פרשת תולדות ועימה שתי הפרשיות הקודמות לה, מעלות בפנינו את דמותו של יצחק אבינו, שבה נעסוק הפעם.

אנו נעסוק באפיון המיוחד שנתנו חז"ל לדמותו של יצחק אבינו מבין שאר האבות באומרם: "יצחק נאזר בגבורה".

כבר בשו"ת רב-פעלים – בסדר כוונת התפילה מביא הרב יוסף חיים כי סדר הכוונה הוא כזה: "אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – תפארת". זהו משפט מבין אלפי משפטים במספר רב של מקומות המאפיינים את יצחק עם מידת הגבורה.

אנו נבקש להיכנס למושג זה, מושג הגבורה, מתוך אופיו של יצחק אבינו.

בדרך-כלל מושג הגבורה נתפס בעיני אנשים כמושג זהה לכוחנות, אדם המצליח להפעיל את כוחו. אך דווקא דמותו של יצחק מצטיירת כדמות הפחות משתמשת בגבורה (על-פי הבנה זו) מבין האבות. אברהם על אף היותו איש חסד, ערך מלחמות קשות ביותר, גם יעקב עורך מלחמות, הרמב"ן מתאר ספר הקרוי "ספר מלחמות בני-יעקב" – המתאר את כל מלחמות בני יעקב בכיבוש האזור. זכור לנו גם הפסוק: "ויהי חיתת א-להים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב".

לעומתם יצחק אינו מנהל מלחמות. אדרבא – בסכסוך בדבר הבארות רואים אצל יצחק נסיגה מבאר לבאר, מעשק לשטנה ועד לרחובות. גם בעקידה שיצחק מגלה בה גבורה של מסירות נפש – הוא אינו אקטיבי – הוא נעקד על גבי המזבח. ואף זיווגו של יצחק לא בא לו ממש על-ידי השתדלותו. אם כן – באיזו גבורה עסקינן?

כדי ללמוד מהי גבורה אמיתית נעיין נא במשנה העוסקת בגבורות.

אומרת המשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה כ"א): "בן חמש למקרא... בן שמונים לגבורות, בן תשעים לשוח וכו' ".

מהמשנה עולה שאלה. אנו יכולים להבין שיש גיל המתאים להיפגש עם המקרא ויש גיל המתאים להיפגש עם המשנה, יש גיל של עצה, ויש גיל של בינה. וגם הגיל לזקנה, אין הכוונה בו לזקנה במשמעות של גיל כרונולוגי אלא במשמעות של "זה קנה חכמה".

אך מהו "בן שמונים לגבורות"?

נראה נא תחילה מספר פירושים, שעל-פי הנראה יש בהם קושי,קודם שנכנס לעובי הקורה בליבון מושג הגבורה.

רש"י בפירושו למסכת אבות מביא את הפירוש הבא:

"בן שמונים לגבורה כלומר דבר גדול הוא, אם יחיה אדם עד שמונים שנה דכתיב "ואם בגבורות שמונים שנה". שאם הוא חי יותר – בגבורתו של מקום הוא חי, ולא ברוב כח שבו, שהרי מכאן ואילך אין לו כח לאכול ולשתות".

מפירוש רש"י עולה כי המושג 'גבורה' או 'גבורות' המוזכר כאן מתייחס לקב"ה ולא לאדם, ואין פירוש זה פשוט שכן ממשמעות לשון המשנה התכונות המיוחסות לגילאים הן תכונות המתייחסות לאדם ולא לקב"ה.

המאירי מפרש:

"בן שמונים לגבורה – הודיענו כי הזקן שכזה שיחטא ראוי הוא למידת הגבורה אשר היא מידת הדין".

כלומר על-פי המאירי מושג הגבורות שלפנינו כאן הוא במשמעות של עונש. רוצה לומר, אדם שהגיע לגיל שמונים ובכל זאת חוטא ראוי הוא בודאי ובודאי לעונש שעל אף גילו הוא שב וחוטא.

גם פירוש זה קשה מפני שאין הוא עולה בקנה אחד עם משמעות לשון המשנה.

המדרש שמואל ( בן-דודו של האריז"ל בצפת) מביא שני פירושים:

בפירוש הראשון הוא אומר כך:

"ואמר עוד בן שמונים לגבורה, כלומר, אף אם האדם הגיע לשמונים שנה אל יתייאש מלהתגבר על יצרו, באומרו כי אחר שהגיע לשמונים לא יסיתהו היצר הרע עוד, כי אין בו כח, שהרי מצינו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי. ועל כן אמר בן שמונים לגבורה, כלומר עדיין הוא צריך להתגבר על יצרו".

