קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ראש חודש טבת, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת ויגש

"בין 'וישב' לְ 'וישב'"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

דומה כי אין עוד רצף של שלוש פרשות בתורה, כמו רצף הפרשות של וישב-מקץ-ויגש, בו הקורא נשאר בסוף הפרשות שבתווך, עם הרגשה של אמצע, של חוסר סבלנות לסגור את המעגל הנפתח.

פרשות אלו באות לאחר מלחמות יעקב ובית יעקב עם החוץ. הן באות לאחר המאבקים עם לבן ועשיו, אחרי שכם ומעשה דינה, ולמעשה לאחר כל "בעיות החוץ". עתה ניתן לומר, כי מתחילים לעסוק "בבעיות הפנים" של בית יעקב. גם מאורעות כאלה המוזכרים בפרשות אלו הנראה כי ענינם הוא ההתמודדות עם החוץ, גם אלו כל תכליתם הוא התמורות והמגמות שהם פועלות בבית יעקב פנימה. למשל כל סיפור עלייתו לגדולה של יוסף, אינו בעיקרו במאבקו ובהתמודדותו של יוסף, עם החוּץ - עם מצרים, אלא בעיקר כיצד הדבר חולל מאורעות וגזר נִגְזָרות כלפי בית יעקב פנימה.

לימודינו היום נמצא תחת הכותרת "בין 'וישב' לְ 'וישב'". למעשה הכוונה בפתיח לפרשה הראשונה מבין אלו השלושה שהזכרנו לעיל, פרשת וישב, הפותחת כך:

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"

כשהפסוק הבא מייד בעקבותיו הוא:

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת

דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"

משם, כאמור, יתחיל כל המסע הגדול של בית יעקב, דרך המשברים השונים, אל האחווה.

ה"וישב" השני נצא לו בסוף פרשת ויגש, שם מתארים הכתובים כך:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"

כאשר "וישב" זה מתאר כיצד בני יעקב באים מצרימה ונאחזים בה.

"וישב", במבט ראשון, נראה כמתאר ישיבה שיש בה מן הפסטורליות. הָ"וישב" הראשון נקטע במריבת האחים עם יוסף, ובכל מעשה יוסף הנמכר והמורד מצרים. והָ"וישב" השני נראה כארוך הרבה יותר. ייקחו עוד כמאה שלושים שנה מאותו "וישב" עד שיקום לו מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף ויחלו להם הגזרות הקשות על ישראל.

נעיר כעת קצרות כי אותה ישיבה המתוארת במצרים, הנראית לנו כאמור כמתארת פסטורליה (לצורך ההמחשה, תרגום יונתן מתרגם פסוק זה, בכך שבני ישראל בנו בתי מדרשות ועוד), ישיבה זו היא ישיבה שיש בה משום ביקורת על בני ישראל.

בני ישראל שוכחים את התחייבותם של האחים בראש ובראשונה כלפי עצמם, התחייבות שנאמרה לפרעה מלך מצרים כי הם רק באו לגור בארץ, "לגור" ולא להשתקע. או כלשון הכתוב:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן"

ואילו הם, נאחזים בה.

את הביקורת המסתתרת לה בפסוק, הביא הכלי יקר במילות הזהב שעמו:

"וישב ישראל בארץ גושן –כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והם בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גֵרות"

במילים אחרות, הקב"ה גזר כי הם ירדו כגרים, באופן ארעי וזמני ואז ישובו אל ארץ ישראל, אך תחת זאת בוחרים בני ישראל "להכות שורשים" בארץ גושן.

"...הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע אלא 'כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי האפילה"

דברי הכלי יקר, חריפים מאוד. היוצא כי "היד החזקה", שהופעלה ביציאת מצרים הייתה כנגד אותה אופוזיציה פנימית, שסרבה לצאת ממצרים, מפאת ההתמכרות למִצְרִיוּת.

