קראו את השיעור
בס"ד, יום ראשון, כ"ב בניסן הת'שס"ה
שיחתו השבועית של הרב מרדכי אלון לקראת יום העצמאות ופרשת קדושים
כתיבה ועריכה: יהודה עובדיה
"לחִזוק תוקף קדושתו של יום עצמאותינו"
1. "כלך יפה רעייתי"
2. "אמונה איננה ספקות"
3. חילול ה' הגדול וקידוש ה' הגדול
4. "...כי קדוש אני ה' מקדישכם"
5. "אם כסף תלווה את עמי"
6. "לא מותר הוא לנו אלא מחוייבים אנו בזה"
7. ה' באייר – נס ההכרזה על המדינה
8. יו"ט ראשון של פס ח ושביעי של פסח
9. שביעי של פסח ויום העמצמאות
בפרשה זו ובפרשה שלאחריה נבקש לעסוק ביום שזכינו לו בדורינו זה, יום תחיתנו הלאומית, יום העצמאות. נבקש לחזק ולהזכיר את שידוע כבר דווקא בימים קשים אלו, שערפילי בלבול וחולשה מתפשטים על פני הארץ.
1. "כלך יפה רעייתי ומום אין בך"
בתקופה האחרונה הולכת וגוברת הביקורת הציבורית, ולפני כל ביקורת, יש לשהות קמעא ולזכור את התובנה השורשית שהיא הבסיס לכל ביקורת, תובנה שמופיעה לא אחת ולא פעמיים, ושרמוזה לה בשיר השירים.
שם באחד הפסוקים אומר הדוד לרעיה:
"כולך יפה רעייתי ומום אין בך"
הגד זה יש בו מן המוזר משהו, שכן לכאורה "בכלל מאתיים מנה". שהרי אם אומר הדוד כי הרעיה כולה יפה, מה לו להוסיף "ומום אין בך", בלשון ימינו היינו אומרים כי הדוד כאומר לרעיה כי היא יפה והוא גם שמח לראות כי היא גם לא נכה...
ועל כן נזקקו הפרשנים השונים לטיבם של דברים אלו. בניהם הראי"ה קוק זצ"ל שתמצית דבריו היא, כי פסוק זה מלמדנו כיצד באים אנו לבַקֵר.
יסוד הביקורת נשען בראש ובראשונה על התפיסה "כי כולך יפה רעייתי", אם זה מה שהאדם סבור בשעה שהוא בא לבַקֵר, יכול האדם לבוא לבַקֵר גם את הביקורת היותר קשה ונוקבת וביקורתו תישמע, אך אם הדברים אינם בוקעים מלב אוהב, אם הם אינם באים מזה שליבו מלא ב"ואהבת לרעך כמוך", אדם שכזה אין דבריו נשמעים. אין האדם צריך להחניף לרֶשע ובמקום שצריך למחות על האדם למחות אך הדברים צריכים להיעשות על בסיס של אהבה עמוקה, אהבת אמת, רק אז היא תישמע באמת.
וכלשון הראי"ה:
"כולך יפה רעייתי מום אין בך-האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתינו לא תסמא את עיננו מלבַקֵר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקיה מכל מום, כולך יפה רעייתי ומום אין בך"
2. "אמונה איננה ספקות"
לאחרונה נשמעת מעין קריאת יאוש המתפשטת במחנה, יאוש מהמדינה, פקפוק בדרך .
הרצי"ה קוק בדברים שאמר מעט לפני מלחמת ששת הימים השיב לדברי גדול אחד ששאל לפשרו של יום העצמאות, שאכן יום זה הוא יום שנעשו בו ניסים גדולים, אך אין הוא למעשה יום קדוש. על כך השיב לו הרצי"ה כי קדושה היא דבר עובדתי במציאות, הרצי"ה הֵצר על כך שישנם רבים שאינם מאמינים במעשי ה',וכדבריו החריפים:
"חוסר אמונה יש כאן, כפירה המתלבשת בלבוש של חרדיות וצדקות, כופרים המעשי ה' הקוראים לאחרים בשם זה וכל הפוסל במומו פוסל"
ומוסיף הרצי"ה
"גם בחוגים שלנו יש המהססים החוששים ליפול בספקות"
ומוסיף
"אך עלינו לזכור כי אמונה איננה ספקות, 'הוודאי שמו כן תהילתו' וכשישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים יש גאולה"
נזכור נא כי בפסח כשיצאנו ממצרים, אמרנו הלל, אח"כ כשהיינו במדבר והיה קשה לא בגלל זה הפסקנו מלומר הלל, גם הלל זה שמפקפקים עליו, אין זה מביא חשש, גם כשתיקנו רבותינו לומר הלל בחנוכה היו מן אלו שפקפקו, ודעתם היא לגיטימית, אך נזכור נא אנו את דרכנו שלנו לאור רבותינו זצ"ל.
