קראו את השיעור
שיחת הרב אלון למעמד הקהל ולשמחת תורה
"ושמרו לעשות"
בזאת הפעם נייחד את דיבורינו למצווה השמורה לחג הסוכות, תוך שתלך ותתבהר לנו התמונה, כי מצווה זו משלחת זמורותיה לחג שמיני עצרת הוא חג שמחת תורה, מצווה זו היא מצוות הקהל.
למעשה, בתורה אין כל ציווי מיוחד לשמחת תורה, אלא חג שמיני עצרת. מהו איפוא מקור מנהג זה, לשמוח בתורה, ולכרכר בכל עוז לפניה?
האברבנאל מביא דברי סמך למנהג זה בזיקה למעמד הקהל באומרו כזאת:
"וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה
היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור
קורא בחג הסוכות חלק מן התורה,
ושהיה משלים ספר בראשית, ואלה שמות,
ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים,
ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג
היה קורא המלך ספר אלה הדברים,
שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התורה בסדר,
ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא".
נקדים מספר מילים להבנת דברי האברבנאל.
ראשית, כידוע, מצוות הקהל מתקיימת בעזרה במוצאי השנה השביעית, דהיינו בחג הסוכות, של השנה השמינית שאחר השמיטה. במעמד זה קורא המלך בעזרה מספר משנה תורה באוזני העם.
האברבנאל מעיר כי לאותה קריאת התורה של מעמד הקהל קדמו "הכנות ציבוריות" במשך השנים, כשבמשך כל שנה מסיים המלך או הכהן הגדול [או למעשה האישיות הציבורית הבכירה] חלק מארבעת הספרים הראשונים, כאשר במעמד הקהל היה מסיים המלך את קריאת הורה של מעמד הקהל.
וכעת מוסיף האברבנאל כזאת:
"ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני,
חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה,
שבו ביום אנו משלימים את התורה.
עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא
מבלי התורגמן פרשת וזאת הברכה
לדמיון מעשה המלך בזמן האלה ההוא, והותר בזה הספק הז'".
הנה כי כן, מנהג סיום התורה ביום שמחת תורה יש לו, על-פי האברבנאל, זיקה ויסוד במנהג הקהל, מעמד שגם בו נהגו ישראל לסיים את התורה.
אך כאן יש לתת את הדעת לעניין הבא – ראינו כי קיים קשר במבנה המנהגים, אך האם ישנה תוכן פנימי המחבר את מצוות הקהל עם שמחת תורה? לשאלה זו ניזקק אנו.
פתח דבר יש עלינו לעמוד על טיבה ועניינה של מצווה זו, מצוות הקהל, מה תעודתה ומהי מגמתה.
תנאי הכרחי לקיומה של מצוות הקהל הוא "רוב יושביה עליה", דהיינו רק כשרוב עם ישראל יושב על אדמתו מתקיימת מצווה זו. בימינו אנו קרובים יותר מתמיד למצב בו רוב יושביה עליה, די בעובדה זו להביא אותנו לברר ביתר שאת את השאלות שהעלינו.
וכך הוא לשון הכתובים:
"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל
חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ
אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם:
וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך
לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת:"
ישנה כאן הקדמה שבמבט ראשון אינה קשורה כל-כך למצוות הקהל שמייד תבוא לה,
ומכאן ההמשך:
"ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים
בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל:
ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים
במועד שנת השמיטה בחג הסוכות:
בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר
תקרא את התורה הזאת באזניהם:"
"תקרא" – מתייחס ליהושע או לכל מנהיג שיבוא אחריו. ניתן נא את הלב לאופי ציוויה המיוחד של מצווה זו. חובת הקריאה היא על המלך, הוא גם שמקהיל את העם,
אך הציווי נאמר לכלל ישראל:
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך
למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם
ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת:"
מי הם איפוא הבאים? האנשים, הנשים והטף. אך לא רק הם, כי אם גם "גרך אשר בשעריך". גר זה אינו גר צדק, אלא גוי תושב בארץ-ישראל, שגם הוא בא לו למעמד זה.
וכאן אי-אפשר שלא לתמוה ולשאול – מה לו לגר תושב במעמד של קריאת התורה?
אך ישנו קושי נוסף המסתתר, המונע הבנה רהוטה בכתובים. ניתן נא את ליבנו, ראשית מצטווה יהושע (או המלך שבעקבותיו) "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם". בפסוק שמיד לאחר כן (פסוק י"ב) מצטווה "הקהל את העם האנשים וכו'".
לכאורה סדר הפסוקים הפוך! ראשית היה לה לתורה לצוות על ההקהלות ורק לאחר מכן לצוות על קריאת התורה, שהיא תוכן הקהלות זו!