למעשה הביטוי של "וישב" הוא ביטוי שיש בו משום ניגוד למצב אחר שאין בו משום שלווה.

נקח את ה"וישב" הראשון. "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". הוא מופיע לאחר רצף הפסוקים הבא, המצוי לו בסוף פרשת וישלח:

"וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנו אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו : כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם : וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם"

כשהפסוקים שיהיו מייד אח"כ יהיו תולדות עשו, ואלופי עשיו. מכל מקום לענייננו אל מול נדודי עשיו אל הר שעיר, יושב לו יעקב בשלווה בארץ מגורי אביו.

הוא הדין בזיקה ל"וישב" השני. לפניו מתוארת תוכניתו הכלכלית של יוסף לארץ מצרים והשלכותיה:

"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה"

בלשון ימינו היינו אומרים כי יוסף, מלאים את כל האדמות שהיו בידים הפרטיות המצריות לטובת המדינה, לטובת פרעה. או אז עושה יוסף העברת אוכלוסין בתוך מצרים:

"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים  מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ"

אל מול כל התנועה הזו המצויה בארץ מצרים, בה האוכלוסיה המצרית מועברת ממקום למקום, אל מול זה, מתארים הכתובים את אותו "אי של יציבות" המצוי בתוך מצרים, בארץ גושן:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"

ניתן להבין לאור פרשייה זו, מדוע התורה מדגישה בכפליים, ואומרת כי בני ישראל נאחזו בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ישנה כאן הדגשה של "זה לעומת זה" – לאמר, אומרת לנו התורה, שלא כמתרחש בכל ארץ מצרים בה יש נדודים של אוכלוסייה ממקום למקום, הרי שבגושן נשמרת היציבות, של אותם מהגרים יהודים. מכאן ועד שיקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, הדרך היא קצרה ביותר וטבעית ביותר. הדבר קרה וקורה דור אחר דור. עם ישראל מגיע למקום חדש אל בין הגויים נאחז בו, עד שקם אותו מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", פעם בספרד ופעם בפולין, פעם באשכנז, ופעם בצרפת...

מכל מקום לעיננו, רואים אנו כי שני ה"וישב" מראים את ההנגדה מול המתואר לו קודם לכן.

עד כאן למבנה הדברים, מכאן נמשיך למהות המסתתרת. פתח דבר נעיר כי לאור האמור לו עד כה, הביטוי "וישב" מתאר רגיעה. אך לא כך נראים הדברים על פי המובא במסכת סנהדרין, שם אומרת הגמרא כך:

"אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער"

ומכאן מביא רבי יוחנן ארבע דוגמאות, ארבעה מקומות בהם הייתה ישיבה של שלווה,שבסופו של דבר תוצאותיהן היו הרות אסון.

ראשית מבלעם,

"שנאמר 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב'"

נזכור הישיבה בשיטים היא פסטורליה עצומה. עם ישראל נמצא ממש על יד הבית. הם יושבים בשיטים. אך אז באה התוצאה הקשה של הזנות עם בנות מואב שבעקבותיה, המגפה הקשה שמניין הנופלים בה הוא עצום, עשרים וארבע אלף.

והמקור השני הוא פרשתנו:

" 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"

כשההמשך הוא:

"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'

ה"וישב" הבא הוא ה"וישב" השני, שהזכרנו. הלא הוא הישיבה בארץ מצרים, בארץ גושן:

ונאמר: 'וישב ישראל בארץ גשן' "

ומיד אחר כך:

"ויקרבו ימי ישראל למות"

והרביעי הוא מימי שלמה המלך:

"וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו"

והתוצאה

"ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום"

את הדוגמא הרביעית, נזכיר בקצרה.