נזכיר שוב לעצמנו שאם יום העצמאות טעון הלל, הרי שהלל זה הוא כמו הלל של חנוכה אין "הלל לחצאין", אין כאן איזו פשרה שכזו. אם אנו תופסים את המהלך האלוקי כפי שהורו לנו רבותינו הרי שהחיוב לומר הלל תָקֵף, והוא אינו מגומגם גם אם ימים קשים עוברים עלינו, ועכשיו שקשה אין לנו לסגת מהדברים, איש לנו לבַקֵר גם את הביקורת היותר קשה, אך לא להיכנס לבלבול שכן נזכור "כי אמונה אינה ספקות", ואם אנו כבר באים לבַקֵר, שומה עלינו להתמלאות באהבה.
3. חילול ה' הגדול וקידוש ה' הגדול
סיפר הרב סולובייציק כי בימי השואה היה לו מפגש עם כמה פרופסורים בארה"ב, הללו אמרו כי עם כל האמפתיה שהם חשים כלפי העם היהודי, זה הוא למעשה עונש היהודים את אשר עוללו לאותו האיש הנוצרי, ועל כך אמר הרב סולובייצ'יק כי מיום בריאת העולם לא היה חילול ה' יותר גדול משהיה בזמן השואה כשהגויים מכריזים על ישראל "עם ה' אלו ומארצו יצאו", באותם ימים היה נראה כי הנצרות נצחה, והוסיף הרב סולובייצ'יק כי מיום בריאת העולם לא היה קידוש ה' יותר גדול מאשר הקמת מדינת ישראל, אז נתגלה לעין כל, כיצד עם ה' שב לתחיה.
וכעת נאמר אנו שלפעמים עלינו פשוט לעמוד ולהתבונן, גם כשימים לא פשוטים עוברים על עמנו כיצד אנו בניהם ובני בניהם של אלו שיצאו מגיא ההריגה האירופאי, ומציפורני אכזריותם של עמי ערב, כיצד אנו לאחר שישים שנה עומדים הָכֵן בירושלים עיר הקודש מושא חלומותיהם של דורות. אין הדברים באים לעמעמם את המשברים שעוברים בדרך, או לעמעם את חובת הביקורת הנוקבת, אך יש לצאת מן התובנה של "כולך יפה רעייתי", כי קדושה גנוזה בכולנו קדושה כללית.
4. "...כי קדוש אני ה' מקדישכם"
זהו גם לימוד הנלמד מפרשתינו כבר בפסוקים הראשונים:
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל כל עדת בני ישאל ואמרת להם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם"
מבלי להיכנס לטיבו של ציווי זה "קדושים תהיו", נבקש לשאול מה משמעותו של הנימוק "כי קדוש אני ה' אלוקיכם". בוודאי שאין הכוונה שה' יתברך מצווה אותנו להיות קדושים כפי שהוא קדוש.
ולכך נזקקים חז"ל ודבריהם מבוארים ביתר שאת בפי אחד מראשוני חכמי החסידות בעל "מאור ושמש":
"וזהו שאיתא במדרש רבה: ('קדושים תהיו') – יכול כמוני ? תלמוד לומר 'כי קדוש אני' - קדושתי למעלה מקדושתכם"
ומכאן בא המאור ושמש ומבאר את הדברים:
"פירוש 'יכול כמוני' - שהאדם ירצה להתבודד להיות ביחיד, ויסבור שע"י זה יזכה לקדושה העליונה ?"
