הרב אלון  שעור בפר' יתרו תשנ"ט

ט"ו בשבט

 

 

החלק הראשון עוסק בשירת העשבים ויש בו קצת תוספת על הנאמר בשנים קודמות.

 

ראשית, למקורו של סדר ט"ו בשבט.

נזכיר את הדברים הידועים

א. הלכתית – רה"ש לאילן לא קשור לפירות בכלל. לא לפירות וודאי לא לנטיעות. אבל אני עוסק עכשיו בפירות של סדר ט"ו בשבט והוא ודאי לא קשור לפירות.

רה"ש לאילן קשור לההפך מין הפירות – וזאת הנקודה הראשונה שבה הייתי רוצה לגעת – רה"ש קשור קודם כל לתקופת החניטה של האילנות, לא לפירות המופיעים לפנינו ביפים, כפירות ממש. רה"ש לאילן הוא אחד מארבעה ראשי שנים והמשמעויות שלו הן הלכתיות, לגבי מעשרות, לגבי ערלה, רבעי, משהו מסויים אולי לגבי שמיטה. המשמעות שלו בנויה בעצם על הנחת היסוד שיש  חשיבות לשנה בנושא האילנות, מבחינת המעשרות. כתוב בתורה "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" כדי להגיע מושג "שנה שנה" אנחנו צריכים לתת תאריך שקובע מהי השנה, והתאריך שנקבע הוא ט"ו בשבט לדעת בית-הלל, לדעת בית-שמאי הוא ר"ח שבט. בין לאלה ובין לאלה, הסיבה היא שאז מתחיל זמן חניטת הפירות, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות, כלשונו של רש"י, ומתחילה החניטה. המענין הוא שבהמשך, הוך סדר ט"ו בשבט וכל עינו של ט"ו בשבט, לחג של פירות. מרות שזו בכלל לא תקופה של פירות. אם אנחנו מחפשם את תקופת הפירות, היא דוקא לא מופיעה בחורף, היא מופיעה הרבה הרבה אח"כ. היא מופיעה בקיץ, באביב, איך הפסוקים בשיר השירים, "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו: הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" מדברים פה על ציפורי השיר של אדר וניסן, קול התור, התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" אנחנו נמצאים בניסן ולאט לאט משתחלים שם לאייר וממשיכים עם "הנצו הרמונים" ומגיעים ל"הדודאים נתנו ריח" ומגיעים לפירות המתוקים "מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אם היינו צריכים לחוג את החג הפירות אני חושב שהיינו בוחרים אולי את ט"ו באב ולא בט"ו בשבט. זו נקודה מענינת ראשונה שאני ארצה לתת עליה את הדעת. היות החג הזה חג של אילנות בעצם והוא הופך להיות חג של פירות. אבל לפני שנכנס, מנין מתחיל המנהג המיוחד, הקדוש הזה של סדר ט"ו בשבט ואכילת הפירות שנשתבחה בהם א"י בט"ו בשבט.

 

מקור המנהג

 

המנהג מתחיל אצל גורי האר"י בצפת. אצל המקובלים בצפת במאה השש-עשרה, לפני חמש מאות שנה. בהמשך אצל התלמידים כבר אנחנו פוגשים בספר "חמדת ימים" ואח"כ ב"פרי עץ הדר" שיצא במיוחד, סדר מיוחד, סדר ט"ו בשבט, כך הוא נקרא, שנהגו בו רבים מיראי ה' וחושבי שמו. מענין אגב, שיותר ממאה שנים אח"כ כשה"מגן אברהם" יושב במזרח אירופה והוא כבר לא מכיר את כל הגילגול מא"י, הוא כותה, "ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות" כך הוא כותב, הוא לוקח את זכויות היוצרים לאשכנזי מזרח אירופה, למרות שודאי כל מה ששיך לסדר ולמה שיש מסביב כבר מגיע מפה לשם. בעל ה"פרי עץ הדר" מביא בתוך הדברים "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם, כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי ומורי ז"ל היה אומר לכוון באכילת פירותיהם לתיקון חטא אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן, כי אף כל ימי שנה כל כונתנו לתיקון זה, מענין מאד, אנחנו לאט לאט ננסה להכנס לזה, כל כוונתנו במשך השנה זה לתיקון חטא אדם הראשון וחטאו היה שהוא חטא בפירות האילן מכל מקום חביבה מצוה בשעתה זה היום תחילה וראש לפירות האילן, ואשר להיות כבר הודענו בכמה מקומות, כי יש בכח הדיבור כדי להיות מעורר כח מדות העליונות להאירן באור נפלא יתר גדול מאד להשפיע שפע רצון ברכה ונדבה בכל העולמות, הדיבור על כן נכון להגות לפני אכילת כל פרי ופרי בסוד שרשו הבא בספר הזוהר ובתיקונים בקצת מהם, לעורר שרשיהן למעלה וקודם הכל יהגו בסדר זה" ושם הוא מביא את הסדר כמו שהוא מופיע. אנחנו עוד נגיע לחטא אדם הראשון ואכילת הפירות הזאת, אבל לפני שאני אומר אני רק אעיר דבר אחד על אדם הראשון. אצל אדה"ר לפני החטא כל השנה היה ט"ו בשבט. כי כל מה שהוא הצווה לעשות היה רק דבר אחד. מכל עץ הגן אכל תאכל. זה דבר מאד מענינן, לא היה לו שום צווי אחר, רק לאכול מכל עץ הגן. ומעץ אחד, דעת טוב ורע, ממנו להזהר לא לאכול. המצוה הזו לאכול, היא מענינת מאד, ואדם הראשון עוד לא יכול לאכול שום דבר אחר כי הוא עוד לא מותר בבהמות והחיות, זה קיים רק אחרי נח, אחרי המבול.

