בס"ד, יום ראשון כ"א בטבת ה'תשס"ה

 

 

שיחת הרב מרדכי אלון לפרשת וארא

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

"כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה"

 

 

בפרשות בהן אנו עוסקים, שבים ועולים מספר יסודות, ובעיקר שניים, עליהם נבקש לייחד את דיבורינו. היסוד הראשון הוא מושג השמות בזיקה להקשריו השונים. התורה מתארת את "שמות בני ישראל הבאים מצרימה". בקשתו ושאלתו הראשונה של משה רבנו לאחר גילוי ה' אליו בסנה [ולאחר שאלת הענווה שבפיו "מי אנכי"] היא: "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם". פרשתנו תתחיל כיצד "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם". משה גם יבקש מכאן והלאה לדעת את שם ה'.

 

נקודה נוספת, הנראית כבלתי קשורה, אך כפי שעוד נראה - יש בה קשר עמוק למושג השֵמות, הן השָמות הגדולות אשר עושה ה' במצרים[1], כל שידוד המערכות במכות מצרים וקריעת ים-סוף, כל ספר זה, ספר הגאולה, ספר שמות, מלא מהן מלוא חפניים.

 

ככלל השם מייצג את הפרטיות ואת הפרט, ובנידון דידן את הנתיב המיוחד והייחודי בו מופיע אותו פרט את האינסוף במרחב האחדותי של ריבי רבבות הופעות. כל אלו אינם מפצים את הצורך להופעה הייחודית, את האמירה הפרטית של כל נפש, שהיא למעשה באה לידי ביטוי בשם האדם.

 

וישנם מצבים שבכדי לעמוד בהם על עומק העמקים של הזהות, נדרש שידוד מערכות חיצוני, נדרשת שבירה של כל המציאות, שכביכול נתלים אנו עליה, בכדי לינוק עוצמה ויציבות, בזמן שזו באמת באה מהשם, מהיחיד, וביותר מהאינסוף המופיע דרך אותו יחיד.

 

על השמות והשמות ששם הקב"ה בארץ, נבקש לעמוד דרך המעשה ברבי אלעזר בן דורדיא. על אותו אדם שהיה כולו צחנה ולכלוך, ומתוך עצמיותו נסק לגבהי שחקים.

זה שיום לפני כן היה בן של "דורדיא", בן של "שמרים"[2], אך היה גם "אלעזר", "היה אלוקי אביו בעזרו"[3].

 

נקדים מספר מילים למעשה המתואר בגמרא. הגמרא במסכת עבודה זרה מתארת כיצד שערי תשובה אינן ננעלים. אמנם מעלה הגמ' שישנם כאלו ששערי תשובה ננעלו בפניהם, במשמע - תשובתם קשה, ותיקונם השלם הוא במיתתם. כשהגמ' אומרת, שהכוונה לאלו שנפלו בעוון המינות. מכאן באה הגמ' ושואלת, והלא גם בעוונות אחרים מצאנו שיש בהם תשובה קשה - וכמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא, ומכאן באה הגמ' ופורטת את המעשה[4]:

 

"והתניא: אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא

שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.

פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים

והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה"

 

בפנינו אדם שהוא מכור, מכור בצורה החדה והקשה ביותר של המילה. אותו אלעזר בן דורדיא לא מניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, במשמע שהוא שטוף בזימה, שטוף בעריות.

והנה שומע הוא כי יש אחת הנמצאת במקום מרוחק ביותר, הדורשת סכום אסטרונומי עבור הטינופת שהיא מספקת:

 

"נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות".

 

אלעזר בן דורדיא, נוטל את אותו סכום אגדי ועובר "שבעה נהרות", המהוים ביטוי מליצי המרמז על הקשיים הטכניים העצומים שנדרש לעבור כדי להביא את התמכרותו על סיפוקה.

והנה הגיע הוא אל אותה זונה, או אז -

 

"בשעת הרגל דבר - הפיחה".

 

לאמר - בשעה שהיו עסוקים במעשה הזנות - "הפיחה", הוציאה אויר.

ואז משיחה לעצמה אותה פרוצה:

 

"אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה

- כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה".

 

אותה זונה אינה אומרת לאלעזר בן דורדיא [שהרי לא נאמר "אמרה לו" אלא "אמרה"] היא כקובעת עובדה, שאותו לעולם לא יקבלו בתשובה.

חז"ל בקדושתם אינם מצניעים את הדברים הקשים הללו, את המסתתר מאחוריה דבריה של אותה פרוצה שלמעשה אומרת לאלעזר בן דורדיא, שכל כולו התמכרות לעבירה.

 אמור מעתה - עד לאיזו דיוטא נחת אלעזר בן דורדיא, עד שזונה קובעת כי הוא נמצא למטה למטה בתהום החטא והנשיה. היא קובעת שהוא אינו אפילו לכלוך, אלא אויר של לכלוך, ללא כל עצמות, ללא כל ממשות, ללא אישיות וממילא ללא שם. אך דווקא באותה צחנה של חטא, נוצרו הבקיעים הראשונים שריסקו את קליפת החטא שבלעה בתוכה את אותו אלעזר בן דורדיא.

נוצרה לה רעידת אדמה בנפשו של אלעזר, וכעת הוא מבקש משהו להאחז בו:

 

"הלך וישב בין שני הרים וגבעות.

אמר: הרי וגבעות - בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו,

 שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".

 

אלעזר בן דורדיא הולך ו"יושב". עד כה הוא היה רק "הולך". לאותה זונה הוא "הלך ועבר" בכדי להגיע אליה. אך כאן מגיעה בלימה, עצירה, התבוננות אמיתית היכן הוא ואם נשאר מישהו או משהו מן העצמי שבו. הוא מבקש שההרים יבקשו עליו רחמים, ואומרים לו ההרים, אתה פונה אלינו ככח, כעוצמה, כיציבות, ולא היא - "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו".

אלעזר בן דורדיא ממשיך, הוא, שזונה מכרכי הים ערערה את יציבותו, את כוחו, את נחישותו, מחפש מנוח, מרגוע, יציבות:

 

"אמר: שמים וארץ - בקשו עלי רחמים!

אמרו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו

 שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".

 

 גם הם אינם יכולים לספק את המזור לנדידת הנפש.

ומשם עולה אלעזר בן דורדיא לנדבך גבוה יותר, שמא הוא יספק את היציבות אותה הוא מחפש:

 

"אמר: חמה ולבנה - בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו

 שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה".

 

ואז בא לו ניסיון נוסף:

 

"אמר: כוכבים ומזלות - בקשו עלי רחמים!

אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו

 שנאמר ונמקו כל צבא השמים".

 

ואז מגיע הוא למסקנה כי העוצמה, הכח היונק את כוחו מן הנצח - מזוג בו עצמו:

 

"אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.

הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו".

 

כאמור - אפשר ללמוד את הגמ' באופן פשוט, כי כל אותם כוחות שונים, הרים, גבעות, שמים וארץ וכו' - נמנעים מלבקש רחמים על נפשו המעונה של אלעזר בן דורדיא, כי עסוקים הם למעשה, בבקשת רחמים על עצמם. אך אליבא דאמת ישנה בפנינו אמירה חזקה בהרבה, כל אלו אומרים למעשה לאלעזר בן דורדיא: אתה מבקש את היציבות, את העוצמה שבנו - אך האמת היא שהיא מזוגה בך פנימה.

זהו למעשה אופיים של כל הפסוקים השונים שהובאו לראיה. כל אלו מתארים כיצד אין במציאות שום יציבות, להוציא אותו קשר עמוק שבין הקב"ה ובניו בני בחוניו.

 

ההרים והגבעות אומרים לרבי אלעזר בן דורדיא כי עליהם לבקש רחמים על עצמם, ולראיה אומרים הם פסוק, שהוא במלואו[5]:

 

"כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה

וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה':"

 

הנה כי כן, "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה", באלה אין יציבות. אך "וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה':".

 

הוא הדין בזיקה לשמים ולארץ, גם על אלו מתבטא הנביא כי יציבותם וכוחם הם כאין מול ישועת ה' לבניו[6]:

 

"שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת

 כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותון

 וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת:"

 

ובהמשך דבריו אומר הנביא:

 

"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם

 ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה:"

 

וכן הדברים אמורים על החמה והלבנה[7]:

 

"וחפרה הלבנה ובושה החמה

כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד:"

 

גם כאן למדנו שכל היציבות היא בהישענות על ה', שימלוך בהר ציון ובירושלים לעיני כל בשר.

