קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"ב טבת, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת וארא (ומצוות ההסיבה

"יציאת ישראל מישראל"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

הסוגיה בה נבקש לעסוק, היא סוגיה, המחייבת העמקה רבה. היא סוגיה, המשלחת את זרועותיה למִבְנִים החברתיים השונים, והמראה כי כל סיפור יציאת ישראל ממצרים, אינו סיפור היסטורי, שחלף מן העולם, אלא תהליך עולמי המופיע שוב ושוב, בכל דור ודור עם ה"מצרים" שלו.

אך את הפעם נבקש לייחד בפרטות לסוגיית "יציאת ישראל מישראל" ולא רק ממצרים. סוגיה זו מצויה לה מסתתרת מבין שיטיה של התורה, ובהכללה מבין שיטיה של התודעה האנושית, אך, וכפי שניווכח לראות, היא מהווה נדבך יסוד ליציאת ישראל ממצרים.

את יסוד הדברים נבקש ללבן ע"י עיסוק באחת ממצות ליל הסדר, מצוות ההסיבה.

ההסבה בליל הסדר מהווה חיוב. אדם שאכל כזית מצה ושתה ד' כוסות של יין ללא הסבה לא יצא ידי חובת המצוות הללו, ויש עליו לשוב ולאכול מצה ולשתות יין.

לא נראה כי מצוות ההסבה היא מדאורייתא ובכל זאת ללא הסבה חסר יסוד מהותי בקיומן של מצוות ליל הסדר האחרות. להסבה נודע מקום כה מרכזי עד כדי כך, שיש חיוב לדאוג לעני מישראל בליל הסדר, בנוסף לארבע כוסות (ולא רק יין לקידוש ומצה) גם לתנאים בהם יוכל להסב, למשל לדאוג לכרית עליה יוכל להישען-להסב. והשאלה, שמיד עולה לה היא, מדוע יש עלינו לטרוח , כחֶבְרָה, לאפשר למעוטי היכולת את הצורך בהסבה. או בצורה פשטנית יותר, היינו מתנסחים וכי לא עדיף לדאוג לעני לעוד פיסת מזון לליל החג, מאשר לדאוג לו לכרית ?

למוֹתר לציין כי, התמונה העולה היא כי, ישנו יסוד גדול, מהותי, המסתתר לו מבין חָרָכֵיהָ של מצווה זו, ואותו נבקש לְלַבֵּן.

פתח דבר, נראה נא, כיצד הדברים קבלו את צורתם הברורה במישור ההלכתי.

וזה לשונו של הרמב"ם:

"בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם ...". ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת, כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית".

כשהנגזרת לאותה חובה היא:

"לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין--אין פחות מהן;

ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות:

שיעור כל כוס מהן, רביעית"

ומוסיף הרמב"ם בהלכה, הבאה מייד אחרי כן:

"אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב..."

בסיכום ראשוני נאמר כי, העולה הוא כי, כל הלכות הסבה תכליתן הוא להביא את האדם לראות ולהראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים.

אנו, כאמור, נבקש לברר את הלכות הסבה ואת אחריותנו לעני, כחֶבְרָה, שגם הוא יסב. את המצע לבירור הדברים נבקש לראות בפרשתנו שלנו, פרשת וארא.

כזכור ישראל נאנקים תחת עול מצרים או אז מצווה הקב"ה את משה ללכת אל בני ישראל ולומר להם כך:

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי"

ומכאן חזון הגאולה הגדול:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים :

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם :

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"

ובני ישראל מגיבים באופן הבא:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

תגובת העם לדברי משה רבנו נראית הגיונית ביותר. בזמן שמנהיגם הגדול מדבר על " וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי" הרי שהם צריכים לעסוק בשאלה כיצד לשרוד, איך לשרוד, כיצד שלא למות מעול העבדות והשעבוד שהם מצויים בו.

וכאן בא הקב"ה ואומר למשה את הציווי הבא, שבמבט ראשון מעלה תמיהות לא מבוטלות:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

כשתוכן דברי הקב"ה איננו ברור לחלוטין. שהרי מה נשתנה כעת כשהקב"ה אומר אל משה וללכת ולומר מפורשות כי יש להוציא את בני ישראל ממצרים , וכיצד דברים אלו בכלל מהווים תשובה למציאות הקשה בה עם ישראל נתון מציאות בה הוא אינו יכול לשמוע לדברי הקב"ה מקוצר רוח ומעבודה קשה.

אך גם דברי משה לדברי הקב"ה הללו אינם ברורים כלל וכלל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"

ראשית והלא, כבר אמר הקב"ה למשה כי אהרון הוא יהיה לו לפה. שנית אותו ק"ו אותו אומר משה אינו ממין הטענה, והלא עם ישראל אינו יכול לשמוע למשה רבנו מפאת היותו בקוצר רוח ובעבודה קשה, מה שלא נראה כבעייה ממנה סבל פרעה...

והתורה ממשיכה ומתארת את דברי ה' אל משה ואהרון:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

כשדברי הקב"ה הללו גם הם אינם מובנים כלל וכלל, מהו " וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ואח"כ "וְאֶל-פַּרְעֹה", מה יש לצוות בנשימה אחת, גם את בני ישראל וגם את פרעה. ובכלל מה לנו להקדים את הציווי אל בני ישראל לפני הציווי אל פרעה.

הנטייה הראשונה היא להשיב על שאלה זו באמירה שיש בה מן הנכון כי יש לצוות את בני ישראל, שגם הם עצמם ירצו לצאת ממצרים. אך עדיין דברים אלו נוגעים ואינם נוגעים בעומק אליו אנו מבקשים להגיע בדברינו שלנו. שהרי גם אם נאמר כי בני ישראל כאן מְצוּוִים להפנים בתוכם את רעיון הגאולה, הרי שלכל הפחות היינו מצפים כי הפסוק יקדים את הציווי אל פרעה ואח"כ את הציווי אל ישראל או לכל הפחות יתקע "טריז" בנהם ולא יאמר אותם בנשימה אחת. בלשון מליצית היינו אומרים כי, היינו מצפים, שיהיה לפחות הביטוי "להבדיל" בתָוֶוך שבין אִזְכור בני ישראל לבין אִזְכור פרעה.

ומכאן באנו עָדֵי השאלה הרביעית והיא בזיקה לרצף הפסוקים, הבא לו מיד אחר כך, הנראה כבלתי קשור לחלוטין לכל השיג והשיח שעד כה:

"אֵלֶּה, רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"

מוזכרים השבטים ראובן שמעון ולוי, ואז לאחר הפירוט של משפחת לוי באים הפסוקים הבאים:

"אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם :

הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן :

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ומשם שבים לעניין הראשון. והשאלה העולה היא כי, אין ברור כלל וכלל, מה לו בתווך של דו השיח המתנהל בין הקב"ה ומשה, אִזְכוּר היוחסין בכלל, והאזכור החלקי בפרט, של שבטי ראובן שמעון ולוי.

הנה כי כן, העלנו ארבע שאלות. הראשונה הייתה, שדברי משה רבנו אל הקב"ה בהם הוא יוצר השוואה בין אי הקשבתם של בני ישראל אליו לבין הצֶפִי שלו כי, גם פרעה לא יקשיב, דברים אלו, כביכול אינם ממין הטענה. שהרי בני ישראל לא שמעו מפאת "קוצר רוח ועבודה קשה" ואילו פרעה לא יקשיב לו מפאת רשעותו שלו.

שנית, ציווי ה' אינו מובן. הציווי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אינו נהיר מפאת היותו מקדים את הציווי אל בני ישראל לפני הציווי אל פרעה. ועוד, שזו השאלה השלישית, הוא אומר ב"נשימה אחת" את בני ישראל ואת פרעה, דבר שאינו ברור מהי בכלל האנלוגיה שבניהם.

ולבסוף, וזו השאלה הרביעית, אינו ברור רצף הפרשיות הנמצא מייד לאחר הדו שיח הזה, שהתנהל בין שהקב"ה ובין משה. מה לה לתורה להביא דווקא עכשיו את היוחסין של ראובן שמעון ולוי ?

נראה נא בראשונה כיצד רש"י נזקק לחלק מהקשיים שהעלנו, ואלו הן דבריו:

" וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – ציום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם"

רש"י מבין במטבע של "ויצוום אל" כ "ויצוום על", כשהכוונה (עפ"י חז"ל) שהקב"ה ציווה את משה ואהרון על בני ישראל, שידאגו להם וינהיגום בנחת.

ובקשר לצלע השנייה שבפסוק, "...וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם", על כך מבאר רש"י בשני פירושים:

"וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם – צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם"

ומוסיף מיד רש"י על דבריו אלו ואומר:

"וזה מדרש"

על פי המדרש , שני המטבעות, "...וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם", עולים למקום אחד. בשניהם הביטוי "לצוות אל" משמעותו "לצוות על",

ומכאן בא רש"י לפירושו השני:

"ופשוטו ציוום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה"

והיכן היא אותה השליחות ?

את זאת נראה בפרשייה הבאה, אלא שרש"י לא תירץ בכך, מה לה לתורה להזכיר בתווך, שבין הציווי על השליחות לבין השליחות עצמה את שבטי ראובן, שמעון ולוי.

מעיינת היא גם העובדה כי, רש"י מקדים בדבריו את המדרש עוד קודם, שהוא מביא את פשט הדברים, עובדה זו כשלעצמה מראה כי פשט הדברים מוקשה מאוד.

פתח להבנת דברי רש"י, ניתן לראות בדברי הרלב"ג ואם כי שאין הוא בא לתרץ ישירות את דברי רש"י, הרי שצוהר להבנה יותר ברורה ברש"י, נפתח בדבריו.

הרלב"ג נזקק לפסוק, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" – לפי פשוטו בני ישראל לא שמעו למשה מפאת קוצר רוחם שלהם, ומפאת העבודה הקשה שהם היו נתונים בה. בא הרלב"ג והופך עלינו את הדברים:

"והנה דבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרון"

לאמר משה דיבר אל בני ישראל מבלי שהיה אהרון עימו.

ומדוע לא האמינו לו בני ישראל ?

"ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר בכדי שייכנס באוזניהם.

והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלוקיות"

דברי הרלב"ג הללו, מבהילים ! משה רבנו מדבר עם העם בגבהים אדירים, הוא מצוי לו באטמוספרות עליונות, כאלו הדורמות לכך שהעם אינו יכול להכיל את גודל רוחו. על כן אין ביכולותו של העם לשמוע אל משה-להקשיב לדבריו, וכל זה מפאת גודל התבודדותו של משה.

הנה כי כן, אומר לנו הפסוק בלשון תמציתית כי "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה במשמעות של "לא האמינו" –לא הפנימו, וזה מפאת "קֹּצֶר רוּחַ" – קוצר רוחו של משה לדבר למקום בו העם שרוי, ותחת זאת מדבר משה את דבריו התמציתיים-הגבוהים שהיו בנדבכים רבים, מעל מקומו של העם.

לפי זה הציווי הבא מיד לאחר מכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" –שרש"י ביאר עליו, שציווה עליהם לדבר אל בני ישראל בנחת, משלים את המהלך.

כאן מצטווה משה לדבר בגבהים וביכולות בהם העם מצוי לו. נעיר בתמציתיות כי חובת המנהיג להיות קשוב למקומו של העם, ולהגיע אליו דרך המקום בו הוא מצוי, נמצא לרוב בדברי חז"ל ורז"ל, דוגמא לכך מצאנו בדברי רבי נחמן מברסלב, שאמר כי מסירות נפשו של מנהיג היא בכך , שהוא מצמצם את כוחותיו ומוסר את כוחות נפשו הגבוהים, מוותר על הופעתם המלאה בכדי לאפשר לעם להתרומם על ידו. – וזו היא מסירות נפש כפשוטו.

אך מכאן, נבוא ליסוד, אותו אנו מבקשים להעמיד. ולצורך כך ניזקק לדברי הירושלמי הבאים:

"א"ר שמואל בר רב יצחק וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, על מה ציום ? "

כבר משאלת הירושלמי, מבינים אנו כי הוא אינו לומד כרש"י. הוא אינו לומד,