 

אני הייתי רוצה להכנס לענין הזה דרך אותה שירת עשבים שכולנו מכיר ואלי בהמשך נשיר אותה טיפה, אבל אני הייתי רוצה ללמוד אותה כפי שהיא מופיע אצל ר' נחמן מברצלב בליקוטי מוהר"ן השני תורה ס"ג. אני חושב שהם דברים נפלאים מאד, הם יבררו לנו קמצת את הדברים שבהם פתחנו. איך הופך להיות הים הזה שבעצמם אמור לעסוק בחניטה, לחג של הפירות. אגב, גם טכנית לא מסתדר כ"כ חג של הפירות, כי באמת מי שרוצה תאנים לא מתורכיה צריך להמתין לזמן שהם קיימים.

 

דע, כי יעקב אבינו, כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם נגון של ארץ ישראל. וזה סוד: "קחו מזמרת הארץ בכליכם" וכו' (בראשית מג), בחינת זמר ונגון, ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפרש רש"י: "מזמרת" 'לשון זמר' וכו'.  רש"י שם במקום מסביר קחו מזמרת הארץ, קחו ממה שמזמרים את הארץ עליו. קחו את אותם גידולים שעיהם משבחים את הקרקע. זה הנוסח באונקלוס "מדמשבח בארעא" הביטוי "זמרת" אנחנו היינו מסבירים אותו בתור זמירה, אבל זה לא מסתדר פה כי הביטוי זמירה זה לא נכון לגבי הפירות שעליהם הוא מדבר.

 

כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו נגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד, שהיא צריכה לאכלו. עוד מעט בנין את הניגון הזה. אבל לכל רועה יש ניגון מיוחד ועל-פי מה המיוחדות של הניגון של הרועה, לפי העשבים ולפי המקום. לכל בהמה יש עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו והרועה הוא זה שצריך לדאוג שהבהמה שלו תאכל את העשב המתאים ע"פ השורש שהוא הרועה צריך לדעת, ואיך הוא ידע אותו אלא ע"י הניגון הזה. גם אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו נגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה נגון של הרועה. וזה סוד  הוא עוד לא הסביר לנו מה הרעיון אצל יוסף ששלחים את זמרת הארץ, לזה נגיע בסוף וזה סוד מה שכתוב (שם ד): "ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי ישב אהל ומקנה ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב". כי תכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תכף כלי זמר כנ"ל.  אם יש אבי אהל ומקנה מוכרחים כלי זמר כי אין רועה בלי ניגון ועל כן דוד המלך, עליו השלום, שהיה "ידע נגן" (שמואל א ט"ז), על כן היה רועה (שם) כנ"ל. (גם מצינו באבות העולם כלם, שהיו רועי מקנה). וזה בחינת (ישעיה כ"ד): "מכנף הארץ זמרת שמענו", לא ממרחקי ארץ אלא כפשוטו, אומר ר' נחמן הינו שזמירות ונגונים יוצאים מכנף הארץ, כי על ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה נגון כנ"ל. ועל ידי שהרועה יודע הנגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש לבהמות לאכל. וזה בחינת (שיר השירים ב) "הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע", הינו שהנצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והנגון השיך להם כנ"ל. נמצא שעל ידי הזמר והנגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות.

השיר, כלשונו, הוא הדבר שיוצר את השרשור, את החיבור של כל דבר אל המקור שלו. אין לך עשב ועשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה המכה עליו ואומר לו גדל. אין לך ירושלים של מטה שאין לה ירושלים של מעלה. אין לך עשב למטה שאין לו מלאך למעלה. אין לך בכלל למטה שלא מקבל את כוחו מלמעלה. הרועה, כלומר האדם, תפקידו הוא פשוט לחבר כל דבר את השורש שלו והחיבור הזה של כל דבר אל השרש שלו הוא מה שנותן לכל דבר את הכח שלו. וכשהדבר מנותק משרשו הוא מחזיק מעמד עד שהוא יחלוף. אם אתה רוצה לחבר אותו, או אם אתה רוצה לטפל בו, אתה לא יכול לטפל בו בפלסטר אתה צריך פשוט לחבר אותו אל המקור שלו. כשהאדם הראשון מסתובב בגן עדן יש לו תפקיד אחד, להסתובב בין כל אילנו גן העדן ולאכול מכל האילנות. כי לאכול מכל האילנות, מבחינתו של האדם הראשון, פירושו, להחזיר כל דבר אל השורש שלו. כמו שהאדם הראשון נותן לכל דבר את השם שלו, כך הוא נותן לכל פרי מהאילן הזה של החיים שיש בעולם, את המשמעות שלו ע"י זה שהוא מתחבר אליו. הוא אמור לא לאכול מעץ אחד בלבד, כי אם הוא יאכל מכל האילנות ומכל הפירות וידע להחזיר כל דבר אל השורש שלו, אז מה ההבדל בינו לבין אלוהיו. כדי לזכור שהוא אדם ואלוהים בשמים, והוא האדם, הוא צריך לדעת שיש משהו אחד שאסור לו. ובכל השאר, מה שהוא צריך לעשות, הוא צריך פשוט לדעת לממש את ה"אכל תאכל". איך אנחנו שרים בשבת. יש פיוט שנותן אוירה קצת משונה. "מה ידידות מנוחתך" פיוט מצד אחד מאד מאד רוחני "מעין עולם הבא ..." מצד שני נדמה לי שאין פיוט יותר גסטרונומי מהפיוט הזה בכל השבת. הפזמון שלו הוא "להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים" מדברים הרבהעל אוכל בכל הפיוטים אבל פה נראה מין איזון מוזר בין שאיפות רוחניות מאד גבוהות וצורך גסטרונומי. אפשר לאכול, אבל לא צריך לדבר על זה כל כך הרבה. ה"בן איש חי" מסביר את המושג "שבת שלום". הוא אומר שהמושג "שבת שלום" פירושו, שבת שיש בה שלום בים דברים שבנמשך כל ימות החול אין שלום. שני הדברים שיש בהם מתח הכי גדול כל ימות השבוע הם הגוף והרוח. ככל שהאדם מפתח את גופו יותר, הוא זונח את רוחו. העיסוק בגוף, בחוץ, בבשר, בא על חשבון העיסוק ברוח. והעיסוק ברוח, מחליש, קצת מכהה את הגוף, את היופי. כוחה של השבת זה שאז אין סתירה. כוחה של השבת זה שאז אפשר לעשות שלום בין הגוף והרוח, וכל אימת שאתה מתעסק בגוף, בעצם, תה עוסק ברוח. אתה לא אוכל כי אתה אוכל. כל מה שאתה עושה הוא קדושת השבת הזאת. שבת של שלום היא קודם כל שבת של שלמות, של שלום בין אותם חלקים סותרים שיש באדם בינו לבין עצמו. זה סיפור השבת. לכן היא גם מעין עולם הבא.

