קראו את השיעור

בס"ד, יום ראשון, ראש חודש טבת, התשס"ו

שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לפרשת ויגש

"בין 'וישב' לְ 'וישב'"

כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה

זכויות יוצרים: הרב אֵלון/מכון ש"י

דומה כי אין עוד רצף של שלוש פרשות בתורה, כמו רצף הפרשות של וישב-מקץ-ויגש, בו הקורא נשאר בסוף הפרשות שבתווך, עם הרגשה של אמצע, של חוסר סבלנות לסגור את המעגל הנפתח.

פרשות אלו באות לאחר מלחמות יעקב ובית יעקב עם החוץ. הן באות לאחר המאבקים עם לבן ועשיו, אחרי שכם ומעשה דינה, ולמעשה לאחר כל "בעיות החוץ". עתה ניתן לומר, כי מתחילים לעסוק "בבעיות הפנים" של בית יעקב. גם מאורעות כאלה המוזכרים בפרשות אלו הנראה כי ענינם הוא ההתמודדות עם החוץ, גם אלו כל תכליתם הוא התמורות והמגמות שהם פועלות בבית יעקב פנימה. למשל כל סיפור עלייתו לגדולה של יוסף, אינו בעיקרו במאבקו ובהתמודדותו של יוסף, עם החוּץ - עם מצרים, אלא בעיקר כיצד הדבר חולל מאורעות וגזר נִגְזָרות כלפי בית יעקב פנימה.

לימודינו היום נמצא תחת הכותרת "בין 'וישב' לְ 'וישב'". למעשה הכוונה בפתיח לפרשה הראשונה מבין אלו השלושה שהזכרנו לעיל, פרשת וישב, הפותחת כך:

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"

כשהפסוק הבא מייד בעקבותיו הוא:

"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת

דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם"

משם, כאמור, יתחיל כל המסע הגדול של בית יעקב, דרך המשברים השונים, אל האחווה.

ה"וישב" השני נצא לו בסוף פרשת ויגש, שם מתארים הכתובים כך:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"

כאשר "וישב" זה מתאר כיצד בני יעקב באים מצרימה ונאחזים בה.

"וישב", במבט ראשון, נראה כמתאר ישיבה שיש בה מן הפסטורליות. הָ"וישב" הראשון נקטע במריבת האחים עם יוסף, ובכל מעשה יוסף הנמכר והמורד מצרים. והָ"וישב" השני נראה כארוך הרבה יותר. ייקחו עוד כמאה שלושים שנה מאותו "וישב" עד שיקום לו מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף ויחלו להם הגזרות הקשות על ישראל.

נעיר כעת קצרות כי אותה ישיבה המתוארת במצרים, הנראית לנו כאמור כמתארת פסטורליה (לצורך ההמחשה, תרגום יונתן מתרגם פסוק זה, בכך שבני ישראל בנו בתי מדרשות ועוד), ישיבה זו היא ישיבה שיש בה משום ביקורת על בני ישראל.

בני ישראל שוכחים את התחייבותם של האחים בראש ובראשונה כלפי עצמם, התחייבות שנאמרה לפרעה מלך מצרים כי הם רק באו לגור בארץ, "לגור" ולא להשתקע. או כלשון הכתוב:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן"

ואילו הם, נאחזים בה.

את הביקורת המסתתרת לה בפסוק, הביא הכלי יקר במילות הזהב שעמו:

"וישב ישראל בארץ גושן –כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והם בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גֵרות"

במילים אחרות, הקב"ה גזר כי הם ירדו כגרים, באופן ארעי וזמני ואז ישובו אל ארץ ישראל, אך תחת זאת בוחרים בני ישראל "להכות שורשים" בארץ גושן.

"...הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה 'לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע אלא 'כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי האפילה"

דברי הכלי יקר, חריפים מאוד. היוצא כי "היד החזקה", שהופעלה ביציאת מצרים הייתה כנגד אותה אופוזיציה פנימית, שסרבה לצאת ממצרים, מפאת ההתמכרות למִצְרִיוּת.

למעשה הביטוי של "וישב" הוא ביטוי שיש בו משום ניגוד למצב אחר שאין בו משום שלווה.

נקח את ה"וישב" הראשון. "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". הוא מופיע לאחר רצף הפסוקים הבא, המצוי לו בסוף פרשת וישלח:

"וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנו אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו : כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם : וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם"

כשהפסוקים שיהיו מייד אח"כ יהיו תולדות עשו, ואלופי עשיו. מכל מקום לענייננו אל מול נדודי עשיו אל הר שעיר, יושב לו יעקב בשלווה בארץ מגורי אביו.

הוא הדין בזיקה ל"וישב" השני. לפניו מתוארת תוכניתו הכלכלית של יוסף לארץ מצרים והשלכותיה:

"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה"

בלשון ימינו היינו אומרים כי יוסף, מלאים את כל האדמות שהיו בידים הפרטיות המצריות לטובת המדינה, לטובת פרעה. או אז עושה יוסף העברת אוכלוסין בתוך מצרים:

"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים  מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ"

אל מול כל התנועה הזו המצויה בארץ מצרים, בה האוכלוסיה המצרית מועברת ממקום למקום, אל מול זה, מתארים הכתובים את אותו "אי של יציבות" המצוי בתוך מצרים, בארץ גושן:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"

ניתן להבין לאור פרשייה זו, מדוע התורה מדגישה בכפליים, ואומרת כי בני ישראל נאחזו בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. ישנה כאן הדגשה של "זה לעומת זה" – לאמר, אומרת לנו התורה, שלא כמתרחש בכל ארץ מצרים בה יש נדודים של אוכלוסייה ממקום למקום, הרי שבגושן נשמרת היציבות, של אותם מהגרים יהודים. מכאן ועד שיקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, הדרך היא קצרה ביותר וטבעית ביותר. הדבר קרה וקורה דור אחר דור. עם ישראל מגיע למקום חדש אל בין הגויים נאחז בו, עד שקם אותו מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", פעם בספרד ופעם בפולין, פעם באשכנז, ופעם בצרפת...

מכל מקום לעיננו, רואים אנו כי שני ה"וישב" מראים את ההנגדה מול המתואר לו קודם לכן.

עד כאן למבנה הדברים, מכאן נמשיך למהות המסתתרת. פתח דבר נעיר כי לאור האמור לו עד כה, הביטוי "וישב" מתאר רגיעה. אך לא כך נראים הדברים על פי המובא במסכת סנהדרין, שם אומרת הגמרא כך:

"אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער"

ומכאן מביא רבי יוחנן ארבע דוגמאות, ארבעה מקומות בהם הייתה ישיבה של שלווה,שבסופו של דבר תוצאותיהן היו הרות אסון.

ראשית מבלעם,

"שנאמר 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב'"

נזכור הישיבה בשיטים היא פסטורליה עצומה. עם ישראל נמצא ממש על יד הבית. הם יושבים בשיטים. אך אז באה התוצאה הקשה של הזנות עם בנות מואב שבעקבותיה, המגפה הקשה שמניין הנופלים בה הוא עצום, עשרים וארבע אלף.

והמקור השני הוא פרשתנו:

" 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"

כשההמשך הוא:

"ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם'

ה"וישב" הבא הוא ה"וישב" השני, שהזכרנו. הלא הוא הישיבה בארץ מצרים, בארץ גושן:

ונאמר: 'וישב ישראל בארץ גשן' "

ומיד אחר כך:

"ויקרבו ימי ישראל למות"

והרביעי הוא מימי שלמה המלך:

"וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו"

והתוצאה

"ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום"

את הדוגמא הרביעית, נזכיר בקצרה.

הנביא מתאר בצורה יוצאת דופן את השלווה שבימי שלמה:

"יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים"

לפנינו פסוק מיוחד במינו, כל תוספת לפסטורליה המתוארת בו היא מיותרת. וההמשך הוא:

"וּשְׁלֹמֹה, הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת--מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם:  מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת-שְׁלֹמֹה, כָּל-יְמֵי חַיָּיו"

כל הממלכות מגישות לשלמה מנחה. הנביא מתאר את השפע הכלכלי העצום שבימי שלמה:

"וַיְהִי לֶחֶם-שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד  שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח : עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים : כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד-עַזָּה בְּכָל-מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב"

ומכאן לביטוי של "וישב":

"וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה"

והכתובים ממשיכים ומתארים את המבנה האדיר של ממלכת שלמה:

"וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים--לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים : וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל-הַקָּרֵב אֶל-שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר : וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ"

ומשם תתחיל שקיעתו של שלמה, משם ימשיך התיאור של בת פרעה ומלכת שבא , מה שיביא לכעס הקב"ה על שלמה.

