בס"ד, יום ראשון, ג' כסלו, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת ויצא

"הבה את אשתי"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

ברצף הפרשות שלפנינו, פרשיותיו של ספר בראשית, שהרבה מהן עוסק בנישואין השונים, אנו מגיעים בפרשתנו לפרשת נישואי יעקב עם רחל ולאה, ובסיבוכים השונים שסביבם.

יעקב לאחר שבע שנות עבודתו ברחל, מבקש מאביה לבן לשאת אותה , אך הפסוק המתאר זאת נראה קשה מאוד, לא בהבנת הפשט שבו אלא דווקא בגללה. דווקא מפאת החדות שבו, במקום שנראה היה שהצנעה יפה יותר .

אומר יעקב ללבן:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ"

פסוק זה , מאוד מובן ועל כן הוא מאוד קשה.

רש"י במקום מעיר על קושי זה באומרו כך:

"מלאו ימי – שאמרה לי אימי, ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן פ"ד (84) שנה ואימתי אעמיד י"ב שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן"

רש"י, א"כ, רומז בדבריו כי דבריו של יעקב, אם אינם מובנים נכון מעוררים תמיהות בלתי מבוטלות, או כלשונו "והלא קל שבקלים אינו אומר כן" – ורש" פוטר את אותו מטבע לשון בכך, שיעקב אבינו מבקש להעמיד תולדות.

למעשה המילה "הבה" היא מילה המופיעה לה במקרא, במקומות אחרים, וכאמור במספר הזדמנויות כי כלל נקוט בידינו כי במקום בוא אנו חפצים לעמוד על הוראה מדויקת של מילה בלשון הקודש, יש לנו לראות את הופעתה הראשונה של אותה מילה.

את הופעתה הראשונה של המילה "הבה" מצאנו בזיקה למגדל בבל:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר"

והקב"ה משתמש באותו מטבע לשון, כתגובה למעשה של מגדל בבל:

"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"

בהכללה ניתן לומר כי המטבע "הָבָה" מראה על פעולה המתוכננת מראש. בזה יובן כיצד בוני מגדל בבל פונים אחד אל השני ואומרים הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה... לאמר יש כאן פעולה בה הם מתייעצים כיצד להוציא דבר מסויים אל הפועל.

והוא הדין בנידון דידן, יעקב ניגש אל לבן ומבקש "... הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" – אין כאן ביטוי להתפרצות של תאווה כל שהיא, חלילה, שהרי אבותינו היו בדרגה רוחנית אחרת. יעקב מבקש "הבה" במשמעות שישנו תכנון, ישנו רצון להעמיד את השבטים, להופיע את אותם תכנים גדולים , שהוא גדל עליהם ועל כן צריך הוא לבנות בית.

מדהימים הם דבריו של רבנו בחיי, תלמיד הרמב"ן, בזיקה לדברים אלו, המראים את קומתם העלינוה של אבותינו. וזה לשונו:

"ויתכן לפרש: כי הדיבור הזה ליעקב לא היה מצד התאווה שהיה בו רוע המוסר"

כלומר התיאור המתואר,"... הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ" אינו ביטוי לרפיון מוסרי, שהיה, חלילה, אצל יעקב , אלא

"רק מצד השכל"

לאמר ישנה מחשבה המסתתרת מאחורי אמירה זו

"וידוע שאין הפרש אצל השכל בין אברי המשגל לשאר האברים כגון הפנים והידיים."

כלומר , אם היה בידינו באופן תיאורטי לבודד את יצר התאווה מן העולם, הרי שאז היינו עומדים על התובנה כי במישור השכלי אין הבדל בין אברי המין של האדם לאבריו האחרים כידיים ורגליים.

"ומעולם אדם ואשתו לא עשו להם חגורות לכסות בשר ערווה, עד שאכלו והמשיכו כוח מעץ הדעת והתלבשו בתאוות"

למעשה אדם הראשון וחווה היו עירומים, כל הצורך להתכסות נתעורר אחר החטא, לאחר שנמשכו לתוך מציאותו של האדם תאוות נפולות, אך קודם לכן יחסי האישות היו בהתייחסות הנפשית כאכילה ושתייה.

