קראו את השיעור

בס"ד

שיחת הרב אלון ליום הזכרון וליום העצמאות

את מזמור כ' מספר התהלים רובנו ככולנו מכירים מן תפילת השחרית, ובכלל משעות מצוקה אחרות.

הפעם נבקש לעסוק במרומז בו בזיקה לימים הגדולים שאנו בפתחם, ימים של הקרבה עילאית ותחיה לאומית.

נראה נא אותו – קמעא קמעא, תוך שנעמוד על הקשיים הצפים ועולים מבין שורותיו.

פותח, איפוא, המזמור בתיאור הבא:

ישנו, אם-כן, יום צרה, שעליו מבקש המשורר, הוא דוד המלך, את ישועת ה'.

והנה מגיעה לה התפנית:

הנה כי כן, "נרננה בישועתך" – ישנה ישועה ואנו מרננים עליה, ישנו גם מילוי של משאלותינו מן הקב"ה.

ועתה ממשיך דוד באומרו:

ואנו נשאל – מי הוא אותו "משיחו, ומה למעשה מתאר כאן דוד?

ומכאן באים אנו לפסוק החותם את המזמור:

אך דווקא חתימה זו אינה מובנת, שכן המזמור במיוחד לקראת הסוף, עובר לעסוק בישועה גדולה – אך אז בא הסיום – "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", שהוא פסוק המראה על מצוקה מסוימת, וכאן נשאל לפשר המעבר הזה, מהעיסוק בישועה הגדולה, ואז המעבר לפסוק של מצוקה - "ה' הושיעה."

נניח למזמור לפי שעה, ונשוב אליו בהמשך דברינו, תוך שנביט בקריאה המרתקת של חז"ל – הרואה את מזמור זה כנאמר ע"י דוד בראותו ברוח הקודש את זה העתיד לצאת מחלציו, הלא הוא חזקיהו המלך.

זאת נאמר, כיוון שביום העצמאות עסקינן – נזכור כי המלך חזקיהו הוא "גבור היום", של יום העצמאות, שכן בהפטרה שתקנו רבותינו שבזמן האחרון, לקרוא ביום העצמאות – קוראים אנו מדברי ישעיהו הנביא המתייחסים למלך חזקיהו.

נראה נא את ראשית הפסוקים הקודמים להפטרת יום העצמאות, וזאת בכדי להבין את הרקע להפטרה.

נזכור כי ההפטרה עוסקת בכיבושי סנחריב את הארץ, תוך שהוא מתקדם אט-אט לכבוש את ירושלים עצמה [כשחזקיהו המלך בתוכה]

והנה באה לה ישועה גדולה – מאה ושמונים אלף חיילי סנחריב הצרים על ירושלים מתים להם במגפה מסביב למחנה ישראל. סנחריב שנס על נפשו, מגיע אל ממלכתו ושם נהרג ע"י קרוביו, וכפי שנתנבא הנביא.

אחר הקדמה קצרה זו תוכן הפסוקים, יהיה מובן יותר,

וזה לשונם, (ושוב נזכיר כי הפסוקים שמיד יובאו מתארים את המצב ערב מפלת סנחריב):

כאן מתאר הנביא את העם היושב בציון, לקראת המפגש עם סנחריב מלך אשור.

או אז תבוא הישועה:

ניתן נא את הלב, לדימוי שמשתמש בו הנביא "וחובל עול מפני שמן". משמעות ביטוי זה הוא , שהעול שלו, של סנחריב, יחובל (יורד מעל ישראל) "מפני שמן" – מפני האור שלהם, הלא היא תורתם.

וכך דרשו חז"ל – "וחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה עוסק בתורה ובימיו לא היה תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא עסקו בהלכות טומאה וטהרה."

ידוע לנו גם מדרש חז"ל שחזקיהו נעץ חרב בבית-המדרש והיה אומר – מי שלא יעסוק בזה [בתורה] ימות ע"י זה [החרב].

מכל מקום, סיכומם של דברים, דורו של חזקיהו היה דור שלא חסרה בו תורה – ונזכור נא כי חזקיהו היה בנו של אחז, שהיה עובד עבודה-זרה, והוא היה גם אבי מנשה, שאף הוא עבד ע"ז, ובכ"ז בתווך, שבין שני דורות אלו היה חזקיהו כמים קרים על הנפש הלאומית העייפה מגילולי העבודה זרה.

וממשיך הנביא לתאר כיצד מתקרב סנחריב אט-אט ירושלימה:

ומכאן מתחילה לה הפטרת יום העצמאות:

הפסוק מתאר את סנחריב המתקרב לנוב, המבקש לנופף ידו על הר בת ציון, גבעת ירושלים. נפנוף היד הוא ביטוי של מה בכך, רוצה לומר, סנחריב רואה בכיבוש ירושלים כדבר קל ביותר.