נמצינו למדים כי על אף, שכל "וישב" הוא אחר, שהרי לא ניתן לומר כי ה"וישב" של יעקב זהה ל"וישב" של בני ישראל במצרים. יעקב מבקש לישב בשלווה אחרי שנים קשות, ואילו בני ישראל נאחזים במצרים, שלא כרצון ה', אך מכל מקום הדבר השווה שבהם הוא "שאין 'וישב' אלא לשון צער"

ומכאן נבקש להעמיק יותר.

את הדברים ננתח ממקום הנראה כלא קשור, לכאורה, לדברינו אלו, אך הוא עולה למקום אותו בדיוק אנו מבקשים. המצע לבירור הדברים הוא המשנה הידועה ממסכת אבות:

"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון"

עד כאן לניסוח החיובי של המשנה בו נאמר כי יש מָעָלָה, לתלמוד תורה עם דרך ארץ, שכן היגיעה בשניהם, מושג שיהיה עלינו לעמוד על טיבו, "משכח עוון"

ומכאן לניסוח על דרך השלילה. מה יהא עולה כשאין מלאכה עם התורה:

"וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון"

כשחתימת המשנה (ולפי נוסחים אחרים, זו כבר המשנה הבאה):

"וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עימם לשם שמיים, שזכות אבותן מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד.  ואתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם"

נשוב ונדגיש כי, המשנה אינה אומרת, כי מציאות בה תורה באה עם מלאכה-פרנסה, יש בה מן החיוב, אלא כי היגיעה בתורה ובפרנסה הוא יפה, והוא המשכח עוון. ואת זאת נבקש להבין, מדוע היגעה היא כל כך חשובה.

זו ההערה שאותה מבקש המהר"ל מפראג, לברר ולבאר בפירושו על משנה זו:

"עוד יש לך לדעת כי יגעת שניהם משכחת עוון, שתלה הדבר בעמל ויגיעה"

לאמר, היסוד המרכזי הוא העמל והיגיעה שישנו בתורה ובפרנסה, והשאלה היא מדוע ?

"וזה כי החטא והעוון נמצא כאשר יש ישיבה ואין כאן עמל"

במילים אחרות החטא, ההחמצה, מופיעים כאשר אין עמל, כאשר אין תנועה של התקדמות.

ומכאן נזקק המהר"ל לגמרא שהבאנו ממסכת סנהדרין:

"ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק , 'אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו 'וישב' אינו אלא לשון צער...'"

והמהר"ל ממשיך בדוגמאות המובאות שם בגמרא, ושהובאו לעיל. ומוסיף מקור חריף, מהמדרש:

"ובמדרש מפרש עוד 'וישב ישראל בשיטים' – אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר 'וישב העם לאכול ושתו ויקומו העם לצחק'"

הפסוק האחרון, אותו מביא המדרש, נמצא במעשה העגל. כזכור מתארת התורה כך:

"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"

ניתן לומר כי מצבם הכלכלי של ישראל דאז היה בלשון המעטה, יותר משפיר. עם ישראל כזכור יצא ברכוש כבד ממצרים, ולאחר מכן לקח מביזת הים. עם ישראל היה אז דַשֵּן ביותר, והוא יושב וממתין לשיבתו של משה עם התורה מהר סיני. בהמתנה זו הוא עסוק ב"לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ", זה אינו ביטוי בעלמא, אלא ביטוי לקלקול עמוק המצוי לו בישראל. קלקול זה הוא בעצירה, בהרגשה של השלמות המביאה דווקא לחיסרון.

ומכאן, נשוב נא, לדברי המהר"ל:

"ובמדרש זה ביארו עניין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפועל מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפועל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חיסרון