ומכאן עובר רבינו בחיי ומדבר בזיקה לאבות:

"וכיוון שכן היו שכליים כמלאכי השרת אין לתמוה עליהם בדבר הזה, כי כל כוונתם בהשתמש בכלי הגוף כדי להימשך אחר השכל"

לשון אחרת, האבות היו במקום אחר לחלוטין, מהמקום בו אנו מצויים. גם אמירה של האבות , שיש בה לכאורה משהו בוטה, כאמירה זו של יעקב, נתפסת כך משום שאנו רואים את הדברים דרך עיננו שלנו. אך האבות כוונתם הייתה בשימוש בגוף באופן שהוא בטל אל השכל-אל האמת המוחלטת.

ומכאן מרחיב רבינו בחיי את הדברים בזיקה לאימהות וקובע כי אותם פסוקים המתארים בפרשתינו כיצד רחל ולאה , מבקשים את יעקב להעמיד ממנו זרע היה על זה הדרך. – זהו מעשה כל העניין של הדודאים.

"גם האימהות רחל ולאה שהיו מריבות זו עם זו על הפעולה הזאת הטבעית, כל דבריהם היו מן המין הזה"

לשון אחרת כל פעולתם הייתה על דרך הכוונה הזו.

"כי היו יודעות ברוה"ק שי"ב שבטים עתידים לצאת מיעקב מארבע נשים, וזהו שאמרה לאה לרחל: 'המעט קחתך את אישי' והשיבה רחל 'לכן ישכב עימך הלילה' . ולאה שיצאה לקראתו ואמרה לו: 'אליי תבוא כי שכור שכרתיך' . לא הייתה כוונתן רדיפת התאווה, חס ושלום כי אם כוונת המצווה בלבד כאשר ידעו בנבואה"

רבינו בחיי קובע כי כל אותם פסוקים, המתארים כביכול סחר-מכר בענייני אישות , נמצאים בנדבך אחר לחלוטין, נדבך בו האמהות הרצון הטהור-העליון של האימהות להעמיד י"ב שבטים כפי שידעו בנבואה, שהם עתידים לצאת מיעקב , הוא שהיה בבסיס הכל .

ומכאן בא רבינו בחיי ומגדיר במשפט קצר את ליבת דבריו:

"והדבור הזה כנבואה באבות שכל פעולותיהם נמשכות אחר השכל וכל דבריהם אפילו השיחה השלהם על פיו יחנו ועל פיו ייסעו, גם באימהות הנביאות, אין בהם כיעור ואל רוע מוסר"

לשון אחרת דיבור שכזה הוא מעין דיבור של נבואה. כשם שנביא מדבר אנו מבינים את התיאור עד רמה מסוימת ולא רמה פנימית, כי לעולם אין אנו יכולים לחוות את החוויה הנבואית שהנביא חווה בהופעת הנבואה, הוא הדין בזיקה לאבות, אין אנו יכולים להבין את עומק כוונת בזה הדיבור, וגם אם נבין, לא נוכל לחוש את המקום הנפשי-רוחני שהם היו בו, באשר שהם היו ברמה ובדרגה אחרת לחלוטין. ועל כן אין בדיבור זה לא "כיעור ואל רוע מוסר".

ומכאן מביא רבינו בחיי ראיה ממדרשי חז"ל על תובנה זו:

"וראייה ברורה לזה מה שדרשו רז"ל: 'רחל שזלזלה במשכבו של אותו צדיק לא זכתה להיקבר עימו . לאה שתבעה ואמרה לו: ' אלי תבוא כי שָכֹר שכרתיך', נשתכרה שיצא ממנה יששכר"

ואילו היינו רואים את הדברים בראייה שלנו היינו אומרים וכי איזו זכות היא בזו, כשלאה תבעה את יעקב. ולו זו אלא שאף לאה קראה לבנה "יששכר" – הרומז על עניין השכר, שהיא שכרה את יעקב בדודאי בנה.

