שעור הרב אלון ויחי נ"ה

 

שכם אחד על אחיך - לבושו של אדם הראשון

 

 

 

סכום השעור

 

סופו של ספר בראשית, השיחה שמתקיימת בין יוסף לאחים לאחר שהאבא, יעקב, הגורם המאחד, כבר איננו.

 

 

 

בראשית פרק נ-טז

 

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו: ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו:  וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים:  ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני:  ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם:

 

יוסף מבקש מהאחים פעמיים לא לירא וצריך להבין על מה הוא עושה את זה. הפעמיים של יוסף גם שייכות לשתי תשובות שיוסף בעצם עונה. הראשונה, עקרונית, פילוסופית, "התחת אל' אני", וצריך להבין למה היא מתייחסת. השניה היא ישירה למה שעליו באמת דברו, החשש שיוסף יזנח אותם, והוא עונה שהוא יכלכל אותם.

התשובה השניה ברורה לגמרי ושייכת לדברים וה"אל תיראו" גם ברור.

מהו ה"אל תיראו" הראשון?

כשמעמיקים מעט מגלים כאן נקודה שפעם נתנו עליה את הדעת, במשך הדברים בתוך הספר, וכשמעמיקים בה הא שייכת לא רק לסגירת החצי האחרון של ספר בראשית ולמבוא לספר שמות, אלא אולי לאיזו נקודה אמונית שהלכה והתבררה במשך כל הספר.

יוסף שומע את דברי האחים (או ישירות או ע"י שליח) ובסוף הדברים הראשונים יוסף בוכה. יוסף בוכה כל פעם כשהוא חש שישנה איזו התקדמות. הבכיות של יוסף אינן רק תופעה רגשית שבאה באקראי אלא הן מופיעות כאשר משהו משמעותי מתרחש בתהליך שהתחיל בשכם כאשר אביו שלח אותו ומאז הוא מחפש את אחיו, את האחוה, וכל אימת שישנה התקדמות הוא בוכה. כאן, הוא שומע את האחים, בפעם הראשונה, מבינים את כל המהלך. הוא גם שןמע אותם מזכירים בפעם הראשונה את המושג "עבדות". הוא לא מגיב במלים אלא רק בוכה ואז הם אומרים "הננו לך לעבדים" אלו האחים שלפני שנים מכרו את יוסף לעבד והוא מגיב בעקבות זאת "אל תיראו" לא כי אין לכם מה לפחד מהרעה שאגמול לכם חלילה, אלא  אל תיראו מהסיבה כי "התחת אל' אני". יוסף מברר כאן לאחים ברור נוקב שאותו הוא מנסה לברר במצרים בבית העבדים הרבה מאד שנים. הוא מזדעזע כאשר הוא שומע את האחים, אחרי כל הסיפורים, עדיין סבורים שיש בעולם שבו האל' נמצא, עוד מקום לעבדים ואדונים. יוסף שכל ימיו טורח לגלות בארץ מצרים שהוא ירא את האל', שכל ימיו טורח לגלות שרק הא' הוא אדון, שומע עכשיו מאחיו שהם הולכים להיות לו לעבדים ואז הוא מברר להם אתת היסוד הפשוט "אל תיראו כי התחת אל' אני". מי שיש לו אל' בעולם לא יכול להיות לו עוד אדון. מי שבאמת יש לו אלוה, הוא עבד רק לה'. זה המסר האחרון שיש ליוסף למסור לאחיו. ואז באה התשובה לשאלה הראשונה. יוסף הופך את סדר התשובות, קדם כל תבינו את העקרון ואח"כ את הפרוט. עולם שיש בו אל' – הרי שמה שמשתף אותי אתכם, הוא האל' שבתוכנו. אם זה כך – אני ממשיך להיות ערב לכם. החשבונות האלוקיים של העונש אינם קשורים אלי, כי אני עבד ה' בדיוק כמותכם. החובה שלי לכלכל אתכם ואת טפכם, לא נגרעה בכך שאתם מזכירים לי עכשיו את חטא ופשע עבדי אלוהי אביך. אם באמת עבדי אלוהים אנחנו, הרי אנחנו גם אוטומטית ערבים זה לזה. כי הערבות הבין אנושית יכולה לנבוע רק מנקודה נצחית שממשיכה לשתף אותי עם הזולת. טול את האלוקים מן העולם ואין את הנקודה הזו המשתפת.

במצרים, כדי שהיא תחזור להיות בית עבדים, צריך לקום מלך חדש, שיהיה ו רק ייוס אחד חשוב, שלא ידע את יוסף. מי שידע את יוסף, לא יכול לחזור ולהקים את ממלכת העבדים.

 

הרעיון הגדול הזה בא לידי ביטוי בצורה עוד יותר גדולה בנסיון של יוסף להסביר אותו למצרים עצמם. בסוף פר' ויגש:

 

 

בראשית פרק מז-יח

 

ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני לא נשאר לפני אדני בלתי אם גויתנו ואדמתנו:  למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם:  ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עלהם הרעב ותהי הארץ לפרעה:  ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו: רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם:  ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה הא לכם זרע וזרעתם את האדמה: והיה בתבואת ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידת יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכל לטפכם:  ויאמרו החיתנו נמצא חן בעיני אדני והיינו עבדים לפרעה:  וישם אתה יוסף לחק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחמש רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה:

 

יוסף קונה רק את אדמתם ולא אותם. מי שמכריז "את האל' אני ירא" לא יכול לרדות במישהו אחר. בהמשך, כשהם מחכים בכל זאת לתגובה שלו, הוא אומר להם "הן קניתי …" הרי ראינו שאותם הוא לא קנה אלא רק את האדמה? הפשט הוא שאין קנין אדם כקנין אדמה. זה המסר של יוסף למצרים לפני המלך החדש, אני יכול לקנות אותך ליום אחד ורק את אדמתך ליותר. את העם הוא מעביר בין הערים, כי כך קונים את האדמה. אבל שמה מגלים תגלית יסודית מאד, אתה יכול להיות שלול מאדמתך, ולהשאר בן חורין. הוא מודיע לעם ישראל: יירדו בנו, אבל לא בנו יירדו. יוכלו לקחת את גופנו, את אדמתנו, אבל אותנו לא יוכלו לקנות.

הביטוי "את האל' אני ירא" הוא האנטי תזה לפרעה. זה אותן שתי המילדות שעליהן נאמר "ותיראן המילדת את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" יוסף אמר את הביטוי הזה במקום הכי מתאים לזה, הוא לוקח את שמעון, אוסר אותו לעינהם, והם מפחדים מהדבר הכי טבעי, שהוא הופך להיות עבד עולם לפרעה. והוא מתחייב להםשכשמייד שהם חוזרים הוא משחרר אותו ושהוא לא יכול לעשות מבחינת מהותו רדיה מוחלטת "זאת עשו חיו את האל' אני ירא" וכיון שכך, לא יכול להיות המשך של המצב שאני אוסר אותו.

זה יסוד ראשון שחייב להתברר לפני הירידה למצרים. היסוד הזה מברר אוטומטית את הנקודה שאין מתאימה ממנה לסיים את ספר בראשית. אני יוסף אחיכם שמכרתם אותי, ושעכשיו אתם מתחרטים על אותו הפשע, אני יוסף ממשיך להיות ערב לכם.

 

זהו סכסוך האחים האחרון ופתרונו ואתה נאלץ לחזור אוטומטית לסכסוך האחים הראשון אצל קין והבל.

אצלם פוגשים לא רק את חטא הרציחה אלא גם ובעיקר את התגובה של קין. הקב"ה שואל אותו שאלה יסודית, שאין משמעותה חיפוש גיאוגרפי, עסקנו בשאלה זו בפר' בראשית, הוא שואל אותו, אי הבל אחיך? אין פירושה של השאלה, ספר לי מאיזה צד הוא נמצא, איפה הוא נמצא. וקין עונה תשובה שתחרט להרבה זמן: לא ידעתי! ואתה עוד יכול לחשוב שפירושו באמת לא ידעתי, טכנית, אבל הוא מוסיף "השמר אחי אנכי"? הבאנו אז מדרש שבהקשר של הפעם אני רוצה לחזור עליו שוב ונדמה לי שאי אפשר לראות אותו בלי לראות את הסיום של הספר.

 

מדרש תנחומא בראשית סימן ט

 

"שנאמר (שם כו) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, א"ל אי הבל אחיך, א"ל ווי לו שריחם עליך ולא הרגך כשנפלת תחתיו ואתה עמדת והרגת אותו והאיך הרגו עשה לו פציעות פציעות חבורות חבורות באבן בידו וברגליו שלא היה יודע מהיכן נשמתו יוצאת עד שהגיע לצוארו כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך א"ל לא ידעתי השומר אחי אנכי(וכאן הברור הגדול)  אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי, משל למה"ד לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבקר תפשו השוער, א"ל למה גנבת את הכלים, א"ל אני גנב ולא הנחתי אומנתי אבל אתה אמונתך בשער לשמור למה הנחת אומנתך, ועכשיו אתה אומר לי כך, ואף קין כך אמר אני הרגתי אותו, בראת בי יצה"ר, אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו אתה הוא שהרגתו שנקראת אנכי שאלו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו.

 

אחרי החטא הראשון (עץ הדעת) האדם מתחיל לאט לאט להתנכר לאלוהיו. בחטא השני כבר טוען האדם שהוא לא אחראי לאחיו. אי האחריות שלו לאחיו נובעת מהתפיסה שאין לו חובה כלפי היעוד האלוקי, שהוא ממשיך להיות חייב בו גם כשקשה. "אתה בראת בי יצה"ר" יש איזה רקע סביבתי שיצר את המצב שבגינו אני רצחתי את אחי, איפה ההתחשבות? איפה ההתייחסות לרקע?

 

יש מישהו בעולם שיכל לטעון טענה כזו יותר מיוסף? למה הוא מחזיר לאחיו? ומול זה עומד יוסף וקובע: בעולם שבו את האלוקים אני ירא, הרי שהנקודה המשתפת אותי אתך, ממשיכה להיות קיימת, הערבות הבסיסית הזאת, הנאמנות הבין אישית הזאת, ממשיכה להיות קיימת כי אני נאמן למשותף לנן, והמשותף לנו הוא האלוקי שבינינו, והאלוקי שבינינו, אותו אני ירא, ולכן אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. זאת האנטיתזה להתנערות מאחריות שפותחת את ספר בראשית. אני יכול להיות משוחרר מאחריות בעולם שבו אין לי חובות לאלוהים. יש בו אלוהים פילוסופי, שאחראי על מה שיקרה פה, אבל לא אני אחראי כדי שאכן יתממש פה מה שצריך כלפי האלוהים. בעולם שבו קיימת מערכת חובות של האדם לאלוהיו, היא קיימת אוטומטית גם לצלם האלוהים המשתף את האדם עם בוראו(?). זה יוסף, ואלו עצמות יוסף, שאותן הוא מצוה את אחיו ליטול ולקחת איתם בארבעים שנות מדבר. יעקב מת, קוברים אותו וחוזרים. הלוייתו של יוסף מתארכת כל שנות המדבר

 

מדרש רבה שמות פרשה כ

 

"והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהם במדבר ארבעים שנה" עד שבסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת לאחיך (שם שם, כא) אנכי אכלכל אתכם חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין עמהם במדבר ארבעים שנה שנאמר (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר (תהלים עח, ס) אהל שכן באדם וכתיב (שם שם, סז) וימאס באהל יוסף בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן כי השבע השביע את בני ישראל למה שני פעמים אלא הוא נשבע להם שאין בלבו עליהם והם נשבעים לו שאין בלבם עליו למה והעליתם את עצמותי מזה אתכם אמר רבי לוי משל למה הדבר דומה לאדם שהכניס יינו במרתף נכנסו הגנבים ונטלו החביות והלכו להם ושתו אותו ובא בעל היין ומצא אותם שגנבו החבית אמר להם שתיתם היין החזירו החבית למקומו כך משכם גנבו אחיו של יוסף אותו ומכרו אותו וכשבא ליפטר מן העולם השביע אותם אמר להם בבקשה מכם אחי משכם גנבתם אותי חי החזירו את עצמותי לשכם לכך נאמר (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם"

 

הלימוד של הנקודה האלוקית של "את האל' אני ירא" או "התחת אל' אני" נמשכת אצל יוסף וממשיכה בעצם את כחם של ישראל היוצאים מצרים לא"י.

אבל יש כאן הרבה יותר מזה.

יוסף מת וקם מלך חדש והמציאות מתהפכת. נגענו בצד העבדות והערבות כלפי בני אדם. כאשר קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, גם יכולה בקלות לקום גזרה של "וראיתן על האבניים". אגב, את הביטוי שאומר יוסף לאחיו "התחת אל' אני" למד יוסף מפעם אחת יחידה שהוא כתוב עד עכשיו במקרא. הפעם הזאת קשורה מאד ביוסף. יעקב עונה לרחל שאומרת לו הבה לי בנים, בלשון זו. המושג הזה שאותו תובעת רחל "הבה לי בנים" החובה להיות אחראי כלפי ההמשך, המושג הזה המנוגד כ"כ ל"כל הבן הילוד" נוצר בבית רחל ויעקב לפני לידת יוסף. יעקב עונה לרחל "התחת .." האדם יכול להגיע לשיא ערבותו לאדם אחר, כאשר הוא נהיה שותף לאלוקים והוא מביא בנים עם האלוקים. יוסף נולד ונקרא בשם המוזר הזה "יוסף ה' לי" הוא נולד ובעצם שמו ומהותו הם ערבות למציאות שחייבת להמשך. הוא נקרא על שם זה שאני אחראי על משהו שיקרה הלאה. זה יוסף שיגונן על רחל לפני עשו ועל בנימין במצרים. המסר שיוסף מעביר עכשיו לאחים הוא "התחת אל' אני" ובגינו כנראה יוסף מתברך בברכה המיוחדת

 

 

מתוך פסוקים אלו נעבור לנקודה היותר עמוקה ומהותית שבמחוייבות הזאת שנובעת בעולם שבו את האל' אני ירא.

 

יעקב מברך את נכדיו בברכה המקדימה את הברכה לבנים.

 

בראשית פרק מח -טו

 

"ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק האלקים הרעה אתי מעודי עד היום הזה: המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ:"

 

הקושי שכל הפרשנים עסוקים בו הוא בכך שיעקב מתחיל לברך את יוסף אבל כשבודקים את הפסוקים, יוסף לא מקבל פה שום ברכה. הפרשנים התקשו בברכה הניתנת ליוסף כאן ואינה מפורשת בפסוקים עצמם עד כדי כך שה"כלי יקר" מציע "ויברך את יוסף" האת הוא במובן של עם אבל ודאי זה לא הפשט. אחרים נוגעים בנקודה שהרמב"ן מפתח, שאין ברכה גדולה יתר לבנים מהברכה של הסב המברך את בני הבנים. אבל בכל מקרה הברכה לא מופיעה. זה כנראה מה שמוביל את הפשטנים להתוכח מה פירושו של הפסוק החותם את הדברים המובאים כאן.

 

בראשית פרק מח-כא

 

"ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי"

 

בפשטות, שכם הזאת היא שכם העיר. אם היא שם העיר יש כאן קשיים אחרים (הרי לא עקב לקח אותה בחרבו אלא שמעון ולוי והוא התנגד) אולי זה ובעיקר השאלה הקודמת, הוא מה שמוביל את הפרשנים לטעון שפירושו של הפסוק האחרון לא עוסק בשכם העיר אלא שכם אחד פירושו בעברית חלק אחד, שצריך להבין מהו, יתר על אחיך. אני נותן לך ולכן אני מקדים את זה לברכות וזה מה שאני מברך אותך יוסף, אחרי מה שאני מברך את הנערים. הברכה היא בנתינת חלק אחד, מיוחד, יתר על אחיך. את החלק הזה המיוחד, לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. אם זו רק שכם העיר אז עניני הנחלות וחלוקת הארץ היו צריכים להופיע בתוך הברכות עצמן שתבואנה מייד לאחר מכן. מהו אותו חלק מיוחד?

 

בתרגום הירושלמי מופיעה אגדה שנראית על פניה משונה מאד, ובעומקה נראה לי שהיא מחברת אותנו שוב חזרה עוד להרבה לפני קין והבל.

 

תרגום ירושלמי בראשית מח-כב

 

"ואנא הא יהבית לח חולק חד יתיר על אחח לבושיה דאדם קדמאה נסיב יתיה אברהם אבוי דאבא מן ידוי דנמרוד רשיעא ויהב יתיה ליצחק אבא ויצחק אבא יהב יתיה לעשו ואנא נסבית יתיה מן ידוי דעשו אחי לא בחרבי ולא בקשתי אלהין בזכותי ובעובדי טביא:"

 

האמורי הוא אחי, עשו, צריך להבין למה הוא נקרא אמורי. אנחנו יודעים שיעקב לקח ממנו את הבכורה שאותה, בעצם, הוא נותן ליוסף, אבל הרי הוא לא נותן ליוסף את הבכורה דוקא במובן המלכות או הנחלה (מיהודה) אלא את מה שלקח מעשו.

בוריאציות אחרות בפרקד"א ובעוד מקומות מופיע המדרש הזה בצורה רחבה יותר.

זהו הלבוש, כך מסבירים חז"ל, שקבלו האדם הראשון ואשתו, מיד אחרי החטא "וילבישם כתנות עור" ואת הלבוש הזה ממשיכים איכשהו לגלגל בעולם. נצטרך להבין את משמעותו.

ע"פ מדרשים אחרים, את הלבוש הזה לוקח אתו נח ומכניס לתבה כדי שהעולם ימשך. חם גונב את הלבוש מנח. כך רואים חז,ל את חם הרואה את ערוותו של נח. חם מעביר אותו לנמרוד והמלחמה בין אברהם לנמרוד היא בעצם על מי יהיה בעל בית על הלבוש של אדם הראשון. במלחמה זו מנצח אברהם ואחריו יצחק ויעקב וכל הסיפור עם יעקב הוא מי ילבש את בגדי עשו בנה החמודות. וכשיעקב מצליח להיות עם הלבוש הזה, מופיעה השאלה הקשה. עכשיו העולם כבר לא מחולק אלא קיימים שנים עשר שבטי ישראל, ועכשיו בא יעקב ואומר ליוסף, לך אני נותן את הלבוש הזה של אדם הראשון.

 

 

פרקי דרבי אליעזר פרק כד

 

"ר' יהודה אומ' הכתונת שעשה הב"ה לאדם ולאשתו היו עם נח ובניו אל התיבה וכשיצאו מן התיבה חם בן נח הוציאה עמו והנחילה לנמרוד ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה וחיה שהיו רואין את הכתב ובאין ונופלים על פניהם לפניו והיו בני אדם סבורין שהוא מכח גבורתו לפיכך המליכו אותו עליהם מלך שנ' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה' … ר' מאיר אומ' עשו אחיו ראה את הכתונת של נמרוד וחמד אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו ומניין שהיו חמודות בעיניו שנ' ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות וכל הלובש אותם נעשה גם הוא גבור שנ' ויהי עשו איש יודע ציד וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו אמ' אין עשו הרשע כדאי ללבוש את הכתונת הללו מה עשה חפר בארץ וטמנה שנ' טמון בארץ חבלו."

 

 

מהו הלבוש? מהו ענינו? ובמה הוא בא לידי ביטוי ביוסף?

 

הלבוש הזה מתחיל בפסוקים של החטא הראשון.

 

בראשית  ג-ח

 

"וישמעו את קול ידוד אלקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ידוד אלקים בתוך עץ הגן:"

 

קודם החטא לא לובשים שום דבר. החטא גורם לאדם להתחבא. אחרי הברור עם קין הדברים ברורים יותר. החטא גורם לאדם לחוש שהוא לא יכול להמשיך להסתובב ערום. הוא מתחבא מפני הקב"ה. זה מצב גרוע מאד. המצב הגרוע הוא שהוא כבר לא יכול להסתובב בטבעיותו.הפגישה בין ה' אלק' לביו ערותו מביכה אותו מאד. זה לא קרה לו כל עוד הוא לא חטא. אבל כאן העקר, יש בו עוד יתרון אחד, כשהוא חש את זה, בניגוד לקין, הוא לא יוצא החוצה ואומר אתה הוא שהרגת את הבריות. הוא מתחבא בתוך עץ הגן. הוא חש שהוא לא יכול לצאת. הוא מבקש איזשהו לבוש שיאפשר לו לחיות בעולם שבו האדם לא יכול להראות את ערותו, מפני שהוא לא שולט עליה. הוא מודע לכך שהתחיל עכשיו בעולם מצב שבו תפקידו של האדם הוא לשלוט על יצרו בצורה חיצונית שהיא הרבה פחות טבעית לו ממה שהיה קודם, לפני החטא. כשהקב"ה שואל אותו "איכה" הוא שואל אותו איפה האתה הערום, הטבעי, כמו שהסתובבת רק לפני שעה אחת. והוא עונה לו, יראתי, האשה, הנחש, המון תירוצים. אולי הוא אפילו רומז, רבש"ע, לא מספיק עזרת לי, אבל הוא מבקש לצאת מהמצב. הוא מבקש לבוש והקב,ה עושה לו לבוש. הלבוש הזה שהאדם הראשון לובש הוא הדבר שמאפשר לאדם שאחרי החטא לחיות בעולם. האדם שלפני החטא הוא האדם שלא ראה במיניותו שום סתירה לערכיותו. הוא לא ראה שם שום חטא כי אין שם שום חטא. כשהוא אכל מעץ הדעת הוא חש בעצם שמעכשיוהוא אמור לחיות בעולם שבו הוא צריך להתגבר, להלחם בטבעו. הקב"ה עושה עמו חסד

 

פסוק כא

 

"ויעש ידוד אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם:"

 

כתנות העור האלו מורידות את האדם לדרגה אחרת לגמרי ממה שהוא היה לפני החטא. אבל אם נעמיק, אלמלא כתנות העור האלו, האדם לא יוכל להמשיך לתפקד. הוא מודע לחולשותיו, בניגוד לקין, הוא מבקשת העזרה והוא ידע להמשיך להתגבר. זה אולי העומק מאחורי הדרשה המופלאה של ר' מאיר:

 

מדרש רבה בראשית פרשה כ-יב

 

"ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה ר' יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות א"ר יצחק ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן כתנות עור שהן דבוקים לעור ר"א אמר איגיאה רבי איבו אמר אגנייה רבי יהושע בן לוי אמר לגאי רבי יוסי בר חנינא אמר סיסרטון ר"ש בן לקיש אמר גלי קסינון ובהם היו בכורות משתמשין רבי שמואל בר נחמן אמר צמר גמלים וצמר ארנבים היו כתנות עור כתנות שהן באין מעור אמר רבי לוי למדתך תורה דרך ארץ לפום חילך אכול ופרא מן מה דאת לביש ויתיר ממה דאת שרי לפום חילך אכול מכל עץ הגן אכול תאכל ופרא מן מה דאת לביש ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו ויתיר ממה דאת שרי שהרי שנים היו שרוין בכל העולם כולו"

 

זה לא רק משחק בין "א" ל"ע". עור זהו השרש של עורון. אור זה בדיוק להפך.

ר' מאיר בא ללמד בתורתו שבכתנות העור האלו, ביכולת של האדם להתגבר ולהמשיך לחיות בקדושה נמצאת גם אותה נקודת אור שאתה העולם יוכל להמשיך להתקיים. הקב"ה פוגש את האדם במשבר הגדול בירידה מג"ע וכניסה לעולם המציאותי והוא נותן לו את ספר המוסר הראשון שיש בעולם. קח כתנות עור, אפשר ללבוש כתנות עור ולהמשיך לקיים את העולם. כשבני האדם יסירו את כתנות העור האלו מעליהם העולם ימשיך ויתמוטט.

 

יעקב פונה ליוסף. הוא עסק בשני מועמדים לבכורה לפני כן. הוא דבר עם ראובן והזכיר לו רק דבר אחד במפורש "כי עלית משכבי אביך" – יש לך שם בעיה. גם כשהוא דבר עם יהודה, הוא רמז לו במפורש על תמר. אבל עקר השיחה על תמר תהיה עוד רגע בשיחה של יוסף עם יהודה. כשהוא דבר על יוסף, הוא דבר על יוסף עם אשת פוטיפר

 

 

בראשית פרק מט-כה

 

"ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל"

 

וכשהצלחת להתגבר וקבעת שדמות דיוקנו של אביך תמשיך לחבר אותך ותכתב יחד עם אחיך על אבני האפוד. כשהצלחת להבין את האחריות שלך לאלוקות שאותה נסית להסביר לאשת פוטיפר שלא קלטה "ואיך אעשה … וחטאתי לאלוהים". בררת את החובה שלך לאלוקים ואיך יראת האלוקים שלך מחייבת אותך בזה שהנאמנות שלו ושלה תשאר. וכשבררת את זה, מידי אביר יעקב – משם רועה אבן ישראל. שם התחיל אותו רועה אבן ישראל. היה צריך אולי להיות כתוב רועה ישראל, אבל רש"י מסביר ,אבן זו מלה אחת, אב ובן. שם קבעת מה הפירוש העמוק של להמשיך לשאת את לבושו של אדם הראשון. יש מדרש פלאי שפעם הרחבנו בו ונכנס כאן לקטע קטן מתוכו:

 

 

מדרש תנחומא ויגש סימן ה

 

"ד"א ויגש אליו יהודה שנגש בתוכחות בי אדוני אל תעבור עלינו מדת הדין, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ראוי היה לומר לפני אדוני, אלא מלמד שהיה מדבר אחת קשה ואחת רכה, כי כמוך כפרעה כשם שפרעה רבך אוהב נשים ומחמדן כך אתה ראית לבנימן שהוא יפה תואר ואתה מחמדו להיות לך לעבד"

 

יוסף שומע את זה ומתחיל בוכוח. זה משונה מה פתאום חז"ל הכניסו את זה בכלל.

ובהמשךהמדרש:

"אמר ליה יוסף אם תפתח פיך אני סותמו באבן, אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, א"ל אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי"

תסביר לו שהגנבה היא מצד האמא

"א"ל יהודה דין שקר אתה דן אותנו, א"ל יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם, א"ל יהודה נורא דשכם דליק בלבי"

 

אני אספר לך מה עשינו כאשר לקחו את אחותנו, ראה מה פידוש ערבות אצלנו במשפחה

 

"א"ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי, א"ל יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, א"ל יוסף רתחא דידך אנא מתבר"

 

אני ידעתי לשבור את הרתחה שלך. זה אולי מסביר הבט נוסף על פרק שלם שנכנס לאחר מכירת יוסף ועוסק ביהודה ותמר. תמיד ראינו את החיבור הזה בענין של אורו של משיח. אבל יש כאן עוד הבט של אי תקינות ביכולת ליצור את התקשורת בין ער לתמר, בין אונן לתמר ומול זה עומדת דמותו של יוסף במעשה אשת פוטיפר. את חטאיהם של ער ואונן התורה לא חסה מלכתוב. לעומת חטאים שהיא לא מפרשת, כמו מעשה ראובן עם בלהה.

ער לא רצה שיכחיש יפיה – התפיסה של "אני" העומד במרכז שבאה לידי ביטוי בשיאה, בחוסר היכולת לתפוס שהאלוקות יכולה להתגלות בשיאה דרך אותה תאוה שאם היא תבוא בצורה הנכונה שלה היא תהיה אלוקית להפך היא תהיה טמאה.

אותו היסוד שרק יוסף יודע לגלות אותו בשיא של הצדקות הוא זה שמזכה אותו בלבושו של אדם הראשון. כשיוסף נלמד על כל המכלול שלו, הוא הופך להיות דמות אחת, יוסף הכלכלי, המדיני, הלוחם בעבדות, הוא אותו יוסף הלוחם ביצרו. יוסף המושל הוא מושל מפני שהוא יודע את יראת האלוהים שלו. זה אותו יוסף שיודע גם ללמד במצרים שאדם לא יכול לרדות במישהו אחר מפני שהוא גדול ממנו. מי שבמרכז הוויתו בעולם נמצא האלוהים, מחוייבותו לעולם היא מחוייבות אחרת לגמרי.

כך גם המיילדות העומדות מול פרעה. הן יראות את האלוהים ולכן הן מחייות את הילדים.

אותה מיניות שאתה יתחיל האדם להתמודד ברגע של החטא, יכולה להיות יסוד המות או יסוד החיים. השאלה היא פשוטה, האם הגורם המשתף יהיה הצד האלוהי או ה"אני". אין מקום שזה יבוא לידי ביטוי יותר מבמציאות של בית, של שייכות, נאמנות.

 

נדמה לי שזה שבתחילת ספר שמות מתוארת המשפחה היהודית, בא להדגיש את תפיסת המילדות שמבינות מתוך יראת האלוהים שאין דבר אלוהי יותר מיכולתו של האדם להיות ערב לדור נוסף, להמשך.

פרעה רוצה לבטל את כוחו של האדם להיות נותן, להיות שותף באלוהות, בעשיה האלוהית.

הנצי"ב מפרש את הביטוי "רעים האהובים"

בד"כ מפרשים אהובים זה לזו וזו לזה. אבל אם כך היה צריך להיות כתוב "רעים ואהובים" מדוע באה "ה" הידיעה.

אומר הנצי"ב, האהובים פירושו כנ"ל, אבל "רעים" אין פירושו זה לזו אלא הם רעים לקב"ה. הם רעים לקב"ה כי הם מתחילים לעסוק בבנין עולם.

 

אותה ידיעה  שכאשר לבושו של האדם הראשון נמצא על האדם יש לו מחוייבות בשיא יצרו ל"יוסף ה' לי בן אחר" לנאמנותו לזולת לשייכותו למשהו נוסף, היא הידיעה שבבסיסה נמצא הענין של הידיעה שהאלוהות מחברת אותו לאשתו. "והיו לבשר אחד" -  שני בשרים לא יכולים להפוך לבשר אחד. מה שיכול להפוך אותם לאחד זו רק הנקודה האלוהית  המחברת אותם.חז"ל מביאים "איש ואשה זכו" וכו' - איש ואשה – הרעיון הוא מאד עמוק ה"אש" המשתפת בינהם היא היסוד של הגוף. לגופים אין לעולם אפשרות להיות אחד. אם זכו אז המשתף אותם את היסוד האלוהי ואז יש בנין אלוהי.

הרעיון הבסיסי הזה לא מנותק מהרעיון שבו פתחנו. רק יוסף היודע ללמד את ממשלת האדם ואת חובתו לנאמנות אפילו של אשת פוטיפר הגויה לבעלה, מפני שהנאמנות האנושית הזאת נלמדת אצלו מתוך המחוייבות שלו לאלוהים, הוא יוסף שיכול ללמד את חובת הערבות של בני האדם לבני האדם. כשהוא ימות, תמות איתו כל האידאה של חובת האדם לאדם והאיש לאשתו.

אולי נכון לסיים במלים שנדמה לי שיש להן ערך גדול דוקא בימים אלו. לא אפרט יותר מהקריאה בהן.

 

הרב קוק ב"אורות הקודש"

 

"ההתעוררות של המדע החדש, על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם"

הרב מדבר בפסקאות הקודמות ובזו, על נטיות מיניות שהוא מכיר בהן שאינן מתאימות לבנין הגדול. ההתעוררות של המדע החדש להכיר בהן היא אולי התעוררות טובה. הבעיה היא:

"בשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזהב כשחת המשתף האלוהי שהופך את בני האדם לבונים, שמוריד מאתנו את לבושו של אדם הראשון ומשאיר אותנו בעצם ללא כל מציאות אלוהית שהופכת את האדם ליוצר ושותף עם האלוה, אבל דבר אלוקינו יקום לעולם וכבר פירש בם כפרה על זה, תועבה = תועה אתה בה. שהיא נטיה רעה שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה"

היסוד הזה, נדמה לי שפנים לו בימינו אבל פנים לו גם בהבנה של מה שיתרחש מכאן ואילך בתוך המוסר שאותו שוכח המלך שלא ידע את יוסף.

 

 

מצאת שגיאות

אנא שלח תיקונים לכתובת    asarye@hotmail.co.il