קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, כ"ב טבת, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת וארא (ומצוות ההסיבה

"יציאת ישראל מישראל"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

הסוגיה בה נבקש לעסוק, היא סוגיה, המחייבת העמקה רבה. היא סוגיה, המשלחת את זרועותיה למִבְנִים החברתיים השונים, והמראה כי כל סיפור יציאת ישראל ממצרים, אינו סיפור היסטורי, שחלף מן העולם, אלא תהליך עולמי המופיע שוב ושוב, בכל דור ודור עם ה"מצרים" שלו.

אך את הפעם נבקש לייחד בפרטות לסוגיית "יציאת ישראל מישראל" ולא רק ממצרים. סוגיה זו מצויה לה מסתתרת מבין שיטיה של התורה, ובהכללה מבין שיטיה של התודעה האנושית, אך, וכפי שניווכח לראות, היא מהווה נדבך יסוד ליציאת ישראל ממצרים.

את יסוד הדברים נבקש ללבן ע"י עיסוק באחת ממצות ליל הסדר, מצוות ההסיבה.

ההסבה בליל הסדר מהווה חיוב. אדם שאכל כזית מצה ושתה ד' כוסות של יין ללא הסבה לא יצא ידי חובת המצוות הללו, ויש עליו לשוב ולאכול מצה ולשתות יין.

לא נראה כי מצוות ההסבה היא מדאורייתא ובכל זאת ללא הסבה חסר יסוד מהותי בקיומן של מצוות ליל הסדר האחרות. להסבה נודע מקום כה מרכזי עד כדי כך, שיש חיוב לדאוג לעני מישראל בליל הסדר, בנוסף לארבע כוסות (ולא רק יין לקידוש ומצה) גם לתנאים בהם יוכל להסב, למשל לדאוג לכרית עליה יוכל להישען-להסב. והשאלה, שמיד עולה לה היא, מדוע יש עלינו לטרוח , כחֶבְרָה, לאפשר למעוטי היכולת את הצורך בהסבה. או בצורה פשטנית יותר, היינו מתנסחים וכי לא עדיף לדאוג לעני לעוד פיסת מזון לליל החג, מאשר לדאוג לו לכרית ?

למוֹתר לציין כי, התמונה העולה היא כי, ישנו יסוד גדול, מהותי, המסתתר לו מבין חָרָכֵיהָ של מצווה זו, ואותו נבקש לְלַבֵּן.

פתח דבר, נראה נא, כיצד הדברים קבלו את צורתם הברורה במישור ההלכתי.

וזה לשונו של הרמב"ם:

"בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם ...". ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת, כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית".

כשהנגזרת לאותה חובה היא:

"לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין--אין פחות מהן;

ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות:

שיעור כל כוס מהן, רביעית"

ומוסיף הרמב"ם בהלכה, הבאה מייד אחרי כן:

"אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב..."

בסיכום ראשוני נאמר כי, העולה הוא כי, כל הלכות הסבה תכליתן הוא להביא את האדם לראות ולהראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים.

אנו, כאמור, נבקש לברר את הלכות הסבה ואת אחריותנו לעני, כחֶבְרָה, שגם הוא יסב. את המצע לבירור הדברים נבקש לראות בפרשתנו שלנו, פרשת וארא.

כזכור ישראל נאנקים תחת עול מצרים או אז מצווה הקב"ה את משה ללכת אל בני ישראל ולומר להם כך:

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי"

ומכאן חזון הגאולה הגדול:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים :

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם :

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"

ובני ישראל מגיבים באופן הבא:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

תגובת העם לדברי משה רבנו נראית הגיונית ביותר. בזמן שמנהיגם הגדול מדבר על " וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי" הרי שהם צריכים לעסוק בשאלה כיצד לשרוד, איך לשרוד, כיצד שלא למות מעול העבדות והשעבוד שהם מצויים בו.

וכאן בא הקב"ה ואומר למשה את הציווי הבא, שבמבט ראשון מעלה תמיהות לא מבוטלות:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

כשתוכן דברי הקב"ה איננו ברור לחלוטין. שהרי מה נשתנה כעת כשהקב"ה אומר אל משה וללכת ולומר מפורשות כי יש להוציא את בני ישראל ממצרים , וכיצד דברים אלו בכלל מהווים תשובה למציאות הקשה בה עם ישראל נתון מציאות בה הוא אינו יכול לשמוע לדברי הקב"ה מקוצר רוח ומעבודה קשה.