ואז מחל לו המהפך:

לאמר, כל הגודל של אשור המתוארים כ"רמי הקומה", כל זה מתרסק – כשהתוצאה המעשית היא מותם של עשרות אלפי חיילי-אשור מסביב לירושלים ומנוסת סנחריב חזרה לאשור, שם הוא מוצא את מותו ע"י רעיו.

את תיאור המצוקה שערב הנצחון ולאחר מכך את הנצחון עצמו, מצאנו בספר דברי הימים המתאר כך:

חזקיהו וישעיהו זועקים בכל כוחם אל הקב"ה.

או אז באה לה המכה האלוקית המכלה את כל מחנה אשור, והמניחה את ידה על סנחריב גם במקום מנוסתו:

הביטוי "ויושע ה' את חזקיהו ואת תושבי ירושלים" מזכיר לנו את "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", כשמטבע לשון משותפת זו מצביעה על העובדה שיש בסיס משותף, ישנה הקבלה סמויה בין מה שהתרחש עכשיו לבין הנס במצרים, הקבלה שתלך ותתבאר לנו.

מכאן ממשיך הנביא ומתאר את התגובה הבין-לאומית לנצחון של חזקיהו:

הנה כי כן, רבים מביאים מנחה ומגדנות. הנס מצטייר לו בשיא עוצמתו, וראיה לדבר היא מספר ישעיהו שהבאנו לעיל – המתאר לאחר הישועה הגדולה את מלך המשיח והגאולה העתידית:

וכך ממשיכים להם הפסוקים ומתארים את מלך המשיח. ומשם עוברים לתיאור התקופה העתידית:

ומשם לתיאור כללי יותר:

מכאן ממשיך התיאור עד לנפלאות, המתוארות כך:

מכל זה רואים אנו, כי יש בה בגאולת חזקיהו משהו שיש בו מן הישועות הגדולות של העבר [שעל כך הביטוי "ויושע ה' את חזקיהו", מזכיר לנו את "ויושע ה'... את ישראל מיד מצרים"] ויש בו זיקה לגאולה העתידית, ועל כן לאחר תיאור הנס של חזקיהו מופיע תיאורו של מלך המשיח.

אך מה קרה לאחר הישועה הגדולה מסנחריב? על כך משיבים באופן הבא הפסוקים מדברי הימים:

זהו סיום קשה למסכת חייו של חזקיהו, ונשאל אנו כיצד ייתכן שחזקיהו, מלך כה צדיק, מגיע למצב של "גבה ליבו". כיצד ייתכן שאדם שעמד מול אוייבים מבחוץ (אשור) ומול מטילי מורא מבית (רב שקה וסיעתו שקראו לעם להיכנע לאשור), כיצד הוא שעמד בתפילה עם ישעיהו, תפילה שעשתה פירות, כיצד הוא נלכד באותה רשת של "ויגבה לבו"?

אומנם בימי חזקיהו לא בא לו הקצף, אך הוא הופיע מאוחר יותר, בימי מנשה, אך מדגיש הנביא שהנפילה החלה לה כבר בימי חזקיהו.

חז"ל במדרש רבה נזקקים לסוגיה שלפנינו, בניסיון להבין מהי אותה גבהות לב ועל מה באה,

וזה לשונם:

אך בסופו של דבר לא אמרו, ועל כן הדבר ייחשב להם לחטא.

וממשיך המדרש:

אותה גבהות לב, א"כ, מתבטאת בכך שחזקיהו לא אמר שירה.

אך כאן מיד בא המדרש ומקשה:

כלומר –"אתה רואה כי חזקיהו הוא מלך וצדיק ואתה אמרת כי גבה לבו"?

ובמילים אחרות כיצד ייתכן הדבר שגבה ליבו, והלא בחזקיהו ישנה מזיגה מופלאה בין מלך גדול לצדיק גדול, ואם-כן כיצד ייתכן שצדיק שכזה, שבימיו לימוד התורה הועלה על נס, כיצד ייתכן שיגבה לבו?

ועל-כך משיב המדרש:

מייד ניזקק אנו לעניינה של אותה שירה, אך נמשיך עוד במדרש:

כלומר, בא ישעיהו ל"גביהון דחזקיה", במשמע לחזקיהו וסיעתו ואמר להם: "זמרו ה'!", כלומר – אמרו שירה!

ותגובתם הייתה:

[אמרו לו: למה?] השיב להם ישעיהו:

במשמע נעשה נס גדול, ויש לשיר על-כך לקב"ה.

ואז באה לה תשובתם:

כשעל תשובה זו ["מודעת זאת בכל הארץ"] נחלקו האמוראים על פישרה:

לאמר – חזקיהו וסיעתו אומרים – אין אנו צריכים לומר שירה ולהודות לקב"ה, שכן תורה זו, שאנו לומדים היא שמכפרת על השירה.