בהמשך דברינו נראה כי לשינוי זה נודעת חשיבות רבה.
ומה מגמתה של הקהלות זו – "למען ישמעו ולמען ילמדו". גם כאן נתמה ונשאל – במעמד המוני שכזה בו כולם באים לבית ה' "האנשים והנשים והטף" – כיצד יש סיכוי לשמוע את המלך קורא בתורה? "למען ילמדו" – כיצד ממעמד שכזה ילמדו ילדי ישראל לירא את ה' וכדברי הפסוק "ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"?
בהכרח שטיבה של השמיעה המביאה לידי לימוד וממילא ליראה את ה', היא אחרת משחשבנו.
מצווה זו היא המצווה הציבורית האחרונה אותה מצווה משה רבנו את העם. גם בדבריו האחרונים לעם אומר משה לעם דברים ברוח זו:
"ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל:
ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים
אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם
לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת:
כי לא דבר רֵק הוא מכם כי הוא חייכם
ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה
אשר אתם עוברים את הירדן לרשתה:"
אותה רוח של דברים, "לשמור ולעשות", וכן ההתייחסות לדורות שיבואו לאחר מכן, מופיעים גם כאן במצוות הקהל:
"ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם
כל הימים אשר אתם חיים על האדמה
אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה:"
כל אלו מצריכים הבנה והעמקה.
ומכאן נכנס לעובי הקורה בבירור עניינה של מצוות הקהל.
ראשית, כאמור, מצווה זו חלה בחג הסוכות. זאת למדנו מן הפסוק:
"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות".
אך כאן אנו נכנסים למבוכה בהבנת פשט הפסוק, שהרי "מקץ שבע שנים", משמעותו לכאורה היא בשנה השמינית שלאחר שנת השמיטה, אך אז אומר הפסוק: "במועד שנת השמיטה" – משמע שמדובר בשנת השמיטה עצמה.
אך בזאת לא די, שהרי כך או כך משמע שמדובר בראש השנה, שהרי מדובר על "מקץ", כלומר בסוף שנה ובתחילת שנה חדשה. אך הפסוק אומר: "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך וגו'", משמע שמדובר ברגל. הנה כי כן, לפנינו מבוכה בפשט.
רש"י שהרגיש במבוכה זו פירש כך:
"מקץ שבע שנים – בשנה ראשונה של שמיטה, בשמינית.
ולמה קורא אותה שנת השמיטה? שעדיין שביעית נוהגת בה,
בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית".
במשמע שמדובר בשנה השמינית, הקרויה עדיין שנת שמיטה מפאת שנוהגים בה מקצת מדיני השמיטה. מכל מקום, מהמבוכה הכללית לא ניצלנו, שהיא מדוע נקטה התורה בצורה מסורבלת כביכול לקביעת הקהל. כל אלו בהכרח מחייבים אותנו להתבונן בעומק ביתר שאת.
הרמב"ם בהלכות חגיגה מגדיר בזו הלשון את מצוות הקהל:
"מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף
בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה
פרשיות שהן מזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת,
שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות
בבוא כל ישראל לראות וגו'... הקהל את העם
האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'".
ומוסיף הרמב"ם בהלכה ג:
"אימתי היו קורין? במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות
שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית".
בהמשך קובע הרמב"ם שהקריאה וגם הברכות חייבות להיעשות בלשון הקודש, ולא זו בלבד אלא שמעמד זה הוא מעמד המחייב את כלל ישראל, אפילו גדולי ישראל בתורה חייבים להשתתף בו, על אף שלכאורה מה תוסיף קריאה זו בתורה לדרגתם ולידיעתם בתורה, וזה לשון הרמב"ם:
"וגרים שאינם מכירים – חייבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם
לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו תורה בסיני.
אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה
– חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה".
ומה יעשה מי שנמצא במעמד, אך לצערו אינו יכול לשמוע [עובדה הברורה למדי, בהתחשב בכך שכלל ישראל נמצא שם] – על כך אומר הרמב"ם:
"ומי שאינו יכול לשמוע – מכוון ליבו לקריאה זו,
שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת.
ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה,
שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".
מכל האמור עולה כי לפנינו מעין מעמד מחודש של מתן תורה. אין במעמד זה ביטוי למעמדות השונים בישראל, כולם נצבים אחד ליד השני, טף נשים וגדולי ישראל. הקורא בתורה אינו גדול הדור כי אם המלך. המלך, כפי הגדרת הרמב"ם העולה, הוא שליחם של ישראל לקריאת תורה זו. קריאה זו מתרחשת בחול המועד במוצאי החג הראשון, אז ניתן לתקוע בחצוצרות. את בימת העץ שעליה עומד המלך הקורא בתורה אין בונים מערב החג בכדי שלא יהא צפוף בעזרה לעם הבאים בחג, כשתובנת העומק המסתתרת לה מבין הדברים היא, שמצווה זו עניינה הוא להראות את החיבור, את האחדות, מעין קבלה מחודשת של התורה ואף יותר מזה, שהרי במעמד זה משתתפים גם הגרים-תושבים. במעמד שכזה צריך לדאוג שלאף יהודי קודם לכן לא יהיה צפוף, שהרי לכל אחד יש מקום.
יסודו של מעמד זה הוא הלב, זה אשר ביקש משה מישראל במילותיו האחרונות – "שימו לבבכם".
לעיתים השכל יכול לשכח את החוויה הליבית, אפילו שכל של תורה. ועל כן, "שימו לבבכם" – אומר משה, "כי הוא חייכם". רק חוויה ליבית יכולה לגרום לכך שמעמד הר סיני יעבור מאב לבן.
ההקהל נקרא במועד מוצאי שנת השמיטה. שנת השמיטה אינה שנה פשוטה ליהודי כלל ועיקר. בשנה זו עליו להניח את שדהו ולהשקיף מן החלון כיצד אדמתו העמוסה בפירותיה מופקרת לכל. כך מידי יום ביומו. עליו להותיר את שער שדהו פתוח, ולראות כיצד גם אלו שאינם אוהביו נכנסים ולוקטים מפרי השדה.
אך כל זה בא לידי ביטוי דווקא בחג האסיף של השנה השמינית. אז בחג האסיף (הוא חג הסוכות) עת כל השנה אוסף בעל השדה את פירותיו, בשנה השמינית הוא חש במלוא העוצמה כיצד שדהו נשארה ללא פירותיה. או אז, בזמן שכזה, זהו הזמן לאסוף את כלל ישראל בהקהל, ולגלות את מימד העומק הקושר את כל ישראל איש לרעהו.
אז בחג הסוכות, נפגשים כלל ישראל, אז עומד לו המלך על בימת עץ, קורא בתורה, בימה שכאמור נבנית באופן שלא תפריע לאף אחד מישראל.
מגמת האסיף של שנת ההקהל אינה ההבנה שבקריאה ואפילו לא השמיעה אלא החיבור הגמור העמוק של כלל ישראל עם עצמו, ושל אלו שעתיד ישראל לקרוא עליהם בשם ה', הלא הן אומות העולם [המיוצגות על ידי הגרים התושבים].
ועל כן קודמת לה קריאת התורה לציווי הקהל כפי העולה מן הכתובים, שכן עצם הקריאה בתורה היא כבר פועלת את פעולותיה וגורמת לאחדות, גורמת להקהל.
זהו גם טיבו של חג הסוכות. בחג בו יש זהות עמוקה בין היחיד לבין המצוות, שהרי כל פעולה, אפילו שינה בסוכה, למצווה תיחשב.
הסוכה קרויה על שם הסכך, גם הוא מראה על האחדות שהרי כל סכך שאין גידולו מן הארץ פוסל את הסוכה, ועל כן סוכת העשיר וסוכת העני שוות הן.
ועל כן אין יותר שייך מלהראות את אחדותם של ישראל תחת סוכת שלום בהקהל ישראל במקדש דווקא בחג הסוכות.
החוויה הליבית העמוקה באה לה לידי ביטוי גם בשמחת תורה, שכאמור, האברבנאל תלה אותה בהקהל, שהרי בשמחת תורה מכרכרים ביתר עוז בפני התורה, כשזו סגורה, כאומרים אנו, חיבורינו לזאת התורה הוא מעבר למילים, ואפילו מעבר להבנת תוכנה.
הרמב"ם קבע הלכות אלו בהלכות חגיגה ולא בהלכות תלמוד תורה, שכן מלמדנו הרמב"ם את הדרך את הדרך להוועד עם ה'.
ערב הכניסה לארץ ישראל מבקש משה את ליבן של ישראל. כל עניינו כעת הוא לבקש מהם שהשכל לא ידחיק את הלב, שתבערת החיבור אל העניין האלוקי לא תדעך לה.
ועל כן מצווה משה רבנו את מצוות הקהל שהיא המצווה הציבורית האחרונה, וכאמור גם בדבריו חותם "שימו לבבכם".
בבקשת הלב, באה הפרידה של הרועה הנאמן, המוסר נפשו על ישראל בכל לבבו, ערב הכניסה אל הארץ שהיא הלב בארצות.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
