קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"ח שבט, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת תרומה

"שקלי האש ואש השמחה"

בין שקלים ותרומה וראש חודש אדר

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

אנו נבקש הפעם לעסוק באופיין המיוחד של התרומות שהיו מורמות בישראל, ואת הדברים נבקש לקשור לעניינו של חודש אדר בכלל, ושל פורים בפרט.

פתח דבר וכפי, שמעיר רש"י במקום, היו ג' תרומות שונות. פרשתנו עוסקת באחת מהן – תרומת המשכן. תרומה זו הורכבה מי"ג דברים שנצרכו למשכן או לבגדי כהונה, וכפי שנרחיב להלן.

תרומה אחרת הייתה מחצית השקל, והיא המופיעה בתחילת פרשת כי תשא , מתרומה זו נעשו אדני המשכן. אך תרומה זו של מחצית השקל המשיכה לנהוג מידי שנה בשנה כשהפעם תכליתה הייתה קורבנות הציבור, דהיינו ממנה היו קונים את קורבנות הציבור.

ומכיוון שהכסף העולה מתרומה זו תכליתו הייתה לשנה אחת בלבד, מניסן ועד ניסן, הרי שבחודש אדר, היו מזרזים את העם להתכונן ולהעלות את תרומת מחצית השקל, או כלשון המשנה בתחילת מסכת שקלים,

"באחד באדר, משמיעין על השקלים...".

ומכאן נבקש להעלות את השאלה הבאה, האם ישנו קשר בין שני דינים שנאמרו בזיקה לראש חודש אדר, הראשון, שאמרנו לעיל ש"באחד באדר, משמיעין על השקלים...", והשני , הידוע והמפורסם כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – או שמא אלו שני דינים שונים, ללא קשר, ש"נפלו" להם על אותו תאריך.

חז"ל במסכת מגילה מצביעים על קשר, שקיים בין השקלים הנאספים מראש חודש אדר לבין גזרתו של המן הרשע:

"אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים"

את הדרשה הנ"ל, דרש ריש לקיש על הפסוק:

"אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ"

המן מציע לפני אחשוורוש את ה"פתרון הסופי", כפי שלדאבון לבנו יהיו עוד רבים אחריו שימשיכו להציע עוד ועוד פתרונות שכאלה לבעיית היהודים. אך לא די בכך, המן גם כאומר לאחשורוש, בו ואעזור לך לפתור את הבעיות הכלכליות של העולם, והוא שוקל לו "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף", זהו פתרון הנופל יפה על אוזניו של אחשוורוש, זה העושה בממלכתו פסטיבל של משתאות,

כדברי הכתוב:

"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו:

בְּהַרְאֹתוֹ אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם"

סביר להניח שמשתה של "... יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם", לא השאיר אחריו את קופת האוצר "מלאה" במיוחד...

מ"מ, לעניינו, חז"ל מלמדים אותנו כי הקב"ה ציווה אותנו להקדים את שקלנו לשקליו של המן הרשע, ("הקדים שקליהן לשקליו") – על היסוד המסתתר לו מאחורי דברים אלו נבקש לעמוד.

וכאן נבקש לשוב ולעמוד על אשר אמרנו בריש דברינו, על טיבן של התרומות השונות.

פרשתנו מתחילה בציווי הכללי של:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי:

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:

שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן"

רש"י ממקד אותנו בפסוקים הפותחים, כי נאמר בהם ג' פעמים המילה "תרומה"- ומכאן הוא למד כי יש ג' תרומות:

"תקחו את תרומתי – אמרו רבותינו שלוש תרומות אמורות כאן ,

אחת תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים...

ואחת תרומת המזבח, בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קורבנות ציבור,

ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד, שהתנדבו י"ג דברים האמורים בעניין – כולם הוצרכו למלאכת המכן או לבגדי הכהונה, כשתדקדק בהם"

הנה כי כן כאמור , ג' תרומות לפנינו האחת בקע לגולגולת-מחצית השקל לאדני המשכן. השנייה בקע לגולגולת-מחצית השקל לקורבנות ציבור. שני אלו הראשונה להקמת המשכן והשנייה להבאת קורבנות ציבור, שנהגה מידי שנה בשנה היו בעלות סך קבוע, באופן, ש"הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה'...". ויש את התרומה השלישית, שהיא לצורך אותם י"ג דברים הנדרשים לשמכן, שם היה רשאי כל אחד להביא כחפצו.

למעשה את הציווי על "מחצית השקל" נמצא בהמשך, בתחילת פרשת כי תשא:

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה'

בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנו כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה': כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'"

ומכאן באנו לציווי שהערנו עליו לעיל:

"הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם: 

וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם"

ישנן מספר נקודות שרואי לתת עליהן את הלב. התורה אומרת כי, "זֶה יִתְּנו כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'", מדוע יש לה לתורה לפרט כי, "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל", ואז אנו נעשה את חשבון המחצית, מדוע היא אינה אומרת ישירות כי שיעור מחצית השקל הוא "עשרה גרה".

נקודה נוספת היא מטבע הלשון המיוחדת בה משתמשת התורה,"זֶה יִתְּנו כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים..." – מהו אותו "זֶה". על כך משיבים חז"ל,

"הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואומר לו "כזה" יתנו"

משה מתקשה בעוד שני דברים בהם הוא נדרש שהקב"ה יורה לו באצבע. האחד הוא קידוש החודש, שאז מראה לו הקב"ה את הלבנה בהתחדשותה ואומר לו "כזה ראה וקדש"- שאת דרש זה סמכו חז"ל על הפסוק : "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". והדבר הנוסף הוא מעשה המנורה, שגם שם הראה לו הקב"ה באצבע כיצד מעשה המנורה, כשגם שם חז"ל סומכים את דרש דבריהם על פסוק, בו מופיעה לה מטבע הלשון המיוחדת "זה", - "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה".

וכאן מתבקשת לה השאלה הבאה, ניחא, מעשה המנורה וחידוש הלבנה , שהם דברים קשים ועל כן נצרך משה, שהקב"ה יראה לו, את מעשה המנורה ואת הלבנה בהתחדשותה. אך מה קושי יש במטבע של מחצית השקל, עד כדי כך שנצרך משה שהקב"ה יראה לו "... כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל" , האם הדבר כ"כ קשה עד שמשה רבנו אינו יכול להבינו מדעתו ?

היו שתרצו קושי זה בכך, שמשה רבנו היה כ"כ רוחני עד שהיה צריך להראות לו מהי צורה של מטבע, אך תירוץ זה מיישב בדוחק.

קודם שניזקק לשאלות שהעלנו לעיל, נעיר הערה אחרת-הערה רוחבית על פרשותינו תרומה, תצווה וכי תשא.

רש"י מעיר בשם חז"ל כי פרשות תרומה –תצווה אינן במקומן. שהרי פרשת כי תשא, בה מובא מעשה העגל, קדמה לציווי המשכן, ועל כן קובעים חז"ל כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". אך כפי שהערנו בעבר שהכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה", הוא הצדקה אך הוא איננו נימוק. במילים אחרות ישנה סיבה בה התורה שינתה מהתיאור הכרונולוגי, והיא רשאית לעשות כן כיוון שבידינו הכלל של "אין מוקדם ומאוחר" – אך עתה יהיה עלינו להבין מדוע היא עשתה כך. או בצורה יותר ממוקדת מדוע הקדימו את מעשה המשכן למעשה העגל, ואח"כ בפרשות ויקהל-פקודי שבו לדבר על מעשה המשכן.

ומכאן לאחר שהעלנו את רצף השאלות, נשוב נא ונברר את הדברים ונעמידם נדבך על גבי נדבך, ונתחיל מאופייה של "מחצית השקל"

תרומת מחצית השקל, הייתה יכולה להיתפס בלשון ימינו כמס קבוע – קבוע לא על פי ערכים אחוזיים, אלא על פי שווי מגודר –שעל כן העני והעשיר משלמים את אותו שיעור.

אך למעשה לא יהיה הדבר נכון לכנות את מחצית השקל כמס. מכיוון שאם במיסים עסקינן, הרי שכלל בידינו, שהרשויות לעולם לא יסרבו לקבל תוספות, שהאזרח יעניק להם, ואילו בנוגע למחצית השקל ישנו ציווי ברור מאוד כי, "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל...".

לעיתים אין אנו נותנים את הדעת מספיק על משמעותו הנפשית העמוקה של פסוק זה. ניתן לומר כי יותר קשה לו לעשיר שלא להרבות מהעני שלא ימעיט. העשיר בעל הכוח, גם אם אין הוא מנצל אותו לרעה, אך סוף כל סוף הוא בידו, עשיר זה מצווה לתת כמו אחרון המסכנים המצוי לו בעם ישראל. מס זה מציב אותו ואת כל ההמון תחת מטרייה אחת.

לעשיר הרגיל ששמו מתנוסס לו על שלטי הקדשה, בהם הוא "הנדיב הידוע" שתרם כך וכך, לעשיר שכזה הדבר אינו פשוט כלל וכלל. ואף אם אין אנו עוסקים באדם רדוד, הרי שאחרי הכול הוא חש צורך פנימי לתת משלו יותר, והתורה באה וכובשת את כוח הנתינה שלו – זהו לגביו ציווי, שכאמור, אינו פשוט לו כלל וכלל.

מרתקת היא העובדה כי המילה "שקל" אינה כלל מטבע – אלא היא נגזרת מהמילה "משקל" – "לשקול" בלשון הקודש הוא גם לאזן – "שקלים" אלו למעשה יוצרים איזון בין כל היהודים בעולם. ועל כן מחצית השקל איננה מס.

זוהי גם הסיבה שהשקלים אינם שלמים, הציווי הוא שכל אחד ירים "מחצית השקל" וכל זה בכדי להביא אותנו עדי התובנה כי אין אנו שלמים ללא האחר. גם אם במלך או בכוהן גדול עסקינן הוא כשלעצמו אינו שלם. ייתכן שזוהי גם הסיבה שנאמר בכתובים כי, "עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל" –ולא נקטו שיעור מדויק של, עשרה גרה, וזאת מהסיבה שגם כאן רצו להדגיש שכל אחד הוא חלקי, מאותם "עשרים גרה".

לעומת זאת, התרומה המובאת בראש פרשתנו, ענינה אחר, שם ניתן דרור לרצונותיו של אדם להביא את השיעור ואת הכמות שהוא רוצה. אך מתרומה זו אין מקריבים קורבנות ציבור, אלו כאמור באים מתרומת מחצית השקל-מתרומת כלל ישראל, מהתרומה של מחצית השקל בה עם ישראל שב ומעמיק את ה"אחד" שהוא.

המן הרשע הבין את אותה נקודה, נקודת האחדות. הוא אומר לאחשוורוש כי,

"...יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם".

הם "עם אחד" למרות שהם מפוזרים ומפורדים, אינם מדברים כלל אותה שפה. המן מבקש לגעת באותה נקודת אחד, ודרכה להשליך את כולם ל"מחנות מוות" – משום שהם אחד.

וכיצד מוציאים תוכנית זו לפועל ?

"אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ"

כאמור לעיל, המן מראה לאחשוורוש את האופציות הכלכליות שיש בהשמדת אותו "עם אחד" .

בעלי התוספות על מסכת מגילה, מראים לנו רמז עמוק, הקושר את הדברים שאמרנו לעיל, הקושר את מחצית השקל לאותם ככרות כסף ששקל המן:

"שמעתי, שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שייתן את כל פדיונם"

ומסיים התוספות:

"ודוק ותשכח" –

("עיין ותמצא")

במילים אחרות, המן עושה חשבון מה היה השיעור של מחצית השקל, שנתנו ישראל במדבר והוא מבקש לתת סכום דומה, הוא מבקש לבטל את שקליהם מפני שקליו הוא.

ומכאן נבוא נא לקביעה הבאה, פרשת שקלים עוסקת בשייכות שלי לנצחי. בידיעה כי הכול יכול להיפסק, החכמה, העושר, הכוח, כל אלו יכולים להיפסק אך לעומתם, "...נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם..". זהו היסוד אותו אנו מבינים במחצית השקל, שעליהם אנו משמיעים כבר בר"ח אדר.

ומה ענינה של השמחה בר"ח אדר, את זאת נוכל להבין כשנדע מהי שמחת אמת.

שמחה היא להיות בידיעה שיש לפנינו משהו, השייך אל הנצחי, מעין שמחה שכזו ישנה בעת הלידה, אך שם חשש ההורים מהבלתי ידוע מעמעם במשהו את השמחה.

שמחה היא בהיותי יודע כי אני מחובר לנצח, כי אני אין לי כלום ועל כן הקב"ה מקשיב לתפלתי משום שאני אינני מעמיד את עצמי כ"נפח" ביני ובינו. זוהי בחינת: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ", לעני אין כלום הוא מתעטף בתפילתו.

זהו, "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם". קוהלת מצהיר כי בתחילה חשב כי עושר הוא שמחה ואולי חכמה היא שמחה וכן על זה הדרך, אך בסופו של דבר "... אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם"

בימי פורים לראשונה עמד רשע, שביקש ל"התעלות" מעל קודמיו, הוא ביקש למחות את נצח ישראל עד היסוד. אך אותם שקלים, שנתנו ישראל, אותם שקלים המראים כיצד הם קשורים כגוף אחד על הנצח הם שגברו על שקליו והם מהווים את יסוד השמחה-את יסוד הקביעות.

הזכרנו בתחילת דברינו כי הקב"ה הראה למשה רבנו "כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל" - על כך העיר האדמו"ר האחרון של חב"ד זצ"ל כי, דבר זה קשה לא פחות ממעשה הלבנה וממעשה המנורה. משום שאם בסתם נתינה עסקינן, בה אין הגבלה, הרי שאז כל אחד בא לתת עם ה"אש" שלו, אך כאן נדרשים כלל ישראל לתת כל אחד שיעור קבוע, בו אין מעלה או חסרון של האחד על האחר ואת זה הם נדרשים לתת עם "אש".

במקום אחר מעיר הרבי, על דרך האידך גיסא כי ישנם יהודים, שהם בבחינת "אש" והם רואים יהודים אחרים שהם בבחינת "מטבע" – הם טבועים במקום שהם מצויים בו – או אז אומרים אותם יהודים של "אש" לאלו של ה"מטבע" בואו ועלו אלינו, בזמן שהעבודה צריכה להיות כיצד להפוך את ה"אש" של אותם יהודים עליונים ל"מטבע" – דהיינו לדבר נגיש להמון, לכוח המחובר גם לאלו הרחוקים ממנו דרגות רבות.

סוד הכוח הוא סוד ה"ביחד" – בחינת "עם אחד" המן ביקש להפריד, לקצץ, ליצור מחיצות בינינו לבין עצמנו. והתיקון הוא ע"י משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. לא רק עזרה לאותם אביונים, אלא גם משלוח מנות איש לרעהו המראים על קרבה וחיבור.

נעיר הערה נוספת ברוח זו על עניינו של פורים. בפורים חוגגים את החג שלא היה. שהרי הייתה גזרה שבסופו של דבר התבטלה. בפורים נקבע עניינו של נצח ישראל, ועל כן "כל המועדות בטלין ופורים אינו בטל" – משום שכל המועדות האחרים היו על מאורע זה או על מאורע אחר, ועל כן בשלב מסוים יהיה מאורע זה בלתי רלוונטי. ניקח לדוגמא את יציאת מצרים זו תתגמד לעומת גאולת העתיד. אך פורים הוא חג בו נגלה הקשר אל האלוקי.

ומכאן נשוב נא לשאלה אחרת שהעלנו, מדוע הקדימו את מעשה המשכן למעשה העגל. על כך נוכל להשיב ע"י התבוננות במעשה העגל. כידוע לכולנו עם ישראל, המתין למשה רבנו שעלה אל ההר, והנה רואה העם כי משה מתעכב,

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ"

המפרשים מסבירים כי עם ישראל לא ביקש אלוהות במקום משה אלא ביקש מנהיג, הביטוי,

"... קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים..." – משמעותו בקשת מנהיג חדש, שהרי משה רבינו נקרא בשם זה, בתיאור יחסי הכוחות בינו לבין אחיו אהרון,

"וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים"

והנימוק של העם הוא, "... כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ", ואנו נשאל, ונניח שהדבר כך, אז מה ? – מדוע העם באווירת משבר כ"כ נוראה ?

על כך משיב ה"משך חכמה" כי חטאם של ישראל היה כי הם הרגישו תלות מוחלטת במשה. הם למעשה, להבדיל, השתעבדו מחדש ביוזמתם למשה רבנו, שלא על פי רצונו. או אז כשמשה בושש לרדת , הם חשו כי הם כלום בלעדיו, ואז התחילה לה אווירת הפניקה.

אהרון שראה כי העם מתחיל לאבד את האמונה בעצמו, מבקש להראות להם כי יש להם כוח, כוח שהביטוי הראשון שלו הוא ע"י שהם יתנו משלהם ועל כן הוא מצווה:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי"

בהמשך משה יורד ושובר את הלוחות למרגלות ההר הוא מראה כיצד הכל יכול להישבר, אך יש דבר אחד שהקב"ה, בוחן בו את משה. ומשה מראה כי הוא יודע מהו היסוד הנצחי. אומר הקב"ה למשה,

"וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"

ומשה רבנו מוסר עצמו על הכלל, על נצח ישראל:

"זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם"

הוא כאומר לקב"ה, שאם עכשיו תבוא כליה על כלל ישראל, חלילה, התוכנית האלוקית, השבועה שהוא נשבע תשוב ריקם.

הנה כי כן, הקדימה התורה את מעשה המשכן, את מחצית השקל, למעשה העגל, בכדי להקדים את הצגת התרופה, עוד קודם למכה, בכדי שנבין את הרקע לחטא העגל, ואת נקודת הרפואה.

"מכת העגל" באה בגלל חוסר האמונה של עם ישראל בעצמו, בגלל תלותם במשה, בצורה שאיננה בריאה, כדברי בעל ה"משך חכמה" – ולעומת העגל, "מחצית השקל" מלמדת את עם ישראל כי לכל אחד יש כוח בהיותו שייך לכלל ישראל.

זהו יסוד גדול, מחד הידיעה את המקור את השורש, את נצח ישראל, את נקודת השיויון העמוקה השייכת לכל יהודי, זוהי בחינת מחצית השקל, בה מצווים כל ישראל ש"...הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" – זוהי נקודת הזיקה העמוקה, הקושרת את כלל ישראל יחד. מתרומה זו יבואו אדני המשכן, יבואו גם קורבנות הציבור, אלו הקורבנות המְתָחָמִים, את כל קורבנות הנדבה הפרטיים המצויים, בתווך. אך ישנו ערך לעבודתו ולפעולתו האישית של האדם לחותם הייחודי שהוא מטביע על המציאות. בחטא העגל – שכח עם ישראל את היסוד כי יש בכל אחד ואחד ממנו ייחוד. כסוד האמת הוא ידיעת האחד הכולל את כולנו בו ודרכו מתגלים הנתיבים הייחודיים של כל אחד ואחד מאיתנו.

מסכת שקלים א', א'

מגילה יג:

אסתר ג',ט'

שם, א, ג'-ד'

שמות כ"ה, ב'-ז'

רש" שם, ב'

שמות ל', ט"ו

שם, שם, י"א-

ירושלמי שקלים א'

שמות י"ב, ב'

אסתר ג, ח'

מגילה טז.

שמואל א', ט"ו, כ"ט

תהילים ק"ב, א'

קהלת י"ב, י"ג

שמות ל"ב, א'

שם, ד, ט"ז

שם, ל"ב, י'