במשמע, שדברי חז"ל פונים אלו אל החושבים בדעתם כי הדרך לזכות לקדושה העליונה היא מתוך פרישה מהציבור, ועל כך בא הלימוד :
"תלמוד לומר : 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם' (כלומר-) שאין זה אלא בהבורא ב"ה לבדו שהוא יחיד ומיוחד. אבל אם האדם ירצה להמשיך עליו קדושת הבורא ברוך הוא אי אפשר אלא בהקהל יחד לעבדו שכם אחד כנ"ל"
לאמר, אם חפץ האדם למשוך עליו את הקדושה העליונה זה אינו אפשר אלא עם קהל, עם הציבור על כל מרכיבי השונים. זהו גם כן אופייה המיוחד של נתינת מצווה זו, מצווה זו נתנה ב"הקהל" "דבר אל כל עדת בני ישראל", היא לא נתנה בדרך הרגילה בה משה שומע את הציווי האלוקי ואומרו לאהרון ואהרון לאלעזר ואיתמר והם לזקנים וכו', שכן במצווה זו נלמד הקשר והזיקה אל הכלל.
5. "אם כסף תלוה את עמי"
כשתובנת מקומו וערכו של הכלל נִטעת בקרב האדם כל עולמו המוסרי פרטי משתנה, כל עניניו, גם אלו, הנראים יומיומיים ואפרוריים למדיי, מקבלים פנים אחרות. למשל על היחס שבין המלווה ללווה, מצוה התורה "אם כסף תלווה את עמי לא תהיה לו כנושה", האור החיים הקדוש מעיר במקום הערה יסודית, ראשית הקב"ה קובע כי אותו לווה הוא "עמי" כלומר עמו , אין הקב"ה מתאר את היחס בין שני אישים אלו כמנותק ממנו, הוא אינו אומר "אם כסף תלווה את עמך" אלא הוא מראה קרבה לאותו לווה, ומצווה "לא תהיה לו כנושה", על כך מעיר האור החיים, ואנו נאמר זאת בלשוננו אנו, אל תאמר בלבבך שאם פלוני עני ואילו אני עשיר זה מפני שהקב"ה רוצה כך, ואין לנו להתאמץ לשנות זאת, ולא היא , אומר הקב"ה לאותו עשיר, לאותו מלווה, אתה בבחינת פקיד ! אני הקב"ה, הפקדתי בידך עושר בכדי שתשתמש בו שימושים הגונים, ואף אם הלוותה לעמי, הרי "שלא תהיה לו כנושה" אתה לא בעל הבית, אל תהיה כנושה ! ראייה שכזו תתכן בעיקר ואולי רק כשעם נמצא בארצו, שתחושת הכלל מופיעה ביתר שאת וביתר עוז.
6. לא מותר הוא לנו אלא מחוייבים אנו בזה"
את תחושת האחריות אל הכלל יכולים אנו ללמוד מתשובת הרצי"ה, שנתנה בזיקה לשאלה מעניינת ביותר:
"שאלתני: 'האם מותר לנו, בתור יהודים דתיים, לתמוך בדרישה למדינה יהודית"
ותשובת הרצי"ה:
"ותהי תשובתי :לא מותר הוא לנו, אלא מחוייבים אנו בזה"
אך למעשה יש חשש במהלך שכזה, והלא יש כוחות פורקי עול במהלך תחייה לאומי זה, וזה גם חששו של השואל:
"לשאלתך: 'והלא אין לנו הבטחה, שהמדינה תתנהג על פי התורה', עניתי: יש לנו הבטחה מוכנה. ההבטחה לזה יש לנו לקבל לא ממי שהוא מן החוץ, מאיזה כוחות יהודיים או נוכריים שבעצמם אין להם עניין בערכה התורני והדתי של מדינתנו – אלא מאתנו בעצמנו, כפי מדה זו, שאנו כולנו כל ישראל ואֶמוני תורתו, באים בלב שלם ובאמונה תמה ביתר קדושה ועוז יראה לבנות את בית ישראל בארצו ולהקים בה את מדינתנו, כן אנו מובטחים יותר ויותר, גם בעצם חשיבותם של פועלינו בה, בתוקף השפעתינו הרוחנית והמעשית על אחינו רחוקי התורה ופעליהם בה, גם בהופעת סיעתא דשמיא וגילוי כוחה הפנימי של קדושת הארץ וישובה – שארץ ישראל ומדינתנו תיבנה ותתנהג כראוי על פי התורה"
במלים אחרות על השאלה והלא המדינה איננה מתנהגת על פי התורה, תשובת הרצי"ה לאותו שואל היא אדרבא, שיצטרף למהלך וישנה את זאת. אין זה נכון ואולי במידת מה לא הוגן, לעמוד מבחוץ ולמתוח ביקורת, על איך שהדברים נראים ומתנהלים, שהרי מאוד יתכן, שהדברים נראים איך שהם נראים הוא מפני שהכוחות החיוביים עומדים מן החוץ...
בעבר בִיכָּה הרצי"ה את העובדה, שהכוחות התורניים העוצמתיים לא שמעו לרבותינו, מעוררי התחיה הלאומית, אלה שקראו לשוב אל הארץ ולחונן את עפרה, זמן רב עוד לפני שנולד הרצל. כיצד קריאתם של אותם גאונים כרבי אליהו גוטמאכר, תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר, רבי יהודה אלקלעי, רבי צבי הירש קלישר, לא נשמעה באוזניהם של מחזיקי התורה. לא קשה לדמיין מה היה קורה אילו קריאה זו הייתה נענית, כיצד אופי המדינה שונה היה לחלוטין, ואולי גם השואה הגדולה הייתה נמנעת...
וכאן שב ומשיב הרצי"ה לאותו יהודי את התשובה הפשוטה שאכן המדינה לא תתנהל על פי התורה אם הוא ישאר ויתבונן מן החוץ...ואדרבא הצטרפותם של הכוחות האמוניים האיתנים הם הם שיחוללו בסופו של תהליך את המהפכה הגדולה במדינה העברית הצעירה השבה ונולדת מחדש.
7. ה' באייר – נס ההכרזה על המדינה
בין גדולי ישראל, שצדדו באמירת הלל לרגל עצמאותם המחודשת של ישראל, היה משא ומתן אימתי לאומרו. כידוע לכולנו נקבע יום ה' באייר, אך ניתן לשאול וכפי ששאלו גדולים, והלא נס ההצלה מיד אומות העולם לא היה באותו יום, אמנם ביום זה הוכרזה המדינה , אך באותו יום גם החלה לה המלחמה של שבע מאומות ערב על אותה מדינה רכה. מדוע, אפוא, לקבוע את יום זה להלל ולא יום יותר מוגדר של הצלה וישעה ?
הרצי"ה כמו גדולים אחרים צדד לומר את ההלל דווקא באותו היום:
"הנה הגענו, דרך כל קורבינותינו המרובים והנוראים שבארץ ובגולה עם כל הניסים והנפלאות שנתגלו במערכותינו הצבאיות והמדיניות, אל פרק זמננו זה ואל קיום מצבנו זה. אמנם נס הניסים ופלא הפלאות, היסוד והשורש של כל אלה אשר הראנו ה', הלא הוא ענינו של היום הזה : הכרזת ההחלטה כי קמה ותחי מדינת ישראל, כי התחילה קמה וגם נצבה עצמאות שליטתנו על ארץ אבותינו מורשת נחלתינו"
ביאור דברי הרצי"ה הוא שהנס הגדול או עיקר הנס של יום העצמאות, הוא האמונה המחודשת שלנו בעצמנו, ההכרזה כי "קמה ותהי מדינת ישראל", על כך שערב ההכרזה ידעו היטב קברניטי המדינה כי הסיכויים כי "לידה" זו תעבור בשלום, והוולד היו יהיה לאיש, הוא קלוש למדיי, והנה נולדה לה המדינה, מדינות ערב כצפוי, בקשו ל"השמיד את ישראל מגוי", ואז באה לה העזרה האלוקית, עזרת ה' לאותם גיבורים, ואותם צבאות באורח פלא נהדפו, ע"י אותם קומץ של אודים מוצלים מאש, "מזי רעב ולחומי רשף".
6. יו"ט ראשון של פסח ושביעי של פסח
חג הפסח הוא חג מיוחד בכך, שהו נושא בתוכו שני ימים טובים בתחילתו ובסופו. כששני ימים טובים אלו מראים את ההדדיות שבין הקב"ה ובניו.
