קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"ג באדר ב' הת'שס"ה

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לקראת חג הפסח

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

"וזכרת כי עבד היית"

אנו נבקש הפעם לעמוד על מצוות עשה מיוחדת במינה, מצווה המרכיבה את הציר המרכזי של ליל הסדר, מצוות הסיפור ביציאת מצרים.

היסוד עליו נבקש לבנות את דברינו, הוא דברי הרמב"ם בשביעי מפרקי הלכות חמץ ומצה. כדרכנו, נעמוד על הדברים בראשי פרקים בתחילה, ואט-אט יציצו להן תובנות העומק.

אומר איפוא הרמב"ם¹:

"מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות

שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה-עשר בניסן,

שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים,

כמו שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו".

כבר נעיר, שהרמב"ם אינו משתמש בפסוק שהיינו מצפים שישתמש בו: "והגדת לבנך ביום ההוא..." אלא מעמיד הרמב"ם את דבריו על הפסוק: "זכור את היום הזה".

הפסוק של "והגדת לבנך", אומר הרמב"ם, בא ללמדנו שעיקר מצוות הזכירה היא בליל ט"ו:

"ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר:

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה,

בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

מקור דבריו של הרמב"ם הוא מהפרשה המצווה על מצוות תפילין, פרשת קדש לי כל בכור²:

"וידבר ה' אל משה לאמר:

קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל

באדם ובבהמה לי הוא: ויאמר משה אל העם

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים

כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ:

היום אתם יוצאים בחודש האביב:

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי

אשר נשבע לאבותיך לתת לך ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה:

שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה':

מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ

ולא יראה לך שאור בכל גבולך:"

וסיכומם של דברים:

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר

בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים:"

"היום ההוא" כוונתו ליום צאת ישראל ממצרים. משה עומד במצרים טרם היציאה ואומר לעם ישראל לזכור את היום הזה בו עתידים הם לצאת ממצרים, אותו יום צריך שיהיה בבחינת "והגדת לבנך". ומנין שחובת הסיפור היא בליל ט"ו? שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא", במשמע שחובת ההגדה היא ביום היציאה ממצרים.

לכאורה פשט הכתוב "והגדת לבנך" מתייחס לזה שיש לו בן, אך הרמב"ם מלמדנו שאין הדבר כך:

"אף-על-פי שאין לו בן",

חייב לספר את סיפור יציאת מצרים. ומוסיף הרמב"ם הערה משונה משהו:

"אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים

וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".

לכאורה אין ברור מה תכליתה של הדגשה זו, וכי איזה מצוה גדולה יש ש"חכמים גדולים" פטורים ממנה? על כך נעמוד בהמשך.

ואת הלכה זו חותם הרמב"ם:

"וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח"

ומכאן להלכה הבאה:

ב. "מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו

שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו".

הרמב"ם נוקט במטבע לשון שונה – "מצווה להודיע", בשונה מההלכה הקודמת שאמרה "מצווה לספר". עולה איפוא שישנם שני סוגי סיפור: האחד "לספר", והשני "להודיע", עליהם עוד נעמוד. מכל מקום – המצווה להודיע נשענת על הפסוק "והגדת לבנך". פסוק זה מתייחס לבן שאינו יודע לשאול, שעליו יש את המצווה של "והגדת לבנך".

ועל-שמו של בן זה, שיש מצווה להגיד לו, קרויה ההגדה.

את מצוות ההודעה הזו, קובע הרמב"ם, מצווים האבות שתהיה "לפי דעתם של הבנים", לפי כוחם ולפי יכולתם. ומכאן לדוגמאות השונות:

"כיצד, אם היה קטן או טיפש³ אומר לו:

בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים,

ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות.

ואם היה הבן גדול וחכם – מודיעו מה שאירע לנו במצרים

ונסים שנעשו לנו על-ידי משה רבנו".

כשהמסקנה היא:

"הכל לפי דעתו של בן".

הנה כי כן, מצוות ההודעה לבנים מחייבת קשר אישי עמוק, ולכן נאמרים הדברים לפי רמתם השונה של השומעים, הבנים.

העולה אם-כן הוא כך: אדם היושב בליל הסדר ומספר במעשה יציאתנו ממצרים מקיים את מצוות "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ובשעה שהוא מסביר לכל ילד וילד על-פי יכולת התפיסה שלו – הוא מקיים את מצוות "והגדת לבנך".

נעיר כי "להודיע" אין הכוונה כלשון ימינו למסור הודעה, אלא כוונתו לפי הוראתו המקראית, להתחבר, על דרך "והאדם ידע את חוה אשתו", שמשמעותו היא חיבור [אף מעבר לחיבור הגופני].

את הלימוד של והגדת לבנך מצאנו גם בהגדה, בבן שאינו יודע לשאול, שם נאמר:

"ושאינו יודע לשאול – את פתח לו,

שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

ומתי צריך להגיד לבן? על כך נאמר:

"יכול מראש-חודש?"

שמא תספר לו בראש-חודש ניסן? התשובה היא:

"תלמוד לומר – בעבור זה,

לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

לכאורה תוכן השאלה אינו ברור – מהו "יכול מראש-חודש"? כיצד יעלה על דעתנו שמצוות ההגדה היא מראש-חודש? מהי מצוות ההגדה שיכולה להתחיל כבר מראש-חודש?⁴

ועל כך נוסיף שתי שאלות.

הראשונה מתייחסת לדברי הרמב"ם לעיל, נזכור כי הרמב"ם התייחס לשתי מצוות: הראשונה היא לספר נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו, והשניה היא להודיע לבנים. כשתוכנה של הודעה זו היא הקביעה בגוף ראשון שכולנו היינו עבדים, כמו שפחה זו, כלשון הרמב"ם.

הנה כי כן, המצווה הראשונה היא ביחס לאבותינו, ואילו המצווה השניה היא מה קרה לנו. בליל הסדר מרבים לספר נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו, הסיפור אינו ביטוי לחוויה אינטלקטואלית, אלא חוויה רגשית של סיפור סיפורים.

ולאחר מכן ישנה מצוות ההודעה לבנים, אותה פורט הרמב"ם כך:

"וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח.

כיצד, מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח

ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפים אחר עבודה-זרה.

ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו

והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו.

וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים

וכל הרעה שגְמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו,

והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה".

וחותם הרמב"ם:

"וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו – הרי זה משובח".

אם-כן, שני "הרי זה משובח" לפנינו – הראשון בסוף הלכה א' המתייחס לסיפור המעשה ההיסטורי שבו המימד הרגשי-חוויתי הוא היותר דומיננטי. והשני הוא בהלכה שלפנינו, שמתייחס לחלק האינטלקטואלי ולהבנה השכלית, שמתחדשת בליל הסדר.

ומכאן לשאלתנו הראשונה:

מהו ההבדל המהותי בין סיפור יציאת מצרים של ליל ט"ו בניסן לבין זכירת יציאת מצרים, שאנו מקיימים בכל ערב ובוקר?

ולשאלה נוספת המשלימה את התמונה, שאלה שנשאלה כבר על-ידי גדולים רבים: מדוע אין מברכים על מצוות-עשה של הסיפור ביציאת מצרים?

נתחיל דווקא מתשובת החתם-סופר לשאלה השניה, המהווה כמצע לדברינו. החתם-סופר קובע שאכן מברכים על סיפור יציאת מצרים! ומתי מברכים? בסופה של ההגדה, לפני נטילת ידיים של "רחצה", כשהברכה היא:

"אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים,

והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור..."

והחתימה היא:

"ברוך אתה ה', גאל ישראל"

שואל החתם-סופר, מדוע ברכה זו אינה נאמרת טרם תחילת ההגדה, אלא רק בסיומו של החלק ה"מגיד", והרי למדנו, שכל המצוות אדם מברך עליהן באופן שהוא עובר לעשייתן, דהיינו טרם המצווה?

אומר החתם-סופר, אכן כן, בכל המצוות הדבר כן, להוציא מצווה נוספת אחרת, מצוות גֵרות, שם, בשעה שהגוי טובל לגירותו, אין הוא מברך קודם הטבילה אלא רק לאחריה, שכן קודם הטבילה הוא עדיין גוי, ורק לאחר טבילתו הוא יהודי, וממילא רק אז הוא יכול לברך. אומר החתם-סופר, ליל-הסדר במובן זה הוא כטבילה לגירות, הוא אינו עוד לילה שבו מספרים מה היה במצרים, שזו למעשה מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל לילה ולילה בליל הסדר אנו נמצאים כאן ועכשיו במצרים, ועתה יוצאים אנו ממצרים. לא נוכל לברך את ברכת "גאל ישראל" לפני שאנו הולכים בתהליך ההיגאלות. באם נברך ברכה זו קודם לכן – הרי שכל הערב יהיה בעינינו כחוויה היסטורית ולא מעבר לזה, כשתכליתה היא לימור בנפש את החוויה הרגשית העכשווית שלנו במצרים.

הרמב"ם מגדיר זאת במתק לשונו בהלכה ו':

ו. "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו

כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים,

שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'.

ועל דבר זה צווה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית,

כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

את הנוסח הכללי אנו מכירים מן ההגדה:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

ברמב"ם שלושה הדגשים שאין בהגדה: ראשית, במקום "לראות עצמו" קובע הרמב"ם שצריך האדם "להראות את עצמו". במקום "כאילו הוא יצא" מדגיש הרמב"ם "כאילו הוא בעצמו", ולא סתם "יצא" אלא "יצא עתה", אומר הרמב"ם. והמקור שלו הוא:

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

פסוק זה נאמר בעשרת הדברות, בנוגע למצוות שבת⁵:

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים

ויוציאך ה' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה

על כן צוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת".

ישנה פעם נוספת בה מופיעה בתורה התזכורת של יציאת מצרים בזיקה להגדה. בפרשת מקרא ביכורים, המביא ביכורים לבית המקדש אומר "ארמי אובד אבי", וכך אומרת התורה⁶:

"וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אובד אבי

וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב:

וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה:

ונצעק אל ה' א-להי אבותינו וישמע ה' את קולנו

וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו:

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה

ובמורא גדול ובאותו ובמופתים: ויביאנו אל המקום הזה

ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלש ודבש:"

נזכיר כי פסוק זה, "ארמי אובד אבי" נאמר בהגדה, ולכאורה מה קשור פסוק זה לענייננו?

על כל אלו נשיב באחת:

לדידו של הרמב"ם מצוות ליל הסדר היא דילוג על זמני העבר, ההווה והעתיד. בלילה זה אנו במצרים ואנו יוצאים משם. בלילה זה אנו מצווים להגיד לכל בן לפי מה שהוא. להיות בן חורין בליל פסח הוא היכולת לצאת מכאן ועכשיו ולהבין את תהליך הסיפור ביציאת מצרים בחלקו הפנימי ביותר, הנפשי ביותר, שהופך אותי לחלק אינטגרלי מהיציאה.

הרמב"ם מנסה לעמוד על הנקודה כיצד מגיעים לכך. אומר הרמב"ם, על ידי שאלה ותשובה. לכאורה לא ברור מדוע זה כל-כך חשוב.

אלא נאמר כך: שואל מי שאיכפת לו! הוא מתעניין, הוא אינו עומד כמשקיף מן החוץ, ולכן קובע הרמב"ם כי "אפילו חכמים גדולים" שיודעים לפרטי פרטים את הכל, בכל-זאת מצווה עליהם לשאול.

לפי זה, "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" משמעותו היא ששומה עלינו לא לתת לשכל להפריע בחוויה הרגשית, שכן בליל הסדר תהליך הניתוח השכלי שלא במידה, יכול להביא לנֵכות רגשית.

ובכדי לצאת מצבתות השכל, קובע הרמב"ם בהלכה א', להתחיל מהסיפורים אשר אירעו את אבותינו, ואת זאת הוא משעין על הפסוק: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" הדומה יותר ל"זכור את יום השבת", שגם זה וגם זה כוונתו שהזכירה תהא על-ידי דיבור, כשבסופו של דבר דיבור ועוד דיבור פורץ חומות.

אחר-כן, אומר הרמב"ם, פְנה אל הילד, אל הבן ותחנכו במצוות, "להודיע לבנים", כשזה יהיה "לפי דעתו של הבן". את זאת אנו למדים מן "והגדת לבנך". להגיד בלשון הקודש משמעותו "למשוך"⁷, "והגדת" נאמר למי שאינו יודע לשאול, ולכן צריך למשוך אותו.

למעשה זהו עניינו של הלילה – למשוך. למשוך כל אדם מהמצרים שלו אל מעבר לעולם ואל מעבר לזמנים. מצווה זו עוברת בצורה חווייתית, ולכן את מצוות "והגדת לבנך" אי-אפשר לקיים על-ידי שליח, שלא כמצוות תלמוד תורה, משום שרק האב יכול להעניק את אותה חווייתיות לבנו.

מעניין הוא שמשה רבנו ע"ה, שכידוע אינו מופיע בהגדה, הוא זה, שעל-ידו ניתן הציווי של "והגדת לבנך", הוא למעשה המקיימו כתיקונו, שהרי כל ישראל שהיו במצרים הם ובניהם יודעים היטב מהי מצרים הם יצאו משם זה עתה, היחידים שבאותו דור שלא היו בשעבוד מצרים הם בניו של משה, שהיו עם ציפורה במדיין. הוא למעשה היהודי הראשון שחש על בשרו את אחיו ואת השעבוד, הוא שהיה בארמון פרעה יוצא לראות את אחיו תוך סיכון חייו הוא, משה זה הוא המצווה על ההגדה, "והגדת לבנך" הוא המגיד לבניו.

הנה כי כן, אומר הרמב"ם, "חייב כל אדם להראות את עצמו" הרמב"ם בא לעזור לאדם, למי שאינו יכול לראות את עצמו, תשובתו לזה היא "להראות עצמו", ואז מכח פעולה חיצונית זו, מתעורר הלב, ומכאן להגדה, לספר ביציאת מצרים.

החסידים אומרים שלספר זה מלשון ספיר, מלשון אור. סיפור יציאת מצרים הוא המזכך והופך את האדם למאיר, לאור.

כך או כך, לספר את הסיפור צריך לעשות בצורה מושכת, באופן המעורר תמיהה: מוציאים את השולחן ומחזירים אותו, מחלקים קליות ואגוזים. כך מספרים ומספרים בצורה המושכת והמרתקת ביותר. את הסיפור מספרים "כאילו הוא בעצמו" לא מישהו אחר, אלא האדם עצמו נמצא שם במצרים, וזה כאילו "עתה", כשכל זה חובר יחדיו, הרי זה הציווי "וזכרת כי עבד היית".

כאמור לעיל, אמרנו שההגד "וזכרת כי עבד היית" המופיע גם בזיקה למצוות השבת וגם בזיקה למצוות הביכורים. למעשה הדבר אומר שאם עוברים את ליל הסדר בעוצמה חווייתית שכזו, הדבר משליך גם על היחס שבין אדם למקום וגם על היחס שבין אדם לחברו.

כל עניינו של ליל הסדר הוא חוויה חינוכית יחידאית למי שמצליח לצאת מהמצרים, הדמיונות שלו, למי שמצליח לצאת מהחומות שלו, שלא מאפשרים לו להיפתח. אדם שכזה יודע לדבר לארבעת בניו, הוא יודע שכנגד ארבעה בנים דיברה התורה, לאמר – מי שלא מרגיש שהתורה מדברת כנגד ארבעה בנים, זו לא התורה שניתנה בסיני.

כזכור, העלה בעל ההגדה – "יכול מראש-חודש?" המסתתר מאחורי אפשרות זו היא העובדה שבראש-חודש ניסן החלנו לצאת ממצרים במובן הרוחני, שם נצטוינו "החודש הזה לכם ראש חודשים".

הנה כי כן, סיפור יציאת מצרים התחיל כשאנו קיבלנו את המסקנה שאפשר לפרוץ את החומה, שה' מדבר לכולנו, שאנו חלק מאותם ארבעה בנים, ושלמעשה בכל אחד מאיתנו קיימים ארבעת הבנים, למדנו שאנו יכולים לפרוץ את המצרים, של המקום ושל הזמן, וזה כבר מהציווי של "החודש הזה לכם ראש חודשים" שניתן בראש-חודש.

הרמב"ם קובע שצריך להאריך בסיפור, צריך לתקוף את החומות דרך החוויה הנפשית. לפעמים השכל הוא כל כך דומיננטי עד שהוא מונע מהחוויה לפרוץ אל החוץ.

אנו מזכירים "ארמי אובד אבי", פרשיה הנאמרת בהבאת הביכורים, נזכור נא, פרשיית מקרא ביכורים נאמרת בפי חקלאי היורד לשדהו, מביא ביכורים ובא למקדש. יהודי זה יושב בארץ ישראל, אין לו שום קשר למצרים, שהרי כל יוצאי מצרים מתו במדבר, והוא אומר: "וירעו אותנו המצרים ויענונו", לכאורה דברים אלו אינם מדוייקים, שהרי לא הוא היה במצרים.

למעשה אומר אותו יהודי, אני לא נולדתי במצרים, אך אני חווה את החיים בה.

תקיפה כפולה זו של חומות השכל גם במישור החווייתי וגם במישור ההודעה לבנים מביאים את האדם לומר לבסוף:

"אשר גאלנו וגאל את אבותינו. כן ה' א-להינו ואל-הי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר המזבח לרצון ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אתה ה' – גאל ישראל".