הרב אלון שעור בפרשת ויגש תשנ"ח

חנוכה - ח' נרות והלכה כבית הלל

 

 

 

תקציר

1. מחלוקת הלל ושמאי בסדר הדלקת הנרות

הסבר עמוק במהות מחלוקתם

2. ענין מאורי האש

3. הסבר המחלוקת בענין הבצירה והמסיק בטהרה

4. ענין העגל

5. בקרת השמחה

 

המקורות בסוף המסמך

 

 

תמלול מלא:

 

חשבתי לנצל את הלימוד היום קצת לעיסוק בחנוכה ואני רוצה להכנס למחלוקת בית-הלל ובית-שמאי, המפורסמת, לגבי צורת הדלקת הנרות, פוחת והולך, או מוסיף והולך. ומתוך המחלוקת הזאת, לנסות קצת להבין את סוגיית האש בכלל ואת סוגיית האש של חנוכה והמחלוקת הזאת של ב"ש וב"ה בפרט.

אבל לפני שנכנס לדברי ב"ש וב"ה ולויכוח הכללי בין ב"ש לב"ה, כפי שהוא מתפרט בחנוכה, נראה קודם כל קצת את ההלכה עצמה, את הסוגיה כפי שהיא במקור 1 ובמקורות הבאים אחריו.

"תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"

עוד רגע נגיע להסבר המחלוקת, אבל קודם כל להלכה עד כאן. מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד.

רש"י

נר איש וביתו. נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד:

 

זה הפשט, בכל בית נר אחד.

"והמהדרין. אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית"

והמהדרין מן המהדרים, מחלוקת ב"ש וב"ה, האם מוסיפים והולכים או פוחתין והולכים. קודם כל יש מחלוקת ראשונים מענינת מאד ואנחנו ניגע רק רגע בפן ההלכתי של הדברים, לשניה אחת.

למה מתייחסת הפיסקה של המהדרין מן המהדרין לגבי ב"ש וב"ה? האם היא מתייחסת, ומי שמכיר את המנהגים החלוקים בין ספרדים לאשכנזים בהדלקת נרות, מקור הדברים נמצא כאן. האם הפיסקה של המהדרין מן המהדרין, מתייחסת למשפט הראשון של מצות חנוכה נר איש וביתו, או למשפט השני של נר לכל אחד ואחד? אני אסביר את עצמי. ההלכה הראשונה היא שבכל בית מדליקים נר אחד כל יום. המהדרין נוהגים שכל בני הבית, כל אחד, מדליק נר אחד כל יום. עכשיו באים המהדרין מן המהדרין ומה הם עושים, הם אומרים שלא נר איש וביתו, כלומר נר אחד לכל הבית כל יום, אלא כל הבית מדליק חנוכיה אחת, ז"א, לדעת בית הלל אחד, שניים, שלשה, ארבעה, עד שמונה. ולדעת בית שמאי, שמונה, שבעה, ששה ומטה. או שנגיד שהמהדרין מן המהדרין אומרים שבנוסף לזה שנר לכל אחד ואחד, אז כל אחד ואחד מדליק אחד שנים שלשה ארבעה או לפי ב"ש שמונה, שבעה, ששה וכו' למטה.

ונחלקו בזה הפוסקים. נחלקו בזה השו"ע והרמ"א בפסיקת ההלכה. זו מחלוקת ארוכה ארוכה, אני מזכיר אותה רק כדי שיכירו את המנהגים, היא גם קשורה עוד רגע למה שנרצה ללמוד מזה. ובמחלוקת הזאת, אגב, יש הערה מענינת מאד, נוהגים האשכנזים והספרדים ההפך ממה שהם רגילים בד"כ. אני אסביר את עצמי מיד. התוספ' למשל אומרים, אני אומר את זה בע"פ כדי להגיע לעיקר הדברים עוד מעט, התוספות אומרים שחייבים להסביר שהמהדרין מן המהדרין מדברים על נר איש וביתו, ז"א, אם אתה נוהג, נר איש וביתו אז איך נוהגים מהדרין מן המהדרין, אחד בבית מדליק חנוכיה שלמה. אומרים התוס', למה מוכרחים להסביר שזה כך? כי אם כל בני הבית מדליקים כל אחד נוסף, אז זה לא ניכר בכלל שיש עליה בנרות, אחד, שניים, שלשה ארבעה, אם יש שמונה בני בית אז גם בלילה הראשון כבר יש שמונה נרות וגם בלילה השני יש הרבה נרות, אף פעם לא ניכר שעולים או שיורדים, או לשיטת ב"ה או לשיטת ב"ש.

הדרך היחידה שזה יהיה ניכר, זה אם נגיד שיש באמת רק חנוכיה אחת ונר איש ביתו, מהדרין מן המהדרין, הולכים ועולים או הולכים ויורדים. לפי הרמב"ם זה בכלל לא כך. הרמב"ם אומר, לא נכון! אפשר בכל זאת להבחין, והמהדרין מן המהדרין עושים את הכל, גם כל אחד ואחד מדליק, וגם כל אחד ואחד מדליק אחד, שניים, שלשה, עד שמונה, כמו בית הלל.

השו"ע והרמ"א, אם תראו במקור מס' 3, כל זה באמת רק לידע כללי, אבל אנחנו עוד מעט נראה שהוא קשור לדברים שלנו, פוסק:

תראו את השולחן ערוך, כל מי שנוהגים פה כרוב מנהגי האשכנזים, גם כחלק ממנהגי הספרדים, יתפלאו בדברי השו"ע כי הם לא מכירים את זה כך:

כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר"

זה לשון השו"ע. רבים לא נוהגים כך. כלומר, לפי המחבר, לפי השו"ע, המקסימום שמדליקים הוא שמונה נרות בכל הבית. ואיך הוא הבין את המהדרין מן המהדרין? שזה הולך על "נר איש וביתו" וכך ניכר לכולם שעלו, נר שניים שלשה ארבעה וכך הלאה.

הרמ"א. השו"ע פסק כתוס'. הרמ"א:

הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).

איך הוא פסק? כשיטה השניה שהזכרנו מקודם, בשם הרמב"ם. אגב, מאד מענינת הכרעת הרמ"א. מקוצר זמן נאמר אותה ע"פ, אולי נקרא אותה במלה "וכן המנהג פשוט" פשוט, פשוט, אבל זו שיטת הרמ"א, זה פשוט לרמ"א וכך נוהגים האשכנזים באמת. "וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד" הנה הפשרה המענינת שהוא עשה "ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד". בקיצור, בחנוכיה אחרת. זה הכונה מקום מיוחד. אם מדליקים באמת הרבה נרות בקערה אחת, בשולחן אחד, אז לא יהיה ניכר שעולים מאחד לשנים ומשנים לשלשה וכך הלאה. אבל אם כל חד ואחד מדליק בבית קיבול אחר, בחנוכיה אחרת, במקום מיוחד, אז רואים שזה באמת עובר עכשיו ומוסיפים והולכים.

"כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג)".

 

מעיר הט"ז, מאד מענין, במקור 4, סתם דבר טוב לחנוכה:

"ובכאן יש חידוש" פה יש חידוש שאין כל השנה "במנהג שהספרדים נוהגים כתוס' כמ"ש [ה"י] והאשכנים כרמב"ם וזה ".

 

כל חג יש את החידוש שלו, אז לא שבחנוכה כולם החליטו לעשות את אותו הדבר, זה כבר לא שייך, אבל שהחליטו להפוך לכבוד חנוכה! שהאשכנים נוהגים כרמב"ם והספרדים נוהגים כתוס' מחכמי אשכנז, והאשכנזים כרמב"ם, ההפך, וזה לא מצינו בשום מקום. איך הוא קורא לזה? "לא מצינו בשאר מקומות" וכאן בחנוכה, יש את זה.

 

אבל, נחזור להלכה עצמה. וכך המנהגים חלוקים באמת, מי שלא מכיר, הוא מתפלא כשהוא רואה את המנהג האחר אבל אלה שני המנהגים הקיימים בהלכה שנובעת מהגמרא שראינו כרגע.

נחזור להלכה.  מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. עוד רגע נגיע לב"ש וב"ה. אבל נדמה לי שכשמעמיקים בזה קצת, צריך לגעת בשתי נקודות מרכזיות שבהן ננסה לגעת בשיעור.

