קראו את השיעור
בס"ד, ה' תשרי ה'תשס"ה
שיחת הרב אלון לפרשת האזינו וליום הכיפורים
מול את לבבנו
פרשת האזינו נתפסת ומצטיירת בתודעת הכלל, בעיקר בשירתה הגדולה. אך בלי משים לב שוכחים מלתת את הלב למילותיו האחרונות של משה רבנו אל כלל ישראל, הנמצאות להן בפרשה זו.
מילותיו אלו של משה, מילות החיתום והפרידה מכלל ישראל, בודאי נודעת להן חשיבות רבה, ובהן נבקש להתמקד:
"ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון:"
הנה אומר משה רבנו את שירת האזינו לעם, עוד קימעא תתאר התורה את הדו-שיח הקשה בין הקב"ה למשה:
"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר:
עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב
אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל: "
והנה קודם לציווי זה, אומר משה, כאמור, את דבריו האחרונים לכלל האומה על פיתחה של הארץ המובטחת:
"ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל:
ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים
אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם
לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת:
כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם
ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה
אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה:"
כבר מפתיחת הדברים נשמעת אווירת הסיום: "ויכל משה", כמזכיר לנו את "ויכל אלהים" של הבריאה. הנה מסתיים לו פרק.
ומה אומר משה רבנו? "שימו לבבכם". ביטוי זה מופיע לראשונה בתורה בפסוק שלפנינו.
ועל עניינה וטיבה של שימת לב זו נבקש לעמוד בעומק.
מכל מקום, על פי פשט, תכליתה של שימת לב זו היא בכדי "אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת",
ועתה, נשאל אנו – האם יש כאן חזרה (אחת מני רבות) על הצורך להקנות את אותם תכנים לבנינו ולבני בנינו, או שמא משה מוזג במילים אלו את הנוסחא ואת הדרך כיצד ניתן להקנות את אותה אמת נצחית שהוא היה הכלי להנחלתה, לבנים ולבני הבנים. כאשר יסודם של דברים הוא שכשיש "שימת לב" ישנו "מעבר חלק" לבנים של כל אותם תכנים, ולחילופין כשיש נתק כנראה שהדבר נובע מ"בעיה בלב".
מכל מקום, ממשיך משה ואומר "כי לא דבר רֵק הוא מכם" – ושוב מרחפת לה עננה על הבנת פשט הפסוק, והלא גם אפיקורוס אינו שוטה לטעון כי תורת ה' היא רקה. ייתכן והוא אינו מסכים לה או חולק עליה, אבל מכאן ועד הקביעה כי התורה היא דבר רק – הדרך רחוקה.
ועוד קושי: אומר משה: "כי בדבר הזה תאריכו ימים" ושוב נשאל – האם יש כאן חזרה נוספת על הבטחת אריכות הימים, או שמא לפנינו הבטחה בעלת צביון מיוחד?
כדי לענות על כל התמיהות שהעלינו, יהא עלינו שוב להביט ביתר דקדקנות בתוכנם של הדברים.
נאום הפרידה של משה מחל לו בשלהי פרשת כי תבוא, שם עם סיום דברי הברכה והקללה מתחיל משה במילות סיכום, שבפרשתינו האזינו נאמר עליהם "ויכל".
וכך מתארת התורה את ריש דברי משה לעם:
"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם
את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים
לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו:
המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים
הגדולים ההם: ולא נתן ה' לכם לב לדעת
ועינים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה:"
הנה כי כן, דברי הפתיחה ודברי החיתום נעים מסביב ללב, הלב ש"לא נתן ה' לכם לב לדעת... עד היום הזה", והלב שהוא בבחינת "שימו לבבכם". משה רבנו מחדש כי הלב אינו ביטוי רק לרגש – אלא שבלב שייכת גם ידיעה, יש לב יודע (בחינת "לב לדעת").
כאן אומר משה, ערב הכניסה לארץ ישראל, בערבות מואב, צריך להעלות על נס, כי כל הידיעות האמיתיות הגדולות והתובנות הנשגבות צריכות להיות גם בלב, בחיים. כאן אינה מספיקה לה הידיעה, כאן מחל לו מבחן הדביקות. זהו ה"לב לדעת", שאותו מבאר רש"י כביטוי לדביקות בה' או ליתר דיוק, לב לדעת הוא התהליך היוצר דביקות.
קובע משה רבנו, איפוא, כי השכל (שאולי הספיק עד עתה) אינו מספיק, שכן השכל על אף מעלותיו הגדולות יכול להיות אלמנט הגורם לניתוק והפרדה, צריכה, אם כן, להיות "שימת לב.
השכל יכול להתעסק בחקירות ובחיפוש טעמים, במקום שמה שנצרך באמת היא ענווה וביטול.
דוגמא למתח בין השכל ללב מצאנו בפרשת המרגלים.
המרגלים, גדולי ישראל היו, "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". שיקוליהם ודבריהם הם הריאליות המפוכחת בהתגלמותה. ולעומתם עומדים שנים, יהושע וכָּלֵב, כשהמוביל הוא כָּלֵב, וכשמו כן הוא - כָּלֵב הוא כולו לב.
כָּלֵב מגיע עד חברון ושם מבארים חז"ל כוונתו, "להשתטח על קברי אבות". כָּלֵב המתחבר לחברון ולשורשים העמוקים ביותר של הזהות, אבות ואמהות אומתנו, הוא שזוכה שליבו, שכולו וכל כולו יהיה מסור לרבונו של עולם.
זהו איפוא הלב, זהו אותו חלל באדם שדרכו ורק דרכו יכול להיות בטל האדם באמת אל שורשו ואל מקורו.
וישנו עוד סיפור גדול, סיפור של מסירות נפש וביטול הלב, סיפור העקידה.
מעצם שמה של העקידה לומדים אנו על תוכנה. העקידה, שלא כמו שרבים חושבים, אינה קרויה על שם השחיטה שהייתה צריכה לבוא בסופה, כי אם על שם העקידה, במשמע, על שם הקשירה.
את קשירתו-עקידתו של יצחק אבינו למזבח לא צוה ה'. היה זה יצחק עצמו שביקש זאת. על פי המדרש אמר יצחק לאביו, כי יודע הוא שהנפש חצופה, וכי ירא הוא שמא כשתראה את המאכלת, תזדעזע, ונמצא אברהם מקריב בעל מום, ואז קורא יצחק לאביו ואומר "אסרני נא!" בכך נמצאת המצווה על תיקונה.
בקריאה זו בפרט, ובכל סיפור העקידה בכלל, מראה יצחק עד כמה רצונו להיות עקוד לרעיון, לגילוי ה' לחלוטין. למזבח הולכים העוקד והנעקד, שניהם עקודים במסירות נפשם לקב"ה. הם, שאחד מהם הוא הזובח והשני הוא הקורבן, הם, ששניהם לכאורה מייצגים את שני צידי המתרס, הופכים לאחד, אלו הם העוקד והנעקד והמזבח.
נזכור נא כי אברהם ויצחק הם אב ובן, רב ותלמיד, ולמעשה כל כלל ישראל יחד, והם יחדיו עקודים.
ואז מופיע לו הציווי האלוקי: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אברהם מוצא את אותו איל הנאחז בסבך בקרניו.כשמאותו אייל מצווים אנו בני בניהם לעשות שופר. נעמיק נא קמעא בענינו של השופר
בלשון הקודש, קרוי גם קרן. ומה ההבדל בין הוראת "קרן" להוראת "שופר"? באופן פשוט הקרן מתארת את הצד החיצוני, אלו קרניו של האיל בהם הוא מנגח ולעתים מזיק.
לעומת זאת השופר מתאר את החלל הפנימי שבתוך הקרן, זהו החלל שדרכו בוקע קול השופר.
תעודתם של ישראל היא בלקיחת הקרן בעלת השימוש הנגחני-בהמי, ולהשתמש בה שימוש פנימי מהותי,להפיק ממנה קול שופר, עד ליום בו ייתקע בשופר גדול.
לדאבון לב, כל עוד יש קרני רשעים בעולם, יש לגדעם ולנתצם וזה על-ידי "צמיחת קרן לדוד עבדך", אך אין זו המגמה הסופית, כי אם "ועריכת נר לבן ישי משיחך".
מגמתינו היא להאיר את מחשכי העולם ולא לעסוק בניגוח הרשעה לבדה.
יצחק מבטא את נכונותו המודעת להיעקד, ניסיונו שלו גדול מניסיון אברהם, שעל כן קרוי הניסיון "עקידת יצחק" – ומדוע?
