בס"ד, יום ראשון ח"י אדר א' ה'תשס"ה

 

 

 

שיחת הרב מרדכי אלון לפרשת ויקהל

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

 

 

מה בין תורת ארץ-ישראל לתורת חוצה-לארץ

למצוות עשיית הארון

 

 

פרשתנו ויקהל עוסקת רובה ככולה בבניין המשכן. למעשה היא תיאור הביצוע לאת אשר נצטוינו עליו בפרשות תרומה-תצוה.

בדרך כלל מופיע בפסוקים "ויעש כן כאשר ציווה וכו'". לאמר – התורה מדגישה את הביצוע המדוייק של ציוויי המשכן השונים.

אך בכל-זאת ישנה חריגה לשונית אחת, שנזקקו לה הפרשנים, החריגה בתיאור בניית הארון.

הארון, שלמעשה מהווה היסוד לשמו של כל המשכן, אוהל מועד[1], אוהל של היוועדות ופגישה בין הקב"ה ובין בניו – שם בין שני הכרובים.

נתבונן נא היטב בלשון הציווי ובלשון הביצוע.

כאמור, הציווי מופיע לו עוד בפרשת תרומה, שם נאמר[2]:

 

"ועשו ארון עצי שיטים אמתים וחצי ארכו

ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו:

וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו

 ועשית עליו זר זהב סביב:

ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמותיו

 ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית:"

 

משמעות ההיגד "ועשו", היא לצוות על העשיה, ולא העשיה בפועל, ציווי זה מופיע בלשון רבים, "ועשו", על אף שבהמשך יופיעו ציווים פרטניים בלשון יחיד "ויצקת", "ועשית".

בפרשתנו, בה מתוארים הביצועים של הציווים הללו, נאמר:

 

"ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים אמתים וחצי ארכו

 ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו:"

 

דהיינו רק בצלאל הוא עושה הארון. ואם-כן מהי כוונת הכתוב בציווי "ועשו", מדוע הוא בלשון רבים?

לשאלה זו נזקקו חז"ל במדרש רבה[3]:

 

"ועשו ארון – מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית,

ובארון כתיב ועשו ארון?"

 

ותשובתם:

 

"אמר רבי יהודה בר רבי שלום: אמר להם הקב"ה:

יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה".

 

ועדיין צריכים הדברים בירור, שכן ניחא לנו להבין שבניית המשכן היא דבר ששייך לכל כלל ישראל, ואכן כולם מצווים עליו וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות[4]:

 

"המצווה הכ' – הציווי שנצטוינו לעשות בית לעבודה,

שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד,

ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה,

כמו שיתבאר, והוא אומרו יתעלה: ועשו לי מקדש".

 

עם ישראל שותף בבניה זו על-ידי מחצית השקל, אך כאמור בנוגע לארון נאמר "ועשו", דבר שאינו אפשרי בפועל. המדרש תרץ את הכוונה שכולם יזכו על-ידי כך לתורה, אך בכל-זאת כיצד פורטים לפרוטות מעשיות את תוכן דברי המדרש?

הרמב"ן בפירושו על התורה[5] מתייחס לקושי שהעלינו לפשר הציווי בלשון רבים: "ועשו", ומתרץ זאת בשלושה אופנים:

 

"וכן אמרו במדרש רבה, מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית,

ובארון כתיב ועשו ארון? א"ר יהודה בר' שלום:

אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה.

והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון".

 

במשמע, שכל אחד יש עליו ציווי לתת כלי זהב אחד לארון. אך לכאורה עדיין קשים הדברים, שכן אם נאמר שכל אחד יתן אפילו כלי קטן כטבעת, סך הפדיון יהיה כל-כך גדול שיהיה בו מעבר לדי והותר. וכנראה שזה הזקיק את הרמב"ן לתרץ באופן נוסף:

 

"או יעזור לבצלאל עזר מעט"

 

וכאן שוב נכנסים אנו לשאלה בפשט, שכן אם יבואו ששים ריבוא לעזור לבצלאל – יותר מסביר להניח שההמולה הזו רק תזיק ולא תועיל.

ולכן מביא הרמב"ן תירוץ נוסף:

 

"או שיכוונו לדבר".

 

וכאן עדיין אין הדברים ברורים – מהי אותה כוונה, מהו היסוד המסתתר מאחוריה?

על כך עוד נעמוד.