ולסיום גם התשובה שבפי הכוכבים והמזלות[8] מסתיימת בקריאת הנביא:

 

"חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו:"

 

הנה כי כן, לומד אלעזר בן דורדיא שעוד רגע קט יהפוך בתשוקתו הטוטלית למקור העוז והנצח לרבי אלעזר בן דורדיא, כי כל אלו: שמים וארץ, הרים וגבעות ודומיהם מייצגים חוסן חיצוני, כשנקודת החוסן היא בו בתוכו. או אז מניח הוא את ראשו בין ברכיו, מה שמזכיר את התנוחה העוברית, תנוחת עובר במעי אימו[9], ואומר: "אין הדבר תלוי אלא בי".

 

כל החושך והתסכול, עגמת הנפש והתשוקות הכבושות מתפרצות, עד שנפשו יוצאת על מזבח דמעותיו. אז אומרת הגמ':

 

"יצתה בת קול ואמרה:

 רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחי העולם הבא".

 

רבי אלעזר בן דורדיא לא מת בעצם, הוא נולד מחדש ואז נפשו יצאה בטהרה, באמת הפנימית.

 

ומפטירה הגמ' ואומרת:

 

"בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים

 ויש קונה עולמו בשעה אחת".

 

והוסיף עוד:

 

"לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן,

אלא שקורין אותן רבי".

 

את תוכן דברי רבי מסביר המהר"ל[10]:

 

"בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש בכמה שנים,

ולא די לבעלי תשובה שמקבלין אותו אלא שקורין אותו "רבי".

וכל זה מפני כי התשובה הוא סלוק הגשמי שבו החטא

 ולפיכך קורין אותו "רבי" גם כן כאילו היה שכלי,

כי כאשר סלק את גופו על ידי התשובה והגיע אל המיתה –

אז נעשה שכלי וכאילו היה נבדל מן הגוף לגמרי".

 

תוכן דבריו הוא שאין רבי אלעזר בן דורדיא,  "רבי" במובן הפשוט של המילה, אלא בנקודת הזיקה הפנימית. "רבי" הוא תלמיד חכם הדבק כולו בשכלי עד שביטל ממנו את הגשמיות כנקודת משקל דומיננטית[11] וכעין זה רבי אלעזר בן דורדיא – הוא פשט מעליו כל מימד ארצי וכולו דבק ברוח, בשכלי, בלב ליבה של המציאות.

"יש קונה עולמו בשעה אחת" יתפרש גם כשיש קונה עולמו בשוועה אחת[12].

רבי אלעזר בן דורדיא באותה שעה פשט מעליו את הכל – מליבו בקעה נקודת הנצח – הוא ביטל את המציאות החיצונית [ולכן, כאמור, נקרא "רבי"]. זוהי שאיפת השאיפות הגדולות היכולת לפשוט את הגשם, את הקליפות, את המסכים, ולהתחבר לליבה. את זאת למדנו מאחד מהמכורים הגדולים לעבירה, זה שגם אישה שפלה, זונה, חשבה כי מהתהום בו הוא מצוי – אין הצלה, אין תקנה. וזה עצמו שחולל בו את רעידת האדמה הגדולה.

זהו איפוא רבי אלעזר בן דורדיא, זה שאך אמש היה "בן דורדיא"[13], בן של שמרים, של לכלוך, של צחנה, אך היה בו גם את "אל-עזר", ואז, כשנשברו הכללים, נשברו המחסומים, והוא ילד עצמו מחדש אל המוות, אל התשובה דחפיא על כל עובדין.

 

היציאה ממצרים אינה אירוע היסטורי, פרעה אינו מלך שהיה וחלף מן העולם. זהו למעשה הסיפור היומיומי שלנו, פרעה הוא ההרים והגבעות, השמים והארץ, כל העוצמות, כביכול, שעיקר כוחם הוא בנוכחות החיצונית. פרעה הם כל אלו שמונעים מאיתנו הן בכפיה ברורה והן בכפיה נסתרת מתחת למעטה של נחמדות – מלהביט אל הפנים, אל הליבה.

 

פעמים כה רבות הצענו לילדנו הרים וגבעות, שמים וארץ, בזמן שאלו מבקשים פנים, ואת אשר הם מבקשים אין הם לפעמים יודעים להביע.

כזה היה ראובן[14] ז"ל שהלך לעולמו[15] בליל שבת האחרון. חובת הבאת הדברים היא צוואתו הבלתי כתובה, וחובה עלינו לראות עד כמה כואב, עד כמה קשה.

 

במכתב שהעביר לידיי על-ידי שניים מבני הישיבה שפגשוהו באקראי במרכז העיר, כתב כך[16].

בראש המכתב כותב ראובן את שמו:

 

"ראובן שרוצה חיים אחרים".

 

ומכאן לתוכן המכתב:

 

"לרב אלון שלום!

אני אוהב אותך מאוד, אני מתגעגע אליך וזקוק אליך.

אני מבקש סליחה אם פגעתי בך...

אני הפסקתי לגנוב ולשדוד

והחלטתי שעדיף לקבץ נדבות וזה מה שאני עושה[17]

 

אני רואה את המוות קרב אלי מיום ליום,

אבל החלטתי שאני חייב לחיות, חייב בגלל שאין לי בררה, כי אלוקים החליט ככה.

 

לפני שבוע רופא ואחות בקופת חולים ניסו למצוא לי וריד ולא הצליחו.

אין לי ורידים בידיים כבר, אני מזריק בבטן וברגלים.

 

אני רוצה למות, אני סובל מזה שאני חי.

הייתי רוצה לא להוולד בכלל.

הרב, בבקשה תעזור לי, תחבק אותי, תעשה ממני בן אדם.

יש לי רגשות מידי חזקות, ולכן אני נהייתי ככה, כי אני נפגע מהכל,

ואני פעם כעסתי עליך וסלחתי לך, אני מאוד אוהב אותך.

 

הצילו, הצילו, הצילו,

תוציאו אותי מהגהינום, זה גהינום,

אני נמצא בתוך גהינום עלי אדמות

 

הרב, אני אוהב אותך, אני אוהב כל בן אדם בעולם,

ואני רוצה אם אפשר להיות איתך יומיים-שלוש כדי לקבל קצת קדושה.

 

אני גר בזולה מעל המשביר, בבית-ספר נטוש,

בבקשה, אני עומד למות,

כל המשטרה בעיר מנסה להכניס אותי לכלא...[18]

 

כבוד הרב, אני אוהב אותך, כי העוצמה של הרגשות שלך כל-כך חזקות,

ואתה מלא רגש, אוהב כל יהודי,

ואני רוצה לאהוב, אני רוצה להיות שמח, ואני תמיד בדיכאון.

עשיתי דברים בילדות שלי שבגללם אני לא יכול להפסיק עם הסמים,

אני רוצה להשתחרר מהם, ואתה הבן-אדם שאני סומך עליו שיקשיב, ויקח ממני חלק מהנטל הזה כדי לשחרר אותי...

אני רוצה להתקרב לאלוקים, אין יום שאני לא מבקש חמישים פעם למות,

אני רוצה שיהיה טוב לכולם.

אלוקים נתן לנו מתנה כל-כך גדולה, שקוראים לה רגשות ואהבה,

בבקשה תענה לי כי אני לבד-לבד, כולם נטשו אותי,

 

בבקשה הרב, תוציא אותי מהתופת הזאת, תופת של גהינום,

אני אוהב אותך מאוד,

ראובן"

 

ובתחתית הדף כתב ראובן בשתי משבצות עוד כמה שורות, באחת כתב:

 

"סליחה על זה שלקחתי כמה דקות מהזמן החשוב שלך,

אני מצטער, סולח ואוהב..."

 

ובשניה כתב:

 

"הרב אני רוצה לצאת מזה, ולעזור לאנשים אחרים לצאת מזה,

זה המטרה שלי בחיים, שיהיה טוב לכולם.

אני רוצה גם..."

 

עד כאן למכתבו של ראובןז"ל[19]. כמה קל לאבד תלמיד כזה במערכת, תלמיד מלא רגשות שבאמת מבקש שיהיה טוב לכולם, כמה קשה לראות בחור כה צעיר, בן 19, מבקש להיוולד מחדש, ולבסוף מת בעת לידתו.

"לדעת את השֵם", היא לדעת את הפרט ואת הייחוד שבכל אחד. לאהוב, לחבק, להאמין. רק בידיעת השם, בידיעת העוצמה, תבוא גאולת העולם, לא בהישענות על שום עוצמה מן החוץ, לא בהרים ולא בגבעות, ולא בשמים וארץ, אף לא בכוכבים ובמזלות. אלא בידיעת השֵם של כל אדם (במובן העמוק, כמובן), בידיעת הפְנים.

 

ראינו חובה להביא דברים קשים אלו, כאמור הם חלק מצוואתו של אותו פרח מיוסר, ולמען "יתן החי אל ליבו"