קראו את השיעור

בס"ד

פרשת וירא שנקרא השבוע עמוסה ומלאה אירועים מלאי הוד כבשורה על הולדת יצחק והולדת יצחק , מהפכת סדום ועמורה ובסופה עקידת יצחק.

באופן טבעי העיסוק בפרשת וירא הוא מסביב לפרשיות אלו, אך הפעם נייחד את השיעור דווקא בפסוקים הפותחים את הפרשה – בפסוקים העוסקים בהכנסת האורחים של אברהם, נלמד אותם דווקא דרך פרוש רש"י, וניתן את הלב לאותם פרטים שרש"י מוביל אותנו דרכם והמציירים לנו את דמותם הפלאית של אברהם ושרה.

שמו של השיעור – "ואני לא באתי ליישב פשוטו של מקרא" – הם על פי דבריו הידועים של רש"י במספר מקומות [וכבר בתחילת פרשת בראשית] – בהם הוא קובע את חוט השדרה של פרשנותו.

בפרשת בראשית אומר רש"י "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא או למדרש אגדה המיישב את פשוטי המקראות" – כעת נתבונן נא בפסוקי הפתיחה לפרשת וירא ונראה – האם בפרושו כאן – רש"י נשאר עקבי לעקרון הפרשני אותו הוא קובע, או לא.

נוסיף הערת פתיחה נוספת שתתברר בעז"ה בהמשך – ששמה של פרשה מקפל בתוכה את תוכנה של הפרשה. דרך משל פרשת בראשית – כל כולה עוסקת בראשתיות, - פרשת לך-לך עוסקת בדמותו של אברהם שכל הזמן הולך לעצמיותו, למי שהוא [ע"ד מה שדרשו לך-לך לעצמך למי שאתה] אך שמה של פרשתנו "וירא" – אינו מובן, שכן "וירא" זה מתייחס לקב"ה, וע"ש "היראות, זו נקבע שמה של הפרשה אך אין ברור מה טיבו של "וירא" זה. – בהערה זו נשוב ונדון בהמשך דיוננו.

נראה נא את הפסוקים הפותחים את פרשתנו:

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה: ויאמר א-ד-נ-י אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור מעל עבדך: יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דיברת: וימהר אברהם האוהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות: ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו: ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו: ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל: ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו:"

(בראשית י"ב, א'-י')

כעת נראה את פירוש רש"י על הפסוקים הנ"ל ועל השאלות העולות מתוכו –

על פסוק א' "וירא אליו ה'" – מפרש רש"י "לבקר את החולה ואמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו" – נשאלת השאלה האם הסבר זה הוא חיוני, האם זה פשט ?

נמשיך הלאה:

"באלוני ממרא" – מבאר רש"י – "הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו" – גם כאן שוב – אין זה פשט – מדוע שלא נסתפק בהבנת פסוק זה כתיאור גרידא של המקום בו נגלה ה' לאברהם.

"יושב" – מפרש רש"י "ישב" כתיב [דהיינו בכתיב חסר] ביקש לעמוד – אמר לו הקב"ה שב! ואני אעמוד, ואתה סומך לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והם יושבים שנאמר "אלוקים ניצב בעדת אל" – כל פרוש זה הוא ממש לא פשט. ניתן גם את הלב שרש"י לא אמר כאן שזהו מדרש אגדה.

"כחום היום" – "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים ובאו המלאכים עליו בדמות אנשים" – גם כאן אי אפשר להתעלם מההרגשה – שהדברים רחוקים מפשטם.

"וירא" – "מהו וירא וירא שני פעמים – הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה.נסתכל שהיו ניצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו וקדם הוא ורץ לקראתם"

כאן יש הבנה בפשט – שכן בעברית הפועל לראות הוא בעל משמעות כפולה, ראיה חיצונית וראיה פנימית במשמעות של הבנה.

"ויאמר ה'(אדנות) אל נא תעבור מעל עבדך" – כאן רש"י מביא שני פרושים או שהכינוי "אדנות" – מתייחס למלאכים – והרי אז הביטוי "אדנות" לשון חול – או שהוא מתייחס לקב"ה – ואז ישנו קשר בין פסוק א' שבו נראה אליו ה' – לבין הפסוק כאן שאברהם מבקש ממנו להמתין לו – עד שיעסוק בהכנסת אורחים – ומכאן למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה.

נדלג מעט בפרוש רש"י – עד לשאלת המלאכים "איה שרה אשתך" – ואברהם עונה "הנה באוהל" – מפרש רש"י – "צנועה היא" – שוב פרשנות שאינה פשט.

ובהמשך "שוב אשוב אליך כעת חיה" – מסביר רש"י – "פסח היה" כאן כבר אנו מרגשים שיש יציאה גדולה מפשטם של מקראות, גם כאן רש"י לא אומר "ורבותינו דרשו" – אמירה שאולי היה בה בכדי להכהות את גודל הדרש שבפרשנות זו, אלא הוא מתבטא כאילו כך הם פשטם של דברים.

אגב נאמר הרי חז"ל דרשו שפסח היה גם כאשר המלאכים הלכו ללוט – שנאמר "ומצות אפה ויאכלו" – א"כ איך מסתדרים עם סתירה זו כביכול – על כך מביא מדרש "שכל טוב" שאצל לוט היה "ליל שני של פסח" – פרשנות זו יש בה כבר זו הרחקת לכת עצומה מהבנת הפשט – וכי לוט שמר יו"ט שני של פסח – וכי בכלל היה פסח בזמן אברהם ולוט ולמה זה בכלל רלוונטי להבנת פשטם של דברים? –

נסכם ונעלה שאלה מכל האמור עד כאן – האם הפרשנות של רש"י בפסוקים שלפנינו בשם פשט תיקרא?

ראשית נאמר באופן כללי – שדווקא רש"י עוסק בהבנת הפשט הרבה יותר מפרשנים ומפשטנים אחרים – שכן אפילו מעיון בפסוקים אלו – נראה שאי אפשר ללכת בדרך פרשנית, שאינה דרכו של רש"י – שכן, לצורך הדוגמא, הפסוק אומר :"והוא יושב פתח האוהל כחום היום" – אם מתאר הוא היכן ישב אברהם ומה מזג האויר שהיה אז, מיד תעלה השאלה למה תיאור זה רלוונטי ?, מה מעניין אותנו היכן אברהם ישב – ומה היה מזג האויר – כשהוא ישב שם? וכן הלאה.

עלינו לדעת שרש"י בדרכו הפרשנית בורר את הפרוש והמדרש – ממאות מדרשים שהיו לפניו – הוא בוחר את אותו מדרש – הנותן לנו את הדמות הכוללת והאמיתית של הרעיון העומד מאחורי הפרשנות.

עד כדי כך מקפיד רש"י ליצור קו עקבי בפרשנותו, שעל הפסוק "ויתן אל הנער" – שפרשנים אחרים לא ראו עניין להיכנס לזהות של אותו נער – רש"י מתייחס אליו – הוא בורר מתוך שתי פרשנויות המצויות במדרש – האחת מזהה אותו ישמעאל והשניה עם אליעזר – את זו המזהה אותו עם ישמעאל – וההגיון מביא אותו לכך – שכן סביר להניח שאברהם נעזר בנער הקרוב אליו ולא באליעזר שמטבע הדברים לא נמצא בסמיכות גדולה אליו, אלא מה עולה השאלה – הרי גם על אליעזר נאמר שהוא "בן משק ביתו של אברהם" במשמע שהוא עימו – כאן יש נקודה שיש לתת אליה את הלב ונעמוד בה בעז"ה בהמשך.

ונעבור נא שוב על פסוקי פרשתנו.

פתיחת הפרשה: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה:" לאברהם אבינו יש שליחות לקרוא בשם ה' אל עולם את זה כבר ראינו מסוף פרשת נח.

אברהם עוזב את חרן ובא לארץ ישראל – כאן בארץ ישראל אברהם אינו עושה נפשות אלא מתמודד עם בעיות פנימיות – של רעב ומלחמות – הוא יורד למצרים וחוזר, אח"כ ישנה גם התמודדות עם לוט ואז מתחילה המלחמה בין ארבעת המלכים לחמישה, או אז מתחיל אברהם להתגלות בעולם (בעקבות המלחמה מלכיצדק מלך שלם מצהיר "ברוך אברהם לא-ל עליון...וברוך אל עליון") – אח"כ מגיע אברהם לברית בין הבתרים – אברהם מוסיף ומתגלה בעולם – אחרי כל זה מגיע הציווי האלוקי לאברהם למול את עצמו.

הניסיון שבברית המילה אינו הכאב שבה – [על פי ר' לוי במדרש – אברהם שביקש למול את עצמו – מצא כבר את עצמו מהול (ור' אבא שם חלק עליו) – מ"מ הרעיון שבדברי ר' לוי הוא שהנסיון בעצם לא היה ניסיון] – אם כן מהו הניסיון?

אברהם מביא רבבות של נפשות שהוא ואשתו עושים בחרן – בארץ ישראל יש לו גם בעלי ברית והם ענר אשכול וממרא – הקרויים "בעלי ברית אברהם" – ואז אומר לו הקב"ה לעשות ברית מילה.

חז"ל מתארים את אברהם מתייעץ עם בעלי בריתו, ובזמן שענר ואשכול לא מצדדים בצעד שכזה, הרי שממרא אומר לו שאין בכלל על מה להתלבט ועליו למול עצמו.

כאן עולה שאלה – מה בכלל אברהם מתייעץ עם בעלי בריתו על הצו האלוקי שקיבל, הגר"א – אומר שבעקבות הברית משתנה עולמו של אברהם – אברהם עתה הופך להיות בן בריתו של הקב"ה. וכל אותם אלו שהיו בעלי בריתו של אברהם מקודם נהפכים עתה למשהו שהוא פחות שייך לו, אברהם כעת הופך לאישיות שונה, עולמו של אברהם מתהפך עליו.

מהפכה זו החלה כבר בפרשה הקודמת לך-לך – כאשר מצטווה אברהם לצאת מחרן ולבוא לארץ ישראל. הזכרנו כבר בשבוע שעבר שבחרן היה לאברהם אבינו עולם ומלואו – הוא עשה שם נפשות, הוא פעל במפעלים רוחניים אדירים, ואז הוא מגיע לארץ ישראל – בארץ ישראל ישנה "אינתיפאדה" של "הכנעני אז בארץ", אברהם מגיע לרעב, לצורך לרדת למצרים ושוב לעלות, למריבות בין רועים.

ניסיונו של אברהם הוא בכך שדווקא כאן בארץ ישראל, שהוא חפץ לקרוא בה בשם ה' - הוא אינו יכול.

בברית המילה שבפרשתנו – עובר אברהם ניסיון שכזה בעוד צורה –בעקבות הברית הוא הופך לאדם שונה מן האחרים, אך הוא עומד בניסיון הזה גם כן.

היינו מצפים מאברהם ש"ינוח קצת" – אחרי מה שעבר עליו – במיוחד ביום השלישי שהכאב עז ביותר. הקב"ה מצדו "עושה הכל" – בכדי שהשליח הנאמן, אברהם, יעצור קצת משליחותו – הוא מוציא חמה מנרתיקה, הוא מביא עליו את כאב המילה של היום השלישי – הוא משנה באופן מערכתי את הקונצפציה שאברהם חי בה עד עתה – כעת אברהם מהול, אך אברהם אבינו – השליח הנאמן – מדמה עצמו למשלחו – לקב"ה, כשם שהקב"ה לא נח – אף הוא לא נח.

אברהם הולך לממרא ידידו להתייעץ אתו כיצד ממשיכים עכשיו הלאה, עכשיו כשמצבו השתנה

"ה' ניצב עליו" רש"י בפירושו מרמז על הדיינים היושבים וה' ניצב עליהם – ואולי רצונו ללמדנו שאימתי ה' ניצב על הדיינים היושבים, כאשר אותם דיינים יושבים פתח האוהל ומחפשים עוברים ושבים, במשמעות שאותם ראשי עם קשובים לצרכים החברתיים והרוחניים - הם אינם נועלים עצמם במגדלי שן רוחניים.

הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה – ואפילו חום כבד לא מונע את השליח להמשיך הלאה.

[במדרש נאמר שאברהם שלח את אליעזר לחפש אורחים – הלה שב ואמר לו שלא מצא; אומר אברהם אין אמון בעבדים ויוצא בעצמו לחפש עוברים ושבים. נשים לב עד כמה אברהם מסרב לעצור בשליחותו]

"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו" – חז"ל למדונו שבכל מקום שנאמר "הנה" – הרי זה במשמעות – שהדבר תמיד היה רק שלא ראו אותו קודם [ע"ד "והנה איל אחר נאחז בסבך" – שהיה מוכן מששת ימי בראשית"]

שליח כאברהם תמיד שואל עצמו – מה הקב"ה רוצה ממנו – על כן "וישא עיניו" הוא מרים את ראייתו, מסתכל בראיה של גובה, והנה האנשים – המלאכים ניצבים עליו.

"וירא וירץ לקראתם" – כאן רש"י ביאר שהראיה השניה הוא לשון הבנה – ראה שאינם רוצים להטריחו – א"כ הוא רץ לפניהם. נשים לב עד כמה אברהם אבינו קשוב למתחולל אצל האחר! ואילו לעומתו אנחנו, כמה פעמים אנו עוברים על יד אלפי אנשים ולא רואים שהם בכלל קיימים!

"פתח האוהל" – מה עושה כאן פתח האוהל? –

שלוח של הקב"ה מגיע לכל פינה בעולם אך בכדי שהוא יהיה שליח אמיתי – צריך הוא כל הזמן להיות "בפתח האוהל", האוהל שלו – תמיד עמו – הוא שליח של ביתו ושל בית המדרש שלו.

"איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל" – על כך פרש רש"י "צנועה היא"

כבר למדנו שהביטוי "איה" בלשון הקודש – הוא שאלה רטורית שהתשובה עליה ידועה, [כמו השאלה שנשאל אדם הראשון "איכה", או "איה השה לעולה"]. אברהם אבינו פועל בכוחו מכוחה של אשתו שבאוהל, אשתו בעלת רוה"ק, הצנועה והנחבאת – הנותנת לו כוח לפעול בעולם.

"שלושה אנשים" – במדרש העלו את השאלה הבאה:

"שלושה אנשים להלן קורא אותם אנשים וכאן קרא אותם מלאכים, אלא אמר ר' אלכסנדרי אצל אברהם היו אנשים, שהיו המלאכים מצויין בביתו של אברהם שנאמר צופיה הליכות ביתה שהיו הולכי ביתו של אברהם מלאכים, ועל ידי שהיה מצוי במלאכים, נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט שהיה הדיוט נראו לו מלאכים שנאמר ויבאו שני המלאכים סדומה."

(תנחומא ישן וירא)

ואכן כך היה, אצל אברהם מצויים מלאכים, מצויים הרבה שליחים הוא כל כך רגיל בהם שהם נדמים לו כבר כאנשים.

אם רוצים אנו להבין כיצד אדם כאברהם הגיע למהפכה כ"כ אדירה – נקרא בפסוקים שלפנינו – כיצד אדם כ"כ ענק – דואג לתת לאותם הנדמים לו כערביים, פת לחם כדי שיסעדו ליבם. השליח האדיר הזה לא נח, לא אכפת לו שהוא כואב – לא אכפת לו שהקונצפציות השתנו (ועכשיו הוא נימול וממלא שונה מכל סביבתו)– הוא יושב פתח האוהל ומחכה לאורחים.

רש"י בפרשנותו כאן מבקש לקחת אותנו יד ביד ולהראות לנו מי הוא השליח הגדול הזה.

"כי על כן עברתם" – על כך אומר המדרש:

"כי על כן עברתם על עבדכם, אמר ר' יהושע ב"ר נחמיה מיום שברא אתכם הקב"ה הייתם מזומנים לבוא אצלי, כי על כן עברתם וגו' היך דאת אמר יהי כן ה' עמכם."

אומר אברהם אבינו למלאכים – הפגישה בנינו אינה מקרית – היא פגישה בה אמורים אנו ללמוד אחד על השני. גם כאן עולה השקפתו הגדולה של אברהם על המציאות- אין בה שום מקריות !

"יוקח נא מעט מים" – על פסוק זה מבאר רש"י (בפסוק ד') "על ידי שליח, והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנאמר: "וירם משה את ידו ויך על הסלע" – בעל ספר חסידים מבאר – שאברהם היה חייב להיעזר בשליח בהבאת המים – שכן אם הוא היה מציע שהוא יביאם המלאכים היו מסרבים מפאת כבודו, ולשלוח אותם בוודאי שלא שייך. לכן – יוקח נא מעט מים – ע"י שליח [אך רק "מעט מים" – בכדי שלא להקשות על השליח] – ועל דבר קטן שכזה, השימוש בשליח – היווה גורם שישראל יקבלו את המים במי מריבה ע"י שליח, ע"י ההכאה ולא בישירות ע"י הדיבור אל הסלע שהיה גורם להוצאת מים. רוצה לומר אפילו חוסר שלמות קטן שכזה בשליחות פוגם בה – ויש לו השפעה עתידית.

ולבסוף – תיאורו של רש"י – כי "פסח היה" יובן באופן הבא: בוודאי שאין המדובר כאן על הפסח ההיסטורי – אלא אותו הרעיון שפסח מקפל בתוכו – הרעיון של בני חורין היכולים וצריכים לפעול בעולם ובמציאות, רעיון שמכוחו יש התחייבות לאברהם בן המאה ולשרה בת התשעים שהם יאחזו בילד משלהם.

ומאיפה מגיעים לאותו כוח של חרות – התשובה היא מדמותו של אותו שליח פלאי – שהפך כולו שייך למשלח – לכן פרשה זו קרויה "וירא" – דמותם הפלאית של אברהם ושרה עולה מתוך התגלות ה' אליהם – מפני שחייהם הם ביטוי לגילוי ה'.

כך נראית משנתו של רש"י כאן, פסוקים שנראים כמיותרים מלמדים אותנו כיצד מגיעים לאותם פרשיות של אלו שהצליחו להיות שליחים.