אך גם דברי משה לדברי הקב"ה הללו אינם ברורים כלל וכלל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"

ראשית והלא, כבר אמר הקב"ה למשה כי אהרון הוא יהיה לו לפה. שנית אותו ק"ו אותו אומר משה אינו ממין הטענה, והלא עם ישראל אינו יכול לשמוע למשה רבנו מפאת היותו בקוצר רוח ובעבודה קשה, מה שלא נראה כבעייה ממנה סבל פרעה...

והתורה ממשיכה ומתארת את דברי ה' אל משה ואהרון:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

כשדברי הקב"ה הללו גם הם אינם מובנים כלל וכלל, מהו " וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ואח"כ "וְאֶל-פַּרְעֹה", מה יש לצוות בנשימה אחת, גם את בני ישראל וגם את פרעה. ובכלל מה לנו להקדים את הציווי אל בני ישראל לפני הציווי אל פרעה.

הנטייה הראשונה היא להשיב על שאלה זו באמירה שיש בה מן הנכון כי יש לצוות את בני ישראל, שגם הם עצמם ירצו לצאת ממצרים. אך עדיין דברים אלו נוגעים ואינם נוגעים בעומק אליו אנו מבקשים להגיע בדברינו שלנו. שהרי גם אם נאמר כי בני ישראל כאן מְצוּוִים להפנים בתוכם את רעיון הגאולה, הרי שלכל הפחות היינו מצפים כי הפסוק יקדים את הציווי אל פרעה ואח"כ את הציווי אל ישראל או לכל הפחות יתקע "טריז" בנהם ולא יאמר אותם בנשימה אחת. בלשון מליצית היינו אומרים כי, היינו מצפים, שיהיה לפחות הביטוי "להבדיל" בתָוֶוך שבין אִזְכור בני ישראל לבין אִזְכור פרעה.

ומכאן באנו עָדֵי השאלה הרביעית והיא בזיקה לרצף הפסוקים, הבא לו מיד אחר כך, הנראה כבלתי קשור לחלוטין לכל השיג והשיח שעד כה:

"אֵלֶּה, רָאשֵׁי בֵית-אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה"

מוזכרים השבטים ראובן שמעון ולוי, ואז לאחר הפירוט של משפחת לוי באים הפסוקים הבאים:

"אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם :

הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן :

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ומשם שבים לעניין הראשון. והשאלה העולה היא כי, אין ברור כלל וכלל, מה לו בתווך של דו השיח המתנהל בין הקב"ה ומשה, אִזְכוּר היוחסין בכלל, והאזכור החלקי בפרט, של שבטי ראובן שמעון ולוי.

הנה כי כן, העלנו ארבע שאלות. הראשונה הייתה, שדברי משה רבנו אל הקב"ה בהם הוא יוצר השוואה בין אי הקשבתם של בני ישראל אליו לבין הצֶפִי שלו כי, גם פרעה לא יקשיב, דברים אלו, כביכול אינם ממין הטענה. שהרי בני ישראל לא שמעו מפאת "קוצר רוח ועבודה קשה" ואילו פרעה לא יקשיב לו מפאת רשעותו שלו.

שנית, ציווי ה' אינו מובן. הציווי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אינו נהיר מפאת היותו מקדים את הציווי אל בני ישראל לפני הציווי אל פרעה. ועוד, שזו השאלה השלישית, הוא אומר ב"נשימה אחת" את בני ישראל ואת פרעה, דבר שאינו ברור מהי בכלל האנלוגיה שבניהם.

ולבסוף, וזו השאלה הרביעית, אינו ברור רצף הפרשיות הנמצא מייד לאחר הדו שיח הזה, שהתנהל בין שהקב"ה ובין משה. מה לה לתורה להביא דווקא עכשיו את היוחסין של ראובן שמעון ולוי ?

נראה נא בראשונה כיצד רש"י נזקק לחלק מהקשיים שהעלנו, ואלו הן דבריו:

" וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – ציום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם"

רש"י מבין במטבע של "ויצוום אל" כ "ויצוום על", כשהכוונה (עפ"י חז"ל) שהקב"ה ציווה את משה ואהרון על בני ישראל, שידאגו להם וינהיגום בנחת.

