בס"ד, יום ראשון, ג' כסלו, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת ויצא

"הבה את אשתי"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

ברצף הפרשות שלפנינו, פרשיותיו של ספר בראשית, שהרבה מהן עוסק בנישואין השונים, אנו מגיעים בפרשתנו לפרשת נישואי יעקב עם רחל ולאה, ובסיבוכים השונים שסביבם.

יעקב לאחר שבע שנות עבודתו ברחל, מבקש מאביה לבן לשאת אותה , אך הפסוק המתאר זאת נראה קשה מאוד, לא בהבנת הפשט שבו אלא דווקא בגללה. דווקא מפאת החדות שבו, במקום שנראה היה שהצנעה יפה יותר .

אומר יעקב ללבן:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ"

פסוק זה , מאוד מובן ועל כן הוא מאוד קשה.

רש"י במקום מעיר על קושי זה באומרו כך:

"מלאו ימי – שאמרה לי אימי, ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד (84) שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן"

רש"י, א"כ, רומז בדבריו כי דבריו של יעקב, אם אינם מובנים נכון מעוררים תמיהות בלתי מבוטלות, או כלשונו "והלא קל שבקלים אינו אומר כן" – ורש" פוטר את אותו מטבע לשון בכך, שיעקב אבינו מבקש להעמיד תולדות.

למעשה המילה "הבה" היא מילה המופיעה לה במקרא, במקומות אחרים, וכאמור במספר הזדמנויות כי כלל נקוט בידינו כי במקום בוא אנו חפצים לעמוד על הוראה מדויקת של מילה בלשון הקודש, יש לנו לראות את הופעתה הראשונה של אותה מילה.

את הופעתה הראשונה של המילה "הבה" מצאנו בזיקה למגדל בבל:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר"

והקב"ה משתמש באותו מטבע לשון, כתגובה למעשה של מגדל בבל:

"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"

בהכללה ניתן לומר כי המטבע "הָבָה" מראה על פעולה המתוכננת מראש. בזה יובן כיצד בוני מגדל בבל פונים אחד אל השני ואומרים הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה... לאמר יש כאן פעולה בה הם מתייעצים כיצד להוציא דבר מסויים אל הפועל.

והוא הדין בנידון דידן, יעקב ניגש אל לבן ומבקש "... הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – אין כאן ביטוי להתפרצות של תאווה כל שהיא, חלילה, שהרי אבותינו היו בדרגה רוחנית אחרת. יעקב מבקש "הבה" במשמעות שישנו תכנון, ישנו רצון להעמיד את השבטים, להופיע את אותם תכנים גדולים , שהוא גדל עליהם ועל כן צריך הוא לבנות בית.

מדהימים הם דבריו של רבנו בחיי, תלמיד הרמב"ן, בזיקה לדברים אלו, המראים את קומתם העלינוה של אבותינו. וזה לשונו:

"ויתכן לפרש: כי הדיבור הזה ליעקב לא היה מצד התאווה שהיה בו רוע המוסר"

כלומר התיאור המתואר,"... הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" אינו ביטוי לרפיון מוסרי, שהיה, חלילה, אצל יעקב , אלא

"רק מצד השכל"

לאמר ישנה מחשבה המסתתרת מאחורי אמירה זו

"וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידיים."

כלומר , אם היה בידינו באופן תיאורטי לבודד את יצר התאווה מן העולם, הרי שאז היינו עומדים על התובנה כי במישור השכלי אין הבדל בין אברי המין של האדם לאבריו האחרים כידיים ורגליים.

"ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערווה, עד שאכלו והמשיכו כוח מעץ הדעת והתלבשו בתאוות"

למעשה אדם הראשון וחווה היו עירומים, כל הצורך להתכסות נתעורר אחר החטא, לאחר שנמשכו לתוך מציאותו של האדם תאוות נפולות, אך קודם לכן יחסי האישות היו בהתייחסות הנפשית כאכילה ושתייה.

ומכאן עובר רבינו בחיי ומדבר בזיקה לאבות:

"וכיוון שכן היו שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמש בכלי הגוף כדי להימשך אחר השכל"

לשון אחרת, האבות היו במקום אחר לחלוטין, מהמקום בו אנו מצויים. גם אמירה של האבות , שיש בה לכאורה משהו בוטה, כאמירה זו של יעקב, נתפסת כך משום שאנו רואים את הדברים דרך עיננו שלנו. אך האבות כוונתם הייתה בשימוש בגוף באופן שהוא בטל אל השכל-אל האמת המוחלטת.

ומכאן מרחיב רבינו בחיי את הדברים בזיקה לאימהות וקובע כי אותם פסוקים המתארים בפרשתינו כיצד רחל ולאה , מבקשים את יעקב להעמיד ממנו זרע היה על זה הדרך. – זהו מעשה כל העניין של הדודאים.

"גם האימהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית, כל דבריהם היו מן המין הזה"

לשון אחרת כל פעולתם הייתה על דרך הכוונה הזו.

"כי היו יודעות ברוה"ק שי"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב מארבע נשים, וזהו שאמרה לאה לרחל: 'המעט קחתך את אישי' והשיבה רחל 'לכן ישכב עימך הלילה' . ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו: 'אליי תבוא כי שכור שכרתיך' . לא הייתה כוונתן רדיפת התאווה, חס ושלום כי אם כוונת המצווה בלבד כאשר ידעו בנבואה"

רבינו בחיי קובע כי כל אותם פסוקים, המתארים כביכול סחר-מכר בענייני אישות , נמצאים בנדבך אחר לחלוטין, נדבך בו האמהות הרצון הטהור-העליון של האימהות להעמיד י"ב שבטים כפי שידעו בנבואה, שהם עתידים לצאת מיעקב , הוא שהיה בבסיס הכל .

ומכאן בא רבינו בחיי ומגדיר במשפט קצר את ליבת דבריו:

"והדבור הזה כנבואה באבות שכל פעולותיהם נמשכות אחר השכל וכל דבריהם אפילו השיחה השלהם על פיו יחנו ועל פיו ייסעו, גם באימהות הנביאות, אין בהם כיעור ואל רוע מוסר"

לשון אחרת דיבור שכזה הוא מעין דיבור של נבואה. כשם שנביא מדבר אנו מבינים את התיאור עד רמה מסוימת ולא רמה פנימית, כי לעולם אין אנו יכולים לחוות את החוויה הנבואית שהנביא חווה בהופעת הנבואה, הוא הדין בזיקה לאבות, אין אנו יכולים להבין את עומק כוונת בזה הדיבור, וגם אם נבין, לא נוכל לחוש את המקום הנפשי-רוחני שהם היו בו, באשר שהם היו ברמה ובדרגה אחרת לחלוטין. ועל כן אין בדיבור זה לא "כיעור ואל רוע מוסר".

ומכאן מביא רבינו בחיי ראיה ממדרשי חז"ל על תובנה זו:

"וראייה ברורה לזה מה שדרשו רז"ל: 'רחל שזלזלה במשכבו של אותו צדיק לא זכתה להיקבר עימו . לאה שתבעה ואמרה לו: ' אלי תבוא כי שָכֹר שכרתיך', נשתכרה שיצא ממנה יששכר"

ואילו היינו רואים את הדברים בראייה שלנו היינו אומרים וכי איזו זכות היא בזו, כשלאה תבעה את יעקב. ולו זו אלא שאף לאה קראה לבנה "יששכר" – הרומז על עניין השכר, שהיא שכרה את יעקב בדודאי בנה.

"וזהו : 'וישכב עימה בלילה הוא' לא אמר : 'בלילה ההוא' אלא 'בלילה הוא' לפי ש"הוא" שמו של הקב"ה"

כלומר היה כאן ביטוי של השכינה שהייתה עם יעקב ולאה באותו לילה, דבר המראה ביזו גובה הם היו.

"וזהו שאמרה לאה: 'נתן אלהים שכרי' , כלומר שכרי לפי כוונתי, כלשון הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו"

לאה מודה לקב"ה על כך שה' ראה את כוונתה האמיתית, למרות שנראה שכוונתה היא אחרת, ונתן לה שכרה את יששכר.

ומוסיף רבינו בחיי ראיות נוספות על עניין זה:

"ועוד מתוך מה שכתוב: וישמע אלהים אל לאה, יורה שהתפללה אל הקב"ה"

ועוד אומר רבינו בחיי אנו לומדים על טוהר הכוונה של האימהות, מהתוצאות שאחר כך התרחשו:

"והא למדת כי על הפעולה הזאת נענשה זו (רחל) ונִשְׂתַכְרָה זו (לאה) – והשכר והעונש אינו כי אם על מעשה המצוות, והנה הענייניים כולם יורו ויעידו כי כל כוונתם הייתה למצווה"

לשון אחרת, מזה שלאה קבלה שכר על השתדלותה להיות עם יעקב, ורחל נענשה על כך, והרי אנו יודעים כי השכר והעונש הוא על מעשה או אי מעשה של מצווה – נמצינו למדים, שאותו חיזור אחר משכב יעקב היה מעשה של מצוה.

כאמור לעיל הנקודה המנחה בכל העניין הזה הוא כי "...והדבור הזה כנבואה באבות" כלומר בדברי האבות ישנם דיבורים שהם בגובה הדיבורים הנבואיים.

את הדברים אנו שבים ורואים לאורך כל פרשיותינו למשל כשיעקב יפגוש את רחל או אז:

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"

ועל זה שאל אחד האדמורים, מדוע יעקב אבינו בכה והשיב על דרך החידוד כי הוא העלה בדעתו מה הולכים לעשות עם הפסוק הזה בהמשך הדורות...

ומכאן נבוא נא לברר את הדברים ביתר שאת.

ניתן את הלב כי בשיחה ובמאורעות המתנהלים בין רחל ולאה מתואר יעקב כ"אישי" – לא כ"בעלי".

לאה משתמשת מטבע זה כאשר היא קוראת את שמות ילדיה. כשהיא קוראת למשל את שמו של ראובן היא אומרת:

"כִי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"

גם בבנה לוי משתמשת לאה במטבע זה:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי"

והדבר ממשיך הלאה.

גם כשלאה תתווכח עם רחל היא תאמר לה :

"... וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי..."

מילת המפתח המרכזית היא "אישי".

אנו נבקש לטעון כי המהלך המרכזי של ספר בראשית נע מסביב "לאישי" "אשתי".

ומכאן נפתח את הדברים.

את האבות מצאנו מתמודדים עם מְנַגְדִים גדולים מן החוץ, אך תמיד התמודדויותיהם המשותפות עם האמהות כלפי אדונֵי הארץ הייתה מסביב לעניין זה של המשפחתיות.

נחל נא עם אברהם. אברהם, נאלץ מפאת הרעב לרדת מצרימה, או אז הוא מבקש משרה את הבקשה הבאה:

"אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"

אברהם מבקש משרה, שתאמר כי היא אחותו. וכאן ראוי להעיר מה שכבר נאמר ע"י הספורנו, ובעל העקדת יצחק ועוד אחרים. שכשאברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך" , אין כוונתו להינצל תוך,שלא אכפת לו מה ייעשה באשתו.

כוונתו למען ייטב לי בעבורך – הכוונה "למענך". לשון אחרת אומר לה אברהם, אם המִצְרִים יידעו כי אני בעלך, הם יהרגו אותי מיד, וכך גם את לא תינצלי, אך בכדי שאוכל לפעול פעולה כל שהיא של הצלה עליי להישאר בחיים, ואז נצליח למצוא פיתרון.

אין כוונת אברהם להפקיר את אשתו ולהציל את עצמו. וכן בהמשך הפסוק "וחייתה נפשי בגללך" המילה "בגלל" גם היא נמצאת במקרא במשמעות של "למען" ולא רק במשמעות של "מפני ש"

ומכאן ההשתלשלות היא כזו.

"וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת-בֵּיתוֹ עַל-דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם"

ואז פרעה מבין את טעותו:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ"

פרעה מתחלחל מהסיטואציה שהוא נמצא בה, הוא מבקש לשלח בכל המהירות את אברהם ואשתו מעל פניו. והוא גם מבקש לוודא שלא תהיה לה "פשלה" בדרך:

"וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ"

אך בהמשך אנו שוב מוצאים עימות שכזה, של אברהם ושרה והפעם עם אבימלך.

נזכור נא קודם את רצף הפרשיות. אברהם מתבשר ע"י המלאכים על כך, שעתיד להיוולד לו בן. אנו נמצאים גם ערב הפיכת סדום . התורה ממשיכה ומתארת את אשר התרחש בסדום ואז מופיעה לה הפרשייה של אברהם שרה ואבימלך, פרשייה הנראית כבלתי שייכת לכאורה, לרצף שלנו, ואז תשוב התורה ותתאר אצת הולדת יצחק.

וזה לשון הכתובים:

"וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"

אברהם שוב מפעיל את נוהל "אחותי היא" ושרה נלקחת לבית אבימלך. ואז נגלה ה' אל אבימלך:

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר ה' הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג"

והשיחה ממשיכה בין אברהם ובין אבימלך. ותגובת אבימלך ואלה שמסביבו לטעות, היא תגובה קשה:

"וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד  וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי"

ואבימלך מוסיף בזעזוע:

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם  מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה"

ואברהם מצביע על נקודת המרכז:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי"

והדבר ממשיך גם אצל יצחק ורבקה. כזכור ישנו רעב בארץ,