 

קודם כל מצות חנוכה היא באש, נר, ועל זה אין דיון, זה פשוט. הגמ' שואלת "מאי חנוכה" והיא עונה שמצאו פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג ומצאו בו שמן שלא הספיק אלא ליום אחד, אפילו לא ליום אחד, ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. כולנו מכירים את זה. אבל ברור לחלוטין שאת צורת החנוכה המיוחדת, אנחנו מבטאים באש, בנר. היו המון ניסים בחנוכה, היו ניסים של הניצחון וניסים של ההצלה, אבל הייחוד של החג הזה הוא האש. אין לנו חג אחר שיש בו מצוה באש. יש לנו אש במזבח. יש לנו כל שבת נר שבת. אבל מצות החג באש, באור, מחייבת הבנה. זה שהנס נעשה באור, זה לא היה עיקר הנס. עיקר הנס שנעשה הוא שניצלנו ממות לחיים. וחז"ל למדו אותנו לראות, שנקודת המפתח להבנת הנס, היא אותו פח אחד של שמן שהצליחו להדליק ממנו. והרלבנטיות שלנו בחנוכה כל שנה ושנה, תתבטא ביכולת לעסוק באש הזאת נכון. ב"ש וב"ה חלוקים בינהם, איך? מה הסדר, מה הדרך להופעת האש הזאת. מוסיף והולך או פוחת והולך. אנחנו נראה עוד מעט, שהמחלוקות בין ב"ש לב"ה  לגבי האש, אינן מתחילות בחנוכה אלא בדברים הרבה יותר יסודיים, שבחנוכה באים לידי ביטוי בשלב נוסף.

זאת נקודה אחת.

 

הנקודה השניה שצריך לעסוק בה, היא שני החלקים של המצוה, אלמלא ההידור, כלם מעירים הערה נכונה מאד שבחנוכה, מענין מאד, שכולנו נוהגים כמהדרין. כמהדרין מין המהדרין, לפי כל אחת מהשיטות. זו מצוה ראשונה בעצם, מבחינה כרונולוגית, היסטורית, שהיא תורה שבע"פ. המצוה ההיסטורית הקודמת לה היא פורים שעוד נמצאת בתוך כ"ד כתבי הקודש. היסטורית, כאן מופיעה ההלכה הראשונה ההיסטורית שתושב"ע מקבלת על עצמה. וכאן אנחנו מהדרין, וכאן אנחנו לא נוהגים כחוק אלא כרוחו של החוק, הרצון, ההידור במצוה. אבל המצוה היא נר איש וביתו. המצוה קשורה לבית. ההידור במצוה הוא לכל אחד ואחד.

נראה שיסוד הדברים הוא פשוט. מה שהיונים בקשו לעשות לנו הוא לפגוע בנקודה שהביטוי החזק ביותר שלה הוא הבית. כשנכנסו יונים להיכל, טמאו את כל השמנים שבהיכל. וכשנכנסו החשמונאים מצאו שנשאר שם רק פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג. ואמרנו יותר מפעם, יש ליוונים כח לטמא את השמנים שבהיכל. יש ליונים כח לטמא את הקודש. אבל כשהם הגיעו לפח האחד של שמן שיש לו את מעלת הכה"ג, זאת מעלת קדש הקדשים, זאת מעלת האדם היחיד שיכול להכנס, לא אל הקדש, אלא אל קדש הקדשים, שם הם נכשלו. ההבדל בין קדש לקדש הקדשים הוא שקודש זה הדבר ההפוך מן החול, אם כאן יש חול וכאן יש קודש, אסור שהחול יתערבב עם הקדש, צריך להבדיל בין קדש וחול, בין אור וחשך. זה בעולם שאנחנו מבינים. אבל בעומק, בעצם אין חושך. כאן בעולם אנחנו אומרים שיש חושך יש אור ולכן צריך להבדיל בין האור בין החושך. אבל החושך הוא לא ישות בפני עצמה. החושך, בררנו כבר הרבה פעמים, הוא העדר של אור. אין חושך! אין יצירה שקוראים לה חושך. יש יצירה שקוראים לה אור. אנחנו רואים שכשהשמש לא מאירה כאן, אז בלי האור שהיא מאירה, נוצר חושך. אבל זה לא שאיזשהו כוכב עושה את החושך, כמו שאיזשהו כוכב עושה את האור. כשאנחנו מדברים על ימים של גאולה, אנחנו מדברים על ימים שבהם, קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה ואז, תאיר כאור יום חשכת לילה. גאולה פירושה שיהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת ימי בראשית, ואז יתגלה שבעצם גם במעמקי החושך, כשיודעים להסתכל פנימה, פנימה, לעומק יש אור גדול. אבל כאן, בעולם הזה שלנו, אנחנו עוד רואים את הגלות ואת החושך ומה שאמרנו על חושך ואור נכון עוד יותר לחול וקודש. בעולם הזה מי שירצה חלילה לערבב בין החול ובין הקודש הוא מועל בקדשים. אבל יש מקום שנקרא קדש הקדשים ובקדש הקדשים, מסביר המהר"ל מפראג, זה לא המקום שבו הקדש מנותק מן החול. קדש הקדשים הוא המקום שבו מתגלה שבעצם, אין חול. שבעצם גם בחול צריך לטעת את הקדש פנימה כדי שהכל יתגלה כקדש.

אני אומר את זה בקיצור גמור כי דברנו על זה כבר פעם. אבל אני אומר את זה כהקדמה כדי לתפוס את הדבר הבא. הנצחון של החשמונאים על היונים הוא לא בקדש אלא בקדש הקדשים. לא היה עם שהיה כל כך קרוב אלינו מבחינה תרבותית, ערכית, פילוסופית, חיצונית, כמו יון. יפיפותו של יפת באהלי שם. ולקודש במרכאות, היווני, יש לפעמים המון כח. יש בו המון פיתוי ולפעמים הקדש היווני, כשאנחנו חלשים, יכול לנצח את הקדש שלנו. והיונים יכולים לטמא את השמנים שבהיכל. איך אומר שם המהר"ל כ"כ יפה ברמיזה קלה, ולהורות לך, דע, שיון במספרו עולה ס"ו והיכל, אלה השמנים שהם טמאו בהיכל, הקדש, והיכל עולה במספרו ס"ה. להורות לך שיש ביון כח מיוחד גובר על ההיכל. זאת לא היתה ההתמודדות לא עם בבל ולא עם מצרים ולא עם פרס ולא עם מדי ולא עם אף אחד. כאן לא בקשו להרוג ולא להשמיד, זו לא היתה גזרת המן. כאן רק בקשו דבר אחד. בקשו שנטמא את השמנים המיוחדים שלנו. בקשו לכתוב על קרן השור שאין חלק באלוהי ישראל. אבל עכשיו לעיקר. בקשו לפגוע, לא בקודש, לא הפריעו לעסוק בפילוסופיה יהודית גבוהה, בקשו לפגוע ברעיון שאפשר להחיל את הקדש בתוך המציאות של החול. לכן הפגיעה הגדולה ביותר שיכולים היו לעשות היא במקום שבו הגוף והרוח מתחברים יחד הכי חזק.  גזרו על המילה. שלא ימולו את בניהם. רוח הקדש יכול להיות שיש אבל לא תאוה שמקדשת את עצמה. לא בשר שמקדש את עצמו. אנחנו בר"ח, בקשו לגזור על החדשים, שלא יהיה זמן של קדש.

מצות חנוכה, נר איש וביתו. למה נר איש וביתו? כי המקום שבו כל יהודי ויהודי גם אם הוא מהדר וגם אם הוא לא מהדר, מאפיין את הקדש קדשים שלו, ובשביל הנקודה הזו הקדמתי את כל ההקדמה, המקום שבו זה מאופיין, זה בבית. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין. הזמן קצר מאד, אבל ע"פ הואריאציה של מעשה יהודית המפורסם שמופיע פה במקור 5 שאני לא אכנס אליו מקוצר הזמן, מעשה חנוכה הנפלא, הסיפור שגרם לגרירה למרד הוא מעשה ההגמון שהחליט לבעול את הכלות לפני שהן נכנסות לחופה. ואז התחיל המרד ואז נכנסים אל המלך, לפי הואריאציה שמופיעה פה במעשה חנוכה, שמופיע מתוך וצר המדרשים, אז נכנסים ומתחילים בהריגת המלך והשרים ואז מתחילה המלחמה הגדולה שמסתיימת אגב, אני מדלג על כל מעשה חנוכה, תראו לקראת הסוף, שם זה סיפור נורא שאחת מבנות מתתיהו נגזר עליה שהיא ביום חופתה תצטרך להבעל להגמון והיא באה וצועקת לפני כל העם וכשהם מנסים למחות בה היא אומרת, אתם מוחים כי זה לא נעים לכם איך שאני מופיעה בפניכם אבל זה שאני אופיע עכשיו ככה בפני ההגמון, אתם לא מפריע לכם? איפה אתם ואיפה היו שמעון לוי בשכם? איפה השמירה על העם הזה? איפה מה שאתם עושים? וכשהיא אומרת את זה "פתחה פה בבכיה" אני מדלג לקראת הסוף שם "ואמרה רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקם היום את נקמתנו, באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו וניטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו, אחותנו בת כהן גדול, מתתיהו, ואין בכל ישראל גדול מאבינו וראינו של תלין אחותנו עם ההגמון אלא עם המלך שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו אליו ונהרגנו ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו והשם יעזרנו וישגבנו. נטלו עצה, ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה ושמעו בת-קול מבית קדש הקדשים, כל ישראל נצחו  כן יעשה המקום ישועה בימינו"

לפי המעשה הזה, הרגע שבו מוכרע הענין שבו מתחילים את המרד הוא שבירת הבית. אבל לא רק המעשה. המקום שבו בעצם כל אדם מישראל, גם לא מהדרין, מגלה את היחוד הזה של קדש הקדשים, את היחוד הזה של היכולת לחיות חיי גוף בקדושה, הוא בקידושין. רק אנחנו קורים לחיים האלה של בשר אחד, קידושין. אין ברכה אחת נוספת בכל מסכת הברכות שאנחנו מברכים שהסיום שלה הוא כ"כ יומרני במרכאות. מקדש עמו ישראל, ע"י משהו. אין דבר כזה. יש מקדש ישראל והזמנים. יש מקדש ישראל ויום הכיפורים. אבל שעם ישראל מקודש, מה זה מקודש?  מובדל, בא לידי ביטוי במשהו אחד יותר מבכל דבר אחר, זה מופיע רק על הרעיון הזה של הבית. זה העומק.

מצות חנוכה, הנצחון של חנוכה, הוא, נר איש וביתו. והמהדרין, יש יהודים שיכולים לגלות את הפן הזה של קדש הקדשים גם בדברים נוספים, גם בכל אחד ואחד בפני עצמו. מצות חנוכה, כל אחד, כל יהודי שעושה חופה וקדושין בעולם מגלה בעצם שמה שנקרא בתפיסות עולם אחרות חול, אצלנו הוא הדבר היחיד שנקרא קדש. זה נקרא קדש הקדשים. זה הנצחון. והמהדרין, נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, ועכשיו אנחנו רוצים להגיע לנקודה שלנו עם ב"ש וב"ה. אז עד היום תמיד הבנו שמהדרין מן המהדרין זה שהם לא לוקחים אחד אלא הרבה. מה הרעיון? עוד אש? עוד נרות? אז מה? איך זה מתחבר לענין שאמרנו עד עכשיו? מה זה שאני עושה יותר נרות, עושה את ההידור גדול יותר. סתם יותר אש, יותר אור, בסדר, זה מובן. האם יש פה יותר מזה?

 

מחלוקת ב"ה וב"ש, קשורה לענ"ד לדיון ארוך מאד מאד מאד בין ב"ה וב"ש בעצם מהות האש.

יש מחלוקת במשנה במס' ברכות בין ב"ה לב"ש, מהו נוסח הברכה שמברכים במוצ"ש על האש. ב"ש אומרים, מקור 7, המשנה עצמה נמצאת במקור 8, הגמ' במקור 7, התחלפו פה המקורות, "ב"ש אומרים, שברא מאור האש. ובית הלל אומרים, בורא מאורי האש" מחלוקת! אבל מה התוכן שלה?

ב"ש אומרים "שברא" בלשון עבר, מאור אחד האש. וב"ה אומרים "בורא מאורי האש". בסוף מגיעה הגמ' למסקנה במקור 7 שגם ב"ש מסכימים שאפשר להגיד בורא, ולא שברא. אבל הם ממשיכים לחלוק כל הזמן, האם אומרים מאור או מאורי. "כי פליגי במאור ומאורי דבית שמאי סברי חדא נהורא איכא בנורא" בכל אש, יש אור אחד "ובית הלל סברי טובא נהורי איכא בנורא" הרב אורות יש באש "תניא נמי הכי אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור"

מחלוקת מוזרה קצת. מה זו מחלוקת בעובדות? כל אחד פעם שיחק עם אש וראה שיש הרבה צבעים באש, יש הרבה אורות, זו לא מחלוקת פיזיקלית, אם הרבה מאורות יש באש או מאור אחד יש באש. מה אמרו להם ב"ה לב"ש תניא נמי הכי הרבה מאורות יש באור" די פשוט! אגב, מה הסיבה שב"ש וב"ה אומרים פוחת והולך ומוסיף והולך, אנחנו רצנו מהר, אבל במקור 1 מופיע בסוף הדיון "אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי" נחלקו בזה שני אמוראים "במערבא" בארץ ישראל "רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין" כלומר, היום יום ראשון של חנוכה נניח, אז יש, כולל היום, עוד שמונה ימים, לכן מדליקים שמונה נרות "וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין" זה נשמע מאד פשוט, מה החידוש? אבל מה הטעם? "וחד אמר" המחלוקת היא דבר אחר "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג" בסוכות פרי החג הולכים ויורדים, זוכרים את הקרבנות של סוכות? אנחנו קוראים בחנוכה גם את פרשיות הנשיאים אבל שם זה כל פעם אותו דבר בדיוק, כל מה שהביא אתמול הנשיא, הביא היום הנשיא, נשיא אחר אבל אותו דבר. בסוכות זה הולך ויורד ובשמיני עצרת זה קרבן אחד, עצרת. אז "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג  וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין". אבל איך יכולים להפגש הטעמים האלה אחד עם השני? אי אפשר לדון בינהם. פרי החג – רעיון יפה. מעלים בקדש – גם רעיון יפה. נו אז מה? אז יש לנו טעם, אבל מה הדיון? מה הויכוח? אגב, בספר חשמונאים כתוב שבאותה שנה, בגלל כל המלחמות, לא היו קרבנות בסוכות. וכשעושים שמונה ימים ומזכירים את פרי החג, יכול להיות שיש לזה הבנה היסטורית מענינת מאד. אבל אנחנו צריכים יותר מזה. צריכים להבין את זה ברמה הקבועה. ב"ש וב"ה חולקים האם מברכים מאור האש או מאורי האש.

האש היא אחד מאותם ארבעה יסודות שאנחנו נוהגים לחלק בעולם. האדמה, המים, הרוח והאש. ההבדל בין האש לבין כל היסודות האחרים, הוא בזה שאת האש לא יצר הקב"ה אלא האדם בעצמו. האדם לא עשה את הרוח ולא את העפר, הוא נוצר ממנו, גם לא את המים. כל מה שהוא יכול זה לתעל את המים ולהשתמש בעפר, לחבר את היסודות אחד עם השני ולגבל עפר ומים ולהשתמש ולנווט את הרוח. האש היא היסוד היחיד שקיים פוטנציאלית בעולם אבל האדם היה צריך לגלות אותו. מה שאנחנו מברכים על האש במוצ"ש זה מפני שמסורת נקוטה בידינו, מלמדת אותנו הגמ' בפסחים שבמוצ"ש, כיון שהגיע החושך לקח האדם שני אבנים ויצר אש. ועל היצירה הזאת אנחנו מזכירים את בורא מאורי האש או מאור האש. נרות אנחנו מציינים בחנוכה, אבל אנחנו מציינים נרות כל שבוע בשני המצבים, בערב שבת ובמוצ"ש. חז"ל שואלים במס' פסחים, אתה אומר שהאש נבראה במוצ"ש הרי ישנה משנה במס' אבות שאומרת שעשרה דברים נבראו ע"ש בין השמשות, פי הבאר, פי האתון, פי הארץ. יש שם עשרה דברים שנבראו וביניהם מוסיפים אח"כ, את האש. והגמ' מנסה לענות בכל מיני תשובות, והמסקנה היא כזו. אלא האש נבראה בערב-שבת אבל לא היתה בעולם עד שנתן בו הקב"ה באדם דעה כמותו. זה הלשון בגמ'. וידע להוציא את האש. בע"ש לקראת בין השמשות אנחנו מדליקים את האש של נר שבת ובמוצ"ש אנחנו מדליקים את מאורי האש. בע"ש אנחנו לא מדברים על האש. לא על החום שיש בה ולא על האור שיש בה. אלה שני הנתונים האחרים והשונים זה מזה שנותנת האש. היא נותנת חום והיא מאירה. וכמו כל יסוד יש בה הרבה רוע, היא מכלה ושורפת ויש בה הרבה אור. מענין  שמכל מלאכות השבת, יוצאת מלאכה אחת ידועה שחז"ל שואלים למה היא יצאה משאר המלאכות ונידונה בפני עצמה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". ובלי להבין עוד את הטעמים הרעיוניים וההלכתיים, צריך לזכור, האש היא בעצם הפעולה הראשונה, היצירה הראשונה שהאדם יוצר, אבל צריך לתפוס את זה יותר טוב. היא הפעולה הראשונה שהאדם יוצר ובכל מוצ"ש ברגע השבת יוצאת והאדם חוזר לעולם המעשה הוא בא ואומר רבש"ע, הפעולה הראשונה שאני יצרתי היא לא שלי אלא שלך. ברוך אתה ה' אל' מלך העולם, אתה! בורא מאורי האש. הפעם הראשונה בעולם, שאני הופעתי בעצמי ואני יצרתי יצירה, היתה כשלקחתי משהו והצלחתי ליצור יסוד בעולם, כמו העפר והמים והרוח. ואם תחילת ימי המעשה, כל שבוע ושבוע אנחנו פונים את הקב"ה ואמרים לו רבש"ע, אתה בורא את מאור האש. אנחנו נמשיך להשתמש באש הזאת, נשכלל אותה, היא בעצם אביהם של כל המלאכות הבאות. כל מלאכה שבעצם אדם מצליח ליצור במציאות מתוך משהו פוטנציאלי ולגלות אותה, מתחילה במוצאי השבת הראשונה של האדם הראשון באש. ואנחנו אז עומדים ואומרים אתה הקב"ה בורא את מאור האש ואת מאורי האש.

 

הרב קוק בפירושו לגמ' בעין איה במקור 8 אומר כאן כמה דברים מאד יסודיים שאני רוצה לראות יחד ומהם הגיע לכוח בין בית הלל לבית שמאי. הוא עוד לא נוגע בכלל בוכוח.

 

"בש"א שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש. יסוד ברכת מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה. כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע" בתוך השתי האבנים האלה יש כח ליצור אש. אבל את כח הזה יכול לבצר רק האדם וגם אותם דברים שנמצאים בסתרי הטבע ובכל דור ודור יש כח "להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשה ד' המה. שיצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות," מי? השכל של האדם, גם הוא חלק מהמציאות "שבכוחו להשלים ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמנו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש. שכבר הורו חז"ל בפרק מקום שנהגו, שנתן הקב"ה באדם מעין (בינה)1 דוגמא של מעלה והקיש שני (רעפים) גובנים והוציא אש מבניהם. א"כ האו°ר הוא יצירה מלאכותית מבינת האדם, ואנו מודים ומכירים שהיא מעשי ד' שיצר את שכל האדם על זאת התכונה. וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד'," וכאן ההערה החשובה  "כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע," זה שהצלחנו לפתח טכנולוגיה מסויימת זה מפני שכמו צמחי השדה, הגיע הזמן ששכל האדם יגיע לזה שהוא יפתח את הדבר הזה מתוך סתרי הטבע זה מונח בסתרי הטבע מששת ימי בראשית, והקב"ה מפעיל בי את שכל האדם והוא יוצר את זה. לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים. והוא גומר הרב קוק "ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו,"  זה לא שפתאם יש לי שכל שלא היה לפני מאה שנה או אלפיים שנה, אלא נוצרו כל הנסיבות בעולם כדי שיפתחו מעיינות החכמה ועכשיו אני אוכל להשלים משהו שאי אפשר היה להשלים לפני כן. כמו שאני יכול להשלים ולראות איך הטבע מתפתח, כמו שיש התפתחות טבעית, יש התפתחות שכלית, התפתחות נכונה שהקב"ה יוצר אותה. כשאנחנו אומרים שהוא בורא מאורי האש, אנחנו אומרים שהקב"ה בורא כל הזמן את הכח הזה של האדם, לגלות את מה שהקב"ה מסתיר ע"י הפעולה האנושית ובלבד שיזכור שזה בא משם. למה זה בא במוצאי שבת? מסיים הרב "וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה." והוא מסביר "ע"כ כאשר ביום השבת אנו מעידים על היצירה הכללית שלא נמצא עמה שיתוף שכל פרטי," נסביר את זה מייד "אנו מעידין אח"כ בהתחלת ימי המעשה, שגם כל מעשינו פעלת לנו ד', עד שגם הדברים המלאכותיים, כמאורי האש, מעשי ידיו הם, "אתה הכינות מאור ושמש".

מה אנחנו עושים בשבת? בשבת אנחנו מפסיקים כל יצירה. ומכאן גם התשובה לאותן השאלות, החשובות, הפשוטות מאד, אבל החשובות שתמיד נשאלות על ההבדל בין מלאכה היום לבין מלאכה פעם. פעם היה יותר קשה, יותר קל, יש הבדל בין לייצר אש משתי אבנים לייצר אש ממתג של חשמל. שאלות מוכרות וידועות, והיסוד הוא אותו יסוד. מה שאנחנו עושים בשבת הוא שאנחנו מפסיקים בעצם את הפעילות שבה אנחנו יוצרים אנחנו מגלים שיש מקור (הקלטת התהפכה כאן וחסרות כמה מלים)  במוצ"ש, הדבר הראשון שעושים, אגב, אנחנו מצרפים את זה להבדלה, אבל ע"פ ההלכה הפשוטה בגמ', צריך לברך בורא מאורי האש מייד בצאת השבת כשהוא רואה אור ראשון. אנחנו נוהגים לצרף את זה להבדלה כי עושים את הכל ביחד. אבל הפעולה הראשונה שהאדם עושה, הוא בא ואומר, לא רק מה שלא היה מעורב בו שכלי בשבת, בשבת לא יצרתי, לא יצרתי כלום, לא יצרתי כל דבר שנקרא יצירה. אין איסור לעבוד עבודה קשה בשבת, מותר להכין מסעודה לסעודה בשבת גם אם זו מלאכה של עשר שעות קשות, כי זו לא יצירה. אבל יש איסור לארוג אריגה אחת בשבת, להדליק אש קטנה בשבת. לגלות איך אני בשכלי מפתח את הטבע. כי כדי לגלות את זה אני צריך להתחבר למקורו של הטבע בשבת, ולשיר את ה"מזמור שיר" הגדול של יום השבת. ועם יציאת השבת, הפעולה הראשונה שאני מבטא היא, שמה שאני מגלה מתוך סתרי הטבע, גם בו, גם בששת ימי המעשה, אני לא אשכח את מה שקבלתי בשבת. אני לא מנתק בין הרעיון שלמדתי בשבת, למה שמתחיל, הולך להיות, בששת ימי המעשה. אני מתחבר את ששת ימי המעשה. ובערב שבת אני מדליק את נר השבת ועושה אתו את שלום הבית של נר שבת, של ליל שבת, וזה נר שבת שקודם לנר של חנוכה ומי שיש לו כסף או לנר ביתו או לנר חנוכה, מדליק נר של שבת ולא נר של חנוכה, וע"פ מה שאמרנו בדברים בהתחלה זה מובן לגמרי. מה שבא נר חנוכה לגלות זה את הבית. הבסיס לבית הוא הנר של שבת של הבית, של שלום הבית. ואת אותו הנר שנברא בעצם, פוטנציאלית, בערב שבת, אני מדליק במוצ"ש אבל אבל הפעם לא מדבר על השבת אלא על האש עצמה ואמר, למדתי רבש"ע, בשבת, שלא רק בשבת אני בטל אליך אלא גם בששת ימי המעשה שאני נכנס אליהם אני בטל אליך.

עד כאן למאור האש ולמאורי האש.

 

מהי המחלוקת בין ב"ה לב"ש?

האדם הראשון, כשהוא עשה את הפעולה הראשונה, הוא ברא את מאור האש. הקב"ה ברא, דרכי, האדם הראשון, את מאור האש. פעולה ראשונה היתה גץ, אש אחת, עוד לא מאורי האש. ככל שהעשיה האנושית משתכללת כך יש יותר ויתר אורות באש. האש מתחלקת ליותר ויותר מאורות. ויש מחלוקת מענינת מאד, חינוכית, מתי האדם נמצא בשיאו? כשהוא הכי קרוב לגבול בין האלוקות לבין העשיה שלו, או בדיוק ההפך, ככל שהוא משתכלל יותר והוא מצליח למצוא עוד אורות באש הוא יותר גבוה ויותר גדול.

ב"ש אומרים "שברא מאור האש" ב"ש חוששים שמא לאדם לא יהיה את הכח שצריך כדי לזהות גם כשהאש תתפצל לאין סוף מאורות, שכל מאור ומאור הוא בעצם משהו שהיה נסתר ואלמלא הקב"ה מוציא אותו הוא בכלל לא קיים בעולם. לכן הם מבקשים מהאדם תמיד לחזור אל המקור. באהאמ"ה שברא מאור האש. שם היתה הפגישה הכי טהורה שהאדם גילה את מה שלפני רגע היה נסתר בטבע, אבל ככל שהטבע משוכלל יותר ואתה מדליק מאורות רבים יותר, וזיקוקים רבים יותר, ואין סוף אורות בעולם, אתה גם חש רחוק יותר מן המקור וחלילה, זקוק לו פחות. ההשתכללות הזאת, יוצרת מחלוקת בין ב"ש לב"ה. ב"ש הולכים לשיטתם, ב"ש אומרים, צריך להחזיר את האדם כל הזמן אל המקור שלו ולהגיד לו, זה שאתה מוכרח להתרחק, להשתכלל, להתפתח, הכל טוב, אבל תחזור כל הזמן אל ההתחלה, כי אם תשתכלל אני לא סומך עליך שאתה תזכור מאין באת. ב"ה אומרים בדיוק את ההפך. ב"ה אומרים, אנחנו מנסים ללכת עם האדם במציאות שהוא נמצא בה. וככל שהוא מתקדם יותר, באותה המציאות שהוא מצוי בה, שם נצליח לגלות לו איך בעצם גם שם הוא מחובר אל המקור. יש מחלוקת בין ב"ש לב"ה בכל הש"ס. למדנו אותה מכל מיני זויות אחרות פעמים מספר, והפעם אני רוצה לקחת אותה דוקא מפה. כי זה יותר עמוק, זו נקודה אחרת. כשבית שמאי וב"ה חלוקים, הלל ושמאי חלוקים, איך לקבל את אותו אדם שמופיע על רגל אחת ומבקש ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, ואז שמאי דוחף אותו באמת הבנין שבידו והלל מקבל אותו, זה לא מפני שהלל לא רואה את החוסר הנורא שיש בעצם הבקשה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. שמאי דוחף אותו באמת הבנין כי הוא אומר לו, כך לא לומדים תורה, תורה  שלומדים ברגל אחת היא לא תורה. הוא נותן לו אמת בנין ביד ואומר לו, כמו שבונים בנין כך לומדים תורה, וכשתרצה ללמוד את כל התורה כולה, בא הנה ונלמד אותה כמו שעושים בנין עם אמת בנין. אבל הלל מוטרד מדבר אחר לגמרי, הלל עוסק לא בשאלה על התורה. הלל עוסק בשאלה על האדם עצמו במקום שבו הוא נמצא עכשיו, ואת הלל מטרידה שאלה לגמרי אחרת. לא האם אפשרי ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת או לא, ודאי שבלתי אפשרי! מטרידה אותו שאלה פסיכולוגית אחרת. למה האדם הזה שעומד מולי עומד על רגל אחת? ממה הוא מפחד? למההוא לא עומד על שתי הרגלים? למה הוא לא מדבר איתי סתם, חפשי, פשוט? מה מנתק בינינו? מה גורם לו לפחד מכל התורה כולה? זה עיסוק בשני נושאים אחרים. ב"ה מודים ב"ש שאי אפשר ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. המלבי"ם מביא בשם האר"י שלעת"ל תפסק הלכה כב"ש. מני שאומרים ב"ה לב"ש, נכון, ודאי כך יהיה לעתיד לבא! אבל כל עוד אנשים נמצאים על רגל אחת, אני חייב לבדוק איך אני מוביל אותם להיות על שתי רגלים? האידיאל לדעת ב"ש וזה החידוש שאנחנו מנסים ללמוד פה היום, הוא לא פוחת והולך במובן שמתחיל מהכי הרבה ויורד להכי מעט, זה נכון בנרות, הוא מתחיל מהכי רחוק ומגיע לאידיאל. האידיאל לשיטת ב"ש זהו נר אחד! האידיאל לשיטת ב"ה זה שמונה נרות. זה לא שהאידיאל לשיטת ב"ש זה שמונה נרות, רק האדם מתחיל באידיאל ולאט לאט יורד, כמו שבד"כ מסבירים. האידיאל לשיטת ב"ש זה לחזור למאור האש! להבין, שהאש האחת ולא החלוקות שלה, האש האחת הזאת מאחדת הכל וכוללת הכל. זאת האש האחת שהאדם גילה באותה השעה שהוא התחבר אל רצון ה' שמסתתר בשתי האבנים והוא הצליח להוציא את האש. ב"ה אומרים הפוך, ככל שהאדם מתפרץ יותר, מתרחב יותר, משתכלל יותר, הוא יגלה את הקב"ה ביותר פינות. אומרים ב"ש, כן, אבל בפינות הרחוקות יש חשש שמא יפלו שם. אומרים ב"ה לב"ש, אבל זה בדיוק הויכוח בינינו עד כמה אנחנו הולכים לפינות הרחוקות. זה ויכוח כל הזמן בין ב"ה לב"ש. האם אנחנו הולכים להרבות במאורי האש או שאנחנו מבקשים לחזור למקור של האש. כי דוקא כשנמצאים במקור האש זוכרים שהוא בורא את מאור האש.

 

ב"ש אומרים, זה כנגד פרי החג וב"ה אומרים מעלין בקדש ואין מורידין. אומרים ב"ש, בא נבדוק את פרי החג. ולכן אני טוען שאי אפשר להסביר כפי שבד"כ אנחנו מסבירים שגם ב"ש מודים שהכי הרבה זה שמונה נרות אבל מוכרחים לרדת. כי בפרי החג זה לא כך, בפרי החג הולכים ויורדים ומהו הדבר הגדול ביותר? השיא, הוא היום השמיני שבו יש באמת אחד. זה שבשמיני עצרת יש רק קרבן אחד, דברנו על זה יותר מפעם, בשמחת תורה, זה השיא! עיצרו לפני. כאותו מלך שאמר לבנו אהובו שבעה ימים שרתנו את העולם כולו במשתה, זוכרים את אותו מדרש? עכשיו אנחנו, אני ואתה, עושים לעצמנו סעודה אחת. אומרים ב"ש, מה קרה משך שבעת ימי הסוכות, למה מקריבים (נראה לי "מדליקים" א.ש.) כנגד פרי החג? כי סוכות הוא חג אוניברסלי שבו אנחנו מקריבים כנגד כל העמים. נכון, זו המגמה. זה דבר גדול מאד. אבל אתה רוצה להגיד לי, עם ישראל, שאתה לא מפסיד מזה? שאתה לא ניזק מזה? אתה ממלא את מגמתך אבל אתה לא מתקלקל קצת תוך כדי מילוי המגמה הזאת? אתה לא נדבק קצת באומות העולם? טוב מאד, אתה ממלא את המגמה של אור לגויים, אבל אתה זקוק אחריה לקרבן אחד. אתה זקוק אחריה חזרה, לחזור אל המקור האחד. השיא הוא לא השבעים, השיא הוא לא הארבעה עשר פרים, שנים עשר, תשעה, שמונה. השיא הוא להגיע לשמיני עצרת עם האור האחד ואז אתה ואני, רבש"ע, עשו עמדי סעודה כדי שאני ואתה נאכל ביחד.

 

ב"ה אומרים, הרעיון הוא לקחת כל פנה של חול בעולם ולגלות בה את הקודש, מעלין בקודש ואין מורידין. המחלוקת באה לידי ביטוי בחנוכה. כל ענינו של חנוכה זה קודש הקדשים. זה לגלות את הקודש בכל החול שיש בעולם. באים ב"ה ואומרים, אנחנו נעלה את האורות ונעלה את האורות עד שנפרוץ אל מעל לטבע, אל האור השמיני, אל השמונה נרות, אל היום הגדול שאז אנחנו נגיע לסוף. באים ב"ש ואומרים אבל אנחנו חוששים. ומי שמכיר את חנוכה ההיסטורית, יש בה שני צדדים. ממלכת חשמונאי, לימד אותנו הרמב"ן בפרשת ויחי שנגיע אליה בעוד שבוע, ממלכת חשמונאי הגדולה היא ממלכת חשמונאי של הכהנים הגדולים שעשו את הנס ואת הישועה הגדולה של חנוכה. אבל בממלכת חשמונאי גם היה חטא אחד גדול. ימיה האחרונים ש ממלכת חשמונאי אינם ימי זוהר בדיוק. סוף ממלכת חשמונאי זה כבר הורדוס, סוף ממלכת חשמונאי זה כבר זה כבר התיוונות פנים. כל הזוהר והחלומות של ממלכת חשמונאי מתנפצים בסוף ימיהם. אומר הרמב"ן, מה היה חטאה של ממלכת חשמונאי. שהם רצו להיות כהנים גדולים ומלכים. ואנחנו למדנו "לא יסור שבט מיהודה". צריך להבין את זה טוב. אי אפשר לנצח את יון אלא בהודאה הבאה. אצלנו זה קדש הקדשים. השיא של קדש הקדשים זה כהנים גדולים רכובים על פילים עם חרבות, שעושים מלחמה למסיימים את המלחמה ונכנסים לבית-המקדש ומטהרים את מקדשך ובאים לדביר ביתך ומדליקים נרות בחצרות קדשך. השילוב המופלא הזה של כהנים גדולים שחוגרים חרב. זה השילוב של חנוכה. אבל השילוב הזה הוא עצום אבל אם תרחיב אותו יותר מדי הוא גם יכול להיות מסוכן מאד. זה הקודש שנכנס לתוך החול ומצליח להפוך את כל החול לקודש. אבל השאלה אם האדם בעולם הזה יכול לעמוד בו? עד כמה ניתן לעמוד בו? מתי זה יתפוצץ? איך מספרת הגמ' במס' ראש השנה דף י"ח, שהיונים גזרו לא להזכיר שם שמים על פיהם, על פינו, שאסור להזכיר שם שמים. וכיון שגברה מלכות חשמונאי, עמדו בי"ד של חשמונאי, זה גזרה נפלאה, ותקנו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות. מה זה נקרא שם שמים בשטרות. זה לא בכסף. שטר, זה אותו השטר של הלוואה, שטר חוב שאני מחזיק בידי והמגמה שלי להפטר מהשטר הזה, כי כל עוד יש לי את השטר, סימן שאני חייב, ברגע שאני שלמתי אני משתחרר מהשטר הזה. או ברגע שבלתי, לא חשוב עכשיו. אני משתחרר מהשטר אני לא צריך את השטר. כלומר, המגמה היא שבקיצור, השטר יחזור לאשפה, זה הלשון של חכמים. אמרו בי"ד של חשמונאי, הם קבעו שלא נזכיר שם שמים על פינו, נזכיר שם שמים גם בשטרות. וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. לשנה האחרת, מצאו שטר מוטל באשפה. אמרו מספיק עם התקנה. ואותו היום ג' בתשרי היה, כך כתוב במגילת תענית, ועשאהו יום טוב מפני שביטלו את התקנה של חשמונאי, אז מה רצו? בשביל מה תקנו ואחרי זה ביטלו ועשו יו"ט? מה קרה פה? זה פשוט מאד. אין דבר שיבטא יותר את הניצחון של קדש הקדשים מלהצליח להכניס שם שמים אפילו לשטרות. ספונטנית, זה הביטוי הכי נכון. אבל מה יקרה אח"כ? באמת האדם יכול כל חייו לחיות לשם שמים אפילו בשטרות? באמת יכול האדם לחיות במצב שגם באשפה יכול להיות מצב שהיא לא אשפה? עד כדי כך? זו המגמה. וזה צריך להגיע! אבל עד כדי כך? הנצחון בחנוכה היה לקבוע שם שמים בשטרות, אבל הנצחון אח"כ  היה להחליט שזהו! אחרי שנה מבטלים את זה כי האדם עוד לא נמצא בזה. לעת"ל כשהאדם יהיה במצב שאין אשפה, כשהכל טהור וקדוש, בהחלט! הכל יכול להיות שם שמים מוחלט אבל כאן במציאות אדם צריך לדעת את המרחק שלו. במחלוקת אחרת, והזמן קצר מאד ואני רוצה בדקה אחת לראות את זה. במחלוקת אחרת מרתקת בין ב"ש לב"ה שכמעט לא מכירים אותה, לא מתעסקים בה הרבה. יש הסכמה של הלל לשמאי. יש מקומות שבהם הלל מקבל את שמאי. זו מחלוקת קלסית שבה הלל רואה עד איפה בעצם יכולים הדברים שלו להוביל, וזהו, חייבים לקבל הפעם את שמאי, את שמאי שאומר, לא רוצה לסמוך עליכם יותר מדאי. את שמאי שאומר חותרים למאור האש, חותרים לנר האחד, הולכים כנגד פרי החג כדי לדעת שהשיא הוא לא בהתפשטות אלא בהתרכזות חזרה. עד שיבואו ימים שבעזרת השם כל העולם כולו יכירו וידעו כל יושבי תבל, אז בהחלט אפשר, כולם יבואו לשמחת תורה, אז כולם יבואו לקרבן האחד, אז כולם יכירו וידעו.

הנה מחלוקת במסכת שבת שבה אנחנו עומדים בסוף במקור האחרון. מחלוקת שצריכים לה יותר זמן מהזמן שכבר אין לנו, אבל במהירות רבה.

"הבוצר לגת"

זו מחלוקת מאד מענינת. יש משנה במס' שבת שכתוב בה ששמונה עשר דברים גזרו ב"ש ביום אחד וקבלו בגלל שהיה להם רוב. ודנים, מהם שמונה עשר הדברים? מה שיש לפנינו זה אחד מן הדברים שב"ש נצחו את ב"ה. והסיפור הוא כך, סיפור מרתק:

"הבוצר לגת" הכונה היא מי שבוצר ענבים. עכשיו מהענבים, אני אומר במהירות בגלל קוצר הזמן, מהענבים הרי יוצא המיץ, המיץ של הענבים. יש כלל בהלכה שמים, או נוזלים, כל אחד משבעת הנוזלים, יש שבעה מיני נוזלים, שנפל על פרי, על זרע, מטמא. זה לא בדיוק מטמא, אלא מכשיר את הפרי, הבא לקבל טומאה ואם הפרי, נניח שנפל למים על כותנה, נפלו מים על ענבים סתם, עכשיו הענבים האלה כשהם יבשים, אם נוגע בהם משהו טמא, שרץ, הם לא נטמאים, אבל אם השרץ נגע במשהו רטוב הוא נטמא. זה העקרון! מה קורה למי שעושה בציר של ענבים. כשהוא מוציא ענבים מהאשכול למעלה, חייבים להשפך מי ענבים מהאשכול למטה. נו, אז האם האשכול למטה נטמא ע"י זה? אי אפשר לעשות בציר כך! נכון? מה קורה? מה הדין? הכלל ההלכתי הוא, באף אחד מן הפירות זה לא הופך למכשיר לקבל טומאה. זה שנשפך משהו מלמעלה למטה לא הופך אותו למכשיר לקבל טומאה, חוץ מבענבים. למה? בזה יש מחלוקת בין ב"ש לב"ה. ב"ה טענו, גם בענבים לא צריך להיות כך, כמו הכל, ב"ש אמרו בענבים כן. עכשיו נראה את הויכוח:

 

"הבוצר לגת, שמאי אומר הוכשר" מי הוכשר? אשכול הענבים. הוכשר זה חומרא. הוכשר פירושו, הוכשר למה? לקבל טומאה. הוכשר זה לא נהיה כשר, זה הפוך. "הלל אומר לא הוכשר. אמר לו הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה" לפי שיטתך חייבים לבצור, מה זה לבצור? ענבים, בטהרה  "ואין מוסקין בטהרה" מה זה למסוק? זיתים, מסיק. למה יין חייבים לבצור בטהרה ולהקפיד שיהיה אני יודע מה שקיות כאלה או דברים כדי שלא ישפך על הענב למטה. אבל שמן כמו בכל הפירות האחרים, לא אכפת לך? הלל שואל כאן שאלה הפוכה, כלומר, אני לא מבקש ממך הפוך, אני מבקש להגיד שגם בענבים לא צריך "אמר לו שמאי" תקשיבו ביטוי "אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה" עוד מלה אחת וגם על זיתים יש!  צריך להבין. מדובר במצב שבו הם הצליחו ליצור רוב. לכן למשפט כזה יש משמעות. מה זה איומים? מה הולך פה? וזה עוד כלום. "נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא" אגב, ביטוי מוזר. הנכנס יכנס. זה מי שנכנס מבחוץ. והיוצא, ל יצא. אז מה זה היוצא, זה לא יוצא? מי זה היוצא? עוד מעט.  "ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל"

סיומה של הגמרא שם זה שהלל ושמאי ביחד מקבלים בסוף את דברי שמאי כמובן, כי הם רבים וגוזרים הלל ושמאי על הבצירה שחייבת להיות בטהרה ואותו הדור לא מקבל את זה ובאים תלמידי ב"ה ותלמידי ב"ש וגוזרים ואז מקבלים את זה שצריך לבצור בטהרה.

מה השיחה הזאת?

הרב קוק בעין איה מאריך בה ואני נכנסתי אליה בקוצר זמן, אבל במהירות רבה. השיחה הא פלאית. מה זה בצירה של ענבים ומה זה מסיקה של זיתים? זה הרי לא סתם מלים, אם תרגיז אותי אז אני אעשה את זה גם על הזיתים, נעצו חרב, מה קרה? החרב בבית המדרש, אגב, מופיעה כל פעם שרוצים להגיד זה לא וכוח ספציפי בהלכה חשובה מאד אבל ספציפי. זה וכוח עקרוני, כאן נקבעת עכשיו מדיניות לדורות. אל תלמד את זה קר כהלכה נוספת בעניני טהרה וטומאה. כאן יש וכוח עקרוני להבנת התורה בכלל. חרב בביהמ"ד זה יש פה מלחמה, על זה לוחמים. חרב בביה"ד, חרב זה אנטיתזה, חרב בביהמ"ד פירושו, פה יש חרב וכאן חייבת להיות הכרעה. והנכנס יכנס והיוצא אל יצא, כאן חייבת להיות הכרעה אמיתית, ברורה, עד הסוף. מה הוכוח? מה ההדל בין מה שיוצא מן הענבים לבין מה שיוצא מהזיתים. שנים דברים מאד משובחים. מה שיוצא מן הענבים זה יין. מה שיוצא מן הזיתים זה שמן. יין ישמח לבב אנוש. היין יצר שמחה באדם. השמן הוא לא לשמחה, הוא לסיכה. השמן הוא לתענוג, עונג. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן. מה ההבדל בעצם בין שמחה לבין תענוג. שני ביטויים אנחנו מכירים עונג של שבת, עונג של יו"ט, יש שמחה. כשאני רוצה לתאר תמרוקים, אצל המלכים יש הרבה שמן "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים", שמן כגינת ורדים, שמן המור, שמן הורד. כשאני רוצה לתאר עונג, תענוג, פנוק, אני מתאר אותו בשמן. זה מאד פרטי, תענוג הוא דבר שלוקחים את כולם כדי לרקוד יחד, ההפך, זה מאד אישי, זה ריח מיוחד, שמן המור, שמן הבשמים, תמרוקי הנשים. לכן גם זה מאד גופני, זה הרבה יותר גופני, ממש, צריך למרוח את זה, לשים את זה ביד. היין משמח. אפשר עם השמחה הזאת להפוך להיות גופני ונמוך ורדוד אבל אפשר בדיוק הפוך. כשאדם שמח באמת הוא מזמין את חביריו ומרעיו כדי לשמוח אתו. כשאדם רוצה להתפנק הוא לא מזמין את כל חביריו ומרעיו, בדיוק הפוך, הוא מבקש לסגור את הדלת ולהיות לבד. בדיוק הפוך. אני מאד אשמח שתבואו אבל לא עכשיו, עכשיו אני רוצה קצת שמן. וכשאדם רוצה לשמוח פתאום הוא נורא לא רוצה להיות לבד. הוא מאד רוצה שכולם יבואו והוא מאד יפגע אם מישהו אחד קרוב לו לא יבוא, כי הוא לא שמח איתו. כי זה הרבה יותר רוחני, כי זה שייך לחברה, כי זה שייך לא לחברה זה שלי, אני רוצה לשתף בזה המון, זה לא האצבע שלי, זה לא הגוף שלי, זה לא התענוג של הריח שחל על איבר זה או אחר.

 

באים בית שמאי ואומרים, בכל דבר שיש בו נטיה כלשהי לגופניות יתר, להוללות מסויימת, חייבים לגזור שעושים אותו בטהרה. גם בשמחה. שמחה היא דבר מאד ערכי, מאד רוחני, אבל אם לא ננוט את זה כל הזמן, גם את השמחה אפשר להפוך להוללות, לשכרה, לשתיה, לכלום. אמר לו הלל לשמאי, שמאי, אתה יודע מה אתה עושה? אתה יכול להסביר לי למה מבחינה עקרונית, לא להחליט שגם תענוג חייב להיות בקדושה ולאף אדם אסור להתענג באצבע בלי לעשות את זה בטהרה. עד איפה אתה דורש מאדם את הטהרה? עד להיכן האדם צריך להגיע לשיטתך כדי להיות בסדר? גם במסיקה זה צריך להיות? אמר לו, אם תקניטני אני גוזר גם על המסיקה, אתה שואל אותי ברמה העקרונית? אילו הינו זוכים, ודאי! עולם שכולו טהור וקדוש, גם במסיקה צריך רק בטהרה. אז אני מבין ששם צריך להתפשר קצת. אבל בצירה? בשמחה! כדי שבאמת זה יהיה רוחני, חייבים לבצור בטהרה.

נעצו חרב בבית המדרש ואמרו כאן יש מלחמה, האם מושכים עוד יותר לכוון של הלל, עוד יותר פיזור, עוד יותר התחשבות במציאות של האדם, או שיש רגע שהלל חייב להתקפל בפני שמאי. בחנוכה, הלכה כבית הלל, כי צריך לפתח את האש שהאדם מייצר, עוד מאורי האש, ועוד מאורי האש והאדם צריך לדעת שתמיד הוא יצליח להיות מחובר, הוא יאמין ויתחבר בחזרה למקור. אם לא נלך כבית הלל, נחסום את ההתפתחות של מאורי האש, אבל כאן, בא שמאי ואומר עכשיו נועצים חרב, אגב לא בא שמאי, בא הלל ושמאי, "אמרו הנכנס יכנס" וכו' מי זה אמרו, אמרו כולם.

אומר הרב קוק מה זה הנכנס יכנס והיוצא אל יצא, הנכנס יכנס, זה מי שנכנס עכשיו לבית מדרש, שיכנס. והיוצא, אומר הרב, זה לא מי שעכשיו רצה לצאת, אז היה צריך להיות כתוב והרוצה לצאת אל יצא. היוצא זה שהוא יוצא, מי שרגיל לצאת מבית המדרש, מי שרגיל שהדרך להתחבר אל הציבור גורמת לו באפיו לצאת מבית מדרש, כדי להיות יותר מציאותי. ברגע הזה נסגרים כולם בביהמ"ד. גם היוצא הרגיל לצאת, עכשיו לא יצא, לשעה אחת. כי יש כאן הכרעה שאי אפשר יהיה להכריע אותה בחוץ, ע"פ השפעות חיצוניות, ע"פ הרצון של הציבור, ע"פ הרצון של האנשים, יש קונסוליום של רופאים ועכשיו לא מענין מה מרגיש האדם בחוץ, עכשיו סוגרים ומחליטים לרגע אחד, מה האמת. האם אנחנו מתקפלים כאן אל שמאי וקובעים שבאמת צריך לבצור בטהרה כי אחרת יכולה חלילה השמחה לרדת למקומות לא נכונים, או ששמאי מתקפל אל הלל. והיה הלל כפוף ויושב לפני  שמאי כאחד מן התלמידים ואותו היום היה קשה לישראל כיום שעשו בו את הגל, אף פעם לא הבנתי מה לזה ולעגל. אבל הפשט הוא פלאי. להלל יש הרבה הרבה ענין עם מה שקרה שם בסביבות חטא העגל. אני מכיר רק תנא אחד שבא ואומר רק על אדם אחד בתורה, צריך להיות תלמיד שלו. הלל אמר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן תורה. משה רבנו אמר, יקוב הדין את ההר. משה רבנו ואהרן חלקו במחלוקת מאד מאד דומה להלל ושמאי. כשמשה מת לא נאמר אצלו מה שנאמר אצל אהרן. אצל אהרן נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל, האנשים והנשים והטף, כולם היו קשורים, לפי שהיה משים שלום בין אדם לחברו. אבל משה רבנו אמר, יקב הדין את ההר. העגל לא היה כ"כ נורא. מסביב לעגל היה משהו אחר, היו מחולות. היתה שמחה גדולה. מי שינתח עובדתית, היסטורית את המעשה של אהרן, אולי יגיע למסקנה שאהרן צדק? הרי בני לוי הולכים אח"כ והורגים את כל מי שהיה קשור לחטא העגל. מסתבר שכמה היו קשורים? שלשת אלפים איש. מתוך מיליונים. זה המון! כל יהודי זה המון. אני במקום אהרן הייתי אומר למשה אולי תיתן לי עוד כמה שעות ותראה איך בסה"כ השלשת אלפים האלה יגררו אחרי הרוב והכל יהיה בסדר. אני ראיתי את השמחה, תן לשמחה הזאת קצת להתפרץ, נכון! נתתי פה קצת יותר מדאי. "וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם"  באותו המקום היה אמור אהרן להתבטל בפני משה, וכמו אותו היום שעשו בו את העגל, נועצים חרב בבית המדרש ומחליטים האם אפשר לתת לשמחה, ללא הנווט שלה, להתפרץ, או שבוצרים ענבים  בטהרה. ומחליטים, שבוצרים ענבים בטהרה. והלל תלמידו של אהרן אומר לשמאי, שהפעם הולכים כשמאי.  בד"כ צריך לכת כשיטת ב"ה, והלכה כב"ה, והולכים כהלל. אבל יש רגע שבו הלל מבין את שמאי וגוזרים גזרה שבוצרים בטהרה. שמאי מבין שאי אפשר למסוק בטהרה. אם תקניטני גוזרני עליך, אני הסכמתי שלא למסוק בטהרה, כי אני מבין שכך העולם חי. אבל אם אתה לא תבין שצריך את השמחה ליצור בטהרה, אני באמת אעשה הרחקה כזאת שגם באמת המסיקה תהיה חייבת להיות כך.

 

משה ואהרן זה שמאי והלל כאן. ובחנוכה, כשמתחילים להתמודד עם קדש הקדשים, נשאלת השאלה, עד כמה חודרים בחול ומכניסים לתוכו את הקודש. עד לאיזה מרחק של חול? מה האדם יכול לעשות ומה לא?

מצות חנוכה, נר איש וביתו, זאת התגלית של הבית הקדוש שאנחנו מגלים. והמהדרין נר לכל אחד ואחד, הם מגלים איך אפשר להכניס את הקודש בתוך החול בהמון דברים נוספים בחיים. והמהדרין מן המהדרין, תלוי לאיזו שיטה הם הולכים. אם הם לשיטת ב"ה הם מגלים את זה בעוד חול ועוד חול מאחד עד שמונה כל הזמן, הם פורצים את הטבע ומגלים את זה. אם הם לשיטת ב"ש, הם הולכים בדיוק בדרך ההפוכה וחוזרים תמיד לנר האחד.

במחלוקת בחנוכה הלכה כבית הלל.

במחלוקת בבצירה, הלכה כב"ש. והעקרון הפשוט שכשלא גזרו אחרת אז במציאות שאנחנו מכירים פוסקים כב"ה.

בעולם שכולו יהיה אמת, יודו ב"ה לב"ש בכל. אז גם המסיקה תהיה בטהרה. אז כשכל אומות העולם יבואו ויכירו וידעו, אז כולם יקריבו קרבן. אז ברור יהיה שתמיד הגדול ביותר הוא מה שמחובר הכי קרוב למאור האש. אבל כאן, ככל שאני מצליח להתחבר אל יותר אנשים, על רגל אחת, ככל שאני מצליח להתחבר אל יותר דברים המרוחקים ונמצאים בחול, להחיל בתוכם את הקודש, כך אני מקיים את ההלכה, ח' נרות והלכה כב"ה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות

 

1. מסכת שבת דף כא עמ' ב'

 

"תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין"

 

 

2. רש"י מסכת שבת דף כא/ב

 

נר איש וביתו. נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד:

 

והמהדרין. אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית:

 

כנגד ימים הנכנסים. העתידים לבא:

 

ימים היוצאין. שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין:

 

פרי החג. מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס:

 

3. שו"ע או"ח סימן תרעא סעיף ב

 

כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).

 

4. ט"ז שם

 

ובכאן יש חידוש במנהג שהספרדים נוהגים כתוס' כמ"ש [ה"י] והאשכנים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות.

 

5. מעשה חנוכה

 

כיון שראו יונים  שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו. עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום  ההוא, כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות  ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם בתולותיה נוגות והיא מר לה (איכה א'), והיו יונים מתעללות בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת  מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו  כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה  בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה, אמרה להם שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם  מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע וגו' (ש"א= שמואל א' י"ד). ופתחה פיה בבכיה ואמרה רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקם היום את נקמתנו, באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו וניטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותנו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו, אחותנו בת כהן גדול, מתתיהו, ואין בכל ישראל גדול מאבינו וראינו של תלין אחותנו עם ההגמון אלא עם המלך שהוא גדול כמותנו, ונכנסנו אליו ונהרגנו ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו והשם יעזרנו וישגבנו. נטלו עצה, ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה ושמעו בת-קול מבית קדש הקדשים, כל ישראל נצחו  כן יעשה המקום ישועה בימינו"   

 

 

6. מסכת ברכות דף נב/ב

 

כי פליגי במאור ומאורי דבית שמאי סברי חדא נהורא איכא בנורא ובית הלל סברי טובא נהורי איכא בנורא תניא נמי הכי אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור:

 

7. משנה מסכת ברכות פרק ח

 

ובשמים ומזון והבדלה. בית שמאי אומרים, שברא מאור האש. ובית הלל אומרים, בורא מאורי האש:

 

עין איה (שם)

 

א. בש"א שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש. יסוד ברכות מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה. כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשה ד' המה. שיצר את הטבע באופך הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות, שבכוחו להשלים' ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמבו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשוך שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש. שכבר הורו חז"ל בפרק מקום שנהגו, שנתך הקב"ה באדם מעין (בינה)1 דוגמא) של מעלה והקיש שני (רעפים) נגובנים) והוציא אש מבניהם. א"כ האור הוא יצירה מלאכותית מבינת האדם, ואנו מודים ומכירים שהיא מעשי ד' שיצר את שכל האדם על זאת התכונה. וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד', כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע, ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו, וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה. ע"כ כאשר ביום השבת אנו מעידים על היצירה הכללית שלא נמצא עמה שיתוף שכל פרטי, אנו מעידין אח"כ בהתחלת ימי המעשה, שגם כל מעשינו פעלת לנו ד', עד שגם הדברים המלאכותיים, כמאורי האש, מעשי ידיו הם, "אתה הכינות מאור ושמש".

 

 

 

8. מסכת שבת דף יז/א

 

הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר אמר לו הלל לשמאי מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה אמר לו אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל

 

 

 

מצאת שגיאות

אנא שלח תיקונים לכתובת    asarye@hotmail.co.il