את הציווי להעלות את יצחק לעולה שמע אברהם מאת הקב"ה, על אף הניסיון האדיר סוף סוף המפגש הישיר עם המצוה יש בכוחו להקהות במשהו את עוצמת ההתמודדות, אך לעומתו יצחק "מתבשר" על תכלית ההליכה של שלושת הימים ע"י אביו הזקן בן מאה שלושים ושבע השנים. יצחק בקלות נפשית יכל לדחות את דברי אביו, לחשוב על סברות ותכנים שמסבירים את דברי אביו שלא כפשוטם, אך הוא בוחר ללכת עם אביו, ולא רק זאת אלא אף, כאמור לעיל, לעקוד את עצמו בבחירתו המלאה.
הנה כי כן, סיפור העקידה, אינו סיפור המוות אלא סיפורה של ההכרתיות המלאה הבוחרת להיות יודעת בלב, ודבקה ברבונו של עולם.
וכיצחק אבינו, כך רבי עקיבא, הקשור ליום המלאכי יום הכיפורים.
רבי עקיבא הוא אותו זקן עניו, שהיה עסוק בלקרוא את שמע כאשר באו ליטול את נשמתו.
על פי המתואר בירושלמי כשראה התליין המוציא להורג את ר' עקיבא בשלוות נפשו שלא נע וזע – הוא "יצא מכליו", והטיח בר' עקיבא – "או חרש אתה?" או "מבעט ביסורין אתה".
ועל כך משיב לו ר' עקיבא בתקיפות – "תפח רוחו של ההוא גברא", לאמר – תפח רוחו (שימות) אותו האדם (הוא התליין), ואז אומר לו ר' עקיבא – "לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אלא כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה – "בכל נפשך" – אפילו נוטל נפשך".
ר' עקיבא בדבריו אלו מראה את עוצמת עקידתו שלו לדבר ה', ל"בכל נפשך", לחיים של קודש שלעתים גם אותם צריך למסור מתוך עוז ומסירות.
להרחבת הרעיון ניזקק עתה לדברי הרמב"ם בספר המצוות במצוות תפילה, שעל-פי הרמב"ם זוהי מצוות עשה דאורייתא, וזה לשונו:
"והמצוה החמישית היא שצוונו לעבדו יתעלה
וכבר נכפל ציווי זה פעמים: אמר ועבדתם את ה' אלהיכם,
ואמר ואותו תעבודו, ואמר ואותו תעבוד, ואמר ולעובדו.
ואע"פ שזהו הציווי הוא גם כן מן הציווים הכוללים
כמו שביארנו בשורש הרביעי,
הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה".
ה"ציווים הכוללים", הם ציווים שאינם מתמקדים במצווה ספציפית אלא הוראתם כללית, כגון "והייתם קדושים", ציווים שכאלו, קבע הרמב"ם בריש דבריו, לא נמנו כמצוות עשה או כמצוות לא תעשה, מפאת אופיים הכללי. ואילו כאן קובע הרמב"ם בציווי "לעובדו בכל לבבכם", אין הוראה כללית, אלא הוראה פרטית המתייחסת למצוות תפילה, וראייתו מן הספרי:
"ולשון ספרי – ולעובדו – זו תפילה,
ואמרו גם כן ולעובדו – זהו תלמוד".
הנה כי כן, על פי הספרי לעובדו זו תפילה, אך תימה על תוספת הדברים שמביא הרמב"ם בשם חז"ל, "ואמרו גם כן, לעובדו זה תלמוד", מה קשור הלימוד לעבודה שעניינה בלב? ולא זו אלא שאם בתלמוד תורה עסקינן – והלא לעניין זה נזקק הרמב"ם במצוות עשה יא.
דומה שיסודם של דברים מונח לו ביסוד הלכתי שלמדנו מהגרי"ד סולובייצ'יק (שנאמר אמנם בזיקה למקום אחר, אך כוחו יפה גם למקום זה). אומר הגרי"ד ישנן מצוות שמתבצעות באיבר מסויים, ומתרחשות במקום אחר, למשל מצוות "ושמחת בחגך", השמחה, אומרים חז"ל, היא בבשר ויין. אמור מעתה – האיברים המקיימים את פעולת מצוות השמחה הם הפה והלשון, ומקומה של התרחשות המצווה הוא בלב.
והדברים נראים גם בזיקה למצוות תלמוד תורה. קיום מצוות תלמוד תורה הוא על ידי הלימוד בשכל [ואת זאת מבאר הרמב"ם במצוות עשה יא] לעומת זאת מקום התרחשותה של המצווה הוא בלב!
ואלו הדברים שלפנינו "ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד" באופן כזה שהתלמוד נכנס ללב ואינו נשאר רק בשכל – רק אז הציווי ללמד את הבנים ובני הבנים יהיה הלכה למעשה, משום שרק תורה הממלאת את הלב יש בכוחה להיות הבריח התיכון חורז הלבבות והאישים עד לסיני.
כאמור, יום הכיפורים הוא יום מותו של ר' עקיבא, ר' עקיבא שכל כולו מסירות ולב.
תפילות יוה"כ פותחות בתפילת כל נדרי, כשיסודם של דברים הוא, שבפתחו ובתחילתו של יוה"כ אנו משתחררים מכל המסגרות, ההגדרות והמשבצות שהכנסנו את עצמנו לתוכן. כעת אנו בטלים, וכשאנו כך יש בידינו להתחבר לכולם ולהתפלל גם עם העבריינים.
ביוה"כ אנו משתטחים, דוגמת כָּלֵב, שהלך להשתטח על קברי אבות. ההשתטחות עניינה ביטול אולטימטיבי, אין קומה, אין גובה, אין נפח – הכל בטל!
דומה שאחד מקשייו היותר גדולים של האדם המודרני היא היכולת להשתטח במובן הרחב של המילה. לאמר – היכולת למעט את עצמו, להתענו ולדעת כי יש שמים על ראשו ובני אדם מסביבו. אבינו יצחק ביקש להיות קשור, עקוד, בטל – זהו יסודו של ניסיון העקידה.
פתחנו את דברינו בכָּלֵב, כולו לב. והנה אדם גדול זה לאחר ארבעים שנות המדבר והכניסה לארץ-ישראל, ניגש אל יהושע ואומר לו כזאת:
"ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר
זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר ה' את הדבר הזה
אל משה אשר הלך את ישראל במדבר
ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה:"
הזמן עבר, כָּלֵב איננו עוד אדם צעיר. אך אז מגיעה לה העדות המדהימה:
"עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה
ככוחי אז וככוחי עתה למלחמה לצאת ולבוא:"
מציאות שכזו תיתכן רק אם כל כולו של הלב מלא בדביקות בה', אז ייתכן שהגוף מזדקן אך הכח הפנימי ממלא אותו בכל עוצמתו.
ואז מבקש כָּלֵב:
"ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא
כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדולות בצורות
אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה':"
מה פירוש "ה' אותי", לכאורה יש לומר "ה' איתי"!
אלא היא גופא העניין. ה' אותי משמעותו שהוא ואני אחד, אני בדביקות בו, עד כדי שלא רק שה' איתי, אלא שהוא אותי, כביכול.
ואכן -
"ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכָּלֵב בן יפונה לנחלה:
על כן היתה חברון לכָּלֵב בן יפונה הקנזי לנחלה
עד היום הזה יען אשר מלא אחרי ה' אלהי ישראל:
ושם חברון לפנים קרית ארבע
האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה:"
בחברון היו ענקים, אך כשכָּלֵב היה שם, לנוכח עיניו עמד האדם הגדול בענקים, הלא הוא אברהם אבינו. כשיש כח שכזה – הענקים האחרים אינם רלבנטים.
ומכאן נחזור לריש דברינו: משה רבנו אומר: "שימו לבבכם", במשמע קחו את הלב ושימו אותו לנכוח עיניכם, מלאו אותו בדביקות. תורה ללא לב איננה תורה שלמה, אדרבא – יש בה סכנה, ועל כן ציווי האזהרה שלא תסור התורה נאמרו בזיקה ללב – "ופן יסורו מלבבך".
התורה אינה דבר רֵק, במשמע, אין מציאות של ואקום. אם אין הלב מלא בדביקות – הוא מתמלא בנחשים ועקרבים אחרים. אך אין באמירה זו לפגוע מלהוקיר כל דביקות ולו הקטנה ביותר, הגם שעדיין לא באנו בשעריה של הדביקות הגדולה.
רק דביקות יש בכוחה להביא אותנו להאריך ימים על האדמה אשר נתן ה' לנו לרשתה, שכן זו תכלית כניסתנו אליה, לחיות בדבקות עימו יתברך.
כאמור אחד משיעורי הדבקות הגדולים ביותר שלמדה אומתנו הוא מסיפור העקידה. העקדה היא השתיקה והמסירות של העוקד והנעקד, המלחמה בכל השטנים בנפש ובכל הסברות השונות תוך התמסרות לצו האלוקי. זוהי מעלתה הגדולה, ואותה ביקש אברהם אבינו שיזכור לנו הקב"ה ברחמיו הגדולים.
ראו את המקורות | הקשיבו לשיעור וקראו אותו | English
|