כלומר, גם בגיל כזה מופלג עדיין יש מקום לעבודה רוחנית והתגברות על היצר.

ובפירוש השני אומר המדרש שמואל:

"ואפשר עוד שהוא על דרך ואם בגבורות שמונים שנה, כלומר כי גבורה גדולה היא מי שחי בדורות האלו שמונים שנה".

פירוש זה מתייחס בצורה ברורה לתוחלת החיים הנמוכה שהייתה בדורם.

מכל מקום הקושי העולה מכל הפירושים הוא שחסרה לנו הבנה פנימית במושג הגבורה.

מה היא אם כן גבורה?

אנו נלך בכיוון שונה מן האמור עד כאן ונבקש ללמוד את הגבורה מן המשנה המגדירה לנו מיהו הגיבור האמיתי.

אומרת המשנה במסכת אבות (ד, א):

"בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א, ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

קודם שנגיע למושג הגבורה נראה את המבנה החוזר ונשנה במשנה שלנו.

המשנה מביאה מספר מושגים (חכמה, גבורה, עושר וכבוד) תוך שהיא חותרת לתת להם את משמעותם האמיתית ולשלול את המשמעות שאנו מציירים בעיני רוחנו.

למשל חכמה, אומרת המשנה: "איזהו חכם?". אנו היינו חושבים לענות – אדם המלמד את כולם. בא בן זומא ואומר לא כך! אלא הפוך! זה הלומד מכל אדם (אם נשים לב שהנושא הוא אותו נושא של לימוד).

הוא הדין לגבי עושר. "איזהו עשיר?" אנו היינו חושבים – מי שיש לו X ממון. בא בן זומא ואומר: לא כך! גם מי שיש לו פחות מ- X אך הוא שמח בשלו – הוא הוא העשיר, שכן כל זמן שעושר יוגדר על-פי כמות הממון, העושר לעולם יהיה עושר יחסי, דהיינו עושר ביחס לאחרים שיש להם פחות מאותו אדם, עובדה שכשלעצמה יכולה להשתנות. אך ברגע שהעשיר הוא השמח בחלקו – הרי שעושרו הוא עושר אובייקטיבי, בלתי תלותי. והפסוק המובא לראיה – אף הוא רלבנטי: "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך".

והוא הדין לגבי מכובד. אנו חושבים כי מכובד הוא מי שהבריות מכבדים אותו. בא בן-זומא ואומר: לא כך! כבוד שכזה הוא כבוד תלותי! הוא מסוג הכבוד ש"לאחר הקדנציה" לא נשאר ממנו מאומה. אך מכובד אמיתי הוא המכבד את הבריות וגם כאן הפסוק המובא לראיה הוא רלבנטי "כי מכבדי – אכבד".

אך בנוגע לדמות הגיבור כאן מצטייר בפנינו פירוש חורג במקצת. שכן אומרת המשנה: "איזהו גיבור?" ועונה בן-זומא – זה הכובש את יצרו. עד כאן טוב ויפה, אך אז מביא בן-זומא פסוק לראיה שלכאורה אינו ברור. אומר בן-זומא, שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". מכאן קשה – והלא בפסוק זה במשלי מתאר שלמה המלך מיהו אינו גיבור שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור", כלומר ארך אפים הוא טוב מגיבור. אם כן יוצא שהמושג גיבור הוא אינו ארך אפים, ואילו כאן מביא בן-זומא פסוק זה ללמדך ההיפך, כי הכובש את יצרו, כלומר – אותו ארך אפים – הוא הגיבור. קשה אם-כן.

הרב עובדיה מברטנורא שם לב לקושי זה ונותן פירוש נפלא באומרו:

"הכי הוי פירושא דקרא: טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כיבוש היצר, לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו – מושל ברוחו ואינו הורגן".

דהיינו, אנו עד כאן הבנו כי הפסוק "טוב ארך אפים מגיבור" משמעותו טוב ארך אפים יותר מגיבור (המ' הינה מ' היתרון), אך באמת משמעות הדברים הוא: טוב ארך אפים הבא מגיבור, כלומר טובה אריכות אפים הנובעת מגבורה וכח איפוק. אך אריכות אף הנובעת מרכרוכיות אינה בהכרח דבר טוב.

אדם גיבור הוא אדם שיש ביכולתו לתקוף, אך הוא מאריך אף ואינו תוקף.

"ומושל ברוחו מלוכד עיר" משמעותו – מתי יודע אתה כי אדם מושל ברוחו? בזמן שהוא כמו מלך הלוכד עיר. יש בידו להרוג את המורדים בו ובכל זאת הוא אינו הורגם. אחרי ביאור זה אנו כבר מתחילים להיכנס יותר ויותר להגדרת מושג הגבורה.

ישנם במקרא שני מושגים הפכים המתארים גבורה. ישנו "גיבור להרע" וישנו גיבור כקב"ה, בבחינת "אתה גיבור לעולם ה'", "מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה".

גבורה היא כשיש כח אדיר, אך בלום ומתועל. הגבורה היא אינה כוחנות בעלמא והראיה מהמשנה שהבאנו דלעיל שבן עשרים הוא לכח, אך בכדי להגיע לגבורה – זו כבר עבודה של חיים שלמים, זו עבודה ששייכת לבחינת "בן שמונים לגבורה".

על דברי חז"ל כי גשמים מזכירים בברכת "אתה גיבור לעולם ה'", מפני שגבורות גשמים יורדים בגבורה, מבאר הרב קוק כך בעולת ראיה (חלק א עמוד רע):

"גבורות גשמים – אמר רבי יוחנן מפני שיורדים בגבורה (תענית ב.) וכן בזהר שיורדים מסטרא דגבורה (בראשית דל"ב). השפע היורד ממרום מצד חסד הבורא יתברך הוא מוכן לרדת באופן שיהיה גמור בעניינו, שיכול האדם להנות ממנו מייד, כענין המן שהיה גמור ומוכן להנאתו. אך מידת הגבורה פועלת היא הרבה עיכובים וצמצומים באופן שיהיה צריך הרבה מדרגות עד שיבוא לכלל הנאה על ידי הנאת האדם".

החסד, אפוא, הוא התפשטות והגבורה היא צמצום ההתפשטות, היא הכח להשפיע על החסד בצורה מדורגת ומתועלת. וממשיך עוד הרב ואומר:

"וכן הוא גם בשלמות הרוחנית, שהשפע היורד מן השמים על ידי קדושת התורה לשלמות הרוחנית, היה ראוי שיירד באופן גמור עד שיהיה האדם מוכן על ידו לשלמותו בלא עבודה וטורח. אבל מצד מידת הגבורה נתגלו העניינים במלבושים ומסכין, עד שהאדם צריך לעבדה ולשמרה". ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ואך אז יקבל שלמותו ועל-כן נמשל שפע התורה לגשמים. יערף כמטר לקחי" (עולת ראיה א, רע)

דהיינו הוא הדין בעבודתו הרוחנית של האדם. נגזר עליו לעבוד דרך "לבושים ומסכים", ולגלות אט אט את אור ה' בתוכו. ולולא דרך זו היה האדם המרגיש שכל אשר לו הוא בבחינת "נהמא דכיסופא", כלשון חז"ל, דהיינו לחם של בושה. רוצה לומר – דבר הניתן לו שלא בזכות עמלו, אלא בזכות חסד אלוקי השוטף את העולם.

החסד הוא שפע אלוקי. אך צריך להיות מוכנים לו, כשם שמים היורדים מן השמים מרווים את הקרקע, אך רק באופן שהיא חרושה, באופן שישנו כלי המוכן לקבל את אותם מים. שאם לא כן הרי שהשדה כולה תהיה בוץ. הוא הדין בחסד האלוקי השוטף את העולם שיש בידו להרוות רק בתנאי שהוכנו כלים, פה בארץ, לקבל אותו, וזו תפקידה של מידת הגבורה.

חסד כשלעצמו הוא דבר מסוכן. התיאור "כי חסד הוא" מובא בקשר לאיסורי עריות. חסד הוא חוסר בלמים ועריות עניינם הוא חטא של חוסר בלמים, הנובע מהסתכלות קצרת טווח. נמצינו למדים, חסד ללא האיפוק שבגבורה יכול להרוס את העולם.

הפגישה עם יצחק כבר היא מתחילה במידת הגבורה. הוא מופיע בעולם לאחר שאימו כבר לא האמינה שיופיע ומעניין הוא שכל מסכת חייו היא הפחות קשורה למושג צחוק שהוא קרוי על שמו. בחשבון פשוט של ימי חייו של יצחק (180 שנה, יותר משאר האבות) ניווכח לדעת כי יצחק היה נוכח עת בישרו בני יעקב ליעקב אביהם כי "טרף טרף יוסף". גם סוף ימיו של יצחק לוט בערפל. אנו נפרדים ממנו עת יעקב בורח ללבן, ובתיאור נישואי עשו עם מחלת בת ישמעאל, המהווה מורת רוח ליצחק. יצחק כאמור, שומע "טרף טרף יוסף". הוא שותף לסוד כי יוסף נמכר (על-פי חז"ל השבטים שיתפו אותו בסוד ואסרו עליו לומר על כך דבר ליעקב). הוא רואה את סבל בנו יעקב אך הוא אינו זוכה לשמוע על האיחוד מחדש של יעקב והשבטים עם יוסף.

כל מה שמאפיין את יצחק הוא ההיפך הגמור מצחוק. אך יצחק מקפל בשמו את האמת כי הישועה האזורה, האצורה, עתידה להופיע.

יצחק היודע כי ישמעאל נתגרש מביתו של אברהם בגללו הוא ההולך ומחזיר את קטורה, היא הגר, לאברהם. באקט זה יש בפנינו דוגמא מדהימה ל"טוב ארך אפים מגיבור", שהרי אפילו בהסתכלות הפשוטה והשטחית מצטיירת בפנינו תמונה מדהימה. תמונה של בן שאימו נפטרה, ההולך ומשיב את אימו החורגת (הגר-קטורה) תוך ידיעה שעכשיו יהיו עימו שותפים בירושה (ואכן מובא בפסוקים: "ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וגו'". כל אלו מתנות שהיו יכולות להיות של יצחק בלבד).

יצחק מבין שישלם מחיר על החזרת ישמעאל לאוהל אברהם, אך הוא גם מבין שתפקידו של ישמעאל לא הסתיים והוא צריך להיות תחת חסות אברהם ואם-כן לא משנה מה המחיר האישי אותו הוא משלם, כך צריך להיות!

בפסוקים הפותחים את סיפור שידוכו של יצחק אבינו (כד, סב-סד) מופיע התיאור הבא: "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים ".

הביטוי "ויצחק בא מבא" אין לו אח ורע במקרא. ואכן כך מעיר הרש"ר הירש ומוסיף פרשנות לביטוי מיוחד זה וכך לשונו:

"בא מבא – ביטוי זה אינו חוזר עוד בכל המקרא. בא – מהיותו בא! עיקר הוראת 'בא' להגיע למקום אשר הלב נמשך אליו והוא חש בו הרגשת בית".

דהיינו המושג 'לבוא' בעברית אין משמעותו הבלעדית היא לבוא ממקום מסויים או להגיע למקום מסויים במישור הפיסי. "לבוא" משמעותו נגזרת מהמילה "בית", דהיינו לבוא לנקודה פנימית או לבוא מנקודה פנימית בנפש (כך מסביר גם הרש"ר הירש, על הפסוק "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה")

לבוא "מבא" – היכן יצחק היה קודם? מהיכן הוא בא?

נזכור לרגע את סיפור העקדה. אברהם נפרד מהנערים ועולה להר עם יצחק. הוא אומר להם: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". נשאל אנחנו: מהיכן ידע אברהם ששניהם יחזרו? ועוד שאלה נשאל: הרי סוף סוף בסיום העקידה נאמר: "וישב אברהם אל נעריו וגו'", משמע שרק אברהם שב אל הנערים, יצחק לא שב מהר המוריה.

ואכן יצחק נעלם לאחר סיפור העקידה ושב ומופיע רק לאחר שישים ושבע פסוקים, בפסוק שלפנינו: "ויצחק בא מבא באר לחי רואי". יצחק עוזב את המקום שנאמר עליו "ה' יראה" והולך לבאר לחי רואי, המקום בו נגלה ה' להגר. יצחק הולך לתקן את הגר ולעשות ממנה קטורה, שמעשיה נאים כקטורת. הוא הולך גם לתקן את אחיו ישמעאל. כך דרכה של מידת הגבורה, לפעול לאט לאט. אברהם אבינו שאמר לנעריו: "נשתחווה ונשובה אליכם", ידע שבסופו של דבר יפגוש יצחק את ישמעאל (שהוא ואליעזר, על פי חז"ל, הם הנערים, שעזב אברהם עם החמור). הוא, אברהם, פוגש את ישמעאל במהירות, שכן כך דרכו של החסד, שהוא שוטף. אך יצחק, איש הגבורה, איש האיפוק, פועל אחרת ומתקדם אט אט לעבר ישמעאל.

אדם שכזה, אדם כיצחק הבא מבא – הבא מריכוז כוחותיו הפנימיים – הוא מי שמייד אחר כך יוצא לשוח בשדה ולתקן את תפילת מנחה.

יצחק הוא החקלאי היחיד מבין האבות. הוא ינסה ללמד זאת לעשיו, אך עשיו יהיה גיבור מסוג אחר, גיבור שהורס ומכלה.

סיפור חייו של יצחק ממשיך. הוא מקים את ביתו עם רבקה, ואז הן חווים תקופה ארוכה של עקרות, תקופה של עשרים שנה. הם נפקדים ומחל המאבק הגדול בין עשיו ליעקב. ואז, כשיעקב מגיע ונוטל את ברכות עשיו, והדבר מתגלה על ידי יצחק, מתאר הפסוק: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", ניתן את הלב – כמה ביטויים של חרדה מתארת התורה. כל אלו מראים באיזו סערת נפש עצומה יצחק היה נתון! או אז מופיע כח האיפוק ביצחק באומרו "גם ברוך יהיה", ומתוך שיא החרדה בא האישור לברכה.

ויש לנו את דמות יצחק המגיע לגרר ומצטווה לא לרדת מצרימה. זה היה כל תוכן הציווי. בשום מקום לא נאמר לו לזרוע או לפעול. ועל אף כל הרקע הסביבתי הקשה יצחק זורע "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'".

ואז מופיעה הנסיגה של יצחק מבאר לבאר, מעשק לשטנה ומשם לרחובות. כביכול נראה כי לפנינו הפסד או תבוסתנות, אך האם באמת הדבר כך? נראה לפנינו בפסוקים:

"ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו. ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם? ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עימך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך, ונכרתה ברית עימך. אם תעשה עימנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עימך רק טוב ונשלחך בשלום, אתה עתה ברוך ה'".

נשים לב מי הם היוזמים את המפגש, מי ניגש כאן למי, אבימלך ופמליתו הם הניגשים יצחק, הם המראים את כפיפותם לו. יצחק טוען – מדוע באתם? ואתם שנאתם אותי!

או אז מגיעה התשובה הניצחת: "כי ה' עימך" ! הם אומרים לו, השנים איתך יצחק בגרר – הם שהביאו אותנו למסקנה כי ה' איתך.

זהו נצחונו הגדול של יצחק. רק אדם היודע מה באמת המלחמה יכול להרשות לעצמו לדלג על מספר קרבות באמצע בכדי לנצח את המלחמה הכוללת.

יצחק מדלג מעשק לשטנה ומשטנה לרחובות, עד שהוא מביא את אותם פלישתים להכרזה: "ה' עימך".

והפסוקים ממשיכים לתאר: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו וישלחם יצחק וילכו מאיתו בשלום".

נשים לב מי המשלח את מי, מי כאן בעל הבית. בעל הבית הוא יצחק. האיפוק הוא שהביא לו את הניצחון.

גבורה של יצחק היא הכח לקחת את כוחו של אברהם ולהנחילו ליעקב וכמעט לא להופיע, ויחד עם זאת להיות כח חשוב ביותר בהנחלה לדורות. דווקא הגבורה, כוחו של יצחק, הנראית כפאסיבית, היא כח המוביל לדורות.

ישנם בעולם מהפכות ומהפכנים, ששינו את פניו. אך מהפכנותם באה לידי ביטוי במאיסת העבר תוך הרצון ליצור מציאות חדשה לחלוטין. אך לא זה ענינה של מידת הגבורה. הגבורה לוקחת את העבר ומנחילה כוחות מחודשים לעתיד.

בהפטרה שקראנו בפרשה הקודמת מופיע תיאור לניסיון הפיכת-חצר המתחולל במלכות דוד.

"אדוניה בן חגית מתנשא לאמר: אני אמלוך".

מתואר שם כיצד אדוניה עושה "פסטיבל פופוליסטי" שלם, אך בכל זאת ישנם כאלו שאינם מושפעים ממנו. ביניהם, צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע, נתן הנביא, שמעי ורעי והגיבורים אשר לדוד. אותם גיבורים אינם נקובים בשמות, אך הם אותם אישים בעלי כוחות אדירים המעבירים את הממלכה מדוד לשלמה.

במשנה שפתחנו בה מופיעים גילאים גילאים. ישנו גיל למקרא וישנו גיל למשנה. ישנו של כח וישנו של עצה. ישנו גיל של גבורות. גיל הגבורות הוא ביטוי לאותו כח בנפש שאינו מבקש לתת ביטוי כאן ועכשיו, אלא הוא אזור, צבור ומצוי בפנים בפנים ונותן את השפעתו אט-אט.

אברהם הוא איש החסד. יעקב ייקח את כוחו של אברהם ויעשה ממנו פארות פארות, כעץ בעל ענפים רבים, אך יעקב לעולם לא היה יכול לעשות זאת ללא מידת הגבורה של יצחק.