בעולם הזה יש המון סתירות. כל אימת שאתה עוסק יותר בחומר, אתה פוגע ברוח. עולם הבא הוא עולם שבו אין סתירות. מעין עולם הבא, זה יום שבת מנוחה. זה היום הכי רוחני אבל גם הכי הכי גסטרונומי של ימות השבוע ואין שום סתירה בין אחד לשני. אדם שחי בגן עדן, כל ענינו זה לדעת לתת תוכן לכל ההוויה ולכן, לאכול מכל עץ הגן. ובשביל לעשות את זה הוא יודע את הניגון הזה. זה הניגון שר' נחמן מדבר עליו. אבל כדי להבין אותו יותר לעומק הוא ממשיך הלאה עוד.

גם הנגון הוא טובה להרועה בעצמו, הניגון הזה, הוא לא טוב רק לבהמות. קודם תארנו איך הניגון הזה עוזר לבהמות כי העשבים יש הם כח והבהמות אוכלות עשבים נכונים. מה קורה אגב, בעולם של סתירות? בעולם של סתירות, העשבים לא מקבלים את הדבר הטבעי להם באמת, הם חיים במצב מסויים, מנפחים אותם בצורה מסויימת ונותנים להם אנטיביוטיקות כדי להנצל מהנזקים האלה שמקבלים באנטיביוטיקות הקודמות וכך, דבר גורר דבר. בעולם שבו הכל ישר אל המקור שלו והבהמות אוכלות את העשבים המתאימים להם והאויר והמקום והכל שייך לאותו טבע שהאדם יודע לחבר אותו לשרשו, אז בעצם לעשבים יש את מה שהבהמות צריכות, לפי המקום ולפי העשבים שלהם. אבל עכשיו, מגיע ר' נחמן לעיקר הנגון הוא טובה להרועה בעצמו כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות, עד שירעה הרועה את עצמו, בבחינת (בראשית ל"ז): "וילכו לרעות את צאן אביהם" וכו', זה דבר שקורה לנו לא רק בבהמות. זה בהמות כמשל. אדם העוסק בבהמות, לאט לאט מתחבר עם זה. לאט לאט נוצר איזשהו זיהוי בין האדם לבין עבודתו, לבין עסקיו, לבין עניניו. איך אמרנו שם בשם אותו פרשן גדול שמדבר על יעקב אבינו בחלומות. שבחלום הראשון הוא חולם על מלאכי אלוהים עולים ויורדים, ובחו\לום השני, עשרים שנה אח"כ הוא חולם על כבשים, נקודים ברודים, כבשים עולים ויורדים. והמלאך בא אליו ואומר לו  ראיתי את כל אשר לבן עשה לך ... עתה קום צא מן הארץ הזאת שואלים שם הפרשנים, ראיתי את כל אשר לבן עושה לך, רק עכשיו ראית רבש"ע? עשרים שנה הוא מאמלל אותו! עונה הקב"ה, לא זה מה שראיתי. מה שהוא עשה לך זה לא מה שהוא אימלל אותך. מה שהוא עשה לך זה שאחרי עשרים שנה, תראה על מה אתה חולם. מה שהוא עשה לך זה לא "ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" זה גרוע, זה רע, אבל כל עוד אפשר היה לנתק , לעבוד עם לבן ביום ובלילה להתפלל ערבית ולחלום חלומות, הכל בסדר. כשבפעם הראשונה, חולמים בלילה על כבשים אז צריך מהר מהר להיזהר. הדבר הראשון שיכול לקרות לרועה, שבעצם תפקידו הוא להחזיר כל דבר לשרשו, זו מגמת העל, כך הוא קבע במגמת הניהול שלו, אבל מה אפשר לעשות, החיים שוטפים והוא צריך להשרד כלכלית, הוא אמור להתארגן ניהולית, והוא אמור לתפעל את כל המערכת ולאט לאט נוצרות לו מגמות ביניים ובסוף הוא יהיה הכי נחמד בין כל הבהמות. והוא הולך יורד ויורד והניגון הוא זה שישאיר אותו תמיד מעל הבהמות האלה.

כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות, עד שירעה הרועה את עצמו, בבחינת (בראשית ל"ז): "וילכו לרעות את צאן אביהם" וכו' ופרש רש"י: 'שהלכו לרעות את עצמן'. ועל ידי הנגון נצול מזה, כי הנגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה, בבחינת (קהלת ג): "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה, ורוח הבהמה הירדת היא למטה", כי זהו עקר הנגון יכול להיות שאתם מתפקדים אותו הדבר, אבל הניגון מחזיר כל דבר לשורש שלו. והשורש שלך בן אדם, הוא "ויפח באפיו נשמת חיים" והשורש של הבהמה בן אדם, הוא ותוצא הארץ נפש חיה. ואם בתוך המציאות של היום-יום אתם שוכחים את השורש כי אתם עוסקים כל הזמן ביום-יום אז הניגון גם נותן כח לבהמה, כי הוא נותן לעשבים את הכח שלהם שהם יתנו לבהמה וגם מזכיר לך מאיפה אתה ומאיפה היא. הוא עושה את שתי הטובות האלה ביחד כי זהו עקר הנגון ללקט ולברר הרוח טובה, כמבאר במקום אחר. ועל כן על ידי הנגון נצול מרוח הבהמיות, כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה על ידי הנגון כנ"ל:

 

ויש חלוקים רבים בנגינה, כי יש נגון שלם, ויש נגון שהוא בכמה בבות, ויכולים לחלקו לבבות וענינים:

 

ודע, שהמלך יש לו כל הנגון כלו בשלמות, אבל השרים אין להם רק איזה חלק בנגון, כל אחד לפי מקומו. הצרות מתחילות כשכל שר רוצה להיות מלך, ואז יהיהלו את כל הניגון אבלהוא לא יוכל כי אז אין ניגון, כי אין מלך ואין שרים ואז אין לכל אחד את החלק שלו ושום ניגון לא מתנגן. רק למלך יש את הניגון כולו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד): "אנת הוא אילנא וכו' ומזון לכלא בה". כי נבוכדנצר שהיה מלך ויש לו כל הנגון, על ידו נמשך כל המזון, כי המזון נמשך על ידי הנגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, עכשיו חוזרים למה שפתחנו בו. איך הוא אמר להם, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו. הוא לאט ידע מיהו יוסף והוא לא ידע שהוא יוסף רק הוא ידע  רק כפי מה שספרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו נגון השיך לשר כמותו, כפי מה ששמע מבניו דרכיו והנהגותיו, יעקב אבינו שמע מהבנים מי זה יוסף ואז הוא רצה לחבר אותו עם הניגון שמתאים לו ואת הניגון שמתאים לו הוא מצא בעשבים , בזמרת הארץ. כי יעקב רצה לפעל אצלו על ידי הנגון מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הנגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו:          

"קחו מזמרת הארץ בכליכם", הינו שיקחו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת 'זמרת הארץ' כנ"ל, אבל איך יקחו אותו, בכליכם, בכלים שלהם. לכל אחד יש את הכלים שלו לקחת את הניגון הזה ולהעביר אותו למי ששם נמצא מרחוק. כי מה זה להביא מזמרת הארץ לאיש הזה שמדבר קשות? להביא מזמרת הארץ פירושה להאמין שלכש אחד יש שורש. לכל אחד יש מקור. להאמין שאין דבר שאין לו מקור. גם לאיש הזה שהתייאשתם ממנו כבר, אדוני הארץ הקשה הזה, גם הוא, אם נמצא לו את המנגינה שלו, אם נמצא לו את העשב שלו, אם נמצא לו את הניגון שלו, גם הוא עצמו יתרכך ויגיע אל המקור שלו "והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים" הם בחינת משקולות ומדות הנגון, הניגון צריך קצב, צריך משקל צריך מידה, צריך תווים. קחו מזמרת הארץ ע"פ הכלים שלכם את אותה זמרה שמתאימה לו והורידו לאיש, עם המשקולות ועם המידות כי הנגון נעשה מגדולי הארץ כנ"ל:

