד.

בעצם ההגדרה החוזרת ונשנית בפרשת משפטים, כי "אלוהים" – משמעותו גם דיינים ["ונקרב בעל הבית אל האלוהים" – במשמע דיינים וגו', ועוד] – אנו כבר רואים את הזיקה בין מערכת המשפט לתוכן הרוחני שבמציאות [שכן נזכור שם "אלוקים" – הוא השם שבו נברא העולם].

נזכור כי אמנם היה זה יתרו, שהצביע על חשיבות של מערכת היררכית משפטית, אך אין הוא זה שחידש את הפורום של בית הדין הגדול, ההוכחה לכך נמצאת בפרשתינו, בדו שיח, המתנהל בין הקב"ה ומשה,

וכך נאמר:

וכך לאחר שהשליחות ותוכנה מוגדרים, מצטווה משה רבינו לפעול באופן הבא:

מי הם זקנים אלה, שמשה רבינו מצטווה לאסוף?

על כך משיב רש"י כך:

דהיינו היה פורום של זקנים מישראל – שהיה דן והיה לו מעמד מיוחד. פורום זה המשיך לפעול אף בימים החשוכים והקשים של גלות מצרים, ואת אותם זקנים מצטווה משה רע"ה לאסוף.

ואם נקשה – אולי מדובר כאן בזקנים "סתמיים" על כך הרגיש כבר רש"י כבר באומרו:

ואם תאמר זקנים סתם, היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ששים רבוא.

לאמר, מבחינה הגיונית – מעשית, הדבר לא ייתכן, שמשה נצטווה לאסוף זקנים של ששים רבוא.

מכאן והלאה פועל משה עם אהרון ועם הזקנים בתביעה "שלח את עמי ויעבדוני", המופנית כלפי פרעה מלך מצרים.

מ"מ, לענייננו עולה, כי פורום זה של זקנים [על אף שלא ידוע אם מנינם היה שבעים] פעל כבר במצרים. זקנים אלו היו כחוליה בשרשרת דורות בני ישראל, שהיתה מופקדת גם על קיומה של מערכת משפט פנימית בישראל.

הדבר מזכיר לנו את הגמרא המפורסמת במסכת יומא: "מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, מאברהם מיצחק וכו'", לאמר – לעולם לא פסקה מאבותינו ומהבאים אחריהם שרשרת הרוח הפנימית, אפילו בימים הקשים והחשוכים ביותר של אומתנו. גם כשישראל היו במצרים והיו שקועים ב מט' שערי טומאה – גם שם היו זקנים.

מכאן נלך שלב שלב ונברר את מיקומה של פרשת משפטים במהלך הכולל.

פרשת משפטים כאמור באה לאחר עשרת הדיברות. נזכור נא, שלולא חטא העגל והעיכובים שבגינו, לאחר מתן תורה היה להם לישראל מיד להצטוות על הכניסה לארץ ישראל. – העיכוב הביא לשינוי ההנהגה בישראל, באופן שלא ה' הולך לפניהם כי אם מלאך,

וכלשון הפסוקים:

אך לאחר שינוי זה עלינו לחזור למהלך המקורי של הכניסה לארץ ועל כן מיד לאחר מכן מופיעים פסוקי ירושת הארץ וגבולותיה:

כזכור, שאלנו מה עניינם של פרשיות אלו בתוך פרשת משפטים. אך לאור האמור, תוכן השאלה צריך להיות בדיוק הפוך. תוכן השאלה צריך להיות, מה עניינם של המשפטים והדינים בין מתן תורה ומעמד הר סיני לבין פסוקים אלו שלפנינו, העסוקים בירושת הרץ ובגבולותיה.

שכן, כאמור לעיל, פסוקים אלו הם ההמשך הטבעי למעמד הר סיני, אלו פסוקים העוסקים בהבטחת הארץ, אם כן מדוע בתווך ישנם את אותם מצוות העסוקות בהסדרת המערך המשפטי, שבין אדם לחברו.

וכאן מופיע חידוש עצום, המאיר את מערכת המשפט העברית באור אחר מכל מערכת משפטתית אחרת.

כאמור, למשה נאמרים עשרת הדיברות הכוללות כל התורה. אך בתווך בין דברים אלו לבין הפסוקים המתארים את הכניסה לא"י נמצא – תיאורה של מערכת המשפט העברית, וזאת מן הסיבה שאחד הדברים המרכזיים ביותר אם לא המרכזי ביותר, שיקבע את מידת השתרשותה של אומה בארצה [אף יותר מן הלשון] היא מערכת המשפט הייחודית שלה: זהו חוסנם של ישראל, שבארצם ובמדינתם הריבונית יחול חוק התורה, החוק העברי.

אך ישנו יסוד נוסף, המאיר את מערכת המשפט העברית באור אחר, הייחודי לה ורק לה .

בכדי למקד את ייחודה של מערכת המשפט העברית נזקק לשאלה שנשאלה ע"י הצל"ח [ר' יחזקאל לנדא] על שני מטבעות לשון במשא ומתן התלמודי.

הצל"ח מעלה שאלה על שימוש בקנה מידה לא עקבי – בדירוג ה"סברא" האנושית בבית מדרש.

אומר הצל"ח, לעיתים כשהגמרא דנה בדיני ממונות או כל דין השייך למערכת המשפט התביעתית – האזרחית או הפלילית, היא מסמיכה את דינה על פסוק, ופעמים רבות מקשה הגמרא "למה לי קרא?! סברא היא!"

לאמר, מדוע לנו להיזקק לפסוק כשהדברים יכולים להתאמת ע"י סברא! – במשמע כאן שסברא יפה כוחה מן הפסוק, שכן השימוש בפסוק הוא בעדיפות משנית, כאשר אין ביד החכמים לעלות סברא שתכריע את הדין וכדו'.

אך יסוד זה אינו עקבי שכן למשל בגמרא במסכת ברכות [לה.] כשמבקשת הגמרא לברר מניין לנו החובה לברך ברכה ראשונה קודם אכילה, ולאחר שהיא מעלה מספר אפשרויות הנשענות על פסוקים ואלו נדחים, מפטירה הגמרא "סברא היא",

ומה הסברא? "אסור לו לאדם שייהנה בעוה"ז בלא ברכה" – לאמר, לא יתכן שאדם ייהנה ממשהו מבלי להודות למיטיבו שאיפשר בידו הנאה זו.

הנה כי כן, שיפה כח הפסוק מכח הסברא, שהרי רק לאחר, שנסתתמה יכולת הלימוד מן הפסוקים פונה הגמרא לסברא.

על חוסר עקביות היררכית זו שבין הסברה לפסוק, משיב הצל"ח, כי בדינים השייכים למערכת המשפט או ל"סדר נזיקין" - יפה כוחה של הסברה מן הפסוק, ואילו בעניינים השייכים למערך המצוות שבין אדם למקום - יפה כוחו של הפסוק מן הסברא.

את המסתתר מאחורי דברי הצל"ח, מבאר אחד מחכמי ירושלים הרב גוסטמן זצ"ל, באומרו, כי מצוות שבין אדם למקום יסוד ציווים הוא משמיא-מן השמיים, אם כן ככל שנלמד מן הפסוק עצמו על תוכן הציווי – ועל גדרי הציווי, מה טוב. ובמקום שאין הדבר בידינו נלמד מן הסברא.

אך מערכת משפט, מערכת של חוק, העוסקת בהסדרת העניינים בין אדם לחברו, מתחילה כביכול מהיסוד הארצי, מהצורך למערכת משפט, אך חידושה של מערכת המשפט העברית, שאותם הדיינים הדנים, אותם דיינים המשתמשים בשכלם להכריע הכרעותיהם, אינם משתמשים בשכל לבדו כי אם בהארת ה' המופיעה בשכלם, ועל כן סברותיהם בשם תורה יקראו. – הדבר מסביר מדוע הדיינים נקראים בשם "אלוהים", שהרי לא הם דנים עם שכלם גרידא, כי אם ה' הניצב עליהם דן עמם ומנתב שכלם.

הנה כי כן, העולה לנו כי אין מערכת החוקה העברית כמערכת של הסדרת משפט של כל אומה ולשון. דיני התורה במישור בין אדם לחברו, על אף שעוסקים בסברא ובשכל, אך כולם יונקים את יניקתם מהר סיני.

אין תורת ישראל רואה את מערכת המשפט, כיחידה המנותקת מהחוק האלוקי, רק חיקויה העלוב והשיקרי של דת ישראל, הנצרות, רצתה לקרוע בין העולמות, להמית את האלוקי המתגלה בעולם.

במערכת המשפט העברית, בכדי שדיין יוכל לדון יחידי יהא עליו להיות סמוך מפי רב, שגם הוא נסמך מרבו וכן הלאה עד למשה מסיני. יאמר האומר ומדוע נצרכת תביעה זו במערכת המשפט האזרחית [סמיכת רב ותלמיד עד לסיני], והלא כל עניינה הוא "רק מבנה הסדר החברתי", והרי לכאורה אין במצוות אלו ענין "דתי" ?

אך היא הנותנת, זהו עניינו של החוק העברי, שאף במקום שהשכל הוא הדומיננטי, אין זה שכל מנותק ממקורו – כי אם שמוש בשכל כנתיב לגילוי שם ה' בעולם, אף בסכסוכים שבין אדם לחברו.

ומכאן נבוא לפשוט את השאלות שהעלינו בתחילת דברינו אחת לאחת.

שאלנו מדוע כה חשוב [על פי פרושו הראשון של רש"י] להדגיש את חובת בהירות מסירת התורה מרב לתלמיד דווקא בזיקה ל"ואלה המשפטים", בזיקה למערכת המשפט, שאלנו וכי אין הדבר שייך לכל חלקי התורה. אך מדברנו יובן, שאכן כן, שייכים הדברים לכל התורה, אך כאן הם שייכים ביתר שאת, שכן כאן מופיע עניינה של מסירת התורה מדור דור, בפנינו מופיע הלימוד הגדול כיצד כל הסתעפויות השכל, בדיון המשפטי יונקים את כוחם מפאת ששלושה שדנו ה' ניצב עליהם.

מכאן אנו למדים עד כמה אנו מהווים חוליה בשרשרת הגדולה הקושרת אותנו בהווה לסיני, ושעתידה לקשור את הדורות הבאים גם הם לנו ולסיני, על כן חשובה שמסורת התורה תהיה מדויקת ברורה ורהוטה – שתהיה כ"שולחן ערוך ומתוקן לסעודה" לפני התלמידים, וזאת מצד האחריות לדורות הבאים. ועל גבי כל אלו תמיד לעיני רוחנו תהיה מונחת הידיעה, כי סברה של החכם או התלמיד אינם ביטוי להופעת השכל ה"מקרי" שלהם, כי אם ביטוי לסיעתא דשמיא, ביטוי לדיבור האלוקי האומר דברו דרך שכל האדם.

על כן סברא, אותה האדם מעלה בשעת למודו, היא למעשה השתתפותו באותם אלפי שנים של משפט עברי.

זהו ביטוי פורתא, למעמד הר סיני המתרחש ברגע זה.

וכמה מאלפת היא הידיעה, כי לא הייתה תקופה בגלות, בה לא ישבו דייני ישראל לדון, - אף בימים הקשים ביותר.

הנה כי כן, המשפט העברי היא אחד מביטוייו הלאומיים המובהקים ביותר של עמנו, הוא הביטוי לדינמיקה היצירתית, שהלכה ופעלה את פעולתה גם בימים הקשים של פרעה של מצרים, ושל "הפרעונים בכל הדורות שמכל האומות".

ועל כן כמה גדולה היא האיוולת, כמה גדולה היא הטעות לחשוב כי אומה תקום לתחייה לאומית, תבנה את מדינתה, תוך שליבת הקיום שלה, סדרי גילוי ה' בעולם, המופיעים גם ואולי יותר, בדינים שבין אדם לחברו, יינקו את יניקתם מבארות נשברים של משפט תורכי ובריטי. יינקו ממערכות משפט שאך רק לפני מאתיים שנה תלו ילדים על גניבת תפוחים!

היש איוולת גדולה מזאת ? היש עוול לאומי, שאנו עושים לעצמנו, בהשלכת מערכת חוקתית אדירה, שיש לה לומר את דברה בכל ענין, לקרן זוית?

אך אשמה זו במובן מסוים היא גם אשמתם של "זקני ישראל" – המעדיפים, לפעמים, ללמוד וללמד תורה, אך להשאר, במעין בועה רוחנית, - ולא לתבוע בפה מלא את חידושו של המשפט עברי.

אך נהיה נא כנים כלפי עצמנו, האם בסכסוך שבין אדם לחברו אנו נפנה לבתי דין של תורה או למערכת המשפט הכללית? על כך ישיב כל איש לעצמו!

ידיעה זו – כי יש בידינו מערכת משפט אלוקית, שעניינה שונה לחלוטין מכל מערכת משפט אחרת, היא הנותנת לנו את ההכנה המספקת בכניסה לארץ ישראל.

בכך יובן מדוע בין מתן תורה לפסוקים, העסוקים בנחלת הארץ מופיעים אותם פסוקים של פרשת משפטים, המהווים אבן יסוד לסדר נזיקין שבתלמוד.

מכאן גם נוכל להבין את פרושו השני של רש"י, מדוע אין אנו רשאים להתדיין בפני גויים, על אף שהללו פועלים על פי משפט ודיני ישראל.וזאת מפני הידיעה שמערכת משפט, אף היא שייכת למערכת המצוות האלוקית. זו גם תורה ! , זו גם קדושה !.

במשפט העברי – אין רק משום הסדרת מערכת היחסים שבין אדם לחברו, כי אם גילוי שמו של הקב"ה בעולמו, אם כן, לא די שהמשפט מתנהל רק על פי תוכן המשפט העברי. גם האישים הפועלים, הדיינים, גם הם צריכים להיות מחוברים להופעת שמו בעולם.

אלו "זקני ישראל" – אלו שאמרנו, "המיוחדים לישיבה".

ועל שאלתנו, מדוע אם כן, לפתוח את קובץ החוקים שבפרשת משפטים דווקא בדין עבד עברי,

משיב כך מדרש "לקח טוב" [וכבר הובא במדרש קדומים יותר]:

כי תקנה עבד עברי, פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו עבדים במצרים ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות, לפיכך צוה את ישראל בראשונה, שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולא לשעבדו לדירות, כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד לפיכך פתח במשפט עבד עברי.

לאמר, אתם האומה הישראלית הולכים להקים ממלכה, מדינה, עליכם לתת את הלב, שגם במקום שממנו יצאתם, ממצרים, הייתה מערכת משפט, אך שם הייתה זו מערכת משפט ששירתה היררכיה דורסנית.

שם במצרים, היתה מערכת היררכית פשוטה שקבעה כי ישנו מעמד של אדונים וכל מי שתחתיהם היו לעבדים. מערכת המשפט זאת ינקה כוחה מהשענות על תבניות חיצוניות, "על משפטים בל ידעום".

אך לא כן אתם, ישראל, מערכת המשפט העברית שונה היא, - אצלכם מונחת הידיעה כי לאדם יש ערך פנימי, יש בו מחויבות לבוראו, ידיעה זו וקשר זה הם המסבירים מדוע ה' נגלה גם כאשר אתם דנים בעניינים שביניכם.

זהו למעשה ספורו של ספר שמות שנפתח בו השבת אין זה רק סיפור על עם המשתחרר ממנהיג מפלצתי כי אם ביטוי ללאומיות הישראלית, שהייתה כבושה תחת יד מצרים, ביטוי נגלה לאותה גחלת פנימית, שנשארה לוחשת אצל זקני ישראל וביטוי לזהות הישראלית האמיתית.

כל אלו מוצאים את ביטויים ומקומם במשפט ישראל שהוא משפט ה'.

אליהו הנביא, שעסקנו בו בשבוע הקודם, אליהו החושף את היסוד הפנימי של התחייה הלאומית הוא ג"כ אליהו, שעתיד ליישב את אותם שאלות בלתי מוכרעות במערכת המשפט, את אותם סוגיות בתלמוד המסתיימות בקביעה "תיקו", לאמר תשבי ( הלא הוא אליהו) יתרץ קושיות ובעיות.

זהו אליהו המבשר את התחייה הפנימית של האומה, ואת גילוייה מחדש של הזהות האמיתית.

הוא אליהו שעתיד להורות לנו דרכנו במערכת המשפט, שאולי אין ביטוי גדול ממנה לזהות הישראלית.