ובקשר לצלע השנייה שבפסוק, "...וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם", על כך מבאר רש"י בשני פירושים:

"וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם – צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם"

ומוסיף מיד רש"י על דבריו אלו ואומר:

"וזה מדרש"

על פי המדרש , שני המטבעות, "...וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם", עולים למקום אחד. בשניהם הביטוי "לצוות אל" משמעותו "לצוות על",

ומכאן בא רש"י לפירושו השני:

"ופשוטו ציוום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה"

והיכן היא אותה השליחות ?

את זאת נראה בפרשייה הבאה, אלא שרש"י לא תירץ בכך, מה לה לתורה להזכיר בתווך, שבין הציווי על השליחות לבין השליחות עצמה את שבטי ראובן, שמעון ולוי.

מעיינת היא גם העובדה כי, רש"י מקדים בדבריו את המדרש עוד קודם, שהוא מביא את פשט הדברים, עובדה זו כשלעצמה מראה כי פשט הדברים מוקשה מאוד.

פתח להבנת דברי רש"י, ניתן לראות בדברי הרלב"ג ואם כי שאין הוא בא לתרץ ישירות את דברי רש"י, הרי שצוהר להבנה יותר ברורה ברש"י, נפתח בדבריו.

הרלב"ג נזקק לפסוק, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" – לפי פשוטו בני ישראל לא שמעו למשה מפאת קוצר רוחם שלהם, ומפאת העבודה הקשה שהם היו נתונים בה. בא הרלב"ג והופך עלינו את הדברים:

"והנה דבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרון"

לאמר משה דיבר אל בני ישראל מבלי שהיה אהרון עימו.

ומדוע לא האמינו לו בני ישראל ?

"ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר בכדי שייכנס באוזניהם.

והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלוקיות"

דברי הרלב"ג הללו, מבהילים ! משה רבנו מדבר עם העם בגבהים אדירים, הוא מצוי לו באטמוספרות עליונות, כאלו הדורמות לכך שהעם אינו יכול להכיל את גודל רוחו. על כן אין ביכולותו של העם לשמוע אל משה-להקשיב לדבריו, וכל זה מפאת גודל התבודדותו של משה.

הנה כי כן, אומר לנו הפסוק בלשון תמציתית כי "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה במשמעות של "לא האמינו" –לא הפנימו, וזה מפאת "קֹּצֶר רוּחַ" – קוצר רוחו של משה לדבר למקום בו העם שרוי, ותחת זאת מדבר משה את דבריו התמציתיים-הגבוהים שהיו בנדבכים רבים, מעל מקומו של העם.

לפי זה הציווי הבא מיד לאחר מכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" –שרש"י ביאר עליו, שציווה עליהם לדבר אל בני ישראל בנחת, משלים את המהלך.

כאן מצטווה משה לדבר בגבהים וביכולות בהם העם מצוי לו. נעיר בתמציתיות כי חובת המנהיג להיות קשוב למקומו של העם, ולהגיע אליו דרך המקום בו הוא מצוי, נמצא לרוב בדברי חז"ל ורז"ל, דוגמא לכך מצאנו בדברי רבי נחמן מברסלב, שאמר כי מסירות נפשו של מנהיג היא בכך , שהוא מצמצם את כוחותיו ומוסר את כוחות נפשו הגבוהים, מוותר על הופעתם המלאה בכדי לאפשר לעם להתרומם על ידו. – וזו היא מסירות נפש כפשוטו.

אך מכאן, נבוא ליסוד, אותו אנו מבקשים להעמיד. ולצורך כך ניזקק לדברי הירושלמי הבאים:

"א"ר שמואל בר רב יצחק וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, על מה ציום ? "

כבר משאלת הירושלמי, מבינים אנו כי הוא אינו לומד כרש"י. הוא אינו לומד, שהקב"ה מצווה את משה ואהרון לדאוג לעם, ולהיות סבלנים איתם. הירושלמי מבין כי יש כאן ציווי סמוי על עניין מסויים ואתו הוא מבקש לברר. וזו היא תשובתו,

"על פרשת שילוח עבדים,"

לשון אחרת עם ישראל מצווה לשלח את העבדים אשר בקרבו, זהו הציווי אותו נתבקשו משה ואהרון להעביר לבני ישראל.

והירולשמי סומך את דבריו:

"ואתיא כהיא דרב הילא"

(והדברים הם כדברי רב הילא שאמר)

"לא נענשו ישראל, אלא על פשרת שילוח עבדים,

הדא הוא דכתיב (וזה שנאמר):

'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי וגו' "

נרחיב קמעא את הדברים,

בני ישראל ירדו למצרים בעקבות מכירת יוסף, כדברי הכתוב בתהילים, "שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ;  לְעֶבֶד, נִמְכַּר יוֹסֵף". ומדוע נשארנו במצרים ? התשובה לכך היא בדברי הירושלמי שלפנינו, התשובה היא, שהתחלנו לשעבד איש באחיו !

לפי דברים אלו הציווי האלוקי, הדיבר הראשון, שבעשרת הדברות של "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", אותו "בית עבדים" אינו ביטוי לשיעבוד ישראל ע"י המצריים גרידא, אלא בשעבודם אף ע"י ישראל !

אנו מייד נראה, בדברי ה"משך חכמה" כי היו מעמדות חברתיים בעם ישראל ששעבדו באחיהם. ואלו עיכבו את היציאה מארץ מצרים.

אך עוד קודם לכן, נתבונן נא ביתר הרחבה למקור דבריו של הירושלמי. הירושלמי מביא פסוק מספר ירמיהו, המתאר את התקופה של שלהי הבית הראשון, ימי המלך צדקיהו, ערב היציאה לגלות בבל.

המלך צדקיהו קורא לשחרר את העבדים, עניין אותו משבח הנביא ירמיהו. והעם אכן משחרר את העבדים, וכפי המתואר בפסוקים:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר:

לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:

וַיִּשְׁמְעוּ כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ"

העם, אכן משלח את העבדים. אך אז הוא שב ומשעבד בהם,

"וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים ויכבישום (וַיִּכְבְּשׁוּם) לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת"

כשבעקבות מעשה זה נגלה ה' אל ירמיהו, ושם נבואה בפיו:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת ה' לֵאמֹר:

כֹּה-אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם:

וכעת, שב ומשווה הנביא, את שבימיו לאת אשר היה בימי מצרים:

"וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת-הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:

או אז מוכיח הנביא את העם על כך שהם שבו לשעבד באחיהם,

וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת"

ומכאן לתוצאותיו הקשות של המעשה:

"לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ"

מכיוון שעם ישראל לא קרא "דרור", לעבדים והמשיך לשעבד בהם הרי שהקב"ה קרוא דרור "אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב".

לא זו אלא שאף החזקת העבדים היא בגדר של חילול ה' (וכדברי הנביא ' וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי...'). זהו חילול ה' משום שכאשר אין עבדים הרי שניכר כי רק ה' מלך, אך כשיש אדונים ועבדים, הרי ששם ה' מתחלל, נראה כי אין הוא, חלילה, מלכו האמיתי של העולם.

הנה כי כן, מפסוקים אלו לומד הירושלמי על העונש שנענשו עליו ישראל, מה שהאריך עליהם את שעבודם שלהם במצרים.

דברי הירושלמי הללו עולים בקנה אחד, עם דברי חז"ל אחרים, העוסקים בהקשרים שונים של גלות מצרים.

כך למשל מצינו בזיקה למכת החושך שנמשכה ג' ימים:

"חשך – למה הביא עליהן ? "

ועל כך משיב בעל המדרש:

"יתברך שמו של הקב"ה שאין לפניו משוא פנים, והוא חוקר לב ובוחן כליות.

לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן (שם) עושר וכבוד ולא רצו לצאת [ממצרים]"

בלשון ימינו היינו אומרים כי היו יהודים, שהצליחו להשתלב בחברה המצרית, היה להם "פרוטקציות" – דבר שהוא, אגב, הגינוי ביותר בממלכה שנוהלה ע"י יהודים, עד לאותו מלך חדש שקם על מצרים. יהודים אלו לא רצו לצאת ממצרים, נוח להם היה במעמד החברתי-תרבותי-כלכלי בו הם מצויים.

"אמר הקב"ה אם אביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליכן,

לפיכך הביא על המצריים את החושך ג' ימים כדי שיהיו קוברין [ישראל] מתיהם, ולא יהיו רואין אותן שונאיהן ויהיו משבחין להקב"ה על כך"

במילים אחרות היו קבוצות בעם ישראל, שהיה להם נוח עם המצב של שעבוד ישראל במצרים. ואף אם נאמר שלא הייתה להם הנאה ישירה בכך, שאחיהם משועבדים, הרי שסוף-סוף זה לא היה אכפת להם כלל. ואלו מבקשים להישאר במצרים.

את הנתיב הפרשני הזה, שאנו הולכים בו, הביא בעל ה"משך חכמה" לשיא הקיצוניות ואלו הם דבריו:

"ייתכן כי גם אז במצרים היו גדולי אומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים,

והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים, שמכרו להם המצריים"

ראשית כבר מפתיחת דבריו, ("ייתכן כי גם אז במצרים..." משמע שהוא עושה השוואה מסוימת לתקופתו שלו, מה שמביא אותה להכרה הפשוטה, שהבעיה במצרים, המתוארת בירמיהו והרמוזה בדבריו של ר' מאיר שמחה הכוהן, של שעבוד של ישראל ע"י ישראל, היא בעיה הפרושה לה אלפי שנים, כשכל עידן מעניק לה שם אחר. בימינו היינו יכולים לקרוא לה "עובדי קבלן" או "עובדי חברת כוח אדם" ואידך פירושא זיל גמור...

מכל מקום, היו יהודים במצרים שקנו מיד עמיתיהם המצריים את אחיהם היהודים. ומוסיף:

"ומהם היו בני חורין הרבה ושרים, אשר היו משעבדים את ישראל, הנמכרים להם מהממשלה של פרעה "

וכאן נעיר אנחנו כי, ייתכן מאוד כי יהודים אלו, שקנו את אחיהם מיד המצרים היא "יהודים טובים", הם פשוט יכלו לקבל כוח עבודה זול. ואדרבא, ייתכן מאוד , באם היינו שואלים את אחד מהעבדים האם טוב לו יותר להיות תחת ידי מצרי או תחת ידי אחיו, הרי שסביר מאוד להניח כי הוא היה מעדיף את האחרון על פני הראשון.

ויחד עם כל זאת מצב זה אינו מצב תקין:

"לכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל,

גם פרעה,

יוציאו את בני ישראל מהשעבוד"

בדבריו אלו מסביר ה"משך חכמה" את חלק מהשאלות שהעלנו.

כזכור, שאלנו על הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מהו ענינו של דיבור זה, שהוא גם כלפי בני ישראל וגם כלפי פרעה. אז ראשית מדברי הירושלמי העלנו כי, המדובר על ציווי לשחרר עבדים והנה

ר' שמחה הכוהן גם הוא מסביר כי, תכלית הציווי המופנה גם אל בני ישראל וגם אל פרעה, הוא לשחרר את העבדים שבידם. ואת זאת שהקדימו את בני ישראל לפרעה, על כך עוד נעמוד ונראה כי, הצרה היותר גדולה באה דווקא מהשעבוד הפנימי ולא מהשעבוד החיצוני.

ומכאן בא ר' שמחה הכוהן ומסביר לנו, מה הקשר לפרשיות שאח"כ, העוסקות בשבטים ראובן שמעון ולוי. הוא טוען בהמשך דבריו כי, אלו השלושה שבטים הם היו השבטים העיקריים, ששעבדו בישראל.

ומכאן נשוב ונסדר נא את הדברים.

משה רבנו בא בשליחות ה' אל בני ישראל. משה רבנו מכריז , תהיה חירות !. בסיטואציה המתוארת דלעיל, נוכל לתאר כי יעמוד מולו יהודי ויאמר לו 'משה רבנו אין לדבר סיכוי !' 'כל המערכת בנויה כך ! '

זהו " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" –בני ישראל אינם מאמינים כי המערכת הפיכה. וכלשון הנביא ירמיהו "וְלֹא-שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם", והטעם הוא פשוט למדיי. מצד האדונים המשעבדים, יש אינטרס כלכלי להשאיר את המצב על כנו, ומצד המשועבדים, הרי שנוח להם לדעת כי הם משועבדים ליהודי וכי יש להם לאכול בסוף היום. לדידם "שני קילו חירות" שווים פחות, אם בכלל, מ"מאה גרם לחם".