הנביא מתאר בצורה יוצאת דופן את השלווה שבימי שלמה:

"יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים"

לפנינו פסוק מיוחד במינו, כל תוספת לפסטורליה המתוארת בו היא מיותרת. וההמשך הוא:

"וּשְׁלֹמֹה, הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת--מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם:  מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת-שְׁלֹמֹה, כָּל-יְמֵי חַיָּיו"

כל הממלכות מגישות לשלמה מנחה. הנביא מתאר את השפע הכלכלי העצום שבימי שלמה:

"וַיְהִי לֶחֶם-שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד  שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח : עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים : כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד-עַזָּה בְּכָל-מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב"

ומכאן לביטוי של "וישב":

"וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה"

והכתובים ממשיכים ומתארים את המבנה האדיר של ממלכת שלמה:

"וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים--לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים : וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל-הַקָּרֵב אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר : וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ"

ומשם תתחיל שקיעתו של שלמה, משם ימשיך התיאור של בת פרעה ומלכת שבא , מה שיביא לכעס הקב"ה על שלמה.

נמצינו למדים כי על אף, שכל "וישב" הוא אחר, שהרי לא ניתן לומר כי ה"וישב" של יעקב זהה ל"וישב" של בני ישראל במצרים. יעקב מבקש לישב בשלווה אחרי שנים קשות, ואילו בני ישראל נאחזים במצרים, שלא כרצון ה', אך מכל מקום הדבר השווה שבהם הוא "שאין 'וישב' אלא לשון צער"

ומכאן נבקש להעמיק יותר.

את הדברים ננתח ממקום הנראה כלא קשור, לכאורה, לדברינו אלו, אך הוא עולה למקום אותו בדיוק אנו מבקשים. המצע לבירור הדברים הוא המשנה הידועה ממסכת אבות:

"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון"

עד כאן לניסוח החיובי של המשנה בו נאמר כי יש מָעָלָה, לתלמוד תורה עם דרך ארץ, שכן היגיעה בשניהם, מושג שיהיה עלינו לעמוד על טיבו, "משכח עוון"

ומכאן לניסוח על דרך השלילה. מה יהא עולה כשאין מלאכה עם התורה:

"וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון"

כשחתימת המשנה (ולפי נוסחים אחרים, זו כבר המשנה הבאה):

"וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימם לשם שמיים, שזכות אבותן מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד.  ואתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם"

נשוב ונדגיש כי, המשנה אינה אומרת, כי מציאות בה תורה באה עם מלאכה-פרנסה, יש בה מן החיוב, אלא כי היגיעה בתורה ובפרנסה הוא יפה, והוא המשכח עוון. ואת זאת נבקש להבין, מדוע היגעה היא כל כך חשובה.

זו ההערה שאותה מבקש המהר"ל מפראג, לברר ולבאר בפירושו על משנה זו:

"עוד יש לך לדעת כי יגעת שניהם משכחת עוון, שתלה הדבר בעמל ויגיעה"

לאמר, היסוד המרכזי הוא העמל והיגיעה שישנו בתורה ובפרנסה, והשאלה היא מדוע ?

"וזה כי החטא והעוון נמצא כאשר יש ישיבה ואין כאן עמל"

במילים אחרות החטא, ההחמצה, מופיעים כאשר אין עמל, כאשר אין תנועה של התקדמות.

ומכאן נזקק המהר"ל לגמרא שהבאנו ממסכת סנהדרין:

"ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק , 'אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו 'וישב' אינו אלא לשון צער...'"

והמהר"ל ממשיך בדוגמאות המובאות שם בגמרא, ושהובאו לעיל. ומוסיף מקור חריף, מהמדרש:

"ובמדרש מפרש עוד 'וישב ישראל בשיטים' – אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר 'וישב העם לאכול ושתו ויקומו העם לצחק'"

הפסוק האחרון, אותו מביא המדרש, נמצא במעשה העגל. כזכור מתארת התורה כך:

"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"

ניתן לומר כי מצבם הכלכלי של ישראל דאז היה בלשון המעטה, יותר משפיר. עם ישראל כזכור יצא ברכוש כבד ממצרים, ולאחר מכן לקח מביזת הים. עם ישראל היה אז דַשֵּן ביותר, והוא יושב וממתין לשיבתו של משה עם התורה מהר סיני. בהמתנה זו הוא עסוק ב"לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ", זה אינו ביטוי בעלמא, אלא ביטוי לקלקול עמוק המצוי לו בישראל. קלקול זה הוא בעצירה, בהרגשה של השלמות המביאה דווקא לחיסרון.

ומכאן, נשוב נא, לדברי המהר"ל:

"ובמדרש זה ביארו עניין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפועל מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפועל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חיסרון"

במילים אחרות, אדם עַמֵל מגלה בעצם העָמל שלו שהוא לא שלם, אלא הולך ומשתלם כל העת. אדם שכזה הנמצא בדינאמיקה חיובית של השתלמות אינו סופח לתוכו חסרונות מכיוון שהוא נמצא בתנועה של תיקון , בתנועה של השלמה ולא של החסרה.

לעומתו דווקא זה, החושב, שהוא בא עדי השלמות פועל בנפשו את הפעולה הבדיוק הפוכה. אדם שכזה ייעצר מהתקדמות, והוא זה שיהיה בקבוצת סיכון של קליטת חסרונות.

וכלשון המהר"ל:

"אבל כאשר הוא יושב וכאילו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחיסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו החיסרון , ולפיכך ימשוך חיסרון והעדר אחר זה "

ומכאן סומך המהר"ל את דבריו על דברי חז"ל, האומרים כי יצר הרע ניתן באדם בשעה שהוא יוצא ממעי אימו:

"ודבר זה רמזו בפרק חלק, דאמרינן שם יצר הרע מאימתי ניתן באדם ? ואמר שניתן בו משעה שיוצא ממעי אימו ..."

כשעל זה שואל המהר"ל:

"ומעתה יקשה לך למה דווקא משכיוצא לאוויר העולם ?"

והיסוד הוא:

"אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו כי יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המוות...והיצר הרע שניתן באדם הוא עצמו השטן ומלאך המוות שמביאים האדם אל ההעדר ואל המיתה והכל הוא עניין אחד, ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם אל אוויר העולם, שלא נשלם, והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר שהוא הפך ההויה ולא ימצאו שני הפכים ביחד. אבל תכך שננער מבטן אימו והוא נמצא בפועל בשלימות ואינו עומד אל ההויה עוד , אז דבק בו העדר שהוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, שדבק בכל הנמצאים"

תמצית ביאור דבריו הוא, שכל זמן שאדם מצוי לו במעי אימו והוא מצוי בתהליך של התהוות, של התקדמות, לא יכול להידבק בו אותו כוח של העדר, של ביטול, הבא לידי ביטוי ביצר הרע על לבושיו השונים. אך משעה שתיקונו, הגופני הבראשיתי הושלם, והעובר יצא ממעי אימו, ישנה עצירה בהתפתחות הפנימית, וכאן יכול להיכנס לו יצר הרע.

ומכאן לסיכומם של דברים:

"כלל הדבר כי יצר הרע והשטן אין להם כוח על דבר שהוא עומד אל ההויה, וזה אומרו כל ישיבה אינו אלא צער , שכאשר האדם עמל בעצמו וכל בעל עמל מורה שאינו בשלימותו בפועל , וכל שאינו בשלימות הוא מוכן ועומד אל ההויה ואל ההשלמה ולא דבק בזה ההעדר והוא השטן.

אבל כאשר ישב האדם, וישיבה לאדם כאילו היה בשלימות בפועל, שהוא נח ואינו עומד אל ההשלמה, אז ההעדר הדבק בנבראים נמשך אחר זה , ולפיכך 'כל ישיבה אינה אלא לשון צער'"

ואיך דברים אלו מתקשרים בפרט לתורה ומלאכה, על כך אומר המהר"ל בהמשך:

"ויש לך להבין בחכמה כי אלו שני הדברים שזכר, דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה , כנגד שני יצר הרע שברא הקב"ה ,

יצרא דערווה ויצרא דעבודה זרה"

במילים אחרות, יש לנו שני כוחות מרכזיים, המכילים בתוכם את הסיכונים הגדולים. היצר המיני הוא האחד והשני הוא היצר המכונה "יצר עבודה זרה" המתייחס לכל אותם כוחות של ההשכלה המצויים באדם. כנגד שני כוחות אלו, כנגד שני שטנים אלו, מתבקש האדם להתמודד. כשהתמודדות הטובה ביותר היא,כמבואר, ע"י יצירת דינמיקה של השתלמות, של תיקון, של בניין.

וביתר פירוט:

"וע"י שהאדם עמל בדרך ארץ (פרנסה), לצורך גופו מסלק יצרא דערווה, ועַמֵל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה"

ומכאן חותם המהר"ל כי

"והדברים האלו עמוקים מאוד בחכמה ואין להאריך כאן יותר כי נתבאר במקום אחר, אבל רמזנו עליהם להבין מעט מדבריהם..."

דומה כי מדברים אלו של המהר"ל דלעיל,אנו לומדים כי כל הדינמיקה של ההתקדמות שייכת לעוה"ז. ואנו נשאל ומה יהיה בעולם הבא. על כך נעיין בדברי הרמב"ם החותמים את היד החזקה:

"לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח--לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח"

מרתק לראות כי הרמב"ם רומז בדבריו על הפסוקים, שראינו בזיקה לשלמה המלך. שלמה כזכור שלט בעוצמה על כל האיזור. בימי שלמה גם נאמר כי, "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" ועל זה אומר הרמב"ם כי ימות המשיח הם "...לא כדי לאכול ולשתות ולשמוח"

אם כן למה נועדו ימים אלו ?

"אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה"

ומשם ממשיך הרמב"ם ומתאר:

" ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות--שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים"

לשון אחרת כל הכוח, כל העמל, יופנה לחתירה אין סופית לידיעת האלוקות, הנשענת על התובנה כי אנו בני אדם כי יש לנו כוחות מוגבלים, ועל כן יש עלינו להשתלם תדיר.

האור שמח בביאוריו על הרמב"ם, מעיר כי בפי הרמב"ם ישנם שני דימויים האחד הוא "וכל המעדנים מצויין כעפר" והשני הוא כי הדעה תהיה מצויה "כמים לים מכסים". ועל שני דימויים אלו אומר האור שמח כך:

"כיוון שלגודל תשוקתם במושכלות ובמעשה הצדקה והיושר לא ירגישו טעם במעדנים, רק יהיה בעינהם הכרחי ובחשיבותו כעפר, שתכליתו אינו רק להסיר המונעים וכדברי רבינו שם"

לשון אחרת , היחס למעדנים יהיה כעפר. העולם לא יָקְנֶה עוד חשיבות על כל ההתענגויות האלו, וכשזה יהיה היחס, יחס של עפר, או אז גם המעדנים יהיו מצויים כעפר. אך כשאנו לא הגענו עדי מציאות זו, ישנה סכנה כאשר המעדנים יהיו מצויים לרוב.

ומכאן ממשיך האור שמח לדימוי הבא, לדימוי של הים שבפי ברמב"ם (שיסודו בדברי הנביא):

"וכתב עוד רבינו 'וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר כי מלאה דעה את ה' כמים לים מכסים', וכיוון בזה שבעת אשר ההשגות שבכוח המורכב מחומר ונפש להשיג אינן מבוררין אז עלול לצאת לחקור אף במה שנמנע משכל אנושי להשיג"

בלשוננו נאמר כי, האדם מורכב מגוף ונפש, הוא אינו יכול להשיג את הכל. הסכנה היא כי האדם לא יהיה מודע למגבלות שלו ויגיע עדי תחומים שהוא אינו יכול להשיג בהם. או אז במקום שלא לעסוק בתחומים אלו הוא יתחיל לעסוק במה שהוא לא. וזהו הוא רק הביטוי בעולם השכלי, למעשה כל ביטוי של כניסה בתחום האחר היא הסכנה של טשטוש הגבולות.

"אבל בהשיגו מה שבכוח האדם להשיג על אמיתותו בלא שיבושים וספקות, אז יבין מה שאינו יכול להשיג ולא יתפרץ מגבולו לחקור במה דמופלא ממין אנושי"

האור שמח משתמש בביטוי מרתק "אז יבין מה שאינו יכול להשיג", וזה שיאו של האדם לא רק בידיעה של מה הוא יכול, אלא גם בידיעה של מה שהוא לא יכול.

זוהי הגאולה שהרמב"ם מדבר עליה. גאולה בה כל כוח עומד על מתכונתו, אין כוח שפורץ לו מחוץ לגבולו. הכל שלם, ישר, ונמצא בתחומו.

ומכאן מביא האור שמח לצורך ההשוואה את אותם ארבעה שנכנסו לפרדס, שרק אחד מהם, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום משם,

"וכמו שאמרו בארבעה שנכנסו לפרדס, שמפני שצפייתו הייתה בהטעה, לכן יצא מגבול ההשגה לבקש מה שא"א להשיג רק בהתפרד הנפש מהחומר"

כידוע מאותם ארבעה, אחד מת, כלומר הוא יצא למקום בו באמת הגוף לא יפריע לו. מתוכם היה גם זה שנכנס אחד ויצא אחר, לאמר היה מי שנכנס עם אחדות ויצא מפולג נפרד כמו שניים, וכל זה מפאת העובדה כי הוא בא עדי מקום שאינו שייך לו.

רק רבי עקיבא היה זה "שנכנס בשלום ויצא בשלום", רק הוא שהיה בו את תכונת השלום, את התכונה לדעת היכן גבולו וממלא את תכונת ההשתלמות יכול היה לצאת בשלום. רבי עקיבא יהיה המופת לכל הדורות איך אין גבול להתחלות, איך לאחר שמתים עליו עשרים וארבעה אלף תלמידיו, כשהוא מן הסתם היה כבר בגיל מופלג, של מעל מאה שנים, איך גם אז מתחילים. הוא ייקח מספר תלמידים ועימידם ומאלו תצא תורה לישראל.

רבי עקיבא דומה בשמו ליעקב, בשניהם מצוי לו העקב. העקב מציין בהקשר זה את ההרגשה כי אנו רק בקצה של ההתחלה וכי יש מסע גדול לפנינו, או אז כשזו היא תפיסת העצמי, תמיד יהיה באמת כוח להתחיל מחדש.

"וזה שאמר הכתוב ומלאה הארץ דעה' שהדעת יהיה על בוריו בלא שום סכסוך וספק ויהיה 'כמים לים מכסים', שממלאים את הים ואינם מתפרצים חוץ לגבולם, שעל זה הפליגו בכתובים ובמדרשים , שאינם יוצאים מגבולם, וחוק שם לים ויסך אות בדלתיים,

כן יהיה מעלת האדם אז, שלא יתפרצו מגבולם לסיבת ידיעתם מה שבכוח האדם באמת, וזה ומלאה הארץ דעה את ה'

וכו' ודו"ק"

לשון אחרת, הים מייצג את הכוח האין סופי המצוי לו בעולם, ויחד עם זאת הים הוא סופי בכך שהוא, יודע את גבולו. הים הוא כוח, שאינו שועט לאחר הגבול שיש לו ביבשה. זהו למעשה עניין תיקון העולם, מציאות בה כל אדם יידע את גבולו , מציאות בה לא עוד יתפרץ אדם לתחום חברו, בכל המובנים זהו למעשה השלום הכלל עולמי.

אך לכל זה ניתן להגיע ע"י התובנה כי האדם הוא חסר, כי שלמותו היא בהיותו משתלם, או אז ידיעה זו יכולה "לפנות חלל" לחברו. אך כשהוא יושב ישיבה של שלווה, הרי שעל פי רוב אז אין מקום לחברו.

ומכאן שבנו ל"וישב" הראשון וה"וישב" השני התוחמים את פרשות יוסף והאחים.

ניתן לומר כי "וישב" מייצג מציאות של מעין "ערב שבת", מציאות של לקראת תיקון, ועל כן בה מצוי הסיכון הגדול. ה"וישב" המובא בזיקה לחטא בני ישראל בשיטים, מתאר כיצד עם ישראל הנמצא ממש על פתח ביתו, מעבר לירדן ירחו, נופל בחטא עם בנות מואב, דווקא כי הוא בוחר לישב רגע לפני הזמן.

הוא הדין בזיקה לשלמה. ימי מלחמות דוד אביו תמו להם, עתה הוא המולך, מלך של שלום, עתה מתפנים לבניית המקדש, ועל כן דווקא אז מצוי לו הסיכון היותר גדול.

ובנידון דידן, יעקב מצוי לו לאחר מלחמותיו עם עשיו, עם לבן, עכשיו יש לו "קצת שקט" אך שוב הוא בוחר לנוח בזמן העמוס של "ערב שבת". וישראל המצויים במצרים, אף הם באים רק באופן זמני, הם באים לגור, לא להשתקע, אך הם שוקעים בממלכה המצרית.

ומכאן נבוא עדי הנדבך הבא. ברגע שיש ישיבה של שלווה, קודם בהזמן, קודם הגאולה השלמה, העצמי של האדם יכול להגיע למחוזות לא לו. אם כן מה התימא, שכל ההתנכרות אל האח יוסף, כל ההרגשה כי הוא מפריע או לכל הפחות מיותר, מצויה בתווך שבין שני ה"וישב".

אך התיקון, הראשוני לפחות של אחי יוסף יהיה כאשר הם יעמדו על הצורך באחיהם להשלים את בית יעקב.

ובזיקה לנו נאמר כי, לאדם יש נטייה להגיע למחוזות לא לו. או בלשון קצרה "לתפוס את כל הנפח", כל זה הוא הביטוי למציאות של גלות בעולם, למציאות של חוסר תיקון. התיקון השלם יהיה בידיעה כי אנו כמו הים. כי אנו עם אין סוף כוחות, שאינם נפגמים בכי הוא זה בידיעה שלנו את גבולותינו שלנו, וממלא בכך מאפשרים גם לאָחֵר, עם אין סוף כוחותיו להופיע.

בראשית ל"ז, א'

שם, מ"ז, כ"ז

שם, מ"ז, ד'

כלי יקר על בראשית מ"ז, כ"ז

במשמע "כדייר החולף לו" – ביטוי לארעיות.

שם, ל"ו, ו'-ח'

שם, מ"ז, כ'

סנהדרין קו.

מלכים א', ד', כ' והלאה

יש לפניננו הדגשה כי יהודה וישראל, עתה יושבים לבטח אל מול הפילוג, שיבוא בימי בנו.

אבות ב,ב

דרך החיים למהר"ל מפראג על משנה זו

שמות ל"ב, ו'

סנהדרין צ"ט עב

לא נוכל במסגרת זו להציג את הדברים ברמהיותר מפורטת ומדוייקת, מדוע העיסוק בפרנסה באופן ספיצפי מעדן את יצר דעריות, והעיסוק בתורה מנקה את יצרא דע"ז. אך נסתפק בהערה, שהם אינם כסגולות בעלמא אלא הם מפעילים כוחות ספציפיים באדם

רמב"ם הלכות מלכים, פי"ב, ז'-ח'

אור שמח שם על הרמב"