"וזהו : 'וישכב עימה בלילה הוא' לא אמר : 'בלילה ההוא' אלא 'בלילה הוא' לפי ש"הוא" שמו של הקב"ה"

כלומר היה כאן ביטוי של השכינה שהייתה עם יעקב ולאה באותו לילה, דבר המראה ביזו גובה הם היו.

"וזהו שאמרה לאה: 'נתן אלהים שכרי' , כלומר שכרי לפי כוונתי, כלשון הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו"

לאה מודה לקב"ה על כך שה' ראה את כוונתה האמיתית, למרות שנראה שכוונתה היא אחרת, ונתן לה שכרה את יששכר.

ומוסיף רבינו בחיי ראיות נוספות על עניין זה:

"ועוד מתוך מה שכתוב: וישמע אלהים אל לאה, יורה שהתפללה אל הקב"ה"

ועוד אומר רבינו בחיי אנו לומדים על טוהר הכוונה של האימהות, מהתוצאות שאחר כך התרחשו:

"והא למדת כי על הפעולה הזאת נענשה זו (רחל) ונִשְׂתַכְרָה זו (לאה) – והשכר והעונש אינו כי אם על מעשה המצוות, והנה הענייניים כולם יורו ויעידו כי כל כוונתם הייתה למצווה"

לשון אחרת, מזה שלאה קבלה שכר על השתדלותה להיות עם יעקב, ורחל נענשה על כך, והרי אנו יודעים כי השכר והעונש הוא על מעשה או אי מעשה של מצווה – נמצינו למדים, שאותו חיזור אחר משכב יעקב היה מעשה של מצוה.

כאמור לעיל הנקודה המנחה בכל העניין הזה הוא כי "...והדבור הזה כנבואה באבות" כלומר בדברי האבות ישנם דיבורים שהם בגובה הדיבורים הנבואיים.

את הדברים אנו שבים ורואים לאורך כל פרשיותינו למשל כשיעקב יפגוש את רחל או אז:

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"

ועל זה שאל אחד האדמורים, מדוע יעקב אבינו בכה והשיב על דרך החידוד כי הוא העלה בדעתו מה הולכים לעשות עם הפסוק הזה בהמשך הדורות...

ומכאן נבוא נא לברר את הדברים ביתר שאת.

ניתן את הלב כי בשיחה ובמאורעות המתנהלים בין רחל ולאה מתואר יעקב כ"אישי" – לא כ"בעלי".

לאה משתמשת מטבע זה כאשר היא קוראת את שמות ילדיה. כשהיא קוראת למשל את שמו של ראובן היא אומרת:

"כִי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"

גם בבנה לוי משתמשת לאה במטבע זה:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי"

והדבר ממשיך הלאה.

גם כשלאה תתווכח עם רחל היא תאמר לה :

"... וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי..."

מילת המפתח המרכזית היא "אישי".

אנו נבקש לטעון כי המהלך המרכזי של ספר בראשית נע מסביב "לאישי" "אשתי".

ומכאן נפתח את הדברים.

את האבות מצאנו מתמודדים עם מְנַגְדִים גדולים מן החוץ, אך תמיד התמודדויותיהם המשותפות עם האמהות כלפי אדונֵי הארץ הייתה מסביב לעניין זה של המשפחתיות.

נחל נא עם אברהם. אברהם, נאלץ מפאת הרעב לרדת מצרימה, או אז הוא מבקש משרה את הבקשה הבאה:

"אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"

אברהם מבקש משרה, שתאמר כי היא אחותו. וכאן ראוי להעיר מה שכבר נאמר ע"י הספורנו, ובעל העקדת יצחק ועוד אחרים. שכשאברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך" , אין כוונתו להינצל תוך,שלא אכפת לו מה ייעשה באשתו.

כוונתו למען ייטב לי בעבורך – הכוונה "למענך". לשון אחרת אומר לה אברהם, אם המִצְרִים יידעו כי אני בעלך, הם יהרגו אותי מיד, וכך גם את לא תינצלי, אך בכדי שאוכל לפעול פעולה כל שהיא של הצלה עליי להישאר בחיים, ואז נצליח למצוא פיתרון.

אין כוונת אברהם להפקיר את אשתו ולהציל את עצמו. וכן בהמשך הפסוק "וחייתה נפשי בגללך" המילה "בגלל" גם היא נמצאת במקרא במשמעות של "למען" ולא רק במשמעות של "מפני ש"

ומכאן ההשתלשלות היא כזו.

"וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת-בֵּיתוֹ עַל-דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם"

ואז פרעה מבין את טעותו:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ"

פרעה מתחלחל מהסיטואציה שהוא נמצא בה, הוא מבקש לשלח בכל המהירות את אברהם ואשתו מעל פניו. והוא גם מבקש לוודא שלא תהיה לה "פשלה" בדרך:

"וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ"

אך בהמשך אנו שוב מוצאים עימות שכזה, של אברהם ושרה והפעם עם אבימלך.

נזכור נא קודם את רצף הפרשיות. אברהם מתבשר ע"י המלאכים על כך, שעתיד להיוולד לו בן. אנו נמצאים גם ערב הפיכת סדום . התורה ממשיכה ומתארת את אשר התרחש בסדום ואז מופיעה לה הפרשייה של אברהם שרה ואבימלך, פרשייה הנראית כבלתי שייכת לכאורה, לרצף שלנו, ואז תשוב התורה ותתאר אצת הולדת יצחק.

וזה לשון הכתובים:

"וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"

אברהם שוב מפעיל את נוהל "אחותי היא" ושרה נלקחת לבית אבימלך. ואז נגלה ה' אל אבימלך:

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר ה' הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג"

והשיחה ממשיכה בין אברהם ובין אבימלך. ותגובת אבימלך ואלה שמסביבו לטעות, היא תגובה קשה:

"וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד  וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי"

ואבימלך מוסיף בזעזוע:

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם  מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה"

ואברהם מצביע על נקודת המרכז:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי"

והדבר ממשיך גם אצל יצחק ורבקה. כזכור ישנו רעב בארץ, כבימי אברהם. ויצחק ורבקה הולכים לגרר. ושם מתארים הכתובים כך:

"...וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר:וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא  כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא"

שוב נוהל "אחותי היא" יוצא לדרך. ואז:

"וַיְהִי כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ"

או אז אבימלך קורא ליצחק לבירור:

"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ"

וגם כאן באה תגובה קשה לאחר שמתבררת הטעות:

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת-אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם"

כשלאחריה מלווה הוראה לעבדיו:

" וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּו ֹמוֹת יוּמָת"

שוב פעם לפנינו סיפור ללא קשר, לכאורה, למיקום שלו.

אנו נבקש לטעון, כאמור כי ספר בראשית כולו נע מסביב ליסוד של "אישי-אשתי" ויתרה מזו דווקא פרשיות אלו, הנראות לא כממש קשורות למקומם הם למעשה עיקר העניין.

למעשה בעולם, שאין בו יחסי איש ואישה מתוקנים יבוא מבול שימחה את כל היש. ובכדי לצאת מבחינת המבול יהיה צורך לעולם להתרומם מתוך נקודה נקייה של איש ואישה. גם את הזכות על ארץ ישראל יקנה עמנו על ידי יחסי "איש-אישה" מתוקנים.

ומכאן נכנס לכמה מפרשיותיו של ספר בראשית, המראות את תובנה זו.

נתחיל בפרשה הקודמת, פרשת תולדות.

וכך מתארים הפסוקים:

"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי : וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה"

עשו נושא נשים שהם מורת רוח להוריו. הוא נושא את בשמת בת אילון החתי, היא המיוחסת לחֵת היא בוודאי סותרת את היסוד שיצחק נתחנך עליו, ושעל בסיסו הוא נשא את אשתו, רבקה, את הכלל של "...אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ".

היא הקרויה "בשמת" שיש בה כביכול ריח טוב , היא מורת רוח ליצחק , עניו כהות. היינו אומרים שהדבר קשה לו עד כדי מיתה (כפי שהוא עומד להתבטאות 'הן קרבו ימיי למות'. עשו לוקח גם את יהודית בת בארי – 'יהודית' הנראית בשמה ככל כך קשורה, אך באמת היא נושאת זהות הסותרת את בית אברהם. גם בייחוס "בארי" יש כביכול בדעתנו רמיזה על בארו של יצחק, על העומק. אך למעשה הכל הוא בבחינת חוץ, הכל בבחינת שקר. הן אלו הגורמות את מורת הרוח הגדולה.

או אז מחליט יצחק לשלוח את בנו עשיו אל השדה , בכדי ללמדו כיצד ניתן להיות מחוברים לשדה ובכ"ז לא ליפול, לא ליפול עם חיבור כזה אל בנות הארץ.

ומשם אנו יודעים את התגלגלות המאורעות, כיצד בא יעקב ולוקח את ברכתו של עשו. ואת תוכניתו העתידית של עשיו ביחס אל יעקב:

"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי"

רבקה מספרת ליעקב, את תוכנית עשיו. ואז ניגשת היא אל יצחק ואומרת לו כְדֵין:

"וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים"

ומכאן קורא יצחק ליעקב ואומר לו:

"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן : קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ : וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים"

ראשית, אומר יצחק ליעקב את אשר הוא נצטווה, והוא שב ומצווה "... לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן...".

יצחק רואה כיצד עשיו, חטא לאותו ציווי, לאותה תכלית של בניית הבית על היסוד פנימי, וכעת הוא מצווה את יעקב להמשיך את מהלך שלו, תוך שהוא מעניק לו הענקה מיוחדת:

"וְיִתֶּן לְךָ אֶת-בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת-אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם"

יצחק נותן ליעקב את ברכת אברהם. הוא יעקב, הנקרא להיות נאמן למהלך של אברהם מקבל את ברכת אברהם וממלא את ברכת הארץ.

ואכן:

" וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו"

ועכשיו היינו מצפים, ברצף הפסוקים, שתתחיל פרשת ויצא. אך לפני כן ישנם פסוקים באמצע, הנראים כבלתי קשורים:

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרְכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו"

עשיו רואה כמה דברים. הוא רואה כי יצחק ברך את יעקב וכי הוא נושא את ברכת אברהם. הוא גם רואה את ציווי יצחק ליעקב של '... לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן", מכל זה עולה המסקנה כי "... רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו"

ואז עשיו במעין "פשיטת טלפיים" של צִדְקות, מה שעוד יאפיין את הדת הגדולה שתצא מירכיו, הדת הנוצריח, עושה את המהלך הבא:

"וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה"

עשיו מבקש להראות, כי גם הוא דבק עתה באברהם הוא לוקח את זו שהייחוס שלה הוא "בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם" הוא מנסה ע"י כך להיות ראוי לברכת אברהם, בדרך של ערמה. זוהי ממש האנטיתזה של התנהגותו של יעקב.

ומכאן ממשיכה הפרשה הבאה:

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה."

אך למעשה מהלך זה של בניין היחידה הפנימית הזוגית, על בסיס אחר נמצא עוד בראשיתו של ספר בראשית.

הייחוס הגדול של האדם מתואר כך:

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ : זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם"

הזכר והנקבה מרכיבים יחד את מושג האדם. אך אז חיבור זה מתדרדר, וכך עֵרֶב המבול המצב בעולם הוא כזה:

"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם : וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"

"בני האלוהים" – בני השרים, עושים כבשלהם, מַתְחִילה השחתה מינית. הקשר העמוק, שבין איש ואישה מתקלקל, והתוצאה היא הרת אסון:

" וַיֹּאמֶר ה' לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה"

והתורה ממשיכה ומתארת את אותו קלקול מיני :

"הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם"

זהו הביטוי א"כ לגבורה, בדור שכזה , הפקרות מינית...

וכמה רחוקה גבורה זו מהגבורה של מסכת אבות של "איזהו גבור הכובש את יצרו"

ואז מגיעה לה המסקנה הקשה:

" וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם"

אותו "רַבָּה", מסביר ה"כלי יקר" משמעותו הולכת ומתרבה כל הזמן.

ומכאן המסקנה:

"וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ : וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם"

ועתה כשגזרת המבול נגזרה, מצווה נוח לבנות את התיבה, אל מול השטף השוטף מן החוץ. אל התיבה יבואו רק אלו, ששמרו את הקשר שבניהם, כולל בעלי חיים, שלא הושחתו במישור זה:

"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ"

אפילו שיחסי אי0-אישה אינם שייכים בבעלי החיים, בכ"ז ישנו ביטוי חריף, להיכן הקלקול של בני האדם הגיע עד שבעלי חיים החלו להיזקק למין שאינו מינם. למעשה אלו הבאים לתיבה הם ארבע זוגות בני אדם, ומספר בעלי חיים, אלו לא השחיתו.

ואז בא לו המבול ושוטף את העולם השטוף ביצר המין. ונוח עתה מבקש לצאת מן התיבה.

והפסוקים מתארים כך:

"וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן : שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ"

אך אז שוב מופיעה מעידה בתחום המיני:

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ : וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ"

חם מגלה, אפוא, את ערוות אביו. ואז כשנוח מקיץ מיינו ונעשה מודע לאשר קרה תגובתו היא כך:

" וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן : וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו"

נוח מזהה את הכוח הנורא של חם וכנען הוא מבין שאם כוח כזה אינו בשליטה העולם יכול להתדרדר להפקרות ועל כן הוא משעבד את כוח לאחים שם ויפת, כאשר הדומיננטי המוביל יהיה שֵם – שֵם הוא הפרסונה המייצגת כי "לכל איש יש שם" – לכל אחד יש זהות. הוא הכוח שיעמוד אל מול כנען, אלא מול העדר הזהות, העדר הנאמנות שביטויה המובהק הוא ההפקרות המינית ההורסת את הבניין הזוגי של איש-אישה. שהכוח שיהיה תמיד האנטיתזה לשם הוא חם וצאציו שהם:

" וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן"

"פוט" ייעלם לו. הצאצא הבולט של כוש יהיה אויב גדול מאוד לאברהם, הוא יהיה הראשון שייאמר עליו שהוא גיבור על דרך שנאמר בסוף פרשת בראשית על אותם גיבורים שלקחו את בנות האדם, ומי הוא זה ?

"וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ"

הילד הנוסף של חם הוא מצרים – כאמור, מצאצאיו יהיה זה מלך מצרים, שינסה לקחת לו את שרה אשת אברהם. אך את צאצאיו של מצרים אנו פוגשים כעוד כוח המתעמת עם אברהם ויצחק:

"וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת-לוּדִים וְאֶת-עֲנָמִים וְאֶת-לְהָבִים--וְאֶת-נַפְתֻּחִים : וְאֶת-פַּתְרֻסִים וְאֶת-כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים--וְאֶת-כַּפְתֹּרִים"

חז"ל במקום, עומדים על ההגד המיוחד "... אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים" באומרם שפתרוסים וכסלוחים היו מחליפים את משכב נשותיהם ומאלו ומאלו יצאו פלשתים, באופן שאפילו לא ברור מי הוא האב האמיתי. – שוב לפנינו ביטוי להפקרות המינית הגדולה, ולתלישות הגדולה הקיימת.