וכאן אי אפשר שלא להעיר על החריפות העולה מבין השיטין של המדרש. עולה כי, על תירוץ זה "תורה שאני עוסק בה מכפרת" – על תירוץ זה אומר הנביא – "גבה לבו", במשמע שבמקום שיש לשיר לקב"ה – אף לימוד תורה אינו יכול להוות תחליף.

תירוץ נוסף שמביא המדרש:

על קטע זה במדרש ישנן מספר פרשנויות.

אנו נזכיר פרשנות אחת הנראית יותר מן האחרות, לפיה חזקיהו טען – אכן נעשו לנו נסים גדולים, אך מה נסים אלו מול הנסים של העמדת גלגל החמה ע"י יהושע ועוד. אם-כן, אומנם יש כאן נס, אך בלשון ימינו נאמר "לא צריך להגזים", ולצאת מגדרנו בשל נס שכזה, וממילא אין צורך לשיר ולהלל לפני ה'.

זהו איפוא הסבר שני לשאלה מדוע נמנע חזקיהו לומר שירה.

והסבר שלישי במדרש הוא:

במשמע שהיו מלכים אחרים שראו את הנס, והנס כבר פורסם ועל כן אין צורך לשיר ולהלל.

נסכם, איפוא, את הדברים. מצאנו ג' הסברים אפשריים בדברי חכמי המדרש, לתמיהה מדוע חזקיהו לא אמר שירה:

האחת – התורה שהוא עוסק בה היא במקום השירה.

השניה – מי אנחנו שנאמר שירה, הגם שהנסים שנעשו לנו הם לא כנסים הגדולים שנעשו לאבותינו.

השלישית – אין צורך בשירה ובפרסום הנס, מכיוון שאחרים כבר יעשו זאת במקומינו.

את התוצאות הקשות של אי-אמירת שירה עי חזקיהו מסכם כך המדרש:

הנה כי כן, היה ראוי להיות חזקיהו המשיח אילו אמר שירה, עובדה המסבירה מדוע בפרקי הנביא ישעיהו, שהבאנו לעיל, מובא בסמיכות לסיפור מפלת סנחריב, תיאורו ותיאור ימיו של מלך המשיח.

מדברי המדרש עולה ומתבהרת לה התמונה המקופלת במזמור כ' שבו פתחנו את דברינו.

דוד רואה בנבואה את זה היוצא מחלציו, את חזקיהו. הוא רואה כיצד צבאות סנחריב מתקרבים אט-אט, עוברים את חבל בנימין, כשפניהם מועדות ירושלימה,

או אז אומר דוד: "יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלהי יעקב", הוא מתפלל: "ימלא ה' כל משאלותיך", ואז עולה לה התמונה של מפלת סנחריב, ודוד מרנן על זה שהושיע ה' את משיחו, כש"משיחו", הוא חזקיהו שהיה ראוי להיות מלך המשיח [אילו היה אומר שירה].

וכך הולך לו המזמור לקראת סופו עם תפילה ותקווה, שהנה הסתיים המהלך ובאה לה הגאולה השלמה. אך משנמנע חזקיהו לומר שירה – חותם דוד "ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו".

במשמע, שהנה שוב הוחמצה לה תקווה גדולה, שוב הוחמצה צומת דרכים היסטורית שהיה בידה להביא גאולה וישועה.

אך כאן יש עלינו לשאול – מהי בכלל שירה? מהו עניינה ותוכנה, שבאי-אמירתה נגרמות תוצאות כה קשות?

נזכור נא כי לא באדם פשוט עסקינן. אנו עוסקים בחזקיהו מלך יהודה, זה שאביו עבד ע"ז ובכל זאת הוא השליך את גילולי אביו ועבד את אביו שבשמים, אנו עוסקים באדם שבימיו התורה הייתה מצויה לה אף בפיו של ילד וילדה כלשון חז"ל.

אדם, שבימים הקשים של המצור כאשר עם ישראל היה נתון למלחמה מחוץ, ולמורך שפשט מבית, שנציגו היה רב שקה, בתקופה שכזו – הוא, חזקיהו, הפגין חוסן אמונו בישועת ה'.

מדוע איפוא, כשאדם גדול כזה לא אומר שירה, מדוע ההשלכות הן כה קשות? ואדרבא – גם לפי ההסבר הראשון במדרש, כי חזקיהו למד תורה ואמר שזו תכפר על השירה, מצטיירת מסקנה מעניינת, (שהובאה לה כבר לעיל), כי במקום שיש צורך בשירה ואדם עוסק בתורה, על אף שנאמר עליה שהיא "מגנא ומצלא", ( מגינה ושומרת), כאן היא אינה מועילה ואדרבא – היא מעכבת את תהליך הגאולה.

[נעיר כי יש תורה פרטית ויש תורה שהיא עצמה בבחינת שירה, שידובר בה להלן].

מהי, איפוא, שירה?

שירה היא הכח לראות את הארת העתיד כבר בהווה, זהו הכח לראות אותנו ככח בציר הזמן שבין העבר לעתיד, וממילא זהו הכח להרים את הכל לגאולת הכל.

ועל כן בשירת הים נאמר "אז ישיר", "אז" בלשון עבר, "ישיר" בלשון עתיד, במשמע שבזו השירה יש מזיגה בין העבר לעתיד, וממילא נתינת משמעות להווה.

תורה אף היא קרויה שירה. בזמן שיש בה חתירה לראות את הופעת ה' בכל, בכל פינה ופינה מן החיים הפרטיים ומן החיים הכללים, זו תורה המרוממת את העולם. אין זו תורה היוצרת חלוקה מלאכותית בין חיי בית-המדרש לחיי החול, אלא זו תורה המבקשת לראות את הכל, כמכון להופעת שמו של מי שאמר והיה העולם.

ועל כן אפשר ללמוד תורה, אפשר שיהיה דור שאף נערים ונערות צעירים יהיו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, אך עדיין מתעכב לו תהליך הגאולה בעוד מאות שנים.

הקב"ה וישעיהו מצפים מחזקיהו שיאמר שירה, שירומם את כל המציאות, אך הוא לא אומר שירה, ועל כן אין הוא נעשה משיח, והעולם מתעכב מלהגיע לתעודתו.

הנה כי כן, תורה פרטית, על אף מעלתה העצומה, אינה נקראת שירה. רק תורה המתנשאת לה, המבקשת לראות כיצד הכל מחובר לרבונו של עולם היא בשם שירה תיקרא.

שירה היא לא לומר כי יש תורה ויש מדינה, או יש תורה במדינה, אלא לומר שזו התורה מחוברת לכל ומתגלה דרך המדינה ודרך הכל.

כך מסביר הראי"ה קוק זצ"ל את פשר בקורת חז"ל על חזקיהו, ש"בימיו עלה על אדמת ישראל שמיר ושית", כי חזקיהו לא הראה כיצד גם התורה קשורה לאדמה. שכן עבודת האדמה היפה ביותר תתמוסס לה ללא יניקה מן התורה, ולאידך גיסא יש תביעה שגם התורה על תכניה תתגלה לה באדמה.

אחד ההסברים למחשבת חזקיהו היה "שלא עמדה החמה", ועל כן אין זה נס כה גדול שראוי לומר עליו שירה, אך כאן ישנה עוד טעות, שכן אין אנו מוסמכים לדעת או לומר איזה נס גדול יותר ואיזה נס קטן יותר.

ואת זה מתאר הנביא במילים הקשות "כי גבה ליבו", גובה לב שכזה הוא ענווה שאין חפץ לקב"ה בה.

הקב"ה שהביאנו אל ארץ אבותינו לאחר אלפי שנות גלות הביאנו לא רק כדי ללמוד תורה אלא גם לומר שירה. שירה יכולה לנבוע רק מעומק הידיעה של תפקידנו, של מה הקשר שלנו לכל אחד בעמינו ומה תעודתנו בעולם.

שירה נעצרת כאשר הכפיות טובה מרימה את קולה.

כשחושבים אנו על שירת הים אנו מבינים כי אז מכח שירתם על הים זכו ישראל לדרגות אדירות בקודש. הם שזמן קט קודם לכן היו במ"ט שערי טומאה, נסקו מכח שירת הים לגבהי הנבואה. אז הם האמינו בה' ובעצמם, הם התרפקו בכיסופים לבית המקדש שעתיד להיבנות ["מקדש ה' כוננו ידיך"] או אז הם ראו על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

הימים של חזקיהו כל-כך קרובים לנו. הקשיים וההתמודדויות, המאבקים מחוץ והמורך מבית.

הפתרונות הקלים של רב שקה אז והפתרונות המדיניים של היום – כולם אומרים "קצת מעט אמונה והכל יסתדר".

עתה, חמישים ושש שנה לאחר שגור אריה יהודה קם לתחייה, אל לנו להפסיק לשיר ולשיר, אל לנו להיכנע לפרקטיקה ולריאליה, ועלינו להזכיר שתעודה גדולה זו, שירה, אין לה תחליף, ואף תורה שאינה בבחינת שירה – לא תהא חליפתה.

קריאתו של ישעיהו: "זמרו ה' כי גאות עשה" צריכה להדהד באזנינו.

אל לנו להתרשל ולהשיב "מודעת זאת בכל הארץ".

או אז נשמע ישועה אלוקית: "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו".