בס"ד, יום ראשון, ט"ו טבת, התשס"ו

 

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת שמות

"מטה האלקים ותורת ההפכים" 

 

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

 

אנו נבקש במהלך השיעורים הקרובים, בהם נחל לעסוק בספר שמות וביציאת מצרים, לראות מספר נקודות יסוד בזיקה להגדה של פסח. הנושא שנבקש לפתוח בו את דברינו הוא מטה משה, המטה בו עשה משה את הניסים לעיני ישראל. נבקש לעמוד על ענינו של מטה זה.

 

אך עוד קודם שניכנס לעניינו של המטה, ישנה הערה יסוד שיש עלינו לומר.

ישנה שאלה ידועה בדברי הראשונים, מדוע אין מברכים בליל הסדר על קיום מצוות סיפור יציאת מצרים, והלא מצווה זו היא מצוות עשה, וככל ברכות המצוות, ואפילו אלה של דרבנן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו..." מדוע, אפוא, קודם אמירת ההגדה אין אנו מברכים על קיום מצוות סיפור יציאת מצרים ?

 

תשובות רבות נתנו בראשונים ובמפרשים השונים. אך ישנה תשובת יסוד, המהווה נדבך לעיקרון אותו אנו מבקשים להציב. תשובה זו נתנה ע"י החתם סופר.

אומר החתם סופר כי, אנו אכן מברכים על מצוות סיפור יצי"מ. והיכן אנו מברכים ? תשובתו היא כי לאחר שאנו מסיימים את ה"מגיד", אחר שאנו גומרים את חלקה העיקרי של הגדה של פסח, ואומרים מזמור ראשון של ההלל, "בצאת ישראל ממצרים", הרי שאז אנו מוזגים את הכוס השני ועליו אנו מברכים:

"בא"י ...אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור....ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו

בא"י גאל ישראל"

 

אומר החת"ס  - ברכה זו, ברכת "גאל ישראל" היא הברכה על סיפור יצי"מ.

וכאן בא החת"ס ושואל שאלה יסודית. מדוע, א"כ, ברכה זו אינה קודמת לסיפור יצי"מ – להגדה. במילים אחרות הרי כל המצוות מברך עליהן "ועובר לעשייתן" – א"כ היה לנו לברך עוד קודם, שאנו נגשים לקרוא את ההגדה ולאחר מכן לומר אותה. ועל כך משיב החת"ס יסוד, שהוא יהיה בסיס לדברינו, והוא שישנה עוד מצווה אחת  בה הברכה מופיעה רק לאחר קיום כל המצווה,[1] והיא ברכה של גר הטובל לגרותו – גר זה מברך על הטבילה לאחר שהוא טבל. שהרי לפני שגר זה זה טבל, כיצד יוכל לומר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" והלא הוא לא נצטווה. ועל כן הברכה תבוא רק לאחר שסיים את מעשה הטבילה.

 

וכאן בא החת"ס ואומר את היסוד הבא כי, בליל הסדר אנו בבחינת גר שנתגייר. אין אנו מספרים רק על מעשה שהיה, אלא אנו חווים בפועל את התהליך עצמו, אנו חווים את סיפור גאולתנו שלנו ממצרים, גאותו של כל אחד ואחד שבכל כל דור ודור.

לשון אחרת, מצרים איננה תופעה שהייתה  - מצרים היא תופעה המתחדשת בכל דור ודור. אמור מעתה, גם כשאנו אומרים את ה"מגיד" – ההגדה של פסח, אין אנו מתארים תהליך, גרידא, שהיה אלא ממש את סיפור יציאתנו עתה ממצרים. ולאחר שעברנו את התהליך, אנו יכולים לברך "בא"י גאל ישראל" .

כאמור היסוד הזה של החת"ס מלמד אותנו את אופי החוויה, שעלינו לעבור בלילה הקדוש של ליל הסדר. ידועים הם דברי הרצי"ה קוק זצ"ל שאמר בשם אביו הראי"ה זצ"ל, ששאל באחת מהשנים, בליל הסדר, על דברי ההגדה כי "אילו לא היה מוציא הקב"ה אותנו ממצרים עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"

 

ועל כך שאל הראי"ה כיצד ניתן להבין דברים אלו והלא, פרעה היה מת כבר שנים רבות, כיצד , אפוא, אנו היינו משועבדים לו. ועל כך השיב את התשובה היסודית הבאה כי, כוונת הדברים שאילולא היינו יוצאים ממצרים, העולם היה נכנס ל"הקפאה"  - לא הייתה מתרחשת בו תמורה כל שהיא – ממלכת בית עבדים,  על לבושיה השונים, הייתה מתקבעת בעולם. התפיסה בה כל עליון מולך על תחתון, ואדרבא עליון הוא עליון מפאת כך כי יש מתחתיו, תפיסה מצרית-פרעונית זו הייתה ביסוד העולם, ללא כל אפשרות של תקווה. זו גם התפיסה בה החזק אוכל את החלש.[2] ה אנו והעולם עימנו, אם כן, היינו עדיין משועבדים לה, ויש בימינו אנו רבים המשועבדים להאלולא הייתה יציאת מצרים.