ט"ו בשבט במקור הוא חג שבו עוסקים בעצם ע"פ ההלכה, בחניטה. ט"ו בשבט הופך למנהגם של ישראל קדושים לחג של פירות. כשברא הקב"ה את העולם הוא בקש שהארץ תוציא עץ פרי עושה פרי. הזכרנו את זה יותר מפעם. אבל הארץ הוציאה עץ עושה פרי. העץ הוא התהליך, הפרי הוא הפרי, התוצאה. העץ הוא הדרך לקראת התוצאה, הפרי הוא התכלית. החניטה היא התהליך, היא הרגע שבו התהליך מתחיל להתגלות. רוב גשמי השנה כבר יצאו והפירות מתחילים לחנוט. עכשיו מתחיל התהליך. כל החיים שלנו בעולם זה להצליח לקשר את התהליך ואת התכלית, את ההתחלה ואת הסוף. להצליח לחבר בין תחילה וראש לבין הסוף והקץ. כי הדרך נתפסת אצלנו בעולם כדבר מיותר לחלוטין. באמת, לעתיד לבוא כבר אין דרך, כי אנחנו כבר בתכלית, אנחנו בעולם הבא. איך מספרת הגמ' במסכת שבת, שנכנס תנא אחד מין התנאים לבית המדרש והתחיל לדבר ואמר שלעת"ל אשה הרה ויולדת באותו יום. וגיכחו כולם וצחקו והוא אמר להם שהוא לא מבין מה זה מצחיק, כך היה כבר בן-עדן וזה עוד יהיה הרבה יותר. צריך להבין, אצלנו, הקושי הוא לא התוצאה. אין לנו בעיה עם המשיח. יש לנו בעיה עם חבלי המשיח. אין לנו בעיה עם התכלית, יש לנו בעיה עם הדרך. העולם הזה הוא עולם של דרך "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". החכמה הגדולה היא לדעת לתת לדרך משמעות של מטרה גם כן. אמרנו פעם, דרך בעברית, היא מלה מרתקת שאי אפשר לתרגם אותה. דרך היא לא רק אמצעי. דרך משמשת גם בתור אמצעי, הדרך מכאן לשם. אבל דרך משמשת גם כמטרה "לשמור את דרך ה'" "לשמור את דרך עץ החיים" "דרך כוכב מיעקב" כי כל העבודה שלנו בעולם היא לדעת לקחת את רגע החניטה ולחבר אותו עם התכלית ולתת לדרך הזאת ברגע שזה מתגלה, רק ההתחלה שלו, לתת לדרך כבר משמעות של תכלית. משמעות של חג. יש הרבה רגעים בחיים שנראה לנו שזה הולך משום מקום לשום מקום, נוהגים לקרוא לזה בעברית מודרנית ל-NOWHERE ולא תופסים שאין משום מקום לשום מקום. למי שיש בעולם שורש, לא רק שיש תכלית, אלא אין בעולם שום רגע שהוא לא מחובר לשורש ולתכלית. חג הפירות שלנו הוא לא בט"ו באב אלא בט"ובשבט. בית-שמאי בקשו להחמיר עוד יותר, הם בקשו לעשות את זה בראש-חודש כשהכל עוד מכוסה. הלבנה, והכל עוד בהתחלה שלו. אבל אנחנו נוהגים כבית הלל, כך מנתח את הדברים נפלא ע"פ לקוטי תורה קודמים האדמו"ר מליובאויטש זצ"ל באריכות. ט"ו בשבט הוא חג הפירות שלנו. ט"ו בשבט הוא היום שבו תקנו מקובלים בא"י מנהג שהפך להיות מנהג של כלל ישראל וכשהוא הגיע לאשכנז כבר לא ידעו מאיפה הוא בא ומי המציא אותו, כי הוא הפך להיות של כולם. ט"ו בשבט הוא היום שבו אנחנו מחברים בין החניטה לתוצאה ונותנים משמעות לכל רגע בתהליך, מפני שיש לנו שורש ממילא יש לנו תהליך, התהליך הזה הוא הוא הניגון. זה הניגון שמנגן הרועה והוא נותן כח לעשבים והוא נותן כח לבהמות והוא מה שמנתק אותו מהבהמות מצד אחד והופך אותו למיוחד, והוא מה שהופך אותו מזה שהוא מיוחד לזה שמקושר לבהמות כי כיון שהוא מיוחד, הוא יכול לתת להם את הכח וללמד אותם מה השרש שלהם. הוא לא הופך אנשים למנותקים מהמציאות, מחוברים לאיזה שרש פילוסופי מרחף, שמימי, מנותק, אלא ההפ, לרועים למנהיגים. תכף כשהיה יושב אוהל ומקנה, מייד היה צריך שיהיה גם כליזמר, כדי שידע לחבר כל דבר אל השרש שלו ולתת משמעות לכל רגע בתהליך, בדרך בין השרש והחניטה לבין התוצאה והתכלית בפרי עצמו.

 

(כאן היתה הפסקה לשירת העשבים ואכילת פירות)

 

חמישה מתוך שבעת המינים הם אילנות. גפן, תאנה ורימון, זית שמן ודבש. חמישה האלה הם בורא פרי העץ וכיון שיש כאן מי שהם כבר אחרי האכילה ומי שהם לפני האכילה

 

ההלכה של סדר הקדימה בברכות בין פרי האילנות

 

בא נזכור רגע את ההלכה, סדר הקדימה בברכות בשבעת המינים, רק בחמש האילנות. אני עוזב לרגע את שאר שבעת המינים. סדר הקדימה בפסוק הוא, גפן, תאנה, רימון, זית שמן ודבש. ואנחנו יודעים את הכלל שכל הקודם בפסוק קודם לברכה.

 

דברים פרק ח

 

"ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"

 

והכלל הוא שכל הקודם בפסוק קודם בברכה. אבל, דבר מאד מעניין. לא מרגישים בזה בזמן שלא עוסקים באילנות אלא שעוסקים גם בחטה ושעורה כי שם זה פחות בולט. יש כלל חשוב בהלכה שנלמד בגמרא הבאה:

 

ברכות דף מא/ב

 

"רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא ישבו בסעודה אייתו לקמייהו תמרי ורמוני הביאו לפניהם תמרים ורמונים שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא. לקח רב המנונא וברך על התמרים לפני שהוא ברך על הרימונים, למרות שהתמרים הם אחרונים, זית שמן ודבש,  אמר ליה רב חסדא לא סבירא ליה מר לא סבור אדוני  להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה? אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. אם נסתכל בפסוקים שמופיעים למעלה "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" מה שמופיע קרוב לארץ השני, גם הוא קודם. ולכן אם מופיע משהו, ראשון לארץ השני, הוא קודם למה שמופיע מאוחר יותר לארץ הראשון. שמע את זה רב חסדא, אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" התפעל כל כך רב חסדא מהענין ואמר לו מי יתן לנו רגלי ברזל ונשמש אותך רב המנונא, איזו חכמה, איזו תבונה, איזה רעיון מיוחד. 

 

צריך להבין מה קורה בשיחה הזאת. אבל לפני כן, קודם כל זה יוצא נפק"מ חשובה להלכה. הזית שהוא בעצם הששי והתמר באילנות, קודמים לכל השלשה האחרים. כלומר, כשאנחנו נקדים בבורא פרי העץ, ונתחיל עכשיו בזית ובתמר, אנחנו נתחיל בזית ובתמר כמו שאמרנו, אח"כ בגפן (במקרה שלנו בצימוקים בגלל הט"ו בשבט עם כל הרעיון של החניטה ונשלים את הענבים בזמן שיהיה ענבים) אז אח"כ נעבור  לגפן ולתאנה ולרימון (אם היה). (בשיעור אכלו פירות א"י) אבל אנחנו פותחים בעצם בסוף. זה מענין מאד באילנות. אולי יש בזה יסוד גדול ומאד חשוב. עוד רגע אני רוצה לראות אותו גם בוטנית בכל הפירות האלה.

 

הסבר הרב קוק על הרעיון הרוחני בקירבה לארץ הראשון או השני

 

דברנו פעם על היסוד הראשון. הפירות האחרונים בשבעת המינים הם על שם התוצרת שלהם לעומת הראשונים שעוסקים במקור, חטה (אף אחד לא אוכל חטה במקור), גפן, תאנה ורמון. אנחנו לא עוסקים במה שיוצא מהתאנה, ולא עוסקים במה שיוצא מהגפן, אנחנו לא אומרים יין, אבל אנחנו כן אומרים זית-שמן, אנחנו כן אומרים דבש. הרב קוק אומר נפלא שההבדל בין "ארץ" הראשון לשני, הוא ברמת הקשר שלך אל הארץ. יש יהודים שקשורים לארץ ברמה הנמוכה, כי היא נותנת מאה קילו שמן וכו'. יש גם פחות מזה, כאלו שאפילו לא זוכרים שהדבש בא מהתמר, העיקר הדבש. יש כאלה שעוד יש להם כח לעסוק גם בזיתים והם מוכנים להשקיע קצת בנושא של הזיתים העיקר שיהיה שמן, אבל גם בזיתים. ויש מי שקשור לארץ ברמה העקרונית, שרים לה שירים וכו', מכירים את כל מה שר' נחמן אומר על א"י, חוץ ממשהו אחד שעוד מעט נראה שהוא קשור לכל מה שאנחנו אומרים עכשיו כנראה. הם רצים למעלה לכל מיני דברים גבוהים. מסביר הרב שרב חסדא חשב, בחסידותו הגדולה, שיהודי שקשור אל הארץ בקדושתה, גם אם הוא עדיין רחוק ממנה, הוא גפן והוא רק שלישי לארץ, הוא תאנה, הוא רימון, אבל הוא כל שבת עוסק בזה ומדבר על זה והוא בודאי קודם ליהודי שהקשר היחיד שלו אל הארץ הוא מגפיים, כי התמרים נקראים בתורה אלה שכל מה שהם זוכרים זה  את הדבש. ואמר לו רב המנונא, מה פתאם! בא"י יש כלל מענין, מי שקשור אל הארץ ממש. יכול להיות שבהתחלה זה עוד לא יעשה כלום, אבל בסוף, כשכלל ישראל יתקשר לא"י, זה קודם לברכה, למי שקשור אל הארץ אבל מרחוק. הוא מדבר על הארץ, הוא באמת קשור, הוא גם מדבר על הארץ העליונה, הוא מדבר על דברים גדולים. איך כתוב באותה הקדמה, כשפונה ר' נתן, התלמיד, לר' נחמן ושואל אותו, רבי, כשאתה מדבר על א"י לאיזו ספירה אתה מתכוון? ר' נחמן עונה לו אני מכוון לספירה של הגגות והחצרות של צפת וטבריה, זאת הספירה.

חיבת הארץ היא הכח להגיע למה שקראנו מקודם שבת שלום. זה הכח להגיע להבנה שהדברים הם הכי ממשיים שיש. איך כתוב פה:

 

הרב קוק בעין איה

 

"ולמדנו מכאן כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, מטריאליזם של הכלל, לא של הפרט. ברגע שהצביון הכללי עובד וכל מה שמענין אותו זה הוא עצמו, הרעיון כבר לא תופס. אבל עוד יש ב"ה את ההבנה של הכלל כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, זה דבר אדיר. בכלל ישראל, אם זה באמת כלל ישראל, מה שאתה קורא גשמי, לאט לאט יהיה רוחני, יעברו חמישים שנה, מאה שנה, זה יקרה והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, הוא יודע באמת המון על זה, הוא קשור אל הארץ רוחנית, הוא קורא על זה הוא כותב על זה, הוא אולי מלמד את זה, אבל מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב"

 

זה אולי מחבר את הדבר הבא. לפני שנממש את ההלכה הזאת ונברך קודם כל על הזית ואח"כ על התמר ואח"כ על הגפן ואח"כ על התאנה, יש כאן עוד דבר אחד שאני חושב שהוא פלאי פלאות.

פעם דברנו על הרימון. הוא השביעי ע"פ הסדר. האחרון במיני האילנות.

אם נשים לב יש תהליך מרתק בסדר הפירות לפי סדר הברכה שלהם. לזית יש גרעין אחד. והוא לא נאכל. התמר דומה אבל הגרעין שלו מחולק לשניים. בגפן יש כמה גרעינים והם לפעמים נאכלים ולפעמים לא. התאנה כבר לא יכולה כמעט להאכל ללא הגרעינים כי הפרי מעורבב עם הגרעינים. ברימון כבר הגרעינים הם הפרי עצמו.

זה תהליך מפליא ומדויק ע"פ הסדר. לרעיון נגיע עוד מעט.

נדמה לי שהמהלך הזה באילנות ובפירות, שאני חושב שהוא נכון מאד, קודם כל הוא נכון בוטנית, אבל נדמה לי שהוא מלמד לימוד גדול. בשלב הראשון יש חילוק בין הפנים לחוץ, כך החיים אצלנו. החילוק הולך ומצטמצם עד שמגיעים בסוף, הכי הכי נמוך, אבל בעצם הכי הכי מחובר, לזה שאין שום חילוק. כדברי ריש לקיש

 

שיר השירים פרק ו פסוק ז

 

"כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך"

הרקה מוסתרת ע"י הצמה של הרעיה. הרקה מתארת גוף אחד, ראש. לכאורה כמו בכל ראש, אבל רק אחת היא רעיתי. אז למה מוזכרת הרקה שהיא הדבר הכי פחות מייחד את הרעיה?

 

כמה נפלא על רקע זה ללמוד את ר"ל:

 

מסכת עירובין דף יט/א

 

"שנאמר {שיר השירים ו'} כפלח הרמון רקתך ואמר רבי שמעון בן לקיש אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון"

 

דוקא ריש לקיש שיודע מה זה להיות ריקנין שבך (ריש בריוני שעובר מצד אחד של הירדן לצד השני) מלמד את זה. שלא שיש פרי ובתוך יש, ואם תכניס את הגרעין ותזרע אותו שוב אז יצא פרי אבל זה בינתיים חתיכת אבן, זה גרעין. הגרעין והפרי בעם ישראל הם אותו הדבר. מי שיודע להסתכל בפנים, בחוץ הוא קליפה הכי קשה. ואגב, זה הדבר הבא, אם תעברו על הפירות, הקליפה של הרימון היא כמו עץ, לא כמו בתאנה, אבל בפנים הוא מלא ואין חלוקה בין הפרי לגרעין. בשרש הפנימי, כשיודעים להגיע בפרי עד הסוף, אין שמה חלוקה בין הבשר לבין האבן בפנים.

אולי צריך להרחיב יותר במינים. אגב, מה שאמרנו מקודם, איך מופיע פה באותו מדרש נפלא על התאנה ואנחנו מקוצר הזמן לכל השאר

 

מסכת כתובות דף קיא/ב

 

" רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי רמי בר יחזקאל ראה מחזה מרתק. הוא ראה מחזה שכולו נראה עולם הזה בהתגלמותו. הוא ראה עיזים שרועות שמה מתחת לתאנים ויורד הדבש ויורד הדבש מן התאנים ויוצא החלב מהעיזים והכל מתערבב. כשהוא ראה את זה הוא אמר היינו זבת חלב ודבש מה הוא חידש? זה אגב לא נכון, חלב ודבש זה תמרים, כך אנחנו רגילים. מה הוא ראה פה? ממה ההתפעלות? אחרי זה כתוב אמר א"ר יעקב בן דוסתאי מלוד לאונו שלשה מילין פעם אחת קדמתי בנשף יצאתי ברגל לפי עלות השחר והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים"

מה ההתפעלות? רמי בר יחזקאל הוא לא מפה, הוא מרחוק. הוא מגיע לבני-ברק והוא רואה בא"י פתאום את התאנים והחלב. הם מסמלים שני דברים שהם בעצם מותרות. הגפן היא דבר שהוא בהחלט מותרות, הוא נותן יין אבל היא היין, יין שמזין, יין שמברכים עליו, החיטה, השעורה, התמר. התאנים הם גם פרי שמבטא תמיד את התאוה, את ההתגברות על התאוה. רואה רמי בר יחזקאל בב"ב תאנים וחלב מתערבבים, המון עוה"ז. הגמ' מספרת על אותם אמוראים שבאו וראו כרם של ענבים, ושואל האמורא שמגיע ורואה את הכרם (הוא לא הבין כ"כ בכרמים) את בעל הכרם "תגיד לי, השור הזה שמסתובב מתחת לכרם,  לא יכול להרוס את האשכולות? והוא אומר לו זה לא שור, זה האשכול. כך זה נראה פה. והוא אומר היינו זבת חלב. זבת חלב ודבש זה לא הדרשות שדרשתי זבת חלב ודבש זה למעשה, חלב ותאנים מעורבבים ביחד, כאן במציאות, זה הרעיון הגדול של "אעלה אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש" שדבר משה רבנו.  פעם תרגמנו את זה לכל מיני חלומות גדולים. אבל הגודל האמיתי שחל החלומות הוא לחבר את הדברים, שלנו נראים כאילו קטנים, עם הדברים הכי גדולים. האנשים הגדולים, כותב הרב קוק באורות הקודש, הם האנשים שיודעים להסתכל על הדברים הקטנים בעינים של גדלות. האנשים הגדולים הם לא אנשים שעוסקים בדברים גדולים. הם אנשים שאצלם הדברים הכי קטנים, יש להם רק מימד של גודל. זה ר' נחמן שאומר לתלמידו, אני לא מדבר על ספירות, אני מדבר על גגות וחצרות. אם התחלנו בר' נחמן, גם ט"ו בשבט, בעצם מוצאי ט"ו בשבט (באותו ערב שבו התקיים השעור) לפחות נסיים בהלכה.

 

נסיים בהלכה בענין ברכת מעין שלש

 

מי שאכל כשעור מברך מעין של. בברכה מעין שלש שמברכים היום, מברכים גם על פרי הגפן וגם על הפירות. ויש מחלוקת מרתקת בנוסח הברכה מעין שלש.

 

 

נוסח הטור: (טור אורח חיים סימן רח)

 

"א"ל אביי לרב דימי ברכה אחת מעין ג' מאי היא א"ל על חמשת מינין הוא אומר בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ...

בתוך הכתיבה של הטור כתוב:

וכתב בספר המצות שיש לומר אחר כי אתה ה' טוב ומטיב לכל  לא לסיים מייד "ברוך אתה ה' על הארץ" אלא להגיד ונודה לך על הארץ ועל המחיה ובשל פירי על הארץ ועל הפירות ובשל יין על הארץ ועל היין  ואח"כ לסיים בברכה כי יש עקרון כדי שיהי' מעין חתימה סמוך לחתימה: כשחותמים, שיזכירו שוב את הענין  שעליו נחתום.

עכשיו לעיקר:

וכתב עוד (הסמ"ק) וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה  י"א – נדמה לי שבכל הסידורים אצלנו זה מופיע. ע"פ הסמ"ק אין לומר "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" למה? ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה  כי אנחנו רוצים את הארץ אלא לקיים מצות התלויות בה ראש השנה זה לא אכילת פירות, זה מעשרות, ע"כ אבל ובה"ג ישנו וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומרו וגם לא היה אומר ונודה לך וכו':"

 

מרן הבית יוסף צריך בכל זאת להסביר את המנהג שכולנו אומרים, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, אז הוא מיד מתנצל בפני הסמ"ק:

ודוקא ה"בית יוסף" בצפת בארץ ישראל מסביר את הדברים כך:

 

הבית יוסף

 

"נראה שטעמו טעמו של הסמ"ק מפני שהיה מפרש שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אח"כ ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוא התכלית" לא שבאמת התכלית היא לאכול, התכלית היא אמנם לברך אבל "אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה הוא אומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה" איך נברך אם לא נאכל? אני באמת לא רוצה בכלל לאכול אלא שאני צריך לאכול בשביל לברך. זה תירוץ טוב.

 

כותב הב"ח שנמצא בקרקוב:

 

"וכתב עוד (הסמ"ק) וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאומרו. תימה,  מה אין לאומרו? הוא לא אומר, אין דבר אחרי זה נברך והעיקר זה הברכה ובינתיים אנחנו אוכלים באמצע, לא, פה האמצעי זה התכלית (תחליטו פה מי יותר ר' נחמן הב"ח או ר' נחמן) הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת (אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה) גם מפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ".

ראש השנה לאילן פירושו גם יום דין וחשבון נפש ואם האדם עץ השדה אז ראש השנה זה הכל ביחד. איפה נשפעת הקדושה העליונה הזאת, איפה זה מפסיק להיות רעיון מיסטי והופך למשהו ממשי.

כותב הב"ח בהמשך (מרחוק, מפולין):

"גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ" באה השכינה, דרך הפירות האלה "כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי" (במדבר לה-לד), בענין שלא יהיו רוצחים בארץ, "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" מענין, אתם יושבים בה אבל אני שוכן בתוכה. מה הפירוש בתוכה? אבל יותר קשה ההמשך "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" אתה שוכן לא בה, אלא בתוכה, אבל אתה לא שוכן בתוכה, אתה שוכן בתוכנו. אז מה הפשט? ה' שוכן בתוכה או בתוך בנ"י? יש מי שמסבירים, שוכן בתוכה בקוסמוס, בעולם. אבל פה כתוב מפורש אחרת.

ממשיך הב"ח:

"ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש  בגוף הארץ, נסתלקה מפני הטומאה שטמאתם אותה" אז אם טמאתם את הארץ אז השכינה לא מתגלית דרך הארץ, דרך הפירות שיונקים מהארץ. כל עוד אתם מנגנים את הניגון הנכון אזי העשבים מקבלים את האוכל הנכון והם נותנים את המזון הנכון בארץ שהוא שכינה.

עומק הפשט "כיון שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם" ע"פ הב"ח: לא שכיון שגלו ישראל אז השכינה גם בגלות אלא כמו שישראל גולים ולא נמצאים בקרקע, גם השכינה גולה. אבל בא"י, כשלא מטמאים את הארץ, אז השכינה שוכנת בתוך הארץ ממש. "ונמשך מזה איך כתוב בפסוק? אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, אומאר הב"ח, ברור! איך אני שוכן בתוך בנ"י? תהליך פיזיולוגי פשוט, דרך הענבים, דרך הרימונים. איך אני שוכן בתוך בנ"י, זה לא באויר. אתם אוכלים ואני שוכן. אתה לא מבין מה זה ונאכל מפריה ונשבע מטובה? שנזכה לאכול גילוי שכינה, זה הפשט ונאכל מפריה ונמשך מזה כי ג"כ אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בנ"י לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ, נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בנ"י יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. זה ט"ו בשבט ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה  לא בגלל ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, זה חוץ מזה. אלא בגלל ונאכל מפריה ונשבע מטובה והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ושניה שם נאכל מפריה ונשבע מטובה, ומה יקרה? כי מאכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה" של השכינה.

למעשה נדמה לי שכך כולנו נוהגים. נאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה.