קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ח' טבת, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת ויחי ולהקדמת מלחמת הבכורה

"הבכורה הרכיבה והברכה"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

במרכזה של פרשתנו, פרשת ויחי, הן ברכות יעקב לשנים עשר בניו. דרך ברכות אלו נבקש לברר אנו את מעמד הבכורה בישראל, תוך שנחתור להראות כי בסופו של דבר, המאבק שיחל לו בספר הבא, ספר שמות, הוא המאבק על הבכורה.

פתח דבר נראה נא את סדר הופעת הדברים בפרשתנו.

כאמור היסוד המרכזי בפרשה הוא ברכת יעקב לבניו. לברכות אלו נגיע בפרק מ"ט. שם יחל יעקב את הברכות ויאמר:

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים : הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם"

ומכאן יחל יעקב את ברכתו לבניו:

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"

אך קודם לכך תעסוק התורה, ביוסף ובעיקר באפרים ומנשה. יעקב, ייתן לשני בניו של יוסף מעמד מיוחד:

"וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם  אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי : וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם"

אפרים ומנשה, מקבלים, אפוא את מעמד כ"ראובן ושמעון". משם תמשיך התורה ותתאר את ברכת יעקב לשני בני יוסף:

"וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו : וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה  שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר : וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר  הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"

כשלאחר מכן, יוסף יעיר ליעקב כי, הסדר בו הוא מניח את ידיו על בניו, אינו נכון:

"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה : וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי  כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ"

או אז תגובת יעקב היא:

"וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"

כשתוכן הברכה הוא:

"וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"

וכאן נעלה נא את השאלה הבאה, מדוע אפרים ומנשה כ"כ חשובים עד שהתורה מתייחסת אליהם, עוד קודם שמתייחסים לברכות בני יעקב .

שאלה נוספת היא, שכאמור ברכת יעקב לבני יוסף היא:"... בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה..." מדוע אם כן פונה יעקב לבני יוסף בהגד "... בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל..." מדוע "בְּךָ" בלשון יחיד ? היה לו לומר "בהם" ?

לפני שנניח לעניינם של מנשה, נעיר הערה נוספת. כאמור, בתגובה לדברי יוסף ליעקב כי, מנשה הוא הבכור, אומר האחרון "... יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"

רש"י, במקום מביא את הדברים הבאים המראים את גדולתו של אפרים אל מול מנשה:

"ידעתי בני ידעתי- שהוא הבכור"

"גם הוא יהיה לעם- שעתיד לצאת ממנו גדעון, שהקב"ה עושה נס על ידו"

"אולם אחיו יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל"

בשלב זה נסתפק בהערה הלקונית הבאה, מבלי שננתח אותה לעומק, כי גדולתו של אפרים תבוא לידי ביטוי ביהושע, המתאפיין בשתי מעלות, האחת שהוא ינחיל לישראל את הארץ והאחרת, שהוא ילמד תורה לישראל, ובכך הוא יהיה גדול מגדעון.

הנה כי כן, העלנו מספר תמיהות-הערות. נניח להם בשלב זה, תוך שנבקש לעסוק בעוד שני אחים המבורכים יחד, כמנשה ואפרים. שני אחים אלו הם יששכר וזבולון.

בזמן שאצל יעקב אבינו ברכת יששכר וזבולון על אף היותה אחת, היא עדיין לא כולה "מעורבבת", הרי שאצל משה רבינו הברכה היא אחת, כשהאחד בלוע בתוך השני, המשותף הן לברכת יעקב והן לברכת משה, הוא שינוי הסדר, באופן שזבולון מתברך עוד קודם לברכת יששכר.

וכך מברך אותם משה:

"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ"

נעיר שתי הערות ראשוניות על כך, ראשית, זוכה זבולון בברכה זו להיות מוזכר פעמיים. שנית, נראה כי יששכר הוא מעין טפל לזבולון, הוא שוכן לו באוהל זבולון.

חז"ל ורש"י מעירים כי זבולון היה זה, שיצא להביא פרנסה מעבר לים, בשעה שיששכר ישב באוהלו ועסק בתורה. חז"ל מלמדים אותנו כי מיששכר היו ראשי סנהדריות . ומאז הופכים זבולון ויששכר שלם נרדף לשיתוף פעולה, בו לכל אחד יש חלק במה שיש לשני, לזבולון חלק בתורתו של יששכר וליששכר יחלק בפרקמטיא של זבולון.

ובהמשך אומר הכתוב:

"עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ--שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל"

כשעל כך נעיר שתי הערות.

ראשית, בהגד "עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ" הכוונה להר המוריה ואנו נשאל מה הקשר של הר המוריה לשני אחים אלו ?

שנית, בחתימת הפסוק "... כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל", שוב אנו מוצאים רמז לזבולון. (בימים, ובחול שהוא על שפת הימים) – הנה כי כן שוב אנו רואים מעלה של זבולון על פני יששכר –מעלה שיהיה עלינו להבין אותה לעומקה.

ומכאן נשוב נא לברכת יעקב ליששכר וזבולון. מחד, יעקב אינו כולל בברכה אחת את יששכר וזבולון, אך מאידך, וזו הנקודה החשובה לענייננו, הוא יוצר בברכותיו, קשר בין שני אחים אלו. כאמור, גם יעקב מקדים את הצעיר, את זבולון, בברכותיו עוד קודם לאח היותר בוגר – ליששכר, עובדה שיש בה דמיון לאשר התרחש בברכותיו, עם מנשה ואפרים:

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן"

"צידון" המתוארת לפנינו היא ביטוי למקום, העושים בו סחורה. בלשון אחרת היינו אומרים כי, זבולון הוא זה , העושה עסקים. ולעומתו יששכר, מתואר כך:

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם : וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד"

"מִּשְׁפְּתָיִם" – הוא ביטוי למקום מתוחם. והנה אל מול קלילותו של זבולון ובמובן מסוים גמישותו מהאחיזה בקרקע בכדי לעשות מסחר ופרקמטיא, יששכר הוא זה המבקש את הישיבה במקום מוגדר ומתוחם הוא אינו מחפש להיות נע ונד, אפילו לרגל עסקים, אלא להיות "מחובר לקרקע", להיות יציב.

יששכר הוא זה הרואה "...אֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה.." – את היציבות במקום אחד, ועל כן הוא מוכן בגין כך גם להיות בבחינת "... וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד" – הוא מוכן לשלם מס על ישבתו בקרקע.

כלומר הוא אינו יושב חסר מעש, אל מול התרוצצותו של זבולון. אדרבא, הוא רוצה לעבוד לעמול, אך שהדבר יהיה בנחת , ובשביך כך הוא אף מוכן לשלם מס. לאור הסתכלות , שכזו, מובן הדימוי שיש לו ליששכר לחמור. הדימוי הוא במובן החיובי, הדימוי הוא בכך שכשחמור רובץ איש אינו יכול להזיזו מרבצו. יש בה ברביצה זו מעבר למנוחה טכנית, אלא מן ביטול מסוים לקרקע – מעין אחיזה במקום.

כך מסביר גם הרשב"ם:

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם – לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים וסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל איברים חזק מצוי

בֵּין מִּשְׁפְּתָיִם - תחומי העיר,לחרוש ולעבוד את האדמה ..."

הנה כי כן הרשב"ם – מסביר אתה דברים במישור בסיסי יותר מדברי חז"ל ורש"י, שהערנו עליהם לעיל.

רשב"ם רואה את יששכר וזבולון כדוגמאות של שני סוגי אישים שיש בהם מן ההפכי. יששכר הוא זה העובד את האדמה, המבקש את פרנסתו דרך היציבות במקום אחד ולעומתו זבולון הוא "הסוחר" - הוא שמסחריו חובקים ימים וארצות.

במישור הפנימי, עבודת האדמה של יששכר, על פי הרשב"ם, או לימוד התורה שלו, על פי חז"ל ורש"י, באים מאותו מקום בנפש, של "רביצה" – של הידיעה כי יש כאן שליחות ארוכת טווח המחייבת סבלנות והמתנה,שהיא תעצים את התפוקה ולא פזיזות ממקום למקום.

ועל אף השוני המהותי בזהות הנפשית של שני אחים אלו, הם נמצאים באחדות, בשיתוף פעולה מלא, בו כל אחד נשאר נאמן לזהותו ומוצא את מקומו משלים ומשתלם,את ומתוך כוחו של האחר. לכאורה ניתן לומר כי איזכור זבולון עוד קודם ליששכר הוא ביטוי לרמת האחדות העליונה לה הגיעו שניים אלה. כביכול היינו אומרים כי זהו ביטוי, שאין לפנינו כל היררכיה משום סוג אלא ביטוי של חלוקת תפקידים הרמונית. – אחדות זו באה לידי ביטוי גם בברכת משה וגם בברכת יעקב.

אך ישנו נדבך יסודי , הנדרש לנו לבררו עוד קודם שבאנו לרמת דיוק בסוגייה דלעיל, סוגיית אפרים ומנשה. – המושג אותו יהיה עלינו לברר הוא מושג הבכורה.

את הבכורה נראה בכמה פנים – כבר נעיר כי אנו נדרשים לכך עקב אחת מהתנהגויותיו של יוסף, שאינה ברורה די הצורך. יוסף כזכור, כשרואה את אביו מניח את ידיו שלא כסדר על ראשי בניו, אפרים ומשנה, הוא מתערב,

"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה : וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי  כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ"

ואנו נשאל, מדוע חשוב היה לו ליוסף שלא יהיה בלבול בהנחת ידי אביו על ראש בניו או ליתר דיוק, מדוע חשוב לו לומר ליעקב כי מנשה הוא הבכור ולא אפרים - מה ענינה וחשיבותה של הבכורה בכל המהלך שלפנינו ?

אך אזכור הבכורים אינו מסתיים בכך. כזכור לאחר ברכת יעקב לבניו של יוסף, הוא קורא את בניו שלו , והראשון שבניהם הוא ראובן המתואר כך:

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"

יעקב פונה לראובן בתואר הבכור. אך אז הוא מוסיף:

"פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"

וזוהי הסיבה שבגינה הפסיד ראובן את הבכורה – חלול יצועי אביו.

כשהשאלה המתבקשת תהיה, למי בעצם הפסיד ראובן את הבכורה? האם ליהודה או שא ליוסף ?

או בלשון מכלילה יותר, האם היה ספק אי פעם מי יהיה המנהיג מבני יעקב ?

אנו מבקשים לטעון כי לעולם לא היה ספק בדבר זהותו של זה שינהיג את בית יעקב - תמיד היה זה יהודה.

הראיה החיה לכך היא שכל אימת שהאחים נזקקים לפעול יחדיו, הרי שההכרעה היא הכרעתו של יהודה, ההנהגה היא הנהגתו שלו, והכל מתרחש תחת שרביטו.

את זאת ראינו כבר בזמן מכירת יוסף כי על אף רצנו של ראובן להחזיר את יוסף לאביו, הרי שהאחים פועלים על פי דברי יהודה ומחיליטים למכור את יוסף.וכלשון הכתוב:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו  מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינו אֶת-דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנו הוּא..."

והפסוק מסיים בתיאור הכל כך חד וברור:

"...וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו"

גם בפרשת ויגש את יעמדו האחים אל מול יוסף – אדונה של ארץ מצרים, גם שם זה שינהל את דו השיח הנוקב והקשה יהיה יהודה:

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ  כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה"

גם בזיקה לבקשת יוסף להביא לפניו את בנימין, וההתלבטות שתבוא בעקבות כך בבית יעקב , גם שם יציע ראובן הצעה, שנרחיב עליה את הדיבור להלן, ויעקב לא יתייחס אליה כלל ואילו יהודה מציע את הצעתו והיא מתקבלת אצל יעקב.

במילים אחרות אנו מבקשים לטעון כי בכורה איננה ביטוי להנהגה. לבכורה ישנם שני אופנים ישנו בכור לאביו וישנו בכור לאימו. הבכור לאביו זוכה בכפל נחלה, ולעומתו הבכור לאמו הוא מחויב בפדיון. אז למעשה הבכור מקודש בהיותו בכור לאימו, ויש לו את הזכות לרשת בכפליים אילו הוא גם בכור לאביו.

ומכאן באנו לנתח את הדברים. דומה כי הפסוקים שנביא להלן בדברי הימים מתארים את אשר מתרחש בתצורה המדויקת ביותר:

"וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן-יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה"

ראובן, הוא הבכור, אך אז עושה ראובן מעשה שבגינו נטלה ממנו הבכורה והוא "וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו", או אז "נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן-יִשְׂרָאֵל".

ומכאן ממשיך התיאור למקומו של יהודה בבית יעקב :

"כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף"

הנה כי כן בבית יעקב ישנם שני בכורים ישנו ראובן הבכור ללאה וישנו יוסף, שהוא הבכור לרחל. הבכורה, שאנו מדברים עליה היא אותה הזכאות לכפל בירושת האב, לזכות שממנו יצאו שתי נחלות. מלכתחילה, הייתה הבכורה אמורה להיות לראובן, אך בעקבות חטאו של ראובן עברה הבכורה ליוסף, ועתה הוא היורש שתי נחלות. לעומת זאת יהודה הוא המנהיג , הוא הנגיד.

מכוח תובנה זו, תובן בקשת ראובן מיעקב אביו, ליטול את בנימין עימו למצרים, תוך שהוא מצהיר את ההצהרה הבאה:

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ"

כשהשאלה הראשונית היא,