 

למדנו, אם כן, כי סיפור יציאת מצרים אינו סיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, ואנו מתענגים בליל הסדר מהעלאת זיכרון אותו מעשה. –  לא היא ! . סיפור יצי"מ הוא סיפור המתרחש כל העת, זהו תהליך שכל אחד אחד מאיתנו עובר אותו בימי חייו.....

 

מכוח דברים אלו נבין מדוע נבחרה פרשת ארמי אובד אבי לסיפור ההגדה.

ראשית פרשייה זו נאמרת בגוף ראשון, הנוסח שלה מבטא כי, האומרה מתאר את חויותיו הפרטיות. הוא אומר "ארמי אובד אבי...וירעו אותנו המצריים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה..." – כל אלו הם ביטויים בגוף ראשון. אך ישנה עוד נקודה המעצימה ביתר שאת את הדברים והיא כי, אומר דברים אלו הוא יהודי שמעולם לא היה במצרים – המדובר כאן על אחד שהוא מבאי הארץ- א"כ הוא בוודאי לא מאלו שיצאו ממצרים שהרי אלו מתו במדבר, א"כ על איזה שיעבוד הוא מדבר ?

בהכרח יש עלינו לומר כי מן האדם, ובמיוחד מהחקלאי שלפנינו, שהתוצרת שלו בידו, לזכור ברמה של חוויה – כי הוא עתה זה שיצא ממצרים.

 

מכל האמור למדנו כי, גם פרשיית ארמי אובד אבי עליה להילמד בעיון רב, שכן מבין שיפוליה מצויים תכני עומק רבים, שתכליתם להביא אותנו לתחושה, להכרה ולידיעה מהי מצרים שלנו וממלא מהיכן אנו יוצאים כעת.

למעשה זה הוא גם תוכן המעבר מספר בראשית לספר שמות. ספר בראשית הוא ספר הראשית- הוא הספר המתאר את בניין תשתית העולם, את היווצרות הזהויות השונות, שרובם ככולם הם זהויות של אישים מהם מתפתחות זהויות של לאומים. ספר שמות עוסק לו כבר יותר בתרגום של הבניין של ספר בראשית , בתנועת העולם.

 

ומכאן נעיין ביתר שאת על ענינו של המטה.

בהגדה של פסח אנו מזכירים את המטה כביכול בדרך אגב. אנו מזכירים אותו בפרשייה זו של  "ארמי אובד אבי", שם אנו אומרים "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ..." וממשיכים ומתארים את ירידת עם ישראל מצרימה עד "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים"[

כשעל המטבע האחרון "ובאותות" דורש בעל ההגדה כך:

"'ובאותות'

זה המטה,

כמה שנאמר ואת המטה הזה תיקח בידך

אשר תעשה בו את האותות"

 

השאלה המתבקשת בעקבות דרשה זו כי , במקום שהיא תבאר עלינו את הכתובים, היא עוקרת את ההבנה היסודית ותחתיה דורשת דרשה שאינה מובנית. במילים אחרות הביטוי "ובאותות", יכול להתפרש באופן פשוט על כל מכות מצרים, מדוע א"כ הדרשה מביאה אותנו "למחוזות רחוקים" – מה מניע את הדרשן, לעקור, כביכול, את ההבנה הפשוטה ?

 

נעיר, מבלי להיכנס לעומק דבריו, כי יונתן בן עוזיאל בתרגומו,[3] מתאר את המטה כדבר מיוחד במינו. במטה זה היו חקוקים השם המפורש, שמות האבות ושמות כל האמהות (כולל בלהה וזלפה) ושמות י"ב השבטים.  

אך אנו נבקש לחזור לפשוטו של מקרא ודרכו לבאר ולברר את סוגיית המטה.