ואת "כנען" נפגוש בציווי שלא לעשות כמעשה ארץ כנען.

הנה כי כן, כל אלו מראים על ההפקרות המינית הגדולה והעדר הזהות.

אך אז יופיע לו אברהם העברי. אשת אברהם גם היא תופיע בצורה מיוחדת היא תופיע בשמה ובייחוס שלה, כאן כבר תהיה חשיבות לאישה מעבר היותה רק ככלי ביד אחרים:

" וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים  שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת-נָחוֹר מִלְכָּה בַּת-הָרָן אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה"

ולא זו אלא שיופיע לו ייחוס חדש, שלא היה עד כה:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"

לראשונה מופיע הייחוס "כלה". וכאן נעיר הערה חשובה "כלה" היא הכלה של החותן – במהלך הנישואין היא של החתן אך אז היא מיוחסת לחמיה-לחותן, כשתובנה גדולה מסתתרת כאן והיא , שהכלה של הבן היא למעשה השלמות של אבי החתן. לשון אחרת ברגע שמֵשִיא האב את בנו אז הוא נהיה שלם – ישנו כעת רצף של דורות שיכול להמשיך לו הלאה בהופעת הנצח.

מעתה יהיו זוגות זוגות של איש ואישה של אבות ואמהות שיחד יצעדו להם בעשייה משותפת.

המְעֲיֵן יתבונן ויראה שהוא הדין בהמשך לספר בראשית בו מעשה יהודה יהיה בתווך של מעשה מכירת יוסף. יהודה יישא את בת שוע המתוארת כבת איש כנענעי. ישנה כאן מעידה מסוימת שתשוב ותִתַקן ע"י כלתו של יהודה, ע"י תמר, שממנה ומיהודה יצא משיח. ובכ"ז יעקב בזמן פטירתו יצווה את בניו לשאת את מיטתו וחז"ל דרשו את בניו ולא את נכדיו, וזו מהסיבה שיהיה שם שֵלה בן יהודה , שאמו כנענית, ויעקב מבקש רק את בניו.

יוסף גם הוא יתנסה במבחן זה, והכל נע ונע מסביב לאיש ולאישה .

למעשה התיקון של לעתיד יבוא גם הוא יהיה על זה הדרך:

מול הקלקול של:

"רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבו כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ"

והתיקון יהיה :

" וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי"

לשון אחרת הקשר לא ייקרא על שם הפעולה של הבעילה – שיש בה צד יותר נמוך , ובהקשר של דברי הנביא, זהו ביטוי לקשר שהוא לאו דווקא אישי.

כשהסיום של הכל הוא :

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'"

האירוסין, הנמשכים "לעולם" כוונתם, שגם שקשר מופיע כנישואין הוא חי בתודעה הפנימית העומדת ביסוד הכל.

ומכאן לאשר פתחנו בתחילת דברינו.

יעקב מבקש "... הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ"

האבות היו בנדבך אחר לגמרי מהמקום שאנו בו, האבות ביקשו את נשותיהם בכדי להחל בדרך המשותפת העליונה של גילוי שם ה'. הם, האבות והאמהות שיעניקו תקווה לעולם המְאוּיָם להישטף בשטף העריות של כנען, הם שיגלו לאורך כל ספר בראשית את הקשר "איש-אישה".

בראשית כ"ט, כ"א

שם, י"א, ג'

שם, שם, ז'

רבינו בחיי על התורה, שם

בראשית כ"ט, י"א

שם, כ"ט , ל"ב

שם פרק כ'

שם פרק כ"ו מפסוק ו'

בראשית, בדילוג על פרקים כ"ו - כ"ח

שם כ"ד, ג'

שם, פסוקים מהפרקים ה' וְ ו'

אבות ד', א'

שם סוף פרק י"א תחילת פרק י"ב

וכלשון הכתוב (ל"ח, ב') "וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ"

הושע פרק ב'