חכמי ההלכה נתפסו לדברי הרמב"ן, כך למשל הכלי-חמדה בהתייחסו לנידון דידן[6]:

 

"מבואר מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דאפילו במחשבה

 מי שהיה משתוקק לסייע לבצלאל בעניין עשיית הארון

 היה מקיים המצווה בעשיית הארון ולכן כתיב 'ועשו ארון'

 שיהיה לכל ישראל חלק בו

וכיוון דפעולת הארון היה אפילו במחשבה".

 

הכוונה, אם-כן, שעליה מדובר, היא כוונה בעלת גדרים הלכתיים, ולא רצון טוב בעלמא. נעיר גם שכשמשה רבנו ע"ה יחזור בספר משנה-תורה, בדברים, על בניית הארון, הוא ינקוט לשון יחיד:

 

"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים

 ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ:"

 

ואנו נרצה לעמוד על דברים אלו מתוך יסוד העולה מתוך דבריו של אחד מהמיוחד שבאדמו"רים שבדור האחרון, האדמו"ר מהוסאטין. אדמו"ר זה שולח את חסידיו ארצה כבר בשנת תרצ"ג (1934 למניינם) באמירה שכל אשר יבקשו – יש בארץ ישראל. הוא קובע את חצרו בתל-אביב (ברחוב ביאליק, על יד בניין העיריה) וכשביום שישי, ה' באייר, מוכרזת המדינה, אך טבעי הוא שבחצר האדמו"ר, בליל-שבת ו' באייר, נערך "טיש" של יום העצמאות. קווים מיוחדים אלו של דמותו, יעזרו לנו להבין את דבריו ביתר שאת.

האדמו"ר בספרו "אהלי-יעקב" מחלק בין שני מושגים של מקדש. בחלוקה זו נרצה להשתמש אנו בדברינו בזיקה לארון הברית.

 

 

ואלו דבריו[7]:

 

"פה מדובר במקדש בבחינתו הפרטית,

אולם המקדש בבחינתו הכללית שהיא הקומה השלימה

 של האומה הישראלית קשורה בארץ ישראל.

ולכן לא נעשו ישראל ערבים זה לזה עד שעברו את הירדן,

רק ארץ ישראל גמר את הקשר

המהדק את ישראל לגוף אחד לקומה שלימה...

והנה התקשרות ישראל לקומה שלימה

ולמקדש הרוחני בארץ-ישראל על-ידי התורה הקדושה

 הוא תכלית הבריאה".

 

האדמו"ר מחלק בין שתי בחינות של מקדש, האחת הפרטית, שהייתה במשכן, והשניה – כללית, בארץ-ישראל, בבית הבחירה. כאשר זה האחרון המהווה ביטוי לקשר של האומה בארצה למקדש – מהווה "תכלית הבריאה", כלשונו.

 

ולנידון דידן ביתר הרחבה.

כאמור, ישנם שני היגדים: "ועשו ארון", ויש "ויעש בצלאל את הארון". הארון, מרמז על התורה, ואנו נבקש לומר כי ישנן שתי בחינות של תורה, תורת חוצה לארץ אותה נכנה בשם "תורת הפרט", ותורת ארץ-ישראל, שזו, בשם "תורת הכלל" תיקרא.

"כלל" בעידן של ימינו, בו אינדיבידואליזם ומימוש עצמי מהווים חזות הכל, הפך למרמס ובוז. הכלל בימינו נתפס לא יותר מאשר אוסף של פרטים. כשמגמת ההתאגדות הכללית הזו הוא לממש את הפרט. אך האמת היא שהכלל גדול לאין ערוך מסכום כל פרטיו. הוא צורת חיים כשלעצמה. את זאת נבקש להרחיב ולבאר.

 

ישנה תורה המתבטאת דרך פרטים. באומרנו "פרט" אין כוותינו רק אדם יחיד כשלעצמו, שכן גם מיליון איש יכולים להיות אוסף של פרטים. תורה זו היא תורת חוצה לארץ, עניינה הוא בפרטים, וגם האחדות הנפלאה והמבורכת השוררת בתוך קהילות – אין בה עדיין את הבחינה המנשאת את אותם פרטים להיות בבחינת כלל. את הסגולה להפוך פרטים לכללים רק א"י נושאת.

 

נשתמש במצווה אחת, בה נוכל לעמוד בחדות בהבדל שבין פרטים לכלל[8]:

 

"המצווה הקנג – הציווי שציוונו יתעלה בחשבון חדשים ושנים,

וזו היא מצוות קידוש החודש,

והוא אמרו יתעלה: החודש הזה לכם ראש חדשים".

 

בפנינו מצוות קידוש החודש ועיבור השנה. השלכותיה של מצווה זו מרחיקות לכת, היא קובעת הלכה למעשה את כל המועדות, אימתי יחולו הרגלים, ראש-השנה ויום-הכיפורים וכו'.

מצוה זו, מלמדים אותנו חז"ל, ניתן לעשותה דווקא על-ידי בית-דין של בני ארץ-ישראל, או שנסמך בא"י.

נשווה איפוא לעיני רוחנו מצב בו כל גדולי ארץ-ישראל קבעו מקום מושבם בחוצה-לארץ, ובארץ-ישראל ישנו בית-דין רגיל למדיי, כל כוחם של אותם גדולים שבחוצה-לארץ בא מכוחו של אותו בית-דין שבארץ-ישראל.

 

וכאן, בא הרמב"ם מרחיב את הדברים וקובע:

 

"ויש כאן יסוד גדול מאוד מיסודות האמונה,

שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר.

היינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה-לארץ

בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש-חודש ויום זה חג –

הרי בשום פנים לא בגלל חשבונינו אנו עושים אותו חג,

אלא מפני שבית-דין שבארץ-ישראל

כבר קבעו יום זה חג או ראש-חודש,

ומפני שהם אמרו שהיום ראש-חודש או היום חג,

הוא נעשה חג או ראש-חודש".

 

מאריך הרמב"ם שלא כדרכו בספר המצוות בכדי לבאר: "יסוד גדול מאוד מיסודות האמונה", שכל כוחם של בני חוצה-לארץ לעשות חשבונם – הוא מכוחו של בית-דין שבארץ-ישראל.

ומחריף הרמב"ם את דבריו ומניח היפותזה:

 

"והנני מוסיף לך ביאור: אלו הנחנו, למשל,

שבני ארץ-ישראל יעדרו מארץ-ישראל,"

 

אומר הרמב"ם, נניח לרגע, שאין אחד מבני ישראל בארץ-ישראל,

 

"חלילה לא-ל מלעשות זאת,

לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית[9] האומה לגמרי,"

 

הרמב"ם נבהל מדבריו שלו עצמו, ומייד קובע שרעיון זה – מובטח עליו מאת ה' שלא יקום ולא יהיה. אך בכל-זאת, אומר הרמב"ם, לצורך הדוגמא, הבה נניח כן:

 

"ואילו הנחנו שלא יהיה בית-דין בנמצא,

ולא יהיה בחוצה-לארץ בית-דין שנסמך בארץ-ישראל –

הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן,

לפי שאין לנו לחשב בחוצה-לארץ ולעבר שנים ולקבוע חדשים

 אלא באותם התנאים הנזכרים".

 

בתנאים הנזכרים, הם שיהיו מבני ארץ-ישראל בארץ-ישראל ויהיה בית-דין הנסמך מארץ-ישראל.

אמור מעתה, אם תנאים אלו יחסרו חלילה – לא יהיה לישראל חג ומועד. לא יהיה לאומה כל קיום, ועל-כן אומר הרמב"ם "חלילה לא-ל מלעשות כן".

כשתוכן זה נרמז לו כבר בפסוק:

 

"כמו שבארנו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 

ואת דבריו אלו קובע הרמב"ם במסמרות ברזל:

 

"ואם יתבונן מי שיש לו דעה שלמה בדברי התלמוד שבעניין זה,

יתבאר לו כל מה שאמרנו ברור שאין בו שום ספק".

 

למעשה, פסוק זה שמשתמש בו הרמב"ם כמכון לדבריו, מצוי לו כבר בתלמוד הבבלי, במסכת ברכות, שם מסופר על רבי חנינא בן אחיו של ר' יהושע שירד לגולה והיה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה-לארץ, כאמור, היה רשאי לעשות כן מכיוון שנסמך בארץ-ישראל והיו יהודים בארץ-ישראל. מכל מקום, בעיני חכמי ארץ-ישראל לא טוב היה הדבר, ומכאן רק מספרת הגמ'[10]:

 

"כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה,

 היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ.

שגרו אחריו שני תלמידי חכמים:

רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל.

כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם?

אמרו ליה: ללמוד תורה באנו".

 

ותגובתו הייתה חמה ונלהבת:

 

"הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור,

 הם ואבותיהם, שימשו בבית-המקדש…"

 

 

 

אך אז עשו לו אותם חכמים 'תרגיל':

 

"התחיל הוא מטמא והם מטהרים,

הוא אוסר והם מתירים".

 

ואז באה לה תגובתו החריפה:

 

"הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם".

 

ותגובתם:

 

"אמרו לו: כבר בנית ואי-אתה יכול לסתור,

כבר גדרת ואי-אתה יכול לפרוץ".

 

ומכאן מתנהל הדו-שיח הבא ביניהם:

 

"אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים,

 אני אוסר ואתם מתירים?

אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה-לארץ.

אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף

היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה-לארץ?

אמרו לו: הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ-ישראל.

אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ-ישראל.

אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים והם שגרונו אצלך".

 

וכאן אומרים החכמים את תוכן שליחותם האמיתית:

 

"וכן אמרו לנו:[11] לכן ואמרו לו בשמנו,

אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנידוי".

 

ומכאן לשליחות לכל בני הגולה:

 

"ואמרו לאחינו שבגולה,

אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר.

אחיָה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור ויכפרו כולם,

ויאמרו: אין להם חלק בא-לוהי ישראל".

 

"יעלו להר" משמעותו – יעבדו עבודה-זרה. "אחיָה יבנה מזבח" ו"חנניה ינגן בכינור", ולמעשה יאמרו שאין להם חלק בא-לוהי ישראל.

 

"מייד געו כל העם בבכיה, ואמרו:

חס ושלום, יש לנו חלק בא-לוהי ישראל!"

 

ומפטירה הגמרא:

 

"וכל-כך למה?

משום שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 

ומכאן בחזרה לרמב"ם.

קובע הרמב"ם קביעה מדהימה, גם האדם הגדול שבענקים – אין בכוחו לקבוע חג ומועד, אין בכוחו לקבוע את התאריך בו תיוועד הרעיה עם דודה. רק בהיות ישראל בארצם ולו אך שרידי מעט, מכוחם ורק מכוחם,  ניתן לקדש חדשים ולעבר שנים, שכן כלל ישראל הוא ביטוי לנצח, הוא הביטוי לאינסופיות, המתגלה דרך רבבות הפרטים שבישראל, וזה – רק בכוחה של ארץ-ישראל להופיע, את תכונת הכלל וממילא את תוכן הנצח.

עיקרון זה היה ביסוד הוויכוח שבין יוסף לאחיו. האם הם, בני יעקב, אוסף של פרטים, ועל-כן ניתן לוותר על יוסף, או שמא, כלל הם, וכולם-כולם שייכים לנצח.

הפירוד וההפרדה בכלל ישראל כמוה כהפרדת אותיות שמו של הקב"ה, שהרי ישראל קרויים על-שמו, וזהו העומד ביסוד הסנגוריה של משה רבנו ע"ה בעקבות חטא העגל על ישראל: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", גם משה רבנו איש הכלל, הענק שבענקים, מייסר עצמו למען הכלל, שהוא מעל ומעבר לכל ביטוי ומעלה.

 

על ההבדל בין כלל לפרט נוכל לעמוד בדוגמא נוספת.

נצייר לעצמנו אדם הנמצא בפיקוח נפש, ונצייר נא רופא, שיש בידו להצילו. מובן מאליו שאותו רופא מחויב להצילו. אך מה אם אותו חולה מְסַכן בצורה משמעותית את הרופא הבא לטפל בו?

נניח שהחולה נגוע במחלה מידבקת מאוד העלולה לגרום מוות – האם גם אז מחוייב הרופא לטפל בו תוך נטילת סיכון משמעותי לחייו הוא?

הכלל ההלכתי בכך הוא ש"אין דוחין נפש מפני נפש", ואין אנו מחייבים את הרופא לסכן נפשו בעבור נפש החולה.

 

אך מה יהיה אם סוגיא זו תופיע באופן הבא: נניח, חלילה, שחייל נחטף או נתפס והוא בסכנת חיים. האם מחויבת פלוגת חיילים ללכת ולהצילו תוך סיכון חייה שלה?

על-כך קובע אחד מגדולי דורנו, בעל הספר "ציץ אליעזר", הרב אליעזר וולדנברג – כי היות וחייל זה נחטף מפאת היותו חייל ישראל – חייל זה הוא נציג של כלל ישראל, ובאופן שכזה – לא חל הכלל "אין דוחין נפש מפני נפש" ומחוייבים להצילו.

 

זהו איפוא הביטוי המלא גם לתורה היוצאת מארץ-ישראל, שהיא בבחינת "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 

נעמיק נא יותר בפסוק זה, "כי מציון תצא תורה", באיזה הקשר נאמר.