 

נעשה נא סקירה קטנה לתחילתו של ספר שמות. בפרק א' מתוארות הגזרות של אותו מלך חדש, שקם על מצרים ואשר "לא ידע את יוסף", לאח מכן בפרק ב' מתוארת לידת משה ונסיבות בריחתו מפני פרעה אל מדיין. אחרי כל אלו באנו עדי פרק ג' שבו נתחיל להעמיק.[4]

בפרק ג' מתאר את המחזה המיוחד אותו רואה משה:

 

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה"

 

נעיר הערה, הנראית כטריוויאלית לחלוטין, אך נשתמש בה בהמשך כי משה הוא רועה צאן.

וכעת משה הרועה רואה את  המחזה הגדול:

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"

ותגובת משה היא:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה  מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה"

לפרשת הסנה עוד נשוב ביתר שאת. לענייננו, כרגע, נסתפק בהערה כי משה רואה מחזה, הגורם לו רצון להתקרב, הוא אינו נרתע ונס.

וכאן מתחיל לו דו שיח בן הקב"ה  ובין שמה רבנו ע"ה:

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי :

וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא : וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים"

וכך הדברים הולכים וממשיכים עד  שאומר משה לקב"ה בתגובה על השליחות כי בני ישראל לא יאמינו לו שה' שלחו:

" וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי  כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"

והקב"ה עונה לו:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה : וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו"

 

וכידוע עם מטה זה מצטווה אח"כ משה רבנו לעשות את המופתים לעיני פרעה ולעיני ישראל.

הנה כי כן, כאן  נכנס לו המטה לתמונה. ואם נשאל אנו מה עושה מטה בידו של משה , התשובה לכך תהיה פשוטה ביותר, משה רבנו הוא רועה צאן, ומטה זה היה לצורך רעיית הצאן.

מכאן, מטה זה, ייהפך ל"מטה האלוקים" – במטה זה ייעשו הניסים הגדולים, ובגין מטה זה גם עתיד ללקות משה רבנו במי מריבה, כאשר הוא ישתמש בו באופן לא נכון, כאשר הוא יצטווה לדבר אל הסלע ותחת זו הוא יכה בסלע.

מ"מ, לענייננו בשלב זה, זהו  הרקע לתחילת השימוש של משה רבנו במטה בציווי ה'.

 

עתה נחזור נא שוב, וננתח בעין בוחנת יותר, את פרשת הסנה.

כאמור מתארים הפסוקים כך:

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה : וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"

ותגובת משה היא:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה  מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה"

 

משה רואה מראה מופלא, הוא רואה את הסנה,[5] הבוער באש, אך אינו נשרף. תגובת משה היא איננה בריחה מהמקום, אלא אדרבא, הוא עוקר את עצמו ממקומו ומבקש לראות מקרוב את המראה המיוחד שלנגד עיניו.

ואז:

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי :

וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא"

 

משמע מהדברים כי משה מבקש עוד לראות, עוד להתקרב, וה' מונע ממנו. נקודה מעניינת היא כי, ההר בו כל המחזה הזה מתרחש הוא הר חורב הוא הר סיני. בעתיד, עת יקבלו ישראל את התורה על ההר הזה, גם הם יצוו שלא להתקרב יתר על המידה, נקודה שעוד נעמוד עליה בהמשך.

 

מ"מ, לענייננו, מוסיף הקב"ה ואומר למשה רבנו:

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים"

 

תגובתו הנפשית של משה רבנו בעקבות הגילוי האלוקי היא "... וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" לאמר, משה ירא יראה עמוקה של רוממות מפני הקב"ה. בעקבותיה הוא מסתיר את פניו. ויודגש כי משה אינו מסתובב ונס מן המקום (כמו מה שעתיד להתרחש בהמשך). משה אינו מפחד, הוא אינו נרתע.

 

וכאן בא לו הציווי האלוקי למשה להיות שליח להוציא את בני ישראל ממצרים, כשהוא מתומצת בציווי:

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

 

משה בשלב זה טוען לפני הקב"ה כי הוא אינו יכול למלאות תפקיד זה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה

 וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"

 

משה רבנו כאומר לקב"ה, שיוציא הוא, הקב"ה, את בני ישראל ממצרים, מדוע זה צריך להיעשות דרכו, דרך משה, מדוע צריך שליח.

ועל כך משיב לו הקב"ה:

"וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"

 

במילים אחרות אומר לו הקב"ה, אתה לא עושה את זה לבד, אני מתגלה דרכך ואנו מוציאים את בני ישראל ממצרים.

ומכאן ממשיך משה ושואל עוד:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם

 וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ

מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"

ותשובת ה' אליו היא:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"

 

בהכללה היינו אומרים כי משה מבקש מהקב"ה, שיאמר באיזה יחס יוכלו לפנות בני ישראל אליו ועל כך הוא גם משיב לו.

מכאן ימשיכו הכתובים ויתארו את שאר דברי ה'. והדבר מביא אותנו לדבריו הבאים של משה רבנו, שהבאנום לעיל:

" וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: 

כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"

וכאן אומר לו הקב"ה כך:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה : וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו"

 

כאן עולה ההנגדה הברורה של תגובת משה אל הסנה לעומת תגובתו כאשר המטה שלו הפך לנחש. במקרה הראשון, משה אינו נס מפני הסנה, הוא מסתיר את פניו מתוך יראת כבוד, אך אין בו פחד. לעומת זאת כאשר מטה משה הופך לנחש משה נס מפניו.

ניתן נא את הלב גם לעובדה הפשוטה כי, אותו מטה היה בידו של משה כבר זה זמן מה ועכשיו מגלה משה כי מסתתר בתוכו נחש... אלו הן נקודות שיהיה עלינו לתת  את הדעת עליהן.

 

נעיר עוד כי, ההנגדה בין שתי תגובותיו של שמה היא כה בולטת, עד שהמדרש מספר לנו מעשה שאירע זמן רב אח"כ, בו תגובותיו של משה רבנו היו במוקד השיחה שהתנהלה בין "מטרונה אחת לבין ריב יוסי :[6]

"וינס משה מפניו –

מטרונה[7] אמרה לרבי יוסי 'אלוהָי גדול מאלוהיך'

אמר לה 'למה?' "

 

והנימוק הוא:

"אמרה לו בשעה שנגלה אלקיכם למשה בסנה, הסתיר משה את פניו,

אבל בשעה שראה את הנחש שהוא אלוהיי מיד 'וינס משה מפניו'"

 

אותה מטרונה, א"כ, לוקחת את תגובותיו השונות של משה כמייצגות את עוצמת האלוהות שהוא עומד מולה. ועל כך השיב לה רבי יוסי:

"א"ל תפח עצמותיה ! בשעה שנגלה אלוקינו בסנה לא היה לו מקום לברוח,

אנה היה בורח ?

לשמים או לים או ליבשה ?

מה נאמר באלוקינו  ? הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכו',

אבל הנחש שהוא אלוהייך כיוון שאדם בורח מפניו ב' או ג' פסיעות יכול להינצל ממנו,

ולכן כתיב 'וינס משה מפניו'"

 

לנידון דידן נאמר כי הסנה גורם למשה רבנו רצון להתקרב, עד כדי כך, שהקב"ה מצווה אותו לעצור ולא להתקרב עוד, ואילו הנחש פועל במשה את המנוסה. נניח להערה זו בשלב זה.

 

כזכור, משה רבנו אומר לקב"ה, שהעם לא יאמין שהוא נשלח על ידו וה' השיב לו:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה"

 

או אז מְצוּוֶה משה:

"וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו"

כשלאחר מכן:

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ"

 

כשאת התכלית לכל זה, אומר הקב"ה בעצמו:

"לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'  אֱלֹהֵי אֲבֹתָם  אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"

 

וכאן נשאל אנו את השאלה הבאה. כיצד מטה שהיה מטה, הפך להיות נחש וחזר והפך שוב למטה יכול להיות סימן לכך כי הקב"ה שלח את משה. ראשית מה המיוחד בנס זה דווקא המראה כי, שליחות משה היא מה',

ושנית הלא אין חידוש בנס שכזה, שהרי כל "חרטום מתחיל" מחרטומי מצרים, מן הסתם, ידע לעשות כן. זו נקודה נוספת שיש לתת עליה את הלב.

 

ולא זו אלא שהקב"ה עושה למשה רבנו עוד נס:

"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג :

וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה-שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"

 

כשאת תכלית הנס הנוסף אומר הקב"ה מפורשות:

 

"וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן"

 

ולבסוף ישנה בררה שלישית, במקרה ובני ישראל לא יאמינו לשתי האותות הללו:

"וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת"

 

           

את כל אלו נבקש לברר.

אך ראשית יש לתת את הלב להערת יסוד. הפיכת המטה לנחש, ואח"כ עניין הצרעת, באו בעקבות דברי משה רבנו, " וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". דברים אלו אינם כהערותיו הקודמות של משה. כאן ההסתייגות שלו היא אישית.      

 

משה מבקש מהקב"ה לדעת, כיצד לגרום לעם להאמין לו, כיצד להביא אותם לשמוע בקולו, כשתמצית הדברים היא שהעם יאמין כי נראה אליו ה'.

 

וכאן באנו לנקודת היסוד, את הידיעה כי, הקב"ה יכול להרוס את פרעה ולהוציא את בני ישראל, את זאת כולם יודעים. אך הקב"ה מבקש לעשות זאת ע"י שליח , ע"י בני ישראל, בכדי להראות כי לנו, עם ישראל, יש את הכוח לצאת מתוך המֵיצָרִים,. להראות כי אותם יהודים, היושבים בגושן שנראה כי כל עניינם הוא לשרוד את היום, להראות כי אלו יכולים לצאת ממצרים.

הקב"ה כאומר למשה, וכאומר לכל ישראל כי, פרעה מבקש להראות כי, אין לנו כוח. פרעה אינו טוען רק כי אין ה', אלא כי "בחלל הריק", כביכול, הוא פרעה, תופס את כל הנפח, דבר המעניק לו את הזכות לשעבד בנתיניו. פרעה מבקש להראות כי הוא ורק הוא חזק, וממלא כל השאר חלשים. אין מקום לאיש לצידו של פרעה.

 

למוטט את פרעה משמעותו להפיל אותו מן הפירמידה שהוא יצר, כוחו של פרעה נובע מכך, שאיש אינו מעיז להתקומם, משום שברגע שיעיזו אנשים לעשות כן, כל המערכת תתרסק על ראשם.

 

הנה כי כן, סיפור שיעבוד מצרים, והיציאה לחירות, אינו רק סיפור היסטורי, אלא חוויה תמידית-מתח תמידי, אותו עבר ועובר העולם, אתמול, היום ואם לא נעשה מאומה גם מחר.

 

את הדברים הללו מברר הקב"ה למשה רבנו. על דבריו הראשונים של משה משיב לו הקב"ה, "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ..."

ומכאן בא משה רבנו ושואל כיצד המציאות יכולה לגלות את ה'. או כלשון משה רבנו, הוא מבקש לדעת מה שמו של הקב"ה, לאמור, מהו היחס, הקשר, שבינו ובין ברואיו. או אז משיב לו הקב"ה "זה שמי לעולם"  - במילים אחרות, ישנם שמות שהם הגילויים השונים, ויש עיתים בהם הוא נעלם.

ומכאן באנו לעניין השלישי, האמור לעיל, בו מבקש משה רבנו מהקב"ה לדעת, כיצד לגרום לעם להאמין לו, כיצד להביא אותם לשמוע בקולו, כשלב הדברים הוא אמונת העם כי נראה אליו ה'.

 

ואנו נשאל מדוע שלא יאמינו לו ?

התשובה הפשוטה לכך תהיה כי, זו תכונה אנושית, שלא להאמין לזולת. אך ישנה נקודה יותר יסודית, נקודה הנמצאת בדברי הנצי"ב, ובה נבקש להעמיק.

 

הרקע לדברי הנצי"ב שמייד נביא הוא רצון הנצי"ב לעודד תרומות לארץ ישראל ולעודד את העשייה בשיבת ציון, הדברים נכתבו לפני כמאה וחמש עשרה שנה.[8]  

במכתב הוא נשאל, והלא בוני הארץ הם חילונים , ועל כך הוא משיב:[9]

"...ואין לנו לחשוב מחשבות כי ראוי היה הדבר הגדול הזה באופנים אחרים כאשר מצויר בדעת בני אדם"

 

אומר הנצי"ב, אין לנו להיכנס להסתייגויות מהמפעל התחייה בארץ ישראל, כיוון שהיינו מצפים, שהוא היה נעשה באופן אחר, ע"י אנשים אחרים.

ומכאן בא הנצי"ב וקשור את הדברים לדברינו שלנו:

 

"כי על זה לקה משה רבנו על שאמר "והן לא יאמינו לי  ולא ישמעו בקולי  כי יאמרו אליך לא נראה אליך ה', ולקה ע"ז...והדבר ברור שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה, שהרי אותה אתם מבקשים, אלא אמר משה שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה', והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות,וגם לא נודע בקדושה ובחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפְלָטִין של פרעה  ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר מצרי , שע"כ חשבוהו בנות יתרו  כאיש מצרי"

 

הנצי"ב מתאר לנו עד כאן כי דמותו של משה לא הייתה כדמותו של המנהיג האידיאלי, שעם ישראל ציפה לו.

ומוסיף:

"ולפי דֵעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרון קדוש ה' שהיה נביא עוד במצרים....וזאת הייתה טענת משה רבנו שיאמרו ישראל "לא נראה אליך ה''"

 

במילים אחרות, אומר משה לקב"ה "לפי דעת בני האדם" – לפי מה שחושבים הבריות, אדם כמוני לא ראוי להיות מנהיג ולא ייתכן שה' מדבר אליו.

"ועל זה הראה לו הקב"ה את המטה שנהפך לנחש והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש , וצווהו ה' שיאחז  בזנבו ונהפך למטה , והיה ראוי להיות שוב קצה המטה, מה שאין מקום כך לתופסו בכפו, אבל לא היה כן, אלא 'ויהי למטה בכפו', היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופסים המטה בכף"

 

במילים אחרות, כשהשליך משה את המטה, וזה הפך לנחש, הרי שראש המטה היה ראש הנחש וקצהו התחתון של המטה היה זנב הנחש. א"כ, בשעה שמשה אחז בזנב הנחש וזה שב ונתהפך למטה היינו מצפים כי המטה יהיה הפוך בידו של משה. אך התורה אומרת שלא היה כך אלא "ויהי למטה בכפו" כלומר המטה  - או ראש המטה היה בכפו של משה, דהיינו המטה איך שהוא נתהפך למרות שמשה אחז בו הפוך, ועמד כסדרו אל מול משה.

 

ומכאן ממשיך הנצ"יב ומתאר את אשר רצה הקב"ה לומר במשה בתהליך זה:

"ובזה תראה שאע"פ, שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות, מכל מקום בזכות האבות, הפך משה רבנו להיות ראש מנהיגי הדור שהוא משל למטה ושבט "

 

במילים אחרות, הקב"ה כאומר למשה על אף שאתה אוחז בקצה התחתון של המטה, על אף שאתה חושב כי אתה לא ראוי, בכ"ז אתה המנהיג.

"והנה נענש משה רבנו על שחשד את ישראל לאמר, כי לא יאמינו שנראה ה' למשה להוציא את ישראל ממצרים, כי באמת אין לחוות דעה את ה'"

 

במילים אחרות, משה נענש על כך כי הוא "חִווה דעה את ה'" – הוא הביע איך הוא חושב שצריך להיות. והקב"ה בא ואמר לו, כך אני מוביל, כך היא הנהגתי – אין לך לומר איך ראוי יותר או ראוי פחות להוביל את המהלך.

ואת הדברים סומך הנצי"ב על דברי הנביא ישעיהו:

"וכאשר אמר ע"י ישעיה הנביא 'כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי'"

 

ומכאן בא הנצי"ב לעניין שלשמו כתב את הדברים, והוא עידוד הרמת תרומה לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל:

"וכן לעת כזאת אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו, שהעיר את לב הנדיב[10] להפליא לעשות לטובת היישוב, והיטה את לב הסולטן ושריו להסכים לזה, אותותיו אלו הן הן דבריו  ....ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך באופן אחר."

 

 הנה כי כן אומר הנצי"ב – גם בדורינו אנו, אין לנו להתחכם מול הקב"ה "ולחוות דעה" כיצד ראויה הייתה הגאולה להתחיל וע"י מי.

"ובייחוד חובה על גדולי ישראל, יברכם ה' להשתתף לרצון ה' ע"י עצות ליחידים אשר ברכם ה' להפריש ע"ז איזה סך מסוים או לנדב לחברה הקדוש אשר על יישוב הארץ נוסדה..."

 

כשאת חתימת דבריו חותם הנצ"יב ברוח דברים אלו, - חובתם של גדולי ישראל לעודד את מהלך התחייה הלאומית בארץ ישראל.

 

ומכאן בחזרה לענייננו.

בסנה רואה משה את הגילוי האלוקי, או אז אומר לו הקב"ה 'תהיה גאולה' – משה כשואל 'מדוע ע"י שליח' ועל כך משיב לו הקב"ה שהגאולה צריכה להיות ע"י הופעה מלמטה,והוא,הקב"ה, מוביל אותה.

משם מבקש משה רבנו לדעת, מה היחס, או מה "השֵם" שדרכו ייפנו ישראל אליו – ועל כך הקב"ה גם כן משיב לו.

ואז בא משה ואומר, הרי הם לא יאמינו לי, אני אינני נראה כמו המנהיג שצריך להיות.

ועל כך משיב לו הקב"ה ע"י עניין המטה. הוא כאומר לו 'מטה זה שאתה רועה בו את צאנך' הוא הביטוי שלך למנהיגות – אך שים לב, יש בתוכו נחש. כשהנחש הוא הביטוי והרמז לאותו נחש קדמוני, שבגינו כל העולם וכל האנושות נדדה ממקומה הגבוה. הוא הנחש המבקש בעקביות לתקוע טריז בגילוי הפנימי של העולם.

 

"מטה" בלשון הקודש הוא משענת, והוא גם שטח של מלחמה (על דרך ראשי המטות) במילים אחרות במטה זה מקופלת התובנה שהיכן שיש את הסיכוי הגדול ישנו גם הסיכון הגדול. מטה זה יכול להיהפך למשענת אך הוא גם יכול להיפך לרועץ, למעכב, באם כוחו הנחשי יתפרץ לו אל החוץ.

ומכאן באנו עָדֵי תובנת היסוד , אם יידע האדם לאחוז בזנבו של הנחש, לאחוז בזנבה של החולשה, או אז היא תחזור ותיהפך למַטֶה, היא תחזור ותהיה לסוד כוחו של האדם.

 

"נחש", מלמדים אותנו חכמי הסוד והרמז, עולה בגימטרייא "משיח" שניהם בעלי הערך המספרי 358.

 התובנה המסתתרת לה ברמז זה, הוא כי בראש ובראשונה העולם נע מקלקול הנחש לתיקון המשיח. אך ישנו עניין עוד יותר עמוק, והוא שהכוח להַפֵך "נחש" ל"משיח" הוא במציאת סוד הגאולה – היכולת להפך את החושך לאור, היכולת להפך את החולשה ללב העוצמה – זו גאולה במובן העמוק של המילה.

 

הקב"ה כאומר למשה אי היכולת של בני ישראל להאמין בך, נובעת מאי היכולת שלהם להאמין בעצמם. אילו הם היו מאמינים, אילו הם היו מאמינים כי בידם לגאול את עצמם, ע"י שאני מופיע מלמעלה, הכל היה נראה אחרת. וכאן בא תפקידו של משה רבנו להביא את עם ישראל להאמין בעצמם.

 

למעשה כל סיפור היות ישראל במצרים, הוא סיפור המטה.

למצרים ירדו אבות-אבותיהם, של בני ישראל מפני הרעב. אז הייתה מצרים למַטֶה – במשמעות של משענת. והנה קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ואותה משענת הפכה ל"מַטֶה" אחר, היא הפכה לרועץ – לנחש, לשעבוד.

כעת נדרשים בני ישראל להאמין כי הם יכולים לאחוז באותו נחש, הם נדרשים להאמין בעצמם כי, הם יכולים לשוב ולְהַפֵּך את אותו נחש בחזרה למַטֶה. ועל כן מְצוּוֶה משה רבנו לקחת את המטה באשר הוא הולך, במטה זה הוא יהפוך ים ליבשה, בקריעת ים סוף, והוא גם יהפוך יבשה לים – בהכאת הסלע ויציאת המים ממנו.

למעשה לתובנה זו יבואו בני ישראל בשלמות בקריעת ים סוף – הוא ליל שביעי של פסח. שם יתואר הפסוקים כְדֵין:[11]

"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם"

 

עם ישראל , רואה את "מצרים"  - את מצרים כרעיון כאידֵיאה כמשעבד כוחני, מת על שפת הים או אז:

 

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"

 

מהי אותה אמונה  בה' וגם "במשה עבדו".  על כך אומר רבי צדוק הכוהן מלובלין את הדברים המבהילים הבאים : 'כי יותר ממה שצריך שיאמין האדם בה' צריך הוא שיאמין הוא בעצמו וזהו שנאמר ויאמינו בה' ' וראו את משה עבדו ואמרו רְאוּ להיכן אדם יכול להגיע'. אחרי תהליך זה יצאו ישראל באמת ממצרים. אמנם שבעה ימים קודם לכן ראו ישראל אותות ומותפים , אך עדיין לא בא לדידי ביטוי כוחם מתוך האמונה בעצמם, עדיין  לא קפץ נחשון לים ואמר 'הנה אני קופץ כי אני מאמין שהקב"ה מאמין בי'.

 

זהו המטה , שאמרנו לעיל שהכל חקוק עליו, שם ה' , שמות האבות וכו', וכך אם משליכים אותו ארצה הוא הופך לנחש אבל אם מאמינים בכוחנו  ואוחזים בזנבו, הרי שהוא שב ומתהפך למטה-למשענת.

זהו ויציאנו ה' ממצרים באותות ובמופתים"

מופת הוא ראיה מחוצת, ראיה שאין להשיב עליה דבר, אין מופת שני. אלו המכות שבאו מאת הקב"ה – דם, אש תמרות עשן. את ה"אותות", הם המטה, בהם הצורך כל הזמן להמשיך להאמין.

 

ומכאן נראה נא את המשך "ההיסטוריה של המטה". את המטה נפגוש קודם לקריעת ים סוף, שם יצווה הקב"ה את משה כך:[12]

"וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה"

 

לכאורה תוכן הפוסק אינו מובן די הצורך. משה מתבקש להרים את המטה, אך לנטות את ידו, משמע זו שללא המטה. את המסתתר מאחורי מעשה זה נבין ע"י ההשוואה להמשך הופעותיו של המטה. הפעם הבאה תהיה כאשר יבואו בני ישראל לרפידים, שעל פי חז"ל – ששם "רפו ידיהם בתורה", או בלשוננו נאמר כי הם מצויים במשבר, משבר בו הצד הפנימי נמצא כרגע בחולשה.

ושם ברפידים מתחילים התלונות של בני ישראל:[13]

 

"וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת ה' :

 

ואז מתחילה לה הדינאמיקה השלילית:

וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא" 

 

ותגובת משה:

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"

 

וכאן בא לו הציווי האלוקי:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ :

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

 

מהו הקשר "אל הצור בחורב" – התשובה לכך היא, שהקב"ה מזכיר למשה רבנו את אותו סנה שהיה בחורב , שם הוא למד על כוחו של המטה. ולנידון דידן, כאן אומר הקב"ה למשה להכות על הצור ויזובו מים, מה שמשה רבנו אכן עושה כן. על הים היה משה רבנו  צריך רק להרים את מטהו, לא היה צורך להכות די היה בזיכרון המטה. אך כאשר עם ישראל אינו בדרגה גבוהה , שם צריך המטה להכות בכדי להראות את כוחו ואת הכוח הטמון בתוך עם ישראל.

 

המטה מלמד את סוד ההפכים. כיצד יש הנהגות שונות בזמנים שונים וכיצד הסיכוי הגדול יכול להיהפך לרועץ, אם הוא מושלך ארצה, ומשם כיצד אותה חולשה שהתפרצה יכולה לשוב ולהפוך לעוצמה אם יודעים "לאחוז בזנבה".

 

הופעתו הבאה של המטה תהיה זו שבמי מריבה, היא שתביא את משה להיענש ולא לזכות להיכנס לארץ ישראל.

 

וכך מתארים הפסוקים:[14]

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם :

וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן :

 וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'"

 

ובהמשך מתארים הפסוקים:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם"

 

ומכאן בא הציווי בנוגע למטה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר :

קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם:"

 

נדגיש כי כאן מצטווה משה רבנו לדבר אל הסלע כשהמטה בידו.

ואז מתרחש הדבר הבא:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ : וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם :

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:"

 

משה רבנו במקום לדבר , מכה בסלע . כאן הוא מצווה לדבר, בכדי להראות לבני ישראל כי אפשר לשנות את הכל ע"י אמונה פנימית, ע"י דיבור, אין צורך בהכאה, אך משה כאן טועה ומכה בסלע. הוא מחמיץ את השיעור הגדול שביקש הקב"ה לתת לבני ישראל. ועל כך נענש אדון הנביאים, איש האלוקים.

 

הנה כי כן, זהו כוחו של המטה . המטה הוא הביטוי לסיכון ולסיכוי, הוא הביטוי לתקוות ולעוצמות היכולות להתרסק ולהפוך לנחש – עובדה היכולה להבהיל את האדם עד כדי מנוסה, ויחד עם זאת יש את היכולת לשוב ולהפוך למטה- לשוב לתחייה,  כאשר אוחזים בזנבו. המטה גם מראה כי לפעמים בכדי להאמין בכוח הפנימי צריך לפעול גם אם חלשים בפנים, צריך לפעול פעולה של "הכאה" (לא במובנה הפשוט – אלא במשמע של אמונה בלי דעת)  גם אם אין אנו מאמינים כי אנו מסוגלים יש להפעיל כוח כלפי עצמנו, כשהמגמה היא היכולת לדבר, דיבור של שכנוע פנימי של עוצמה פנימית, וזוהי הצידה שצריך להיכנס עימה לארץ ישראל. עַם ישראל במי מריבה היה בַשֵל לכך, הקב"ה ביקש להביא את ישראל לבגרות, וכאן הייתה ההחמצה הגדולה.

 

ובאופן כללי נאמר כי יציאת מצרים אינה רק "דם ואש ותמרות עשן" –את זאת כולם מטיבים לזכור. אלא גם כוחו של המטה , כוחה של האמונה הפנימית, כוחם של האותות, גם אם אלו אינם נראים ברורים ומוחלטים כמו המופתים, הרי שדרכם בא האדם עָדֵי הגדולה הפנימית.