קראו את השיעור

בס"ד

הפטרת פרשת ויצא – הוא מתוך ספר הושע [ועל אף שיש כאן מנהגים שונים] – בשיעור זה ברצוננו ללבן מדוע תיקנו הפטרה זו דווקא לפרשתנו, ומתוך כך נתבונן בפרשה עצמה.

ההפטרה פותחת בפסוק: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר".

בפסוק זה רואים את הקשר הישיר לפרשתנו שכן "ויברח יעקב" – שבהפטרה מקביל ל"ויצא יעקב" שבפרשתנו. ובהמשך שם "ויעבוד ישראל באשה וגו' " – מתאר את האמור בפרשתנו על אותם שבע שנים ואח"כ עוד שבע שנים שעבד יעקב בלאה וברחל.

אך מכאן ואילך למתבונן בהפטרה עולה שאלה, שכן ממשיך שם הנביא יואל ומתאר דברים שבהסתכלות ראשונית אין להם דבר וחצי דבר עם פרשתנו. הנביא יואל מוכיח שם את ישראל בדברים קשים: "הכעיס אפרים תמרורים ודמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו אדוניו" – וכן בהמשך "תאשם שומרון כי מרתה באלוקיה, בחרב יפלו עולליהם ירוטשו והריותיו יבוקעו" – ללא ספק אלו דברי תוכחה קשים. – ומתוך דברים קשים אלו אומר הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך" ואף מסיומת ההפטרה, "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" לא עולה נימה חיובית. עובדה המסבירה מנהג להוסיף את הפסוקים מספר יואל:

"ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ה' אלוקיכם אשר עשה עמכם להפליא

וכל זה בכדי לסיים - בטוב ולא ברע.

אם כן – הקושי בהפטרה שיהא עלינו לענות עליו – היא מדוע התייחסה הפטרה זו לפרשתנו שכל המקשר אותה הוא הפסוק האחד והיחיד שבתחילתה. – להחריף את השאלה נאמר, כי פסוק זה והפסוק שאחריו מופיע כפסוק אגב בנבואה זו של הושע. במגמה להראות – כיצד הקב"ה עשה טובות עם ישראל. שמר את אביהם יעקב ולאחר מכן שלח להם את נביאו משה [כלשון הפסוק "ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים וגו'] ובכל זאת – הללו חטאו לפניו וסרו מדברו.

כך באמת מפרש הרד"ק את הקשרים של שני פסוקים אלו למכלול הפרק באומרו:

"והם אינם זוכרים הטובה שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו… ואף

מדברי הרד"ק עולה, אפוא, שהפסוק הפותח את ההפטרה "ויברח יעקב שדה ארם וגו'" – הוא פסוק אגבי, ועל כן יהיה עלינו לברר – האם רק בגינו נתקנה הפטרה זו לפרשתנו [דבר שאינו סביר] ואם לא כך, יהיה עלינו לברר מהו אם כן הקשר בין הפרשה להפטרה. ואולי אדרבא – דווקא הפסוק הראשון יכול להטעות אותנו – שכאן מתמצה כל הקשר לפרשה, בזמן שהקשר מונח ברעיון הכללי של ההפטרה.

קודם שנענה על כך – נעשה קודם מספר ברורים בכמה עניינים. ראשית נזכור היכן אנו עומדים בפרשה זו. בפרשה זו יוצא יעקב מבאר שבע ללכת חרנה. מי שהקשיב לברכת יצחק ליעקב שבסוף הפרשה הקודמת (כח,א'-ד') שמע את כל תוכן פרשת ויצא, שם מצווה יצחק את יעקב "קום לך פדנה ארם וגו' וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך: ואל שדי יפרך וירבך והיית לקהל עמים" – עד כאן עניין ראשון ואז מוסיף יצחק: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם", - וזו הנקודה השנייה.

יעקב מגיע לפדן ארם – נושא נשים, מקים משפחה, ויש לו שם מעין "קהילת – קודש". שם בגלות מופיע חלום המהווה כתזכורת שהגיע הזמן לשוב לארץ ישראל, הגיע הזמן לקבל את ברכת אברהם, "לרשת את ארץ מגוריך". יעקב כבר שומע את דברי בני לבן (לא,א') "לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה" הוא רואה כיצד פני לבן אינם כתמול שלשום (לא,ה') והוא יוצא במסע החזרה לארץ ישראל – אך הגלות לא מניחה לו, לבן רודף אחריו לעוד "חיבוק אחד של גלות", אך יעקב משתחרר ממנו ושב לארץ ישראל. עד כאן המסגרת הכללית של פרשתנו כשבתוכה היא מלאה ברורים פנימיים שעוברים בתהליך התגבשות האומה בשלב זה בגולה.

נקודה מעניינת שבה אנו מבקשים לעסוק בהרחבה היא שפרשתנו היא הפרשה המרובה ביותר בסיפורי נישואין ועל המתרחש מסביבם, יעקב עובד ברחל ונושא את לאה ושוב עובד ברחל – ואז הוא גם צריך לשאת את בלהה ואת זילפה – כי גם אלו נצרכות לבניין האומה וגילוי כוחותיה, כל מעשי הדודאים, השבטים ההולכים ונולדים שהם הביטוי התולדתי לנשואי יעקב, כל אלו מראים שאחד מהמוטיבים הבולטים בפרשתנו הוא עניין הנישואין. ולכן – נסטה לרגע ממהלך הפרשה, - תוך שנברר את עניין הנישואין מתוך שבע הברכות שמברכים בברכת הנישואין ומתוך כך נשוב לפרשתנו ולהפטרה שפתחנו בה – ונראה כיצד הפסוק הפותח "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר" – אינו פסוק תיאורי גרידא, כי אם פסוק מהותי המתאר את היחסים שלנו עם הקב"ה.

ואלו הן שבע הברכות

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.

נעיין לרגע בתוכן הברכות – ובהקשרם לנישואין

על ברכת "שהכל ברא לכבודו" – אומר רש"י במסכת כתובות שאין ברכה זו קשורה לחתן וכלה אלא לכבודו של הקב"ה שהקהל הגדול חזה נאסף לכבודו. על ברכת "יוצר האדם" [היא הברכה השלישית, שכן ברכת בורא פרי הגפן היא ברכה ראשונה] גם זה לא נראה שייך כ"כ לעניין הנישואין שכן מדובר פה ביצירת האדם.

הברכה הרביעית "אשר יצר את האדם בצלמו וכו' בא"י יוצר האדם" – כאן יש קושי כפול ראשית היא נראית כחזרה על הברכה הקודמת, וממילא גם לה אין כביכול קשר למעמד הנישואין, שאנו נמצאים בו.

נציין שהיו שרצו לתרץ את הקושי בחזרה הכפולה של שתי הברכות באומרם כי ברכת "יוצר האדם" – מדברת על יצירת האדם כפי שמתוארת בפרק א' של מעשה בראשית – "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א,כז') ואילו הברכה שלאחריה "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד וכו' " עוסקת בתיאור של פרק ב' במעשה בראשית(ב,כא'-כג') בו מתוארת בריאת האשה – ע"י נסירת צלע האדם, או אז האדם שהיה זכר ונקבה – נפרד לשני גופות (וכפי שנרחיב להלן). מ"מ – גם תשובה זו קשה – שכן עדיין לא ענינו מדוע צריכים לכך שתי ברכות – היה באמת די לנו בברכה אחת.

ונעבור מכאן לברכה הבאה: "שוש תשיש ותגל העקרה" – ברכה זו – מתייחסת לירושלים היא העקרה שבניה מתקבצים לתוכה. ושוב נשאל או מה הקשר של ברכה זו לנישואין.

ומכאן לברכה השישית – כאן כבר עוסקים בחתן ובכלה דנן "שמח תשמח רעים האהובים וכו'" ועל כן אין פה שאלה.

לפני שנעבור לברכה השביעית נראה את הנושאים שעלו עד כה מהברכות, דיברנו על גן עדן ("כשמחך יצירך בגן עדן מקדם)", דיברנו על הגאולה העתידית ("שוש תשיש…") וגם הזכרנו את החתן והכלה שלנו.

עכשיו נעבור לברכה השביעית שבה נמזגו כל העניינים הנ"ל "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה וכו' מהרה ה' אלוקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה… בא"י משמח החתן עם הכלה".

בברכה זו יש בריאה, יש חתן וכלה ויש את כל סוגי השמחה המתרקמים עד אשר "ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים אותם קולות של ששון ושמחה וכו'" או אז תבוא החתונה שלנו לידי הבנה כאשר תהיה החתונה הגדולה בין הקב"ה וכנסת ישראל בין החתן והכלה (בהא הידיעה שניהם).

ישנו מנהג יפהפה הנהוג אצל חלק מעדות הספרדים לקרוא בשבת חתן קריאה נוספת בתורה – והיא "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" יש גם המוסיפים הפטרה מיוחדת לשבת חתן, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי כחתן יפאר פאר וככלה תעדה כליה".בהפטרה זו אומר הנביא עוד "כי כאשר יבעל בחור בתולה כן יבעלוך בניך וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך".

נמצאנו למדים, אפוא, מההפטרה מי הם החתן והכלה האמיתיים, הלא הם קודשא בריך הוא וכנסת ישראל.

כמה יפה מנהג זה שבקריאה בתורה של "ואברהם זקן בא בימים" – קוראים על חיבור בין אברהם לשרה אבותינו בו הם נתברכו בכל – ואילו בהפטרה קוראים על החיבור הקוסמי העליון בין הקב"ה וכנסת ישראל. – שזהו החיבור האמיתי העליון המסתתר מאחורי ברית הנישואין הפרטית של כל זוג.

מכוח הבנה זו נשוב ונתבונן בשבע הברכות.

ראשית נשים לב – שעל אף שבאמת ישנם שש ברכות ונוספות אליהם ברכת בורא פרי הגפן – בכל זאת רגילים אנו במטבע הלשון "שבע ברכות" – ולא בכדי. שכן ברכת בורא פרי הגפן – בשבע הברכות היא ברכה מהותית [ועל פי רוב הפוסקים – היא ברכה מעכבת – דהיינו שלולא ברכה על היין – אי אפשר לערוך נישואין].

זו עובדה מעניינת ביותר, שכן לצורך הדוגמא – במצוות אחרות שבהם גם מברכים בורא פרי הגפן [להוציא קידוש] – היין אינו מעכב, למשל בברית שגם בה מברכים בורא פרי הגפן – והיה אם לא היה יין – עורכים את הברית בכל מקרה, הוא הדין גם בברכת האירוסין (הקודמת לנישואין).

מדוע, אם כן, בברכת הנישואין היין וברכת בורא פרי הגפן הינם מרכיב דומיננטי הכרחי.

הכל בו – מביא נימוק לכך באומרו:

"על ידי יין ששתה אדם הראשון בברכת נישואין שלו נשתכר ועבר על ציווי

המקום ולבסוף נתקלל בנשיכת הנחש"

עץ הדעת על פי חלק מהשיטות, גפן היה, - ברכת בורא פרי הגפן ושתיית היין היא התיקון, אפוא, להתרחקות המתרחשת עקב חטא האכילה מעץ הדעת. כבר מברכת בורא פרי הגפן, אנו למדים כי אותם שבע ברכות מתארות מסגרת נישואין עליונה שמימית, - שהחתן והכלה שלנו מגלים במישור הפרטי. מכוח הבנה זו נמשיך נא ונתבונן בשאר הברכות – (עם מעט דילוגים בכדי ליצור מכלול של הבנה)

שאלנו – מדוע צריכים אנו שתי ברכות המתארות את יצירת האדם. ענינו, כי ברכת יוצר האדם עוסקת ביצירת האדם הראשונה – בו האדם היה זכר ונקבה גם יחד, ואילו הברכה השניה עוסקת באדם שנפרד והיה לזכר ולנקבה. – מהו אפוא התהליך שקרה בין לבין?

תהליך זה קרוי בלשון חז"ל ורז"ל "נסירה" –

וכן לשון רש"י בגמרא בברכות סא.

"שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו לשנים,

[נעיר המילה "צלחו" – המובאת ברש"י – משמעותה "נסרו" – על פי לשון רז"ל במקומות אחרים]

ונתבונן נא בעצם העניין.

האדם בבריאתו – היה זכר ונקבה וכלשון הפסוק(בראשית א,כז') "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם".

ואז[כמתואר בפרק ב' של מעשה בראשית] מנסר הקב"ה בניהם ומפריד את הנקבה מן הזכר וכלשון הפסוק(בראשית ב,כא'-כב') "…ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה: ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם"

וכאן המקום להדגיש כי המלה "צלע" משמעותה צד [כמתואר במשכן לצלע המשכן תימנה וכו'] דהיינו הקב"ה ניסר את האדם, לקח את צדו האחר ועשה ממנו אשה,ומכאן האדם הדו פרצופי בבריאתו הופך לשני אישים נפרדים, זכר ונקבה. – כאן מתחיל תהליך החיפוש וההשתוקקות ההדדית.

ברכת "יוצר האדם" (הברכה השלישית) מתארת, אפוא, את האדם הדו פרצופי, ואילו ברכת "אשר יצר את האדם" וכו'(הברכה הרביעית) – מתארת את תהליך הנסירה כאשר הקב"ה התקין לו בנין עדי עד, "ממנו" מהאדם עצמו, - זהו האדם של הנסירה האדם שאינו עוד בעל דו פרצופין כי אם אדם שהופך לשני אנשים נפרדים – זכר ונקבה.

ברכות אלו כפי שנראה להלן – אינם עוסקות רק באדם ובבת זוגו אלא בטיב היחסים בין הקב"ה וכנסת ישראל.

מ"מ, מאחורי רעיון הנסירה מסתתר עקרון חשוב המתואר בספר הזוהר:

להלן הזוהר כשבחלקו הוא מתורגם

"…אלא דלא אשתדל בנוקביה,(=כיוון שהאדם לא השתדל בעבור בת זוגו) ולא הות ליה

סמך לקבליה (=ולא היתה לו לעזר מולו) בגין דהות בסטרוי (=משום שהיתה בצדו – "צלע")

והוו כחדא מאחורא (=והיו דבוקים יחד מאחוריהם), וכדין הוה האדם לבדו (=ואז היה האדם

לבדו)"

בסיס רעיון הנסירה, אפוא, הוא בכדי שתהיה "השתדלות בנוקביה" – דהיינו שהזכר ישתדל לזכות בנקבה. –אם כן – כששניהם מחוברים גב אל גב – החיבור הוא יציב וקבוע אך חסרה בו ההשתדלות של האישים לזכות האחד בשניה. ודבר זה "אינו טוב", - שכן החוק האלוקי שחקק ה' – הוא שבכל דבר יעמול האדם לזכות בו, ולא שינתן לו כלחם חסד. ועל כן נוצרת פרדה, הזכר והנקבה ננסרים, נסירה זו מתאפשרת רק כשהאדם מצוי בתרדמה ["ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם"] שכן במצבו הנוכחי [קודם הנסירה] לא חסר לו כלום, ומדוע אם כן שהוא יאפשר מהלך שכזה. אך בעצם לאדם חסר הכל, שכן המצב שהוא היה נתון בו לא היה תוצאה של השתדלותו – אלא מציאות יצירתית קמאית.

תהליך הנסירה הוא מושלם, "ויסגור בשר תחתנה" – האדם קם ללא כל "צלקת", ללא כל הרגשת חסר. וכל זה להביאו למצב שאת החיבור המחודש הוא יקנה בזכות מאה אחוז של מאמץ שהוא השקיע בו.

הסכנה שהנסירה היא עצומה, שכן היא מאפשרת לאדם להרגיש שאולי טוב לו איך שהוא, ללא תוספת אך כגודל הסיכון כך גודל הסיכוי – דווקא החיבור המחודש שיבוא מכוחה יהיה לאין ערוך מהחיבור הטבעי היצירתי.

הרב קוק מראה כיצד רעיון הנסירה – הוא רעיון קוסמי, המתאר את החיבור, שהיה בין הקב"ה וכנסת ישראל, את התרדמה הגוררת אחריה סיבוכים ועד לחיבור המחודש של הדוד עם הרעייה, של החתן עם הכלה.

להלן דבריו במלואם, ולהלן נשוב לנתחם אחד לאחד:

"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד

אומר הרב קוק, אפוא, "אי אפשר לאדם להיפרד מהדבקות האלוקית" אדם חושב שהוא יכול להפרד מהאלוקות, אך באמת נתק שכזה אינו טבעי ואינו אמיתי, אך הקב"ה נתן לנו לחשוב שהדבר אפשרי, בכדי ליצור בנו את הבחירה החופשית.

וכשם שהדבר נכון במישור האישי כן הם נכונים במישור הלאומי:

"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד

את פעולתה".

בכל הדורות אפוא ישנו מעין הכרח טבעי – מעין אותו חיבור גב לגב. המחבר באופן טבעי את כנסת ישראל עם אלוקיה, אך דא עקא שכשיש חיבור כזה טבעי הרי שחסר ממנו "בהירות הדעת" – דהיינו אין הדברים נובעים מתוך בחירה אלא מתוך הכרח טבעי.

ולכן מופיע תהליך הנסירה.

"על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים

השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי".

דהיינו תכלית הנסירה ומגמתה הוא להביא את האדם לומר בבהירות השכל והדעת כי זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, וממלא כשיש חיבור שכזה ישנו גם פיריון

וכלשון הרב: "והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד".

ומכאן בא הרב ומדבר על שהתרחש בימיו בתחילת המאה ה-20 כשהקומוניזם והאתאיזם היו בפריחה ובלבלוב, על כך אמר הרב:

דהיינו כל האפשרות שהופיעה במציאות בצורה כה קשה, שאפשר חלילה, בלי הקב"ה, הן תולדותיה של התרדמה והנסירה. אך כל אלו תכליתם הוא ליצור התאחדות מחודשת יותר עליונה יותר יציבה, כלשון הרב שתכליתה של אותה נסירה הוא " המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך"."

וזהו כל ענינו של הושע! ספר הושע פותח בציווי ה' להושע לקחת לו אשת זנונים להוליד ממנה בנים ולבסוף לגרשה, - הושע אומר לקב"ה – כי הדבר קשה שכן הבנים בניו, על כך משיבו הקב"ה ומה אלו שספק בניך, ספק אינם, קשה לך לגרשם, "בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב" – כיצד אגרשם?

על פי חז"ל הרקע לציווי המוזר, כביכול, להושע – היא דברי הושע לקב"ה – כי בעקבות כך שחטאו בניו עליו להחליפם באומה אחרת, - כאן ישנו ביטוי נוסף לעוצמתה של הנסירה, לעוצמת הפרוד כביכול שנפרדו ישראל מאביהם שבשמים עד כדי אמירתו של הושע "החליפם באומה אחרת", הנסירה הטעתה אפילו את הושע' והביאתו להאמין, שאולי אפשר בלי הקשר הזה בין הקב"ה וכנסת ישראל.

אך הנסירה תכליתה הוא בדיוק ההפך הגמור, תכליתה להביא לחיבור המחודש, העוצמתי בין הקב"ה וכנסת ישראל, וכלשון הרב קוק (שם בהמשך דבריו):

ונחזור לשבע ברכות. – על הטעם לתקנה זו אומר הכלבו (אישות, סימן עה') את הדברים הבאים:

"ושבע ברכות אלו כנגד שבע חופות שעשה הקב"ה לאדם בגן עדן,

אם כן החתן והכלה דנן, מגלים את החיבור הקמאי, הראשוני של אדם הראשון עם רבש"ע ומכאן והלאה כל הברכות מציירות את אותו חיבור שמימי – קוסמי, בין הדוד לרעיה.

אנו מברכים ברכת בורא פרי הגפן – זכר ליין ששתה אדם הראשון (כמובא לעיל בשם הכלבו) ואח"כ אנו מברכים "שהכל ברא לכבודו" – שכאמור לעיל זו הברכה שמברכים את הקב"ה שהכל נאספים לכבודו, - ומדוע כאן לברך את ה' על כך משיב האבודרהם – אנו מברכים את הקב"ה על כך "שהכל" גם מציאות הרע, גם אותה נסירה הנראית כרע – היא שהפרידה, או שנתנה לנו לחשוב שיש אפשרות להפריד בין הדוד לרעיה, ובין החתן והכלה הפרטיים, גם הוא "לכבודו" – גם היא לטוב ולברכה.

משם אנו באים לשתי הברכות (שעסקנו בהם לעיל) השלישית והרביעית העוסקות בתהליך יצירת האדם.

ומשם לחיבור המחודש בין הדוד לרעיה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה.

ומשם אנו מדברים על הזוג שלפנינו – שהם רעים אהובים לקב"ה שאותם ישמח "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – אז הבין האדם "כי זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" ואף כאן מתפללים אנו שכך יחוש הזוג אחד כלפי השני.

ומשם לברכה השביעית שהיא שיא השיאים של החתונה העתידית.

מכאן נחזור לשאלה שפתחנו בה על קשר ההפטרה לפרשתנו.

יעקב מגיע לפדן ארם הכל נראה כפשוט – אך אז מתחילים הסיבוכים, הוא לומד כי לא מספיקה לו בת זוג אחת עליו לבנות את בית ישראל עם כמה נשים, - ישנם גם סיבוכי הגלות ושאלת העקרות, אך כל אלו תכליתם ליצור מציאות עליונה של טוב אמיתי.

וכך גם תוכן הנבואה: "ויעבוד ישראל באשה" – ניתן את הלב לביטוי "ישראל" המובא כאן – והרי יעקב עדיין לא זכה בשם זה. אך היא הנותנת השם "ישראל" המצוי כאן משמעותו, שהדבר שייך לכולנו – ומשם והלאה מתחילים הסיבוכים של אפרים והנפילות, – עד לדברי הושע "שובה ישראל עד ה' אלוקיך"

ואולי זה ענינה של פרשת ויצא, שבתחילתה מראה, שאולי אפשר להיפרד מבית אבא ולבנות קהילה משגשגת בחו"ל, אך סופה היא תהליך השיבה המחודשת של יעקב לארץ ישראל ולבית אבא – לבן, אמנם מנסה עוד לעכב בדרך, ליצור פרוד בין ישראל לארצו – אך לא עולה בידו.

והמשמח חתן עם כלה במובן הפרטי – הוא המשמח החתן עם הכלה הכללי.