הנה, אומר הנביא ישעיהו בנבואתו על אחרית הימים, כדין[12]:

 

"הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים:

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'

בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים:"

 

כשהמגמה היא:

 

"והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'

 אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:"

 

נשים לב – הגויים, הם אלו שקובעים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", או אז תתחולל לה התמורה הבאה:

 

"ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים

וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות

לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה:"

 

ואז קורא ישעיהו:

 

"בית יעקב לכו ונלכה באור ה':

כי נטשתה עמך בית יעקב כי מלאו מקדם

ועוננים כפלישתים ובילדי נכרים ישפיקו:"

 

אומרים חז"ל על פסוקים אלו, כשיבואו הגויים הם לא יבקשו את גילוי ה' בבחינת א-לוהי אברהם, ולא את הגילוי שהוא בבחינת א-לוהי יצחק, אלא את גילוי ה' שהוא בבחינת א-לוהי יעקב, בבחינת "בית" [כמאמר חז"ל, שאברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית].

אברהם ויצחק במגעיהם עם אבימלך כורתים ברית של הדדיות. ואילו יעקב כשכורת ברית עם לבן ומעמיד גלעד קובע נחרצות שלבן מעבר אחד, והוא, יעקב, מהעבר השני. הוא-הדין במפגש עם עשו, יעקב מסרב לצעוד עם עשו, יעקב שלא כאבותיו מתחם את הגבול של כלל ישראל, הוא יוצר את "בית יעקב"

וזהו יסוד כעס העמים על ישראל, הבית הרוחני הנמזג בלאומי, הבדלנות, אך דווקא זה יהא תקומת העמים. רבים מעמנו חשבו שאדרבא, דווקא כשהם יהיו במרחב אוניברסלי פתוח – דווקא אז יוכלו להשפיע, אך סופם שניגר דמם כמים.

 

בחזון זה של ישעיהו יכירו העמים את מזיגת הנצח הנגלית בציון, בירושלים. או אז, יתוקן העולם, או אז כל אומה תכתת חרבותיה לאת וחניתותיה למזמרות.

זוהי תורתה של ארץ-ישראל.

תורתה כל-כך עליונה שאף קיום המצוות שבארץ-ישראל ובחוצה-לארץ אינו באותו עניין. ראיה לכך למדנו מפרשת קריאת-שמע[13], שם נאמר, כי אחרי שיעבדו ישראל אלהים אחרים – "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם", ומייד לאחר מכן – "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשיכם". על-כך קובע רש"י את הקביעה המדהימה הבאה, שיסודה בדברי חז"ל[14]:

 

"ושמתם את דברי – אף לאחר שתִגְלו,

היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות,

כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו,

וכן הוא אומר: הציבי לך ציונים".

 

משמע שקיום המצוות בחוצה-לארץ הוא "כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". אמור מעתה – הנחת תפילין בחוצה-לארץ אינה כהנחת תפילין בארץ-ישראל.

 

יסוד הדברים נשען על הפסוק "הציבי לך ציונים", אותו אומר ירמיהו[15]:

 

"הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שתי ליבך

למסילה דרך הלכת שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה:

עד מתי תתחמקין הבת השובבה

כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר:"

 

הנביא קורא לישראל לשוב, לשוב לטבעיות, כשלבסוף "הנקבה תסובב גבר", כשהכוונה היא לכנסת ישראל שתסובב סביב לקב"ה.[16]

 

ומכאן לאשר פתחנו בו, יש "ועשית" ויש "ועשו". אמת, כל יהודי יש עליו לדאוג לכל פרט ופרט מפרטי המצוות, אך יש עליו לזכור כי יש כלל, יש את בחינת "ועשו", הקושרת את כולם לנצח, לגילוי שם ה' בעולם. כל אחד עושה חלקו, אך כולנו משתתפים בכוונה.

בחו"ל הלכה והתפתחה לה לשם ותפארת התורה בכל פרטיה, שכל פרט מאלו יותר מיהלום מאיר, וחלילה חלילה מלוותר על קצה-קצהו של איזשהו פרט.

אך עתה בא"י שומה עלינו לבנות את הנדבך הבא. בגאולת עמנו נגאלה גם תורתנו, ועתה מבקשים אנו שתופיע במישור הכלל, בשאלות של משפט וצדק חברתי, בשאלות של כלכלה חקלאות וצבא , בשאלות של רזי עולם וסתרי תורה, ובכלל שתהווה מענה לשאלות חובקות עולם.

 

תהילות לא-ל "גור אריה יהודה קם לתחייה" ותורתו עמו ועתה שומה עלינו להיות בבחינת "ועשו ארון עצי שיטים."