בס"ד, יום שני כ"ד במרחשון הת'שס"ה

 

 

 

 

שיחת הרב אלון לפרשת תולדות

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

ראית הריח

 

 

בתוך פרשיית ברכת יצחק ליעקב, פרשיה שתמיד אין די בעיון בה, נבקש אנו להתמקד הפעם באחד הפסוקים שבתודעה הכללית לפעמים נשכח לו לנוכח התכנים הגדולים והברורים שלפנינו.

זהו הפסוק, המתאר את יצחק המריח את בגדי יעקב (או שמא משהו אחר...) וקורא:

 

"ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה':"

 

מה עניינו של הריח? מה תוכנה של ראיית הריח? ("ראה ריח").

לכל אלו ניזקק, אך פתח דבר נראה נא את הדברים קימעא קימעא.

 

כידוע, יצחק מבקש לברך את בנו עשו טרם מותו, ומבקש ממנו לצוד ציד, כשהמגמה עליה מצהיר יצחק[1]:

 

"...בעבור תברכך נפשי בטרם אמות".

 

רבקה שומעת בדבר יצחק ומצווה את בנה האחר יעקב, לבוא חלף אחיו, כשטעמה עימה:

 

"בעבור אשר יברכך לפני מותו".

 

בכדי לטשטש את יכולת הזיהוי, מלבישה רבקה על ידי יעקב ועל צווארו עורות גדיי עיזים[2], או אז ניצב יעקב בפני יצחק ואומר:

 

"אנכי עשו בכורך, עשיית כאשר דיברת אלי,

קום נא שבה ואוכלה מצידי בעבור תברכני נפשך:"

 

יצחק חושד בזה שלפניו[3], ועל כן מבקש:

 

"ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני

האתה זה בני עשו אם לא:"

 

ויעקב עושה כמצוות אביו:

 

"ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו..."

 

ואז טובע יצחק את חשדותיו במשפט התמציתי:

 

"ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשו:"

 

והפסוק מנמק את טשטוש הזהויות:

 

"ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו:"

 

ועדיין בדברי יצחק מובעת אי-הוודאות בזה שלפניו:

 

"ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני:

ויאמר הגישה לי ואוכלה מציד בני

למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת:"

 

ומכאן באה לה בקשה ייחודית ביותר:

 

"ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני..."

 

נשיקות יש לרוב בתנ"ך, אך כאן ישנה בקשה ייחודית שיהא עלינו לעמוד על טיבה. כאן מבקש יצחק מיעקב לישק לו. מהו תכונה של נשיקה זו, האם חיבה בעלמא? האם על-ידה ודרכה ביקש יצחק לבדוק משהו אם לאו? זאת יהא עלינו לברר.

מכל מקום, יעקב עושה כדברי אביו:

 

"ויגש וישק לו:"

 

אך אז בא לו התיאור הבא:

 

"וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר

ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה':"

 

לפנינו מטבע לשון ייחודי, "ראה ריח בני". מהו "ראה ריח"? אל מי מתייחסת אמירה זו ומהו תוכנה? ומהו אותו שדה "אשר ברכו ה'"? על עניין זה נזקקו להם קדמונינו הראשונים. רש"י מצביע על שאלה בסיסית יותר בתוכן פשטם של כתובים, באומרו:

 

"וירח – והלא אין ריח רע יותר משטף העיזים!"

 

במשמע, הרי יצחק מריח כעת את יעקב. על יעקב ישנם עורות גדיי עיזים בכדי לטשטש את זהותו, ואם-כן שואל רש"י והלא ריחם של אלו רע ביותר? אם-כן על מה התפעלותו של יצחק.

ועל-כך משיב:

 

"אלא מלמד שנכנס עימו ריח גן עדן".

 

אך עדיין לא ברורים לנו הדברים די הצורך. מהו טיבו של "ריח גן עדן", ובהמשך הפסוק מפרש רש"י:

 

"כריח שדה אשר ברכו ה' – שנתן בו ריח טוב

וזהו שדה תפוחים, כך דרשו רז"ל".

 

טרם נברר את טיבו של הריח בכלל, ושל ריח גן עדן בפרט – יש להעיר את ההערה הבאה.

החוש הדומיננטי אצל האבות הוא הראיה. יעקב רואה את הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. אברהם נושא עיניו ורואה את הארץ ועוד ועוד. לעומתם של אלו ישנו יצחק שאין מיוחסת אליו תכונת הראיה ולו פעם אחת, ואף כשסביבתו הקרובה רואה. רבקה רואה אותו ונופלת מעל הגמל, ועוד קודם לכן, כשהוא ואביו באים אל הר המוריה, מכריז אביו אברהם: "ה' יראה", והוא שותק. הנה כי כן יצחק "אינו רואה", עובדה המכריחה אותנו להבין בכפליים את פשרה של הכרזת יצחק: "ראה ריח בני".

 

נעיר כי פרשנים אחרים נזקקו לשאלה זו, כספורנו. זה האחרון מנסה לבוא לפשט הדברים, ומפרש כך:

 

"ראה ריח בני – עתה בני ראה והתבונן שזה הריח הוא.

כריח שדה – שמלבד המציאות המספיק לו להיות מזון

 לאיזה בעל חיים הוסיף עליו טובת הריח

המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי,

וזה מדרכי טובו, אשר ברכו ה'".

 

כשביאורם של דברים, שיש קריאה של יצחק לבנו: "ראה", משמעותו התבונן והבן. האדם הוא יציר ה' הנוטה אליו חסדו, שהוסיף לו על מזונו את חוש הריח, כשהמגמה הכללית של "שיעור זה" הוא לימוד של הכרת הטוב, שמבקש יצחק להנחיל לבנו עשו [שהוא בפועל יעקב].

 

יונתן בן עוזיאל גם הוא נזקק לאי הבהירות שבפסוק ואלו דבריו:

 

"וקרב ונשיק ליה וארח ית ריחא די לבושוי

וברכה ואמר חמון ריחא דברי כריחא דקטורת בוסמניא

דעתידא מתקרבא בטוור בי מקדשא דאיתקרי חקל דבריך יתה ה'

ואתרעי לאשראה שכינתה תמן:"

 

ותרגומו: "ויגש וישק לו והריח את ריח בגדיו וברכו ואמר: ראו![4] ריחו של בני כריח הקטורת המבוסמת שעתידה להיות קריבה בבית המקדש שהרי הוא (בית המקדש, נקרא) המקום אשר ברכו ה' להשרות שכינתו".

 

את ריחו של הר המוריה מכיר יצחק היטב, שכן הוא עלה על-גבי המזבח. הוא יודע היטב את טיבו וריחו של קורבן, ועכשיו את ריחו המוכר של הקורבן ואת ריחה של הקטורת (במובן העמוק) הוא מכיר בבנו.

 

נדבך נוסף מובא במדרש רבה, שגם הוא נזקק לשאלות שהעלינו:

 

"דבר אחר: מלמד שהראה לו הקב"ה

בית המקדש בנוי וחרב ובנוי".

 

יצחק זה שכהו עיניו, רואה בראיה עליונה נבואית את המקדש בבניינו, בשממונו, ובבניינו העתידי, כשתוכן דרשה זו נמזג כך בפסוקים:

 

"ראה ריח בני – הרי בנוי,

היך מה דאת אמר 'ריח ניחוחי תשמרו'".

 

ריח בני, איפוא, מרמז על הריח היוצא מבית-המקדש כשזה בנוי.

 

"כריח שדה – הרי חרב,

כמה דאת אמר 'ציון שדה תחרש'".

 

ואז שוב רואה יצחק את המקדש, אך הפעם בבניינו העתידי:

 

"אשר ברכו ה' – בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא

כענין שנאמר 'כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם'".

 

במילים אחרות, יצחק מבקש שיעקב יראה נבואה, כשם שאביו הראה לו שם במעלה הר המוריה נבואה, כשתוכן הנבואה קשור לליבם של ישראל[5], בית מקדשנו ותפארתנו.

כך או כך, לפי הפירושים השונים, "ראה ריח בני" משמעותו ראיית עומק מעבר לראיה הרגיל, לאמר – יכולת חושה פנימית של ממדים אחרים, ממדים שלא ניתן להגיע אליהם לא בחוש ולא במראה רגיל.

 

עד כאן ראינו את תוכן הפסוק בזיקה ל"ראה ריח בני".

אך גם לצלע הראשונה של הפסוק נודעת חשיבות רבה לענייננו.

על המטבע "וירח את ריח בגדיו", דרשו חז"ל[6]: "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו". דרשה זו נאמרה בהמשך ישיר לדרשה "כפלח הרימון רקתך – אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרימון", כשהתוכן הברור העולה משתי דרשות אלו הוא מקומם המיוחד של עם ישראל על פנימיותו הטובה גם כשבמעשיו כיעור.

ומכאן באה לה הגמ' ומביאה מעשה בר' זירא, שהיו בשכנות לו בריונים. את בריונים-פושעים אלו מנסה היה ר' זירא לקרב, וחכמים לא הייתה נוחה דעתם מכך, מה שמלמדנו עד כמה שפלים ורעים היו אותם בריונים[7].

מכל מקום, הגמ' מעידה כי תכלית הנעימות שהיה ר' זירא מפגין כלפי אותם בריונים הייתה בכדי להחזירם למוטב. אך מה שלא הצליח ר' זירא לעשות בחייו – עשה במותו, שכן לאחר שהלך לעולמו, אותם בריונים שעד כה לא ניכרה בהם כל השפעה – כעת נזדעזעו נפשית ואמרו בלשון זו:

 

"עד האידנא היה חריכא קטן שקיא דהוה בעי עלן רחמין,

השתא מאן בעי עלן רחמין?"

 

כלומר – עד עכשיו היה החרוך קטן-השוקיים [=כינוי לר' זירא] מתפלל עלינו, ועכשיו [=שמת] מי מתפלל עלינו?

ומפטירה הגמ':

 

"הרהרו בליבם ועשו תשובה".

 

"חריכא קטן שקיא", ה"חרוך קטן-השוקיים", כאמור, היה כינוי שדבק בר' זירא. ר' זירא היה זה שהתענה תעניות רבות בכדי לשכוח את תורת חוצה לארץ, לאחר שעלה לארץ ישראל. מחששו שמא עדיין דבק בו משהו מתורה זו נכנס לתנור וקצת "נחרך", נשרף מעט, ולכן היה "חריכא". "קטן-שוקיים" היה מפאת היותו קטן קומה.

ר' זירא לימדנו שיש להריח את הריח הפנימי של הבוגדים, גם כאלה שאפילו חכמים התייאשו מהם, גם כאלה שכל ימיו לא הצליח אפילו הוא להחזיר בתשובה, שכן כוחה של פעולה רוחנית זו לשלח את זמורותיה אף לאחר מותו.

 

זהו הריח, אם-כן, כח פנימי סמוי, ללא ממשות חיצונית, אך עם ממשות פנימית עצומה.

 

את הריח מצאנו גם בזיקה לאישיות אחרת, מיוחדת במינה, הלא הוא משיח ישראל, שהתנבא עליו ישעיהו במילים הבאות[8]:

 

"ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה:

 ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה

רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה':"

 

כשמאפיינו הבולט:

 

"והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט

 ולא למשמע אזניו יוכיח:".

 

נשאלת השאלה – כיצד יכול שופט לשפוט ללא ראיה ושמיעה? הלא כל המשפט בנוי על אותם כלים?

המשיח איפוא, מריח ושופט. אנו שופטים רק על-פי ראייתנו ושמיעתנו. אנו גם לא נתבעים למשהו אחר, אך גם עוד לפני שיבואו להם הימים ימי המשיח, כאשר אין בכוחו של בית-דין לפעמים לחייב, הוא מוציא פסק שהנתבע פטור בדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים, שמשמעות הדברים היא, שאנו, בערכאה הארצית אין בכוחנו לשפוט, אך יש בכוחו של בית-דין אחר בערכאה שמיימית לשפוט. לו אנשים היו תופסים כך את מהות החיוב – הרי שהיו רועדים בקירבם כשדינם עולה לערכאה שמיימית.

מכל מקום, במשיח נמזגה תכונה מיוחדת. לו יש את היכולת לשפוט על-פי הפנים. לא רק על-פי הנראה. הוא המשיח מריח את יראת ה' של אלו המדברים מולו.

או אז:

 

"ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ

והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע:

 והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו:"

 

כשישנה הופעה שכזו בעולם של התבוננות פנימית, של ראיית עומק, הרי שגם האיבה המצויה ביקום מתבטלת לה:

 

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ

ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם:

ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן

ואריה כבקר יאכל תבן: ושעשע יונק על חור פתן

 ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה:"

 

כל אלו נגזרות להופעה הפנימית של העולם, להתמלאות הארץ דעה את ה':

 

"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי

כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים:"

 

ומכאן נשוב ליצחק, ואת אותו ריח של בגדים-בוגדים שהריח.

בבראשית רבה[9] מובאים שני סיפורים המתארים בצבעים עזים ביותר את ריח גן-העדן המסתתר לו גם בבוגדים, והפורץ לו לפעמים בצורה אדירה.

נקדים רקע למעשים שלפנינו, שהללו התרחשו, עת ידם של הרומאים הלכה וגברה על ישראל. באותם ימים, שהיו בהם גם משתפי פעולה מבני עמנו עם אותה דורסנות רומאית.

מספר לנו המדרש על שניים, שצחנת הבגידה נדפה מהם לכל עבר – עד לרגע מסויים.

הראשון הוא יוסף משיתא[10], והשני הוא יקום איש צרורות.

וזה לשון המדרש:

 

"דבר אחר, וירח את ריח בגדיו ויברכהו,

כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות".

 

ומכאן באים לתאר את האישים שלפנינו אחד לאחד:

 

"יוסף משיתא, בשעה שביקשו שונאים להיכנס להר הבית,

אמרו – יכנס אחד מהם ובהם תחילה".

 

הרומאים איפוא, רוצים להיכנס להר הבית וחוששים. לשם כך, אחד ממשתפי הפעולה שעימהם "מנודב" על ידם להיכנס תחילה, באופן ש"אם יקרה משהו" – הרי שהוא יהיה "בשר התותחים".

לשם כך הם מציעים לאותו בוגד הצעה נדיבה:

 

"אמרין ליה: עול ומה דאת מפיק – דידך".

 

אמרו לו – כנס, ומה שתוציא מהר הבית ומהמקדש – שלך הוא!

ואכן:

 

"נכנס והוציא מנורה של זהב".

 

אך הרכוש הגדול שנפל בידיו של עושה דברם, לא מצא חן בעיני הרומאים:

 

"אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו,

אלא עול זמן תנינות ומה דא מפיק – דידך".

 

במשמע: אמרו לו: אין דרכו של אדם פשוט כמותך להשתמש במנורה שכזו, אלא כנס שוב ומה שתוציא – שלך יהיה.

אך הפעם הלה סרב וכדברי המדרש:

 

"ולא קיבל עליו".

 

ואז באה לה הצעה מפתה ביותר:

 

"אמר ר' פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו".

 

הרומאים שתיכננו כיצד יְמַסו את הארץ – כבר הבטיחו לו הכנסה נאה מהסכומים שעתידים ליפול לידיהם.

וכאן באה תשובתו:

 

"אמר: לא דיי שהכעסתי לא-להי פעם אחת,

אלא שאכעיסנו פעם שניה?"

 

אותו יהודי שהתלווה אל הקלגסים הרומאים, זה שבתחילה חמד את מנורת הזהב עם ה"אופציות הכלכליות" שבה – עובר רעידת אדמה פנימית. משהו עצמותי-פנימי קם לתחיה והוא מסרב להכעיס את אלוקיו פעם שניה.

הרודן הרומאי היודע לטפל באגרוף של ברזל ובשרשראות רשע באלו המעיזים לסרב לו – פנה לטפל באותו יהודי:

 

"מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו".

 

לאמר – החלו מענים אותו עינויי תופת. וכיצד הלה הגיב?

 

"היה מצווח ואומר: וי! אוי! אוי שהכעסתי לבוראי!"

 

זהו סיפור אחד.

הסיפור השני הוא בבוגד אחר – יקום איש צרורות שמו. הלה היה בן-אחיו של יוסי בן יועזר, שהיה נשיא הסנהדרין. כאשר דודו הוצא להורג בשבת, היה יקום רוכב על סוסו ומפקח על תהליך ההוצאה להורג. ואז, כשעמדו מול אותו מקום בו תתבצע ההוצאה להורג – אמר יקום לדודו ברגע של שכרון חושים מכח[11] – תראה איזה סוס הרכיב אותי אדוני [כשכוונתו לרומאים] וראה על "איזה סוס" הרכיבך אדונך [כשהכוונה לקב"ה].

ואז עונה לו ר' יוסי בן יועזר:

 

"אמר לו: אם כך למכעיסיו – קל וחומר לעושי רצונו".

 

יקום שואל בהיפך:

 

"אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך?"

 

במשמע – ולמרות הכל ראה היכן אתה…

 

ואז משיב לו דודו תשובה הפוכה:

 

"אמר לו: ואם כך לעושי רצונו – קל וחומר למכעיסיו !".

 

ואז באה לה רעידת אדמה פנימית:

 

"נכנס בו הדבר כארס של עכנא[12]".

 

הזעזוע הוא כל-כך עמוק, עד שיקום מבקש לעצמו כפרה:

 

"הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית-דין:

סקילה, שריפה, הרג וחנק. מה עשה?

הביא קורה, נעצה בארץ וקשר בה נימא (חוט),

וערך העצים, והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה,

ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים,

ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסקה הנימה,

נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף".

 

ואז חותם המדרש:

 

"נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מיטתו פרחה באויר.

אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן-עדן".

 

אותו בוגד, שאך שעה קלה קודם בז לדודו הגדול – קם לתחיה, מתעוררת בו נקודה פנימית המכריחה אותו לחפש תשובה וכפרה, עד שגם הוא בגן-עדן ואף מקדים את דודו בשעה קלה.

 

זהו למעשה, טיבו של הריח. הריח הוא היכולת לקלוט את מה שהראיה, השמיעה, וודאי המישוש – אין בידם לקלוט. הריח הוא הנוכחות, הנסתרת, הסמויה, הנעלמת מן העין. כשמגיע יעקב עם בגדי עשו אחיו לאביו יצחק, כשיצחק רואה שלפניו דמות עלומה ומכוסה, דמות שאין הוא רואה אותה בעין הרגילה, אין הוא יכול לעמוד על טיבה מהקול, ואפילו בקשתו לנשק לה ולקבל ממנה נשיקה ובכך לעמוד על טיבה של דמות זו על-ידי חוש המישוש, כשכל אלו לא עולים בידו, כשהפגישה היא עם כל-כך הרבה חיצוניות, מבין יצחק כי פנימיות גדולה מסתתרת, ואז מריח הוא את ריח גן-עדן גם בבגדים.

וכאן באה לה תביעתו של יצחק מכולנו להתבונן פנימה ולראות את הדברים בפנימיותם. מי שהיה מתבונן בראיית חוץ על שני הבוגדים יוסף משיתא ויקום איש-צרורות, לא היה מעולם מעלה בדעתו, שהללו השפלים, הראשון שבא לבזוז את המקדש, והשני שבא לטבוח את דודו נשיא הסנהדרין – יעברו זעזוע פנימי בו עצמיותם האמיתית מבקשת להופיע. לשם כך דרושה התבוננות פנימית.

הוא הדין במעשה דר' זירא שהבאנו בריש דברינו, גם שם נקודת הפנים, הכח הפנימי, היה מוסתר עמוק עמוק בתוך בגדי בגידה. אך ר' זירא, שכל חייו לא הצליח, כביכול, לתקן את אותה חבורת פושעים – הצליח לאחר מותו. הוא שהתענה כדי לשכוח את תורת חוץ-לארץ בכדי להתחבר לתורת ארץ-ישראל הפנימית, המשיך עם ראיית הפנים וראה בהם את הטוב, והם העידו עליו שאותו "חרוך" שנחרך ונשרף בכדי להתחבר לתורה הפנימית של ארץ-ישראל, הוא שעכשיו הלך למנוחות ועזב אותם לאנחות – הוא שמעורר אותם לשוב אל ה'.

 

ישנם רגעים בחיים, בהם דומה כי הניתוק והפחד בין בני אדם מעמיק והולך. ודווקא אז מהדהדת לה במשנה תוקף וביתר שאת הקריאה להתבוננות עומק פנימית.

ר' זירא לא נסוג מדיעותיו, מהאמת האלוקית שהייתה נר לרגליו, אך הוא התבונן באותם רשעים וראה כי מתחת מכסה הבדים ישנו כח פנימי עליון.

 

והדברים נכונים גם ביחסים שבין אדם לחברו – רק כשיודע האדם כי הוא אינו רואה באמת תמונה שלמה – רק אז באה לה ראיה פנימית נבואית.

זהו "ראה ריח", זוהי תביעת יצחק מאיתנו לראות ראיית עומק את אשר בא לידי ביטוי בריח, לא להסתכל על החוץ, על הבגדים, שכן אלו הם בבחינת בוגדים ומסתירים את זה המסתתר בתוכם.

בכך מקימים לחיים את אותה נקודה פנימית שכוחה כריח גן-עדן, ואף אם הדברים מתעכבים, ואף אם הם לא בחיי האדם, הרי שפעולתם נפעלת ועתידה לצאת מן הכח אל הפועל.

 

את דברינו נחתום בדברי חז"ל על אחת מנבואות ירמיה, שגם זו עניינה ריח[13]:

 

"הראני ה' והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה'

 אחרי הגלות נבוכדראצר מלך בבל את יכניהו בן יהויקים מלך יהודה

ואת שרי יהודה ואת החרש ואת המסגר מירושלם ויביאם בבל:

הדוד אחד תאנים טובות מאוד כתאני הבכורות

 והדוד אחד תאנים רעות מאוד אשר לא תאכלנה מרוע:

 ויאמר ה' אלי מה אתה רואה ירמיהו? ואומר תאנים,

התאנים הטובות טובות מאוד

והרעות רעות מאוד אשר לא תאכלנה מרוע:"

 

ירמיהו מוראה על-ידי ה' שני דודאי תאנים. הדוד (החבית) האחד מלא בתאנים טובות מאוד והשני בתאנים רעות.

ומה משמעותם של אלו?

על כך משיבים חז"ל כדין[14]:

 

"ואמר רב חסדא: דריש מרי בר מר:

מאי דכתיב: והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה'

הדוד אחד תאנים טובות מאוד כתאני הבכורות

והדוד אחד תאנים רעות מאוד אשר לא תאכלנה מרוע?

תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים,

תאנים הרעות אלו רשעים גמורים".

 

אלו הם איפוא, הצדיקים והרשעים.

ועל כך שואל הגמ':

 

"ושמא תאמר: אבד סברם ובטל סיכוים? תלמוד לומר –

הדודאים נתנו ריח, אלו ואלו עתידין שיתנו ריח".

 

במשמע, שגם אלו וגם אלו עתידים שיתנו ריח. גם ברשעים הגדולים טמון ריח, וריח זה עתיד לפרוץ במוקדם ובמאוחר.

בזיקה לשתי ריחות אלו מעיר המהר"ם מרוטנבורג הערה פלאית.

רק פעמיים בתורה נאמר "וירח". הראשון נאמר לאחר המבול, שם נאמר[15] "וירח ה' את ריח הניחוח", שם ישנו הריח של התאנים הטובות, זהו ריחו של הקורבן שהקריב נח.

והפעם השניה אצלנו, "וירח את ריח בגדיו" – בוגדיו, זהו הריח של התאנים הרעות, ועליהם אומרת הגמרא: "עתידין אלו ואלו שיתנו ריח"[16].

 

זהו איפוא תוכנה של ראיית הריח, הנמזגת בדברי יצחק. זוהי קריאה לראות את פנימיותם של דברים ולא את חיצוניותם. וכמה חשובה לה קריאה שכזו במיוחד כשעתה ניתנת ליעקב ברכת שמים וארץ, ברכת החומר שתחול עליה ברכת הריח. במורכבות שכזו, שתהיה לתעודתם של ישראל, התמהיל שבין שמים וארץ, אפשר לעמוד וליפול. אך ראיית פנים, ראיית ריח, ריח המצוי לו גם בבוגדים היותר גדולים, כשמביטים בתוכם פנימה, רק בכך יינשקו שמים לארץ ויקרבו ימיו של זה המריח את יראת ה', ימים בהם "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".