ובסוף דבריו חותם ה"משך חכמה":

"ולכך סמך לזה ייחוס השלושה השבטים....שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו

ולא ישתעבדו ישראל זה לזה"

אט-אט מתחילה לה להתבהר בעיני רוחינו החשיבות לדאוג לכך, שהעני יוכל להסב, החשיבות להראות לו כי גם הוא בן חורין.

ומכאן נבקש לעלות לנדבך רם יותר.

"שבולי הלקט", אחד מפוסקי אשכנז, נזקק לשאלה המעניינת הבאה:

"למה מזכירין זכר ליציאת מצרים בראש השנה ויום הכיפורים ? "

בלשון תמציתית נאמר כי בתפילות ר"ה ויוה"כ, אנו מזכירים כי ימים אלו הם "זכר ליציאת מצרים" – והשאלה ברורה מאליה, מה הקשר של ימים אלו ליציאת מצרים ?

"ותירץ, על פי מה שמבואר בגמרא ראש השנה ט: שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

וביום הכיפורים של יובל יצאו העבדים לחירות,

וכתיב 'כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'

לכן שייך לומר בר"ה וביוה"כ

'זכר ליציאת מצרים' "

ביאור דבריו הוא כי, בראש השנה על פי המסורת הפסיק שיעבוד ישראל במצרים, המצרים כבר אז התחילו לאבד את כוחם בצורה משמעותית, כנראה שזה היה זמנם של המכות המאוחרות, עד שהגיע ליל ט"ו בניסן שאז יצאו ישראל, בפועל, ממצרים. א"כ ראש השנה הוא תאריך בעל משמעות בזיקה לאותו שיעבוד של ישראל במצרים.

יום הכיפורים, לעומת זאת, אינו קשור קשר ישיר למצרים. הקשר שבכ"ז קיים הוא שביום הכיפורים, גם אותם עבדים, שלא רצו לצאת בשנת השמיטה אל החופשי (ועל כן רצעו את אזנם במרצע), גם אלו יוצאים לחופשי, כל העבדות בטלה לה מן הארץ.

ומכאן נבקש לבוא לתובנה עמוקה יותר. חז"ל יודעים כי פסק שיעבוד ישראל במצרים בר"ה, מהעובדה, כי באותו יום יצא יוסף מן הבור .

ואת זאת מהיכן למדנו ?

התשובה לכך, שהדבר כתוב מפורשות בתהילים, במזמור העוסק בראש השנה:

"לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית לְאָסָף.
הַרְנִינוּ, לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
שְׂאוּ-זִמְרָה, וּתְנוּ-תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם-נָבֶל.
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ"

הביטוי " תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ" מתאר את ראש השנה,

ומשם ממשיך המזמור ומתאר את אשר התרחש ביום ראש השנה:

"כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ-- בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם
שְׂפַת לֹא- יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע.
הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו, מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה"

ביום ראש השנה יוצא מיוסף " סֵּבֶל שִׁכְמוֹ" – מוסר מעליו השיעבוד, יוסף יוצא מבית הכלא.

חז"ל לומדים כי על בני ישראל נאמר ביטוי הדומה לאשר נאמר לפנינו בזיקה ליוסף, עליהם נאמר, "... הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", משמע שגם בני ישראל פסק שעבודם ביום ראש השנה.

ועתה, נעשה נא חשבון "לאחור". יוסף עומד לפני פרעה ביום ראש השנה. הדבר הוא "מקץ שנתיים ימים למעשה, שהיה בבית הסוהר בו שר המשקים ושר האופים חלמו יחד חלום. הדבר היה ב"יום הולדת את פרעה", כדברי הכתובים.

מעתה שפכנו אור אחר על אופייה של הרודנות המצרית. ביום ההולדת של המלך הרודן, הוא עוסק במשחק בחיי בני אדם, הוא קובע מי יחיה ומי ימות. כך אותו רודן, אותו פרעה, חש כי הוא חי, מפני שאחרים מתים, הוא חש כי הוא מלך כי הוא משחק בגורלם של נתיניו ושריו.

שנתיים אחר כך יעמוד לפניו יוסף, ויאמר לו כי המתרחש בעולם, כולו מאת ה' וכי אין עצה ואין תבונה אל מול ה'. או כאחד מניסוחיו התמציתיים של יוסף:

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר

בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה"