קראו את השיעור

בס"ד

שיעור הרב אלון לפרשת תרומה,

ל' שבט, ה'תשס"ד,

יום פטירתו של משה רבנו זיע"א ממשמש ובא, על כן בחרנו לעסוק הפעם בדמותו של הרועה הנאמן, משה רבנו. הוא משה רבנו, הנקרא "צורתן של ישראל", וכפי שנראה ונבאר להלן.

את הדברים נבקש לפתוח בפסוקים בפרשת משפטים המתארים את עלות משה רבנו להר סיני:

הנה כי כן, משה ועימו אהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל עולים אל ההר, הם רואים מראות שאין לנו השגה בהם. יחד עם זאת מתארת התורה כיצד הם רואים את אלוקי ישראל ותחת רגליו "כמעשה לבנת הספיר".

ודאי וודאי שראיית אלוקי ישראל היא ראיה של אחד מגילויו האלוקיים, אך את טיבה של ראיה נבואית זו, אין ביכולתנו לדעת.

על אותה "לבנת הספיר" שתחת רגליו, פרשו המפרשים באופן הבא:

רש"י פרש – כי "לבנת הספיר" – היא אחת מהלבנים של שעבוד מצרים, הנמצאת כביכול תחת רגליו, במילים אחרות ישנו כאן ביטוי עמוק לצערו, כביכול, של הקב"ה בצערם של ישראל.

ר' יונתן בן עוזיאל מתרגם באופן חריף יותר, ופרשנותו מזכירה לנו לדאבונינו את ימינו אנו, ימים בהם דמם של ישראל נשפך בחוצות ירושלים.

נביא ראשית את דבריו ככתבם וכלשונם, ולאחר נתרגמם:

כשתרגום הדברים הוא:

"והרימו נדב ואביהוא את עיניהם וראו את כבוד אלוקי ישראל, ותחת כסא רגליו (השרפרף), שמניח מתחת לכסאו, מעשה כאבן הספיר, המזכיר (כביכול לקב"ה) את שעבוד ישראל למצרים בחומר ובלבנים. שם היו הנשים דורכות על הטיט יחד עם הגברים. שם הייתה אישה מפונקת (במשמעות עדינה) שהייתה מעוברת והפילה את עוברה, ודרכו אותו יחד עם הטיט, ירד גבריאל (ובגרסאות אחרות – מיכאל) ועשה ממנו לבנה והעלהו לשמי מרום ועשאה שרפרף תחת כסאו של אדון העולם. מראהו (ביחס לאותה לבנה) כאבן טובה וכיפי השמים המבצבצים מבין העננים".

הנה כי כן, מתחת לכסא הכבוד ישנה לבנה, לבנה זו היא מדמם של בני ובנות ישראל, מדמם של אלו שאפילו קבר אין להם בארץ – והיא המונחת תחת כסא הכבוד, היא המזהירה ומאירה "כעצם השמים לטהר", והיא שמזכירה דמם של בניו, בני בחוניו, של מי שאמר והיה העולם.

כמה דואב הלב לזכור את דמם של ישראל שנשפך היום, כשגם להם, לחלקם, כמעט ולא נשאר זכר, אך זיכרון זאת יהייה לפנינו, כי גם הם מאירים כלבנת הספיר מתחת לכסא הכבוד.

נחזור נא להמשך הפסוקים. כזכור עד כאן עלו עם משה אהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. בפסוקים הבאים נפרד משה לאט-לאט מעוד מלווה ועוד מלווה, עד שבעלייתו האחרונה הוא לבדו.

ניתן נא את הלב, שהפועל "לעלות" בזיקה של משה רבנו חוזר שוב ושוב ושוב, משום שזהו מאפיינו הגדול של מרע"ה – העלייה הבלתי פוסקת:

לעלייתו המתמדת של משה עוד נשוב. אך כעת נתבונן על דמותו של מרע"ה בזיקה למעשה מגילת אסתר. כידוע לכולנו, הפיל המן פור הוא הגורל ליום שבו תתחיל להתבצע תוכנית הפתרון הסופי לבעיה היהודית. היום שנפל הוא יום ז' באדר.

המן, שידע שביום זה נסתלק משה איש האלוקים, שמח על שזהו היום שנפל בפור [נקודה שניתן עליה את הלב, לשמחה זו – מה עושה?], אך מעירים חז"ל, כי לא ידע המן שביום זה גם נולד מרע"ה, ומכאן שורש טעותו.

וזה לשון חז"ל בגמ' מסכת מגילה:

כאמור, יהא עלינו לתת את הלב לפישרה של אותה קורת רוח שעברה על המן כשנודע לו שהפור נפל על ז' באדר. יהא גם עלינו להבין את טיבם של דברי חז"ל, כי ביום זה גם נולד מרע"ה. ועל גבי כל אלו לנסות ולהבין מה עומד ביסוד מחשבתו של המן הרשע כשבא לאבד את ישראל.

המהר"ל בספרו "אור-חדש" (על מגילת אסתר ג, ז) עומד על הנקודות הנ"ל.

נאמר ראשית את דבריו בלשוננו, ולאחר נעיין בהם.

אומר המהר"ל, כי משה רבנו הוא "צורתן של ישראל". מושג זה, שנעמוד עליו בקצרה – משמעותו כי משה בדרגתו העליונה מהווה ביטוי לזהותם המיוחדת של ישראל. [הביטוי "צורה" – מהווה חלק מצמד מילים "חומר וצורה", כשהאחרון מהווה ביטוי לתוכן, לזהות, ואילו "החומר" הוא ביטוי להופעת אותה זהות. משה נותן התורה, הרועה הנאמן, הוא שהביא לישראל את זהותם הפנימית היא התורה, ועל כך הוא "צורתן של ישראל"].

כשהפיל המן את הגורל בכדי למצוא את היום, בו הוא יחל להשמיד את ישראל, הוא ביקש בראש ובראשונה להראות כי גם לעם הנצח יש סוף – גם הוא כמו כל הדברים האחרים בעולם – יש לו סוף.

וכשנפל הפור על יום מיתתו של משה, הדבר גרם לו קורת רוח מרובה ביותר. משום שמשה הוא המיוחד שבישראל, וכמו שהבאנו את לשון המהר"ל, משה מהווה ביטוי ל"צורתן של ישראל". משה הוא אדם, שאין השייך ממנו יותר לבחינת הנצח. ואם הוא משה – מת, אם גם לו, לאיש אדיר שכזה יש סוף, הרי שגם לישראל יש סוף, חלילה. זהו, אפוא, יסוד מחשבתו של המן הרשע.

וזה לשון המהר"ל:

ולא זו, אלא אף העובדה כי הפור נפל גם על חודש אדר, שהוא החודש האחרון – גם היא עודדה את המן. שהרי ניסן הוא החודש הראשון, שם התהווה ישראל לעם, אם-כן אדר הוא החודש האחרון, אמור מעתה – באדר יבוא הסוף, חלילה, על ישראל. אם-כן, התעודד המן בכפליים, הן מצד שאדר הוא הירח שנסתלק בו מרע"ה והן שהוא האחרון לחודשי השנה [ע"פ מניין ישראל].

וזה לשון המהר"ל:

אך זו הייתה טעותו של המן:

דהיינו, אצל ישראל, אצל אומה נצחית זו – הסוף וההתחלה תמיד מתחברים. אף בנקודת שפל ומשבר, כשנראה שהקיץ הקץ על ישראל – גם אז ואולי אז יותר מכל – מתגלה כי יש התחלה חדשה, עוד יותר גדולה. דוגמת הכדור, שאין לו התחלה וסוף, כך ישראל שאין להם התחלה וסוף.

המן השייך לנצר העמלקי – מהווה אנטיתזה לישראל, ואומתו יותר מכל מייצגת את הסוף, ועל כן מגמתו לעקור את הנצח מהעולם.

על עמלק, כזכור, נאמר "אשר קרך בדרך" – הוא, כלשון חז"ל, קרר את פחד האומות מישראל, כמשל לאדם הקופץ לתוך אמבטיה רותחת, שעל אף שגופו מתמלא כוויות ואף יותר מזה – אך סוף סוף האמבטיה מתקררת. הוא הדין – האומה העמלקית נחושה לקרר את פחד האומות מישראל, לקרר את הרעיון כי יש אומה של נצח בעולם. אך בזה אין הדברים נעצרים. במפגשים הבאים עם עמלק, במפגש עם אגג ובמפגש עם המן – מצטיירת בפנינו ביתר שאת דמותם של העמלקים. אין להם מלחמה עם ישראל על שטח טריטוריאלי כלשהוא, או על תביעה לאומית זו או אחרת – עמלק מנסה להכות בישראל במקומות שונים ובתקופות שונות, שכן לב ליבו של המאבק העמלקי בישראל, הוא המאבק של הסוף עם האינסוף.

הנה כי כן, על כן שמח המן כשנפל הפור הוא הגורל בירח האחרון, הוא חודש אדר, ובירח שכביכול בא סופו של אדון הנביאים, אך זאת לא ידע, כי הסוף לישראל הוא התחלה וכי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

מאלף בהקשר לזה להעיר, כי הסעודה המתוקנת לעתיד לבוא לצדיקים, היא סעודת לוויתן. לוויתן, ע"פ חז"ל, הוא החיה היחידה, שמכניסה זנבה לפיה. ביטוי זה מזכיר לנו שוב את צורת המעגל, את הצורה שאין לה תחילה וסוף, הראויה לישראל הנצחיים [מול האומות] ועוד יותר למעולים שבתוך ישראל.

לעיתים נראה לנו כי מתח ומאבק זה בין "הנצח" לבין "הסוף", שמבקשים עמלק וגויים רבים להביא על ישראל – נמשך ונמשך. במשך הדורות לא אחת נראה כי הקיץ הקץ. אך זה נראה כך לרואה רצועה צרה מהראיה ההיסטורית, אך לאלו היודעים לנסוק לגובה, אלו יודעים כי לישראל הסוף הוא למעשה גם ההתחלה, אלו אוכלים את הלוויתן.

זהו אפוא הביטוי לכך שיום פטירתו של מרע"ה הוא גם יום לידתו.

הזכרנו בתחילת דברינו את החזרות החוזרות בתיאור משה. ראינו כיצד השורש ע.ל.ה. הוא שורש החוזר ונשנה בזיקה למשה. ועל פי האמור עד כאן, נאמר אנו כי אכן זהו איפיון תכונת נפשו של מרע"ה – העליה הבלתי פוסקת, הנסיקה השמיימה שלעולם אינה נעצרת.

ואף בערוב ימיו של משה – בסמוך למיתתו מתארת התורה: "ויעל משה מערבות מואב להר נבו" .

הנה כי כן גם תיאוריו האחרונים של מרע"ה הנם בסימן של עליה בלתי פוסקת. אין תיאור גדול מתיאור עליה בלתי פוסקת כביטוי לנצח.

אך בכדי להעמיק ביתר שאת בדמותו של מרע"ה נתבונן נא במדרש בדברים רבה, המתאר את הסתלקות מרע"ה מן העולם:

כבר מדברי גבריאל: "מי שהוא שקול כנגד ששים רבוא וכו'" – מבינים אנו כי מותו של משה הוא אירוע רב עוצמה, יש בו מעין מימד של מוות לאומה.

ומכאן ממשיך הקב"ה ומבקש משליח נוסף, מהמלאך מיכאל, להביא את נשמת מרע"ה:

מכאן נשלח מלאך המוות [המכונה הסמ'] להביא את נשמת מרע"ה:

ומכאן מתפתח דו-שיח מעניין:

ניתן נא את הלב, כי משה מכונה כאן בשם "בן עמרם" – רוצה לומר – משה עם כל תכונותיו העליונות עדיין הוא רואה בעצמו בן אנוש, כבנו של עמרם.

ומכאן ממשיך משה לתאר את מסכת חייו:

משה אינו אומר לאותו מלאך שיש לו רוחניות גדולה משלו. אלא שהוא, משה, דבק בכח האלוקי שהוא המעניק לו את הכח. שכן משה, כאמור, הוא "בן עמרם", הוא בן אדם ולא אל. אך הוא משה מלמדנו כיצד כאשר כולנו מנתבים את כוחותינו כלפי שמיא – כיצד אז מקבלים אנו כוחות ותעצומות נפש.

משה מלמדנו כיצד כשהוא מרים את ידיו – גובר ישראל במלחמתו על עמלק, שכן ידיו המורמות – משעבדות את ישראל לאביהם שבשמים וממילא מנצחים הם את המלחמה. וכזכור באותה מלחמה שניים היו אלו שאחזו בידי משה – אהרון וחור. אהרון וחור הם כנגד הכהונה והמלכות (שכן חור הוא בן נחשון למטה יהודה), אלו הם הכוחות העוזרים לנו לשאת את עינינו לאבינו שבשמים.

שאלת הניצחון אינה שאלה של כח אלא שאלה של עוז פנימי. שאלה של היכולת לחבר בין השמים והארץ.

זהו גם עניינה של מגילת אסתר. מגילת אסתר היא הבירור שרבונו של עולם מברר לעולם, שיש הופעת נצח בעולם הקרויה ישראל. וכאשר שוכחים ישראל, לדאבון לבנו, כי הם נצח – או אז מופיע הכח המנוגד להם, כוחו של עמלק הבא לעקור את הנצח וכל זה בכדי להראות להם עד כמה הם שייכים לנצח.

הנה כי כן, מרע"ה הוא החיבור השלם והעליון בין הארץ לשמים, כשחיבור שכזה יכול להיעשות רק ע"י מי ששייך למושג הנצח, רק מי שהוא כזה יכול להעניק לארץ המוגבלת את המימד הנצחי השמיימי.

ביטוי נוסף לאישיותו של מרע"ה מוצאים אנו בדברי ר' שמחה הכהן מדווינסק שמעלה שאלה.

הוא שואל: כיצד ציווה הקב"ה את ישראל שיאמינו לעולם במשה ["וגם בך יאמינו לעולם"]? ואולי יבחר משה, חלילה, מדעתו שלא כהוגן?

אלא אם כן נאמר שהקב"ה נטל ממנו את בחירתו החופשית – ואם-כן – מה גדולה יש פה?

נראה נא את לשונו:

וכאן מתאר לנו המשך-חכמה מי היה אדון הנביאים, כיצד הוא היה אדם, שמרוב עילוי רוחני הגיע לשלב, שבבחירתו שלו בחר לבטל מעצמו את בחירתו החופשית, ונעשה כולו דבק בטוב.

וזה לשונו:

ומכאן מסכם ר' שמחה הכהן את הדברים כך:

במאמר מוסגר נעיר, כי פרעה מלך מצרים הוא האנטיתזה למשה בהקשר זה. הוא דמות שגם היא בחרה לבטל ולפרוק מעצמה את הבחירה החופשית, אך אצלו הדבר היה בדיוק לכיוון ההפוך. הוא בחר בבחירתו החופשית לבטל מעליו את יכולת הבחירה ולהיות דבוק ברע. משל לאדם שניגש אל שפת התהום בכדי לקפוץ לתוכה. כל זמן שהוא לא קופץ – בבחירתו לא לקפוץ. אך ברגע שקפץ – הרי שמכח בחירתו הוא עקר מעצמו את יכולת הבחירה שלא לקפוץ, וכרגע הוא במסלול שהוא בבחינת בלתי נמנע.

ומכאן ממשיך המעשה של דברים רבה באופן הבא:

ומכאן מופיעה התערבות אלוקית ישירה:

ומכאן מתאר המדרש את הכנות מרע"ה להסתלקותו:

ניתן נא את הלב עד כמה מרתק דו-שיח זה שבין הקב"ה לנשמת משה.

נשמת משה מסרבת לצאת מגופו. יש כאן ביטוי אדיר לגבהים אלוקיים אליהם נסק משה. יש כאן ביטוי לגדלותו של משה שחיבר את השמים לארץ בעוצמה כל-כך עליונה, עד שהנשמה מרגישה כאילו היא בביתה כאשר היא בתוך גוף משה, והיא מסרבת לעזבו אפילו בכדי למחיצתו של הקב"ה.

וכך ממשיך הדו-שיח:

או אז הדרך היחידה להוציא את נשמת משה היא באופן שאינו נראה כמיתה כלל, באופן שהיא שבה אל מקורה, במיתת נשיקה:

כשבעקבות הסתלקות זו, ישנו צער כללי בהוויה ואף מעבר לה. גם אצל מלך מלכי המלכים יש צער כשנשמה כזאת נאספת מעמה. וכך חותם המדרש:

הנה כי כן, זו דמותו של מרע"ה, אבי הנביאים, "צורתן של ישראל" (כלשון המהר"ל).

לא נאמרה בו מיתה ממש, שכן אדם שכזה, המחבר במזיגה נפלאה בין השמים והארץ אינו באמת מת, אלא הוא מקבל נשיקה ממי שאמר והיה העולם. אדם שכזה עולה ועולה ועולה ולעולם אינו מפסיק לעלות.

זוהי גם אומתנו שעולה ועולה. ואף באותם רגעים של משבר, באותם רגעי נפילה ומבוכה, רגעים שהם בבחינת "ירח שנסתלק בו משה", הם הם המהווים בסיס והתחלה להתחדשות היותר מופלאה, שכן לעם הנצח יש תפקיד של נצח ונוכחותו היא נוכחות של נצח.

ואם-כן גם בירח שנסתלק בו משה, וכביכול ידם של ישראל נפלה – הוא גם הירח שנולד בו משה.

ועתידה ידם של ישראל לגבור – אמן ואמן!