יו"ט הראשון ענינו האמונה שלנו בקב"ה, גואל ישראל, המוציא גוי מקרב גוי. ואז בא לו שביעי של פסח, אז בפסח מצרים חנו ישראל על הים וראו כיצד המִצְרים קרבים והולכים, הם קוראים בקריאה של יאוש אל משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר", העם ביאושו, ובפחדו העצום, אומר למשה, שאולי מוטב היה לו היו נשארים במצרים, אכן גם שם היו הורגים בהם, אך לפחות היה להם סיכוי סטטיסטי מסוים להינצל , וגם אם היו מתים לפחות היה נותר קבר, צִיוּן, זכר מסויים, אך כעת במדבר כולם ימחו ללא זכר. העם גם חלוק מאוד בתוכו הוא נחלק לכיתות –כיתות , חלק מבקשים לשוב למצרים, חלק מבקשים להשליך עצמם בים , ועוד הצעות מהצעות שונות, כל אלו מראים את הבלבול הגדול, שהיו נתונים בו ישראל. משה רבנו עומד וצועק אל ה', והתשובה הבאה משמים היא "מה תצעק אליי" במשמע שאין זה זמן של תפילה. ואז בחוסר האונים, הכה נורא הפושה לכל עבר, שמן הסתם ייצר ציניות גדולה בחוגי העם השונים, מֵבין נחשון בן עמינדב את רז הגאולה, מאמין הוא בעצמו ובעמו או ליתר דיוק מאמין הוא באֱלוֹקי השוכן בהם. נחשון קופץ לים סוּף, לים הסוֹפִיוּת, לים המייצג את המחסומים הריאליים התוחמים את המציאות, והוא נבקע. דווקא אז כשהיה המשבר הגדול, המחלוקות הגדולות, דווקא אז כשנראה שאפסו כל הסיכויים הריאליים, מופיעה תובנת האמת כי הישועה נעוצה ביסוד שהוא מעבר לריאלי.
9. שביעי של פסח ויום העצמאות
הדברים הם בדיוק כשהיו בגאולתנו האחרונה, ולא בכדי יום העצמאות חל, באותו יום, שחל בו שביעי של פסח. כאמור לעיל גם אז הסיכויים היו נמוכים, וחייו של היישוב היהודי המתחדש בציון היה על הכף. לפני בן גוריון היו תחזיות שחורות וקשות, אך קמה והוכרזה לה מדינת ישראל, ועל אף כל הסיבוכים והקשיים, המשברים הפנימיים והחיצוניים, היו הייתה לאומה העומדת איתן.
והרצי"ה מעמיק עוד בכך:
"...אומץ הגבורה ועוז הרוח הזה של אנשי צבוריותינו, אשר נתכנסו ביו ה' באייר בבית המַשְׂכִּיות בתל אביב והודיעו אל מרחבי העולם כולו וממשלותיו כי יש מדינת ישראל ....אומץ הגבורה הזה, במסירות הנפש ובהתמסרות הרוח, אשר הפיח בתוכנו אלוקי אבותינו קורא דורותינו, הוא הנהו יסודם ושורשם של כל הניסי והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו בהגיעו אותנו אל זממנו זה ואל קיומנו זה"
הנה כי כן השאלה ששאל אותו אדם את הרצי"ה "ומה אם המדינה לא תנהג על פי התורה" היא שאלה גלותית!, אדרבא יקום הוא, ונקום כולנו ונעשה .
ומכאן לאשר פתחנו בו. אכן, יש רגעים בהם ספקות צצים בשמי הנפש , אך דווקא בימים אלו יש להרבות בעוז של אמונה. ואמונה כידוע לכל, נגזרת מהשורש א.מ.ן שממנו גם המילה להיות אֹמֶן
לדעת כי הקב"ה הוא האֹמֶן שלנו, ודווקא כשיותר קשה, יש להיאחז יותר ויותר חזק. זהו יסודה של אמונה, "אמונה אינה אוסף של ספיקות", ונאמר אנו כי אמונתנו שלנו במהלך אלוקי זה, אינה נגזרת מפעולותיה של ממשלה זו או אחרת, החולפת כלעומת שבאה.
אמונתנו היא באותו מהלך, שהביא את גור אריה יהודה לתחיה. זכרונות הגלות, מרחץ הדמים ושטפונות של שמד, שפרצו במשך הגלות, לא יִשַכְחוּ מלבנו, והם שיזכירו לנו גם בזמן חבלי לידה קשים את הנס הזה ששמו "מדינת ישראל". נדע כי אהבתנו לאומתינו היא גדולה, עצומה, לא נירתע לבַקֵר את אומתנו בקורת נוקבת, אך נזכור כי "גם אחרי הבקורת היותר חופשית (היא) נקיה מכל מום, כלך יפה רעייתי ומום אין בך"
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
