קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ה' אדר, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת תצווה-זכור

"פורים לנו 'לא תשכח' הכל"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

אנו נבקש להביא יסוד הקושר את שתי הפרשות שעתידים אנו לקרוא בשבת הקרובה, פרשת תצווה ופרשת זכור.

היסוד, דרכו נבקש להיכנס לדברים, הוא הציווי שפרשת זכור:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים :

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"

הנה כי כן, לפנינו ציווי אחד שהוא למעשה, שני ציוויים. האחד הוא, "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק...", ציווי זה הוא ציווי מובן וברור. האדם בכלל, ואף האדם המודרני, מבין את ערכם של ימי הזיכרון. אך הסיפא של הפסוק, השבה והחותמת את הפסוק, "... תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"

מהו הציווי של "לא תשכח", כיצד ניתן לצוות אדם ש"לא לשכוח" – הרי השכחה היא תהליך טבעי ?

במילים אחרות אנו מבקשים להעמיד את ההבדל שבין ל"זכור" לבין "שלא תשכח".

הרמב"ן בפירושו מפרש כך:

"זכור את אשר עשה לך עמלק - כבר הזכרתי המדרש שדרשו בו בספרא, 'יכול בלבך כשהוא אומר 'לא תשכח' הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור', שתהא שונה בפיך"

במילים אחרות "זכור" פירושו בפה, ו"לא תשכח" – פירושו בלב.

ומוסיף הרמב"ן:

"וכן בספרי,

'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק' – בפה,

'לֹא תִּשְׁכָּח' – בלב"

ומכאן ממשיך הרמב"ן ומפתח את העניין הלאה:

"ולא ידעתי מהי הזכירה הזו בפה,

אם לאמר, שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה בשנייה זכור, ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה"

הרמב"ן אומר, שאולי הכוונה לאותה "זכירה בפה", לקריאת המגילה. אמנם, הציווי של התורה קדם למעשה המגילה ולמגילה, אך בכל אופן יהיה לו סְמך מן התורה.

ומכאן בא הרמב"ן ומביא את שיטתו בעניין:

"והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמיים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר שכך עשה לנו הרשע, ולכן נצטווינו למחות את שמו "

והרמב"ן מביא דוגמא לכך:

"וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו דורות, ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו, שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציווה הכתוב להודיעו ולגלותו שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות, ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו 'והכל באבק לשון הרע'"

הרמב"ן כאומר, שאילו הייתה נשאלת מרים הנביאה היא הייתה מוכנה, שיוזכר שמה, ולו רק שילמדו מכך תוכחות מוסר, לאשר ארע לה - לאותה צדקת גדולה.

הנה כי נסכם את העולה מהרמב"ן עד כה.

עולה כי הזיכרון הוא פעולה אקטיבית, אך עדיין אין בידינו תשובה שלמה מהו "לֹא תִּשְׁכָּח".

נעיר עוד לצורך הדיוק ש"לזכור" אינו רק מלשון "to memorize", הגד זה הוא הרבה מעבר לכך. הזכירה, בהקשר זה, היא פעולה אקטיבית, המביאה לאקטיביות פנימית.

ושוב נשאל מהו זה "לא תשכח" ?

אפשר להעלות סברא, כי "לֹא תִּשְׁכָּח" זו תוצאה. במילים אחרות ברגע שמצווה האדם לזכור פעם אחר פעם התוצאה תהיה ש"לֹא תִּשְׁכָּח".

ברוח דברים אלו אומר האלשיך הקדוש בזיקה למצות השבת אבדה שם נאמר כך:

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:"

באופן מאוד כללי נאמר כי הביטוי "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ", משמעותו להשיב פעם אחר פעם את האבדה – במשמע שאם לא מצא המוצא את המאבד בהתחלה עליו לחזר אחריו, וכמו שממשיכים הפסוקים ומתארים,

"וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:"

ומוסיפים הפסוקים:

"וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"

על המטבע האחרון שבפסוק, "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" אומר האלשיך הקדוש, שזוהי התוצאה של כל התהליך שהובא לפניה. במילים אחרות ברגע, שמחנך האדם את עצמו לְחַזֵר וּלְחַזֵר אחר בעל האבדה הוא קונה בנפש את אותה מידה בה הוא לא יכול להתעלם.

אך אם נשוב לענייננו נראה כי לא כך למדו חז"ל.

חז"ל למדו כי "זכור" היא מצוות עשה ו"לא תשכח" היא מצוות לא תעשה.

מעתה אם אנו מגדירים את "לֹא תִּשְׁכָּח", כמצווה, יש עלינו לכָּמֵת אותה, ולקבוע את הגדרותיה המדויקות.

מהו, אפוא, ענינה של מצווה זו ?

בעל ספר החינוך כותב כלשון זו על מצווה זו של זכירת עמלק:

"שנמנענו מלשכוח מה שעשה עמנו עמלק, כלומר התחלתו להזיק לנו. ועל זה נאמר בפרשה זו של עמלק "לא תשכח", וכתוב בספרי: זכור בפה, לא תשכח בלב, כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בעניין שתשכח אותה"

אך עדיין חסרה לנו ההגדרה הפנימית העומדת לה מאחרוי הדברים הללו.

אנו נבקש להבהיר את הדברים דרך תורת החסידות, או ליתר דיוק דרך סיפור חסידי שסיפר האדמו"ר מהוּסָטִאין.

הרבי מהוסטאין היה אדמו"ר משושלת רוז'ין, הוא קבע את חצרו ברחוב ביאליק בתל אביב, עוד קודם ששם הרחוב היה כזה, משום שביאליק עדיין היה חי וגר בו. וכך גרו שתי דמויות אלו, באותו רחוב האדמו"ר מהוסטאין וח"נ ביאליק.

באחד מימי הזיכרון לראש השושלת, רבי ישראל מרוז'ין, תוך שהוא עוסק בדמותו, הביא הרבי מהוסטאין את שני הסיפורים הבאים, מהם נבקש לעמוד על העניין של "לא תשכח":

"מעשה בחסיד אחד מחסידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק, זצוק"ל שבנסיעתו לרבו הוכרח לשבות בעיר אחת על הדרך, כי היה המרחק רב בין עיר מושבו למקום מגורי רבו.

רב העיר היה גדול בתורה ובגמ"ח וכאשר ראה את האורח בתפילת ערבית ליל שבת, הכיר בו כי ת"ח הוא ויזמינהו לסעוד אצלו.

בשבתם אל השולחן השתעשעו יחד בדברי תורה, בהלכה ובאגדה.

הרב בעה"ב, היה מן המתנגדים וכאשר נודע לו מתוך השיחה, לאן פני האורח מועדות תמה ויאמר:

'האמנם לא נמצא באחת מהעיירות הקרובות לכם ת"ח, גדול בתורה ובמידות טובות כדי לקיים בו מצוות 'עשה לך רב', שאתם מכתתים רגליכם לעיר רחוקה כ"כ ?

האורח הרגיש את המרומז בדברי בעה"ב, והשיב לו:

'אני נוסע לי ליהודי, שאינו שוכח אף רגע אחד את הבורא ב"ה'

'היודע מחשבות אתה ?!' שאל אותו הרב .

'אפשר !' – ענה

'אם כן יכול אתה אולי להגיד לי את מחשבתי אני ? ' – אמר הרב בטון של לגלוג.

'אנסה' – השיב האורח

'הבה !' – קרא הרב – 'הגידה לי את אשר אני חושב עתה!'

'מחשבת כבוד הרב עכשיו היא - "שויתי ה' לנגדי תמיד"

'לא !'- קרא הרב כמנצח- 'לא כיוונת אל האמת !'

'לא ? ' – שאל האורח – 'לא כיוונתי אל האמת ? תוכן מחשבתו של כבוד הרב איננו "שיויתי ה' לנגדי תמיד" ? '

'לא ! ' – השיב בעל הבית- 'אני מהרהר בעניין אחר לגמרי'

'הרואה אתה אדוני הרב ' – אמר האורח- 'לכן מוכרח אני לכתת רגליי למקום רחוק כל כך..."

אם ניקח את הדברים לנידון דידן, אותה בחינה של "שויתי ה' לנגדי תמיד" היא העניין של "לא לשכוח".

במילים אחרות ישנה הפעולה האקטיבית של הזיכרון, אך לעומתה יש עניין שהוא פנימי הרבה יותר, משהו המתחולל בזהותו הפנימית של האדם, המונע את השכחה. בדומה לעניין של שויתי ה' לנגדי תמיד, וכפי שעוד ניווכח גם בעניין הציץ והתפילין.

אך כדי להסביר את זה עוד ממשיך הרבי מהוסאטין בעוד סיפור.

"גם זְקֵנִי הקדוש מרוזי'ין קיים "שויתי ה' ...", תמיד בלי הפסק.

הצורטקובי הזקן ז"ל, סיפר,

אביו הרוז'יני ז"ל, אמר לו פעם: "חותנך צדיק גדול הוא, נזכר כל רגע שיש ה' בעולם, אבל אנחנו איננו שוכחים "

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל"

במילים אחרות יש צדיק, הנזכר בכל רגע, שיש הקב"ה בעולם וישנו צדיק שאינו שוכח,

אנו נוטים לראות את ה"לא לשכוח", בכך שהאדם עסוק ועוסק בשאר ענייני העולם, היכולים להביא אותו לשכחת ה'. אך למעשה הדבר ייתכן גם כשאדם עוסק בתורה אך ללא כוונה של שויתי ה' לנגדי תמיד"

אי-השכחה, בשיא עוצמתה יכולה להיות ככל שהאדם מתבונן עוד ועוד פנימה-פנימה, הדבר נהפך לחלק ממנו, הדבר הוא מעבר לזיכרון האקטיבי, במצב שכזה אי-השכחה היא חלק מהפֶרְוסנה של האדם. כמובן גם כאן ישנם נדבכים-נדבכים דרגות דרגות, בהם "אי השִכְחָה" הולכת ומעמיקה עוד ועוד באדם.

בפורים אנו "לא זוכרים", שכן אנו משתכרים. השכרות החזקה מונעת מהאדם יכולות קוגניטיביות, זהו גם טעם האיסור ששיכור יורֶה הלכה.

אבל רק בפורים אפשר לקיים את ה"לא תשכח" – אנו מעמיקים לתהומות כאלו בנפש, בו אנו חשים כי כל האמת כל הפנימיות היא אנחנו.

אך מה נעשה בכל השנה, כיצד "לא נשכח", הרי לא כל יום הוא פורים.

את זאת נבקש לקשור לפרשתינו בה מופיע הציווי על הציץ, שעל מצח הכוהן הגדול.

וכך מתארים הפסוקים:

"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לה':

וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה:

וְהָיָה עַל-מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל-מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'"

הציץ, אפוא, נמצא על מצח הכוהן הגדול. הכוהן הגדול אינו רואה את הציץ, ועל הציץ ישנו פתיל תכלת.

פתיל התכלת הזה מזכיר לנו את ה"ציצית", שהיא למעשה "הנקבה" של ה"ציץ". ומהו הציווי בזיקה לציצית ? "...וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה'..." – אין הכוונה כאן לזכירת סך כל המצוות, אלא לזכירת הכּוּלִיוּת של המצוות. שזוהי ההוראה של "לא תשכח"

הדבר דומה ליעקב האומר: "...וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל..." אל מול עשיו האומר: "...יֶשׁ-לִי רָב..."

אדם הרואה כי יש לו כל,זהו האדם המבין כי הכל הוא מאת ה', אדם שכזה אינו חושש שיְמַעָטוּ ממנו כי מה שה' נותן לו זה "הכל" מבחינתו, אך אדם הרואה כי יש לו רב יכול לחשושו כי מחר כבר לא יהיה לו הרבה, אדם שכזה יחשוש לתת לאחרים משום שהוא ממעט את עצמו.

הציץ והציצית שניהם מכילים תכלת, שניהם מביאים את האדם לאותה מידה שהיא מידת "הכל", – הם המביאים את האדם ש"לא לשכוח" – להיות כל כולו בזיכרון עמוק, ההופך להיות לחלק מזהותו הפנימית, את רחבונו של עולם.

הציץ והציצית, שניהם מוסתרים, הציץ מסתתר לו מעט תחת המצנפת, ואילו הציצית-פתיל התכלת-מסתתר לו בין שאר הפתילים. – שניהם הם ביטוי ליסוד פנימי עמוק מאוד המסתתר לו בתוך האדם.

הציץ, צריך להיות על מצחו של אהרון הכוהן "תמיד" – כשבפועל הכוהן גדול אינו מניחו בלילה או לחילופין ביום הכיפורים. היסוד שבמילה "תמיד" הוא כי מצוי לו עמוק –עמוק בתוך הכ"ג. הכוהן גדול חי בתודעה אחרת לחלוטין. אך לא רק הכוהן גדול. הגמרא במסכת מנחות לומדת קל וחומר מציץ לתפילין בהקשר זה:

"והיה על מצחו תמיד- אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה התורה 'והיה על מצחו תמיד' –שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה"

מדברי הגמרא אלו משמע שהתפילין יותר חשובות אפילו מהציץ, - שהרי בהם יש מספר אזכרות. ואולי היסוד הוא שהזכירה של הקב"ה, או ליתר דיוק אי השכחה, בחיים היומיומיים היא במדרגה גבוהה במובן מסוים, משום שבה יש התמודדויות יותר גדולות, היא אינה בגדר של event אלא בגדר של חיים.

פתח להבנת מקומם של התפילין נראה נא בדברי הרמב"ן. הרמב"ן מביא בדבריו יסודות עמוקים, נביא אותם ולא נרחיב בהם, ומהם נגיע לנוגע לענייננו:

"ואמר 'ולזכרון בין עיניך', שינוחו במקום הזיכרון בין העיניים שהוא ראשית המוח, והוא תחילת הזיכרון ומעמד הצורות אחר הפרדן מלפניו...

ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עיננו, ונעתיק הדבר אל בניננו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון"

המושג "זיכרון" המובא עד כה בדברי הרמב"ן עדיין יש לו משמעות של " to remember".

ומכאן בא הרמב"ן לחתימת דבריו:

"וכן כל כיוצא בזה מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו .

ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה"

וביתר חריפות:

"שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון כפי שהזכרתי כבר"

הנס הנסתר, היא כל שנייה ושנייה בה האדם חי. ניתן היה לומר כי ה"זיכרון" הוא לזכור את הנסים הגלויים ו"לא לשכוח" הוא על הניסים המסתתרים.

מה שהבאנו בשם האלשיך הקדוש בראש דברינו בזיקה של מצוות השבת אבדה, על "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" – מוגדר בהגדרה הלכתית במצוות זכירת ואי שכחת עמלק.

ואולי ניתן לשפוך אור על הדברים מאותה מתנה ממתנת עניים "שכחה". הפסוקים מתארים:

" כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ--לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ"

לכאורה יש לפנינו פסוק המתאר התרחשות של "בדיעבד" – בדמוה לעוד מצוות המתארות מצב של בדיעבד, כגון השבת הגזלה. שם אין האדם מְצוּוֶה לגזוג בכדי לקיים את מצוות "...וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה..."

אך נראה נא בעין חוחנת את הגדרתה של מצווה זו. וכך מביא בעל ספר החינוך:

"שנצטווינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם ולא נשוב לקחתו כשיִוַדָע אלינו הדבר, ועל זה נאמר :'...ושכחת עומר בשדה ...לגר ליתום ולאלמנה יהיה' – כלומר הניחהו שם להם"

אך החינוך מוסיף עוד מצווה:

" שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו ..."

היסוד העולה מן הדברים כי גם באי כוונה ש האדם יש בניין, שכן קובע בעל ספר החינוך,:

"גם יש בזה תועלת לבעל השדה שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש בְרָכָה לבלתי תת ליבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת ה'"

הנה כי כן, ישנה פעולה אקטיבית בה האדם קונה עוד ועוד וישנו מצב בו יש מהפכה פנימית, הנפש מועתקת לה לבחינה בה היא "אינה שוכחת". זהו גם תמצית הסיפור החסידי שהבאנו לעיל, על רבי ישראל מרוז'ין. הלה, היה בחיבור פנימי, כל כך עמוק, שהוא מעבר לזכירה תמידית, זהו חיבור שאין בו כלל שכחה.

דברים כ"ה, י"ז-י"ט

הכוונה לפרשייה השניה מארבע פרשיות היא פרשת זכור

דברים כ"ב, א'-ג'

ספר החינוך מצווה תר"ה

ממנו יצאו שושלות גדולות כבויאן, סדיגורה ועוד

בן דורו של המגיד ממזריטש, ומי שהיה מחליפו תקופת מה עד שעלה לארץ ישראל

שייתכן מאוד כי הרב רומז לאותו אורח כי הוא יכול להיות הרב שלו

הוא היה בנו של האדמו"ר מרוז'ין והתחתן עם שושולת צ'רנוביל

שמות כ"ח, ל"ו-ל"ח

בראשית ל"ג, י"א

שם, שם, ט'

"...התכלת שרומז למידה הכוללת הכל, שהיא בכל והיא תכלית הכל....וזהו שאמר: שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד" (רמב"ן במדבר ט"ו, ל"ט)

מנחות לו:

רמב"ן שמות י"ג, ט"ז

דברים כ"ד, י"ט

ויקרא ה', כ"ג

ספר החינוך מצווה תקנ"ב

שם, מצווה תקצ"ט

במצווה דלעיל תקנ"ב, שם מביא בעל החינוך שני טעמים למצוות השכחה, הראון הוא למלאות "תשוקתם של העניים" להרגיש שגם הם כבעלי בתים. והטעם